דבר מלכות

אהבת ישראל - יסוד עיקרי בתורת החסידות

נשיאי חב"ד היו מונחים בעניינים העמוקים ביותר שבפנימיות התורה וביחד עם זה הדגישו את גודל העילוי שבעשיית טובה ליהודי, בגשמיות וברוחניות * הפצת פנימיות התורה עתה היא תנאי והכנה לביאת המשיח אשר ימשיך לעולם הזה הגשמי את הגילוי ד"עולם האצילות" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעם בהתוועדות די"ט כסלו¹ אודות המנהג בראש-השנה - ששייך לי"ט כסלו, כנ"ל מאגרת הקודש של אביו כ"ק אדנ"ע ש"היום הזה הוא ראש-השנה לדא"ח":

תיכף לאחרי תפלת ערבית אומר כל אחד לחבירו: "גוט יום טוב, לשנה טובה תכתב ותחתם".

ואף-על-פי שכאשר באים מתפילת ערבית דראש-השנה נמצאים בתנועה של שברון לב ("מ'איז צובראכן בא זיך"), וכידוע² מנהג רבותינו נשיאינו שבתפילת ערבית בליל ראשון דראש-השנה היו מאריכים ביותר בבכיות גדולות, אף-על-פי-כן, הדבר הראשון שעושים מיד לאחרי התפילה הרי זה קשור עם טובתו של יהודי, שתהיה לו כתיבה וחתימה טובה.

וזהו גם שאהבת ישראל היא מהיסודות העיקריים דתורת הבעש"ט - כידוע הפתגם שאמר הבעש"ט³, שלפעמים יורדת נשמה למטה בעולם הזה על משך שבעים-שמונים שנה, וכדאי הדבר, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות.

ב. זהו גם הביאור בסיפור נוסף שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר ג"כ בהתוועדות די"ט כסלו⁴:

כ"ק אדמו"ר נ"ע סיפר ששמע מאביו, אדמו"ר מהר"ש, ששמע מאביו, הצמח-צדק: בשנת תקס"ט היתה אצל הסבא - רבינו הזקן - יום-טוב שמח.

- כשהיו אומרים "יום טוב" סתם, היו יודעים שהכוונה היא לי"ט כסלו.

הסבא (רבינו הזקן) קרא לבניו, אדמו"ר האמצעי, הר"ר חיים אברהם והר"ר משה, וגם אני (סיפר הצמח-צדק) הייתי נוכח, וביושבו אצל השולחן כשראשו נשען על שתי ידיו, שאל אותם, מהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד". בתחילה השיב אדמו"ר האמצעי, אחר כך ר' חיים אברהם, ואחר כך ר' משה.

ואמר רבינו הזקן: זהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד" בבריאה, יצירה ועשייה, אבל מהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד" באצילות? וביאר בעצמו, שהחילוק הוא - אם יש געשמאק בציצית, או שיש געשמאק בעשיית טובה ליהודי.

ג. ובהקדמה:

עולם האצילות נקרא בספרי קבלה בשם "עולם האחדות", על יסוד מאמר התיקוני-זוהר⁵ שבעולם האצילות "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", כך, שאין שם מאומה מלבד אלוקות.

אבל, יהודי בעבודתו, יכול להיות גם בעולם האצילות - לא רק כפי שנשמתו היא בלא גוף, אלא גם בהיותו נשמה בגוף.

וראיה לדבר - מנוסח ברכות השחר שתיקנו אנשי כנסת-הגדולה עבור כל אחד מישראל, כולל גם פשוט שבפשוטים, שמחוייב באמירת ברכות השחר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", עוד לפני ולמעלה מהמדריגה ד"אתה בראתה", והיינו, שאצל כל אחד מישראל יש נשמה שהיא למעלה מעולם הבריאה - נשמה דאצילות⁶, וכיוון שנשמה זו נמצאת בו, הרי מובן, שעל-ידי השתדלות ויגיעה, "יגעת ומצאת"⁷, יכול להמשיכה שתהיה אצלו בגלוי.

ועל-דרך מה שכתוב בזוהר פרשת משפטים⁸ "זכה בר נש כו' זכה יתיר וכו'" - ככל פרטי המדריגות שנימנו שם, ועד ש"יהבין ליה ברתא דמלכא", שזהו בחינת נשמה דאצילות.

וכל זה - אפילו בהיותו למטה, ובהתעסקותו בעניינים גשמיים, ועד שמתעסק עם אינו-יהודי - כדמוכח מדיבורו של משה רבינו עם פרעה מלך מצרים, שהרי פרעה היה מג' קליפות הטמאות לגמרי, שלמטה אפילו מעולם העשייה (לא רק הרוחני, אלא גם) הגשמי והחומרי, ואילו משה רבינו היה נשמה דאצילות, וכדאיתא באגרת-הקודש⁹ (בסוף ספר התניא) שאפילו כפי שירדה למטה היתה נשמה דאצילות, ואף-על-פי-כן היו מדברים זה עם זה. ונמצא, שגם בארץ מצרים, "ערוות הארץ"¹⁰, יכול יהודי להיות בעולם האצילות בגלוי!

ולאחרי מתן-תורה הרי זה שייך (לא רק אצל משה רבינו, אלא גם) אצל כל אחד מישראל, כנ"ל מנוסח ברכות השחר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", למעלה מבחינת "אתה בראתה", וכיוון שנוסח זה בא באמירה בדיבור, הרי מוכח, שזהו עניין שבא בגילוי, דאם לא כן, היה נשאר במחשבה באופן של העלם.

ועל-ידי הנשמה דאצילות, ששם "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", ונקרא עולם האחדות - ביכולת כל אחד מישראל לפעול בחלקו בעולם, ולמלא את הכוונה העליונה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וזהו עניינה של תורת החסידות - החל מראש-השנה לחסידות, וממנו נמשך כוח על כל השנה כולה - לגלות זאת אצל כל אחד מישראל.

ובעניין זה - אופן העבודה של כל אחד מישראל בעומדו בתכלית העילוי, שבהיותו למטה נמצא הוא בעולם האצילות - ישנו החילוק שבין "משכיל" ל"עובד",

- על-דרך החילוק שבין "משכיל" ל"עובד" בעולם העשייה, שנשתלשל מהחילוק שבין "משכיל" ל"עובד" בעולם האצילות, ככל העניינים שבעולם העשייה, שישנם תחילה בעולם האצילות, ומשם נשתלשלו למטה - והחילוק הוא - אם יש געשמאק בציצית, או שיש געשמאק בעשיית טובה ליהודי.

ד. והעניין בזה:

בנוגע לציצית - איתא בזוהר¹¹ שזהו עניין המרכבה שיש בה ד' קצוות, ד' רגלים, ודוגמתה היא הטלית שיש בה ד' כנפות, שאז חייבת במצוות ציצית.

ועניין המרכבה הוא - שאינו מציאות לעצמו, וכל עניינו הוא הביטול אל הרוכב עליו, כדי שעל-ידי זה יוכל הרוכב להגיע למקום כזה שלולי המרכבה לא היה יכול להגיע לשם, ועל-דרך זה למעלה - שהרי "למעשה ידיך תכסוף"¹², שלכן עבודה צורך גבוה¹³, וכדרשת חז"ל שהקב"ה אמר למשה "היה לך לעזרני", "מיד אמר לו ועתה¹⁴ יגדל נא כוח אדנ-י"¹⁵, שכן, "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כוח גדול של מעלה, דכתיב¹⁶ צור ילדך תשי"¹⁷.

ומזה מובן, שהעניין של געשמאק בציצית (כפי שהוא בעולם האצילות, גם בהיותו בעולם העשייה) הוא - שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל עבודתו היא באופן של רצוא ותשוקה שעל-ידו יתמלא רצונו של הרוכב.

כלומר: אף-על-פי שעניינה של מצוות ציצית בפשטות שעל-ידה נעשה המשכת חוט מהמקיף העליון¹⁸, אבל אף-על-פי-כן, הפעולה שנעשית על-ידי זה הוא עניין ה"תכלת", מלשון תכלה וכליון¹⁹, שזהו עניין המרכבה, שאינו מציאות לעצמו, אלא עומד בתשוקה לעלות מלמטה למעלה.

ואילו ה"געשמאק" בעשיית טובה ליהודי הוא - לא עניין של רצוא מלמטה למעלה, אלא להיפך - המשכה מלמעלה למטה, דכיוון שהוא עושה טובה להזולת, הרי מוכח שהזולת חסר בערכו (מטה), ואילו הוא זה שיכול למלא את החיסרון של הזולת (מעלה).

וזהו שמצינו בגמרא²⁰ "דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא (דלא הווה ליה ציצית... משום כסות לילה), אמר ליה... ציצית של תכלת מה תהא עליה וכו'", והיינו, שהקפידא על כך שיהודי אינו להוט כל-כך ("יאגט זיך ניט") להדר במצוות ציצית היא מצד מלאך - כי, העבודה של מלאכים היא שעומדים ברצוא לעלות מלמטה למעלה (ורק כאשר שולחים אותם באיזו שליחות אזי עניינם הוא שעל-ידם יתמלא רצון העליון, אבל לאחרי שמילאו השליחות חוזרים הם לתנועת הרצוא); מה-שאין-כן קטינא היה עניינו לעשות טובה ליהודי (המשכה מלמעלה למטה), ורק מצד הקפידא שלמעלה היה אצלו גם ההשתדלות וההידור בציצית.

וזהו גם כללות החילוק שבין מוחין (עניינו של "משכיל") למידות (עניינו של "עובד", שהרי המידות הם התחלת עניין המעשה) - שעניין המוחין הוא באופן של הבדלה ("אפגעטראגן") והתעסקות עם עצמו, ואלו עניין המידות הוא להשפיע ולהמשיך לזה שלמטה הימנו.

ה. והחידוש שפעלה תורת החסידות הוא בחיבור שני העניינים יחדיו:

נשיאי החסידות היו מונחים בעניינים העמוקים ביותר שבפנימיות התורה, ובפרט שהוצרכו להמשיכם בחכמה בינה דעת; וביחד עם זה, הדגישו את גודל העילוי שבעשיית טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות, כפתגם הבעש"ט הנ"ל.

וכידוע גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר²¹ אודות המסירת נפש של רבינו הזקן - שהיה צריך לנתק את עצמו ("אפרייסן זיך") מהדביקות באלוקות, ולהוריד את עצמו לעשות טובה ליהודי כפשוטו.

וזהו גם מה שמצינו²² אודות הבעש"ט ש"התפלל כמה תפילות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו" - דלכאורה אינו מובן: למה הוצרך הבעש"ט שיהיו ב' העניינים ביחד, "שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו", הרי אפשר שעליית נשמתו תהיה בזמן בפני עצמו, והמענה לשואלו יהיה בזמן בפני עצמו? - אך העניין הוא, שהנקודה ותכלית העילוי דתורת הבעש"ט שיהיה הייחוד העליון באופן שכפי שנמצאים בעולם האצילות יהיה געשמאק בעשיית טובה ליהודי.

ו. ועניין זה מודגש גם באגרת הקודש הנ"ל אודות עניינו של י"ט כסלו:

עניינו של "החג אשר פדה בשלום נפשנו" קשור גם עם עניין הצדקה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת-הקודש²³ שהעניין ד"פדה בשלום נפשי" נעשה על-ידי הצדקה שנקראת שלום, והרי עניין הצדקה הוא עשיית טובה ליהודי, אף-על-פי שבשעת מעשה היה יכול להיות מונח בעניינים נעלים ביותר.

ועניין זה "הנחילונו אבותינו הקדושים" (כמו שכתוב באגרת הקודש הנ"ל), היינו, שניתן לכולנו בירושה, והרי בעניין הירושה לא נוגע מעמדו ומצבו של היורש או עבודתו ויגיעתו, אלא להיותו "יורש" הרי הוא בעל-הבית על הירושה.

אמנם, כדי לנצל זאת באופן שיבוא בפועל ממש, הנה בשביל זה צריכה להיות עבודת האדם, ובאופן ד"שנה", שני פעמים, על-דרך מה שכתוב "עזוב תעזוב עמו", ב' פעמים,

והרי הכוונה בזה היא "אפילו מאה פעמים" (כדרשת רז"ל בכגון-דא²⁴, וכפי שמביא גם רבינו הזקן באגרת הקודש²⁵), והפירוש ד"מאה פעמים" הוא כדברי הרבי שצריך להמשיך זאת בכל עשר כוחות הנפש כפי שהם בהתרחבות והתפשטות, שכל כוח כלול מעשר, שאז מספרם מאה,

ושם נעשה "עמו" - ביחד עם אלוקות, וביחד עם רבותינו נשיאינו, באופן דכולא חד.

* * *

ז. בעשיית טובה ליהודי ישנם שני אופנים - בגשמיות או ברוחניות (כפתגם הבעש"ט הנ"ל); אך ישנו עניין שמחבר שניהם יחד²⁶ - שזהו עניין התורה:

איתא בגמרא במסכת סנהדרין²⁷: "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", והרי מהעניין ד"פמליא של מעלה ופמליא של מטה" נעשה למטה העניין דרוחניות וגשמיות.

וזהו גם העניין דב' פעמים שלום, "שלום שלום לרחוק ולקרוב"²⁸ - "קרוב" הוא עניין הרוחניות, שמצד עצמו הוא בקירוב לאלוקות, "השמים שמים לה'"²⁹, ו"רחוק" הוא עניין הגשמיות, שמצד עצמו הוא בריחוק מאלוקות, כיוון שישנה ה"גזירה" ש"בני סוריא לא יעלו לרומי"; והשלום ביניהם נעשה על-ידי התורה, שזהו שבמתן-תורה בטלה הגזירה, כמו שכתוב "וירד ה' אל הר סיני" "ואל משה אמר עלה אל ה'", כיוון שזהו עניינה של התורה.

וכפי שפוסק הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (מספרי³⁰) ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר³¹ דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

[ועל-דרך כללות העניין ד"עזוב תעזוב עמו" - שהעבודה צריכה להיות יחד עם הגוף, והיינו, שתמורת זה שמצד עצמו הרי הוא "חמור שונאך", נעשית העבודה "עמו", ושניהם יחדיו ממלאים את הרצון העליון].

ומזה מובן שיש אופן של עשיית טובה ליהודי (לא רק בגשמיות או ברוחניות, אלא) בגשמיות וברוחניות גם יחד - על-ידי זה שלומדים עמו תורה, ועל-דרך מאמר רז"ל³² ש"אביו הביאו לעולם הזה (גשמיות), ורבו שלמדו חכמה מביאו (הן לחיי העולם הזה, והן) לחיי העולם הבא" (גשמיות ורוחניות גם יחד).

ח. וזהו הטעם שנוסף על עשיית טובה ליהודי בגשמיות כפשוטו, מדגישה תורת הבעש"ט, תורת החסידות בכלל ותורת חסידות חב"ד בפרט, את ההתעסקות בהתפשטות פנימיות התורה באופן של הפצה - "יפוצו מעיינותיך חוצה" (כדלקמן סעיף ט).

והעניין בזה:

נתבאר לעיל (סעיף ה) שתכלית העניין דעשיית טובה ליהודי היא גם כאשר נמצאים בעולם האצילות.

ומזה מובן גם בנוגע לעשיית טובה ליהודי על-ידי זה שלומדים עמו תורה - שכפי שהעניין הוא בעולם האצילות, הרי זה פנימיות התורה, חלק הסוד שבתורה, כידוע³³ בעניין ד' החלקים שבתורה, פשט, רמז, דרוש וסוד, שעניינו של חלק הסוד כפי שהוא בעולמות הוא עולם האצילות.

וכיוון שעולם האצילות הוא למעלה ממדידות והגבלות,

- שהרי מדידות והגבלות מתחילים למטה מהפרסא והמסך כו', ששם מתחיל עניין הבריאה בגדרים של קצוות כו', מה-שאין-כן בעולם האצילות שנקרא עולם האחדות, שאין בו חילוקים ולא שייך בו התחלקות, כולל גם עניין המדידה וההגבלה, ומזה מובן, שכל העניינים שבעולם האצילות הם ללא מדידות וללא הגבלות, שלכן יכולים הם להימצא בעולם כזה שנקרא עולם האחדות -

הרי מובן הטעם שדווקא פנימיות התורה, חלק הסוד שבתורה (שכנגד עולם האצילות), צריך להיות שלא במדידה והגבלה דווקא - באופן של הפצה ("יפוצו"), הרבה יותר מאשר לימוד והשפעה על-דרך הרגיל, שלכן נקרא בלשון הקודש בשם "הפצה".

וכיוון שפנימיות התורה היא חלק מתורה שבעל-פה, שגדר לימודה צריך להיות בהבנה והשגה דווקא (כפסק-דין המ"א³⁴), הרי מובן שגם התפשטות והפצת פנימיות התורה צריכה להיות באופן של הבנה והשגה, כפי שמלובשת במוח הגשמי, באופן ששייך גם לשכל של נפש הבהמית.

ט. וזהו גם מה שכתוב באגרת הקודש הידועה של הבעש"ט³⁵, שעלה להיכל המשיח ושאל "אימתי קא אתי מר", והמענה היה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה":

בביאת המשיח יהיה העולם על מילואו, כדאיתא במדרש³⁶ על הפסוק³⁷ "באתי לגני" - לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, ולא רק כפי שהיה מצד בריאת העולם, אלא יתירה מזה, כפי שנתחדש מצד מתן-תורה שאז ביטל הקב"ה את המחיצה כו' - "מחצתי ואני ארפא"³⁸.

כלומר, פעולתו של משיח בעולם היא - לעשות כאן למטה מעשרה טפחים "עולם האצילות", וכמו שכתוב³⁹ "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", "כשאני נכתב אני נקרא"⁴⁰, והיינו, שעניין האחדות יומשך גם ב"שמו" - שזהו עניינו של העולם שנקרא "שם כבוד מלכותו"⁴¹.

ולכן, התנאי וההכנה והכלי לזה הוא על-ידי זה שפועלים זאת בתורה - כמאמר הזוהר (בפרשת תרומה⁴²) "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש אשתדל באורייתא ומקיים עלמא" - שעוסקים בפנימיות התורה, עניינו של עולם האצילות, ומפיצים זאת בעולם למטה באופן של הבנה והשגה בשכל הגשמי.

וכאשר כל אחד פועל זאת, אזי ממשיך "הוי' אחד ושמו אחד" בד' אמותיו, ומשם - בחלקו בעולם, ואחר כך בכל העולם, והוא עניין הגאולה וביאת משיח בנוגע לניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל, שעל-ידי זה ממשיכים את גאולת השכינה וביאת משיח לכללות ישראל, כמבואר באגרת-הקודש²³.

י. ומכל זה מובן שההשתדלות בהפצת המעיינות חוצה נוגעת ביחוד בדרא דעקבתא דמשיחא:

עניין זה לא היה נוגע כל-כך בהזמנים שהיו צריכים להמתין ריבוי זמן עד שיהיה גילוי משיח למטה מעשרה טפחים;

אבל כאשר נמצאים בדרא דעקבתא דמשיחא, אשר, "הנה זה עומד אחר כתלנו"⁴³ בפועל - הרי כדי שתהיה ההמשכה מלמעלה, צריכה להיות העבודה למטה מעין זה, שזוהי העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה": "יפוצו" - ללא מדידה והגבלה, "מעיינותיך" - פנימיות התורה, שזהו עניין עולם האצילות, ועד שיגיע גם "חוצה" - בעולם הזה הגשמי, שזהו פנימיות העניין שמשיח צריך לפעול בגלוי, לעיני כל בשר.

 (קטעים מהתוועדות י"ט בכסלו ה'תש"כ - בלתי מוגה; יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------

1) שיחת י"ט כסלו תש"ד בתחלתה (סה"ש תש"ד ס"ע 47 ואילך).

2) ראה סה"ש תש"א עמ' 27.

3) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סר"ט. וש"נ (נעתק ב"היום יום" ה אייר).

4) שיחת י"ט כסלו תרח"צ ס"ג (סה"ש תרח"צ עמ' 250).

5) בהקדמה (ג, סע"ב).

6) ראה לקו"ת פ' ראה כז,א. כח, סע"ג. המשך תרס"ו עמ' תעב. עמ' תפה ואילך. ועוד.

7) מגילה ו, רע"ב.

8) ח"ב צד,ב.

9) ס"כ (קל,א).

10) מקץ מב,ט. שם,יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

11) ראה תקו"ז ת"י (כה, סע"ב ואילך).

12) איוב יד,טו.

13) ראה של"ה שער הגדול (כט,ב ואילך). עבוה"ק חלק העבודה בתחילתו.

14) שלח יד,יז.

15) שבת פט,א.

16) האזינו לב,יח.

17) איכ"ר פ"א, לג.

18) סידור (עם דא"ח) שער הציצית ד,ב. אמרי בינה שער הציצית ב,ב.

19) סידור שם.

20) מנחות מא,א (ובפרש"י).

21) שיחת ליל כ' כסלו תרצ"ג (לקו"ד ח"א מה,א).

22) תו"ח ס"פ ויחי.

23) ס"ד.

24) ב"מ לא,א.

25) סי"ב. קו"א קסב,ב.

26) על-דרך האמור לעיל (ס"א בגוף השיחה) בענין "פותחין בדבר מלכות" ו"פותחין בברכה".

27) צט,ב.

28) ישעיה נז,יט.

29) תהילים קטו,טז.

30) נשא ו,כו. וראה לקו"ש ח"ח עמ' 349 ואילך. וש"נ.

31) משלי ג,יז.

32) ב"מ לג,א.

33) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"א עמ' 36 הערה 57.

34) או"ח ס"נ סק"ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.

35) כתר-שם-טוב בתחילתו. הביאור ע"פ חסידות - ראה לקו"ד ח"ב (רפו, ב) ליקוט טז-יח (סה"ש תר"ץ עמ' 84 ואילך).

36) שהש"ר רפ"ה.

37) שה"ש ה,א.

38) האזינו לב,לט. וראה קה"ר פ"א, ד (ג). המשך חייב אדם לברך תרל"ח פכ"ה (סה"מ תרל"ח ס"ע קנב).

39) זכריה יד,ט.

40) ראה פסחים נ,א. וש"נ.

41) ראה סהמ"צ להצ"צ שורש מצוות התפילה ספי"ג, ורפכ"ג (דרמ"צ קכב,א; קכז, ריש ע"ב).

42) קסא, רע"ב.

43) שה"ש ב,ט.

ניצוצי רבי

מאסר וגאולת רבנו הזקן

מה פירוש השם "פטרבורג" ומה ההבדל בין "תפילין שבראש" לתפילין ש"על הראש"? * על האירועים שקדמו למאסר אדמו"ר הזקן * על מה קידש בהיותו בבית-האסורים ומתי בירך אדמו"ר הזקן "הגומל" על גאולתו? * צרור עובדות וביטויים, לרגל "חג החגים" י"ט בכסלו

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

ברשימותיו של הרבי מחודש טבת תרפ"ט ('רשימות' חוברת ד עמ' 5) וחול-המועד סוכות תרצ"א (שם עמ' 21) מתואר דו-שיח שהתנהל בין כ"ק רבנו הזקן לחסיד ר' שמואל מונקס טרם המאסר:

כשבאו לאסור את רבינו הזקן - בפעם הראשונה הסתתר בבית-החיים. העוצרים חקרו את הרבנית היכן הרבי. כשסירבה לגלות היכוה על לחיה והפילו את אחת משיניה.

בלילה חזר רבנו הזקן לביתו. בשעה מאוחרת הקיש בדלת ר' שמואל מונקס.

רבנו הזקן שאל: ידוע לך כי באו לאסרני?

ר' שמואל מונקס: יודע אני.

אדמו"ר הזקן: הרי זו סכנת נפשות.

ר"ש מונקעס: מה אומר, אך אצלי מונח שהנך צריך ללכת למאסר.

רבנו הזקן: הרי זו סכנת-נפשות.

ר' שמואל מונקס: ממה נפשך - אם הנכם "רבי", הרי כדור לא ישיגכם, ואם לאו, הרי מגיע לכם עונש, שכן מנין העזתם ליטול מאלפי יהודים את התענוג בעניינים גשמיים?!

[לימים ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"א כרך א עמ' 39) ציין הרבי (שם הערה 77) יסוד לקטע האחרון שבאמרת ר' שמואל מונקס: "ויש להעיר יסוד לזה ממאמר רז"ל 'כל הישן בקילעא כו'' (עירובין כג,ב)". תוכן המאמר: שאסור למנוע מיהודי הנאה גשמית].

רבנו הזקן נשען בראשו על ידו, הגיב ואמר: אם הנך צודק - אינני יודע, אך לך לשלום.

בעקבות שיחה זו ביקש רבנו להפסיק לפרסם כי איננו בעיר (דבר שעשו קודם לכן, כדי למנוע את תפיסתו). בבוקר טבל את עצמו, קרא לאחיו מהרי"ל, לבנו אדמו"ר האמצעי ולבנו השני - ר' חיים-אברהם וציווה עליהם שיצומו. אמר להם שבאותו יום יילקח למאסר. ואכן בערב - לאחר שרבינו הזקן התפלל מנחה - נסע עם מלוויו לפטרבורג.

ביאור שם העיר פטרבורג

ברשימה אחרת מחודש כסלו תרפ"ט ('רשימות' חוברת א עמ' 9-10) מתייחס הרבי לשם העיר שבה היה עצור אדמו"ר הזקן: "פטרבורג" פירושו - העיר של פטר, שם הצאר שבנה את עיר הבירה ונקראת על שמו. "פטר" אותיות "טר"ף". העיר הינה עיר בירה, תוקף של הלעומת-זה המנגדת לירושלים - עיר הבירה של הקדושה.

ואדמו"ר הזקן הוא "פטר" דקדושה להיותו "בן ברוך ורבקה", בנם הבכור (פטר רחם) של ברוך ורבקה, ששניהם מורים על דרגות נעלות:

ברוך ראש ומקור כ"ב - "ברוך ראשי תיבות ראש ומקור כל ברכה" (פרדס ערך ברוך - הובא בלקוטי-תורה תזריע כב,ג).

ורבקה של ג"ג וד"ד - כלשון המשנה "שתי רבקות של שלוש שלוש בקר של ארבע ארבע", כמבואר בתורה-אור שמכוון: "שלוש שלוש בקר פני אריה... פני שור כו'... ארבע ארבע שהוא (גם) בחינת פני אדם שבחיות המרכבה, שהן ד' בחינות חגת"מ... האבות הן הן המרכבה שהן בחינת חג"ת ודוד הוא רגלה רביעאה".

גם ישיבתו של אדמו"ר הזקן בבית האסורים - כמו רשב"י, מקור פנימיות התורה (וכן אדמו"ר הזקן, מקור תורת חסידות חב"ד) וכן רבי עקיבא (ברכות סא,ב) שהוא מקור לתורה שבעל-פה, וגם אברהם - שבו התחיל "שני אלפים תורה" (ע"ז ט,א), וכן יוסף (שעניינו העברת תורתו של יעקב) - משום שדווקא המובחר ביכולתו לרדת למטה, ולפעול את בירור המטה.

מחיי המאסר

להלן כמה עובדות וסיפורים על המאסר עצמו. סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בליל כ' בכסלו תרצ"ג וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא זאת ברשימתו ('רשימות' חוברת קעא עמ' 14):

חסידים היו מספרים כי בשהותו של אדמו"ר הזקן במאסרו הכניסו (לחדרו) ספל, ומים היו תמיד בחדרו, ולחם, וזה היה מאכלו. בשבת-קודש היו גם-כן מביאים לקידוש בירה או תמד.

בחורף תרצ"ה שמע הרבי מכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ סיפור נוסף שקשור במאסר ('רשימות' חוברת קעט עמ' 13):

כאשר הביאו את הסבא לפטרבורג, בחנו אותו בכל החכמות (שבע חכמות). הכניסוהו לחדר מלא ציורים, אדמו"ר הזקן הביט זמן מה על התמונות לבסוף הראה על אחת מהן שהיא טובה, בבארו: אי-אפשר להתהוות יש מיש כי אם על-ידי "אין" באמצע. והצייר הזה - שכח על עצמו בעת הציור.

יותר משחשב המגיד...

ועוד על המאסר ('רשימות' חוברת קסב עמ' 21-20):

רבי לוי-יצחק מבארדיצ'וב טען שאדמו"ר הזקן לקח על עצמו עוד יותר מכמו שהרבי (הרב המגיד חשב).

בי"ט-כ' בכסלו תרצ"ג סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ פרטים אודות אדמו"ר הזקן, מהם שלא התפרסמו ב"לקוטי דיבורים" (ראה 'רשימות' חוברת קעב: "מה שלא נדפס").

הנוכחים קפאו על מקומם

סיפור מעניין נוסף (שם, עמ' 14) שכ"ק אדמו"ר הזכירו כמה פעמים בהתוועדויותיו (ראה למשל שיחות-קודש עמ' 93):

בעת המאסר, כשנכנס אדמו"ר הזקן למשרד הכלא התחילו הנוכחים לשחוק עליו שהוא חפץ להיות מלך בישראל וכו'. הטלית-והתפילין היו בידו של אדמו"ר הזקן, והתחיל להניח תפילין דרבינו-תם. כשהניח תפילין של ראש והביט במכסה של קופסת הכסף, אם התפילין של-ראש מכוון באמצע הראש, ונטה ראשו לכאן ולכאן, הרי מי שעמד - לא (היה) יכול להתיישב, ומי שישב לא (היה) יכול לעמוד.

ואמר אדמו"ר הזקן ש"וראו כל עמי הארץ" אמור על התפילין של-ראש - היינו שניצב כמו נד, נעשים קפואים (קופאים על מקומם).

בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת שלח תשל"ט (שיחות-קודש תשל"ט כרך ג עמ' 248) הזכיר הרבי סיפור זה והפיק מכך את ההוראה:

מכיון שסיפור זה הגיע לידינו - הרי (על-פי תורת הבעש"ט) מזה גופא הוכחה שיש לזה שייכות אלינו, ויש ללמוד מכך.

והוא: יהודי נקרא שבעיצומו של יום (או לילה) ובאמצע "הו-הא" של עולם-הזה, מסוגל הוא להחליט ולהתייצב באופן של גאולה למרות שרגע קודם לכן הוא היה במעמד ומצב רק של כזה אשר "בשם ישראל יכונה" - מתהפך הוא מן הקצה אל הקצה "בשעתא חדא וברגעא חדא", והוא נהיה דבר אחד עם קודשא-בריך-הוא, עצמות ומהות.

"תפילין שבראש" ולא ש"על הראש"

לסיפור האמור יש תוספת - כך מספרים חסידים - שאותה הזכיר הרבי בכמה הזדמנויות (ראה שיחת שבת-קודש פרשת עקב תשכ"ט - שיחות-קודש תשכ"ט כרך ב עמ' 348-349; שיחת י"ט בכסלו תש"כ - שיחות-קודש תש"כ עמ' 148):

כשנשאל אדמו"ר הזקן הרי יהודי נוסף הניח גם הוא תפילין ומדוע לא פעלו תפיליו על אומות-העולם? השיב אדמו"ר הזקן: כדי שהתפילין יפעלו צריך שאכן יקויים בהמניח "תפילין שבראש" ולא רק שעל הראש, כלומר: דווקא כשהתפילין פועלים פעולתם בכל ענייני הראש כדרגה הנעלית שבהנחת תפילין.

"טוב לבריות"

באיגרתו (נדפסה גם בתחילת 'היום יום') מציין אדמו"ר הזקן כי הגאולה היתה ב"יום ג' שהוכפל בו כי טוב".

בשנת תשל"ח (שיחות-קודש תשל"ח כרך א עמ' 242 ואילך) התעכב הרבי על פרט זה, הקשור ל"טוב לשמים וטוב לבריות" וקישר זאת לסיפור על שהותו של אדמו"ר הזקן (בשעות שלאחר מאסרו) בבית של ה'מתנגד' מספר שעות:

מתנגד זה ידע על שחרורו של רבינו ממאסר כפי שנוכח בכך בעיני בשר, ולמרות זאת ציער את אדמו"ר הזקן כדי לפעול אצלו מצב הפכי מגאולה - דבר שהוא היפך שכל הפשוט (ועוד חשב שהוא עושה עניין טוב, השארת נוסח התפילה כמו לפני-כן כו')!

ואילו אדמו"ר הזקן, למרות הצער הרב שהלה גרם לו, הרי (לא הסתפק בכתיבת ההוראה ש"לא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם חס-ושלום") נהג באותו יהודי דרך-ארץ באופן של "טוב לבריות" לא הסתפק במחשבה ודיבור, אלא עשה זאת במעשה (שתיית התה שהלה הכין לו, באומרו תנו כבוד לאכסניה)!

שלימות הגאולה בחנוכה

לא מצינו בבירור מתי בירך כ"ק אדמו"ר הזקן ברכת הגומל לאחר שחרורו, אך מכיוון שידוע ששב מפטרבורג לאזור מגוריו ויטעבסק "ביום ג', ב' דחנוכה" ו"התעכב שם כל ימי החנוכה", הרי לאור פסק-דינו ש"לא יברך החולה (ברכת הגומל) עד שיחזור לבוריו לגמרי" מסיק הרבי (ראה שיחות-קודש תשמ"א כרך א עמ' 597) שעשה כן בימי החנוכה. ומכך נמצא ששלמות גאולת י"ט כסלו היתה בחנוכה. 

הזמן גרמא

"מבצע חנוכה"

בשנים האחרונות הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מספר פעולות¹ שמטרתן לחזק את קיום מצוות ומנהגי חנוכה. ועניין מיוחד לזה בארה"ק ת"ו, שבתור 'פלטרין של מלך' זקוקה לאור במיוחד, ולביטול החושך, שישפיע גם "על פתח ביתו (-ארה"ק) מבחוץ" להגנה ושמירה עליה ועל תושביה².

א) לפעול [וגם הנשים יפעלו בזה, ואדרבה - במיוחד, הן במבצע חנוכה כפשוטו והן בתוכן הפנימי להאיר בכל מקום ב'נר מצווה ותורה אור', אלא שהפעולה בזה צריכה להיות בתכלית הצניעות, גם באופן דמהדרין מן המהדרין, כמובן וגם פשוט³] להדלקת נר חנוכה בכל בית יהודי [ואף לתת להם מנורת-חנוכה במתנה⁴]. ובמקומות שאין האנשים מדליקים - ישתדלו לכל-הפחות שאשה (או ילדה) תדליק נר חנוכה (אף-על-פי שמכמה טעמים עדיף שידליק איש ולא אשה)⁵.

ב) כל הגברים, ובכללם גם ילדים רכים, ידליקו חנוכייה לעצמם.

ג) לאסוף את ילדי ישראל - גם מי שלא למדו מעולם בבית-ספר יהודי - לספר להם את סיפור נס החנוכה, לשמח אותם (רצוי גם בסופגניות וכדומה), ולאפשר להם להדליק חנוכייה. כמו-כן בקשר ליהודים הנמצאים לעת-עתה בבתי-רפואה או בבתי-כלא, והנמצאים בכוחות הצבא והמשטרה - בכל אתר ואתר⁶ להשתדל שבכל מוצב צה"ל תהיה לפחות מנורת-חנוכה אחת, ושבכל יום ידליק בה חייל אחר. וכן לומר להם דברי תורה עם חלוקת דמי חנוכה, ועדיף שגם החיילים עצמם יאמרו דברי תורה ויחלקו דמי חנוכה, ושתהיה להם קופת צדקה על השולחן או על הקיר⁴.

ד) להשפיע על החברים והשכנים היהודים להדליק נרות חנוכה.

ה) להשתדל שכל ילדי ישראל, בנים ובנות, יקבלו מעות חנוכה.

ו) מה טוב אשר גם הילדים יתנו מעות חנוכה לחבריהם, והילדות לחברותיהן.

ז) לעורר את הילדים לתת צדקה במשך ימי החנוכה (חוץ משבת-קודש, כמובן) ותמורת זאת ייתנו בערב שבת כפליים - גם עבור יום השבת.

ח) לעורר אותם להוסיף בלימוד בכל יום מימי החנוכה מענייני חנוכה אשר בתורה - לכבוד ימי החנוכה.

ט) להדליק⁷ נר חנוכה בזמנו [בברכה] במקומות ציבוריים ופומביים, כדי להדגיש העניין ד'פרסומי ניסא'. בכל עיר ועיירה, כפר ומושב, במקום הציבורי והמרכזי ביותר. ואם יש אפשרות להדליק גם במקומות נוספים - מה טוב. יש להודיע לנאספים שאינם יוצאים ידי-חובתם בהדלקה זו⁸, ולעוררם להדליק נר חנוכה בביתו של כל אחד ואחד. כשנאספים במקום לא-יהודים, יש לעוררם על דבר מצוות בני-נח שנצטוו בהן. ומצווה לפרסם עושי מצווה, כולל על ידי פירסום התמונות וכו'.

י) בדומה להדלקת שחרית בבתי-הכנסת - להדליק ללא ברכה גם ביום זאת חנוכה, וכל שכן בשאר הימים, בכינוסים ואסיפות במעמד עשרה מישראל, ובמיוחד ילדים רבים, עם סיפור-פירסום הנס⁹.

----------

1) רוכזו ב'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 98, ונוספו עליהם חלק מס"ג וסעיפים ט-י. אגב, בשנת תשל"ד היתה הוראה שגם ילדים בגיל רך ידליקו נרות חנוכה (ואף הבנות - כהוראת שעה, ראה לוח השבוע ע"י ציון 63 ובהערה).

2) שיחת ש"פ וישב תשל"ח סכ"ה (הנחת הת' בלתי מוגה, שיחות-קודש תשל"ח ח"א עמ' 303).

3) שיחת מוצש"ק חנוכה תש"מ סכ"ד-כה, ועוד.

4) שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה - שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).

5) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וראה גם שיחות-קודש תשל"ד עמ' 237.

6) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 23.

7) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 190.

הדברים לא נאמרו מפורשות ע"י הרבי (ולא כפי שנדפס בעבר ב'התקשרות' גיליונות יח עד שפה, 'בברכה' בגוף ההוראה, וכך נעתק גם ב'שערי הל' ומנהג' ח"ה עמ' קסא), אלא שהלכה למעשה, מדליקין על ידי יהודי שכבר הגיע למצוות ובברכה, אף שאין זה 'בית הכנסת' שנפסק בשו"ע לברך על ההדלקה בו. וכפי שנהגו בפומבי שנה אחר שנה בהדלקה העולמית שנערכה בסיוע לוויין [ראה סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 189] החל משנת תש"נ במקביל גם בלונדון ובפריז וכו' (שם הדליקו בכיכר העיר) בהוראתו ובהשתתפותו הפעילה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

ולכאורה מתאים הדבר לפי טעם הריטב"א והריב"ש להדלקה בבית-הכנסת, משום פרסומי ניסא בלבד, וכ"ה בשו"ע סי' תרע"א ס"ז (ראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רסז), וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סי' נז אות ו) ועוד, שאף המברכים במסיבות כנהוג בארה"ק, יש להם על מה שיסמוכו (ולהעיר שגם המחמירין בדין ספק ברכות להקל א"א זאת במקום מנהג, ונפוץ ביותר באה"ק להדליק בברכה במסיבות חנוכה).

[ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76 מובא, שהחנוכייה הגדולה שבשדרה החמישית במנהטן גובהה 9.75 מ' - למעלה מעשרים אמה - ושצורתה וגם גודלה נעשו באישור הרבי, עיי"ש. ויש לברר דיוק הפרטים הללו, כי לכאורה א"א לומר שהוא כדין היכר ע"י ציורים 'אמלתרא', שו"ע אדה"ז סי' שסג סכ"ח - ע' לקו"ש ח"ה עמ' 456 בהערה סד"ה ושלטא. וע"ע].

פעילי המבצע הורגלו לאחרונה להדליק בחנויות ע"י הקופות וכד', ועדיף לברך כשיש שם כבר עשרה (ע' ביה"ל תרע"א ס"ז ד"ה ויש נוהגין, שבמקום צורך די שיגיעו אח"כ, וכ"פ בשו"ת מנח"א ח"ב סו"ס סח. וע' ברמ"א תר"צ סי"ח ובכף-החיים שם), וכשאין עשרה - עדיף להדליק בחלון הראווה. וכ"ז לכאורה גם אם נסגרות החנויות תוך פחות מחצי שעה, ועד"ז בביהכ"נ.

8) סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וגם מזה מוכח להדליק בברכה, כנ"ל בהערה הקודמת.

9) שיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד ס"ג.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת וישלח
י"ח בכסלו

"לפני ראש-השנה של חסידות צריכים גם-כן ההקדמות על-דרך דימי הסליחות וחודש אלול"¹.

תכנון ההתוועדויות ברוב עם:

* יש להכין "תוכנית מפורטת איך לנצל יום זה [י"ט בכסלו] להפצת המעיינות, ובאופן שיהיה רישומו ניכר במשך השבועות והחודשים שלאחרי זה, כיוון שנקרא ראש-השנה לחסידות ודרכי החסידות"².

* "פשט המנהג, אשר עיקר ההתוועדות די"ט כסלו הוא באור ליום כ' כסלו, כי הגאולה מהמאסר היתה בעת תפילת מנחה, שלוש שעות אחר זה היה בדירת מנגד בייסורים נפשיים וכו'.

"בכל זה, הרי בכמה וכמה מקומות מתוועדים גם באור לי"ט כסלו, וברכת חסידים עליהם תבוא.

"בכלל, שני אופנים בהתוועדות:

"א) לסדרה במקומות רבים בעיר, בכדי שישתתפו גם אנשים כאלו אשר למקום אחר לא היו באים.

"ב) לאסוף כל המתוועדים במקום אחד, אשר אז הנה - ברוב עם הדרת מלך, ההתוועדות תהיה עם הזקנים והגדולים שבחבורה וכו'.

"- ריבוי הכמות, או עילוי האיכות, וידועה השקלא-וטריא מי מהם עדיף...

"והצעתי בזה, אשר בלילה הראשון, אור לי"ט כסלו, יתוועדו במקומות שונים³ (ויודיעו שם אודות ההתוועדות דלמחר). ולמחרתו, אור לכ' כסלו⁴, יתאספו במקום אחד להתוועדות..."⁵.

* כדאי ונכון שכל אחד ואחד יערוך התוועדות (ומה טוב - ג' התוועדויות, "בתלת זימני הווי חזקה" - אחת בעצמו ושתיים על-ידי שלוחיו, או שמשתתף בעצמו בשלושתן כיוון שנערכות בזמנים שונים - בליל י"ט בכסלו, ביום י"ט בכסלו, ובפרט קרוב לסיומו ובאופן שיומשך גם בליל כ' בכסלו) - עם עצמו (בכל עשר כוחות נפשו), עם בני ביתו, עם חבריו וידידיו וכיו"ב - כדי להדגיש עוד יותר שכל אחד ואחד הוא גם משפיע, וכמו שכתוב (בשייכות להגאולה) "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"⁶.

* הצעות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לאחד מראשוני שלוחיו, בקשר לעריכת התוועדות י"ט בכסלו בישיבה⁷:

לפרסם מראש את תאריך ההתוועדות ואת סיבתה בקצרה בעיתונות הנקראת על-ידי יהודי המקום; להכין מבין התלמידים כאלו שיחזרו מאמר או על-כל-פנים עניין של דא"ח; וכן לסדר קבוצת מנגנים בסדר מסודר, שבזה תהיה רוממות רוח לתלמידים, ובטח יעורר הדבר ביניהם גם 'קנאת סופרים', וכן יעשה את הרושם המתאים על אנשי העיר והסביבה⁸.

* אף במוסדות לבנות הציע⁹, שינאמו על פרשת החג גם אחדות מהתלמידות, אף שעל-פי הרוב מסייעים להן בעריכת הנאומים, כי חשובה ההשתתפות מצידן, וגם עצם הדבר שהן נואמות - ערך רב לו.

* מסיבות והתוועדויות י"ט בכסלו שייכות גם לשבתות שלפניו ושלאחריו¹⁰.

שחרית: הפטרה: "חזון עובדיה" (עובדיה א)¹¹.

היום - סיום לימוד ספר התניא בסדר הלימוד ד'חת"ת', כתקנת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע¹². [וכן נהגו לסיים את לימוד לוח 'היום יום'. וראה להלן].

יש לסיים עד היום¹³ (והיום בכלל) את המסכת שקיבל עליו כל אחד ואחד בחלוקת הש"ס אשתקד.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'¹⁴.

יום ראשון
י"ט בכסלו - חג הגאולה¹⁵

ביום זה  לפנות ערב, יצא כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"מ זיע"א לחירות מבית האסורים ממאסרו הראשון בפטרבורג בשנת תקנ"ט¹⁶.

מאחלים: "גוט יום-טוב - לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו"¹⁷.

י"ט בכסלו נקרא על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ "חג החגים"¹⁸.

י"ט בכסלו הוא 'מתן תורה' דפנימיות התורה¹⁹.

כיוון שי"ט בכסלו הוא 'ראש השנה לחסידות', אפשר עדיין להשלים בו כל מה שחסר עד אז²⁰.

יום-ההילולא: יום זה הוא יום ההסתלקות-הילולא של אדמו"ר רבי דובער, הרב המגיד ממעזריטש נבג"מ זיע"א (בשנת תקל"ג, ומנוחתו-כבוד בעיר אניפולי)²¹.

התוועדות²²:

"הזקנים, הצעירים גם הנערים, עבדו את ה' וקבלו עליכם עול מלכותו יתברך. דעו כי ביום הזה כל אבותינו - מהבעש"ט - יהיו בעזרכם. קבלו עליכם ללמוד דא"ח באמת, וחיו. היזהרו מאוד ביום הזה כי קדוש הוא. לחיים ולברכה!"²³.

נוהגים לשיר בחג הגאולה את הניגון הידוע על הפסוקים "פדה בשלום נפשי"²⁴. בתקופות שונות²⁵ הורה הרבי לנגן ניגון זה בהתוועדות, ופעם אחת הורה לנגנו כבר בשבת מברכים חודש כסלו²⁶. אף לסיום ההתוועדויות בתקופת י"ט כסלו, לפעמים היה הרבי, בצאתו מההתוועדות [וגם בשבת-קודש הסמוכה וכדומה], מתחיל לשיר "פדה בשלום" או את סיום הניגון "ואני אבטח בך"²⁷.

החלטות טובות: "בקביעות עתים לתורה הנגלית ודא"ח ברבים, וחיזוק דרכי החסידות באהבת רעים"²⁸, וכן "בעבודת התפילה ואהבת ישראל"²⁹, ו"בקיום המצוות באור והתלהבות, וכל זה - באופן דמוסיף והולך"³⁰ בג' הקווים דתורה, עבודה וגמ"ח³¹, בלימוד הרמב"ם, ג' פרקים ליום³², לסייע גם בממונו למוסדות רבותינו נשיאינו³³, ולצאת ב"קריאה לכל אחב"י שליט"א אשר ליבם ער ל'קול ילד בוכה' - לפעולות נמרצות בהפצת התורה בכלל והפצת מעיינות החסידות בפרט, הלימוד והמעשה גם יחד, ומתוך התלהבות חיות ואור"³⁴.

חלוקת הש"ס:

עצם עניין חלוקת הש"ס הוא מנהג קדום בישראל, ובלשון כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע³⁵: "המנהג הקדום בתפוצות ישראל לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה בכל עיר ועיר, ובמקום שאפשר - בכל בית-כנסת ובית-מדרש על-ידי חלוקת המסכתות". וידועה השתדלות כ"ק אדמו"ר הזקן בזה, וזה לשונו³⁶: לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות על פי הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מניינים הרבה - יגמרו בכל מניין ומניין, ואם איזה מניין קטן מהכיל - יצרפו אליהם אנשים מאיזה מניין גדול, בבל ישונה, חוק ולא יעבור".

אדמו"ר המהר"ש כותב: "ולכל הפחות צריך כל אחד ללמוד מסכת גמרא בשנה"³⁷.

על-פי זה נהגו מאז לסדר חלוקת הש"ס ביום חג הגאולה י"ט כסלו. משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בכ"ד טבת - יום ההילולא של רבינו הזקן, ומשנת תשי"ג שוב נקבע המנהג דחלוקת הש"ס בכמה מקומות [על-ידי הרבי] - לי"ט כסלו³⁸.

כשהיה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בזמן חלוקת הש"ס בחו"ל, היה מודיע במברק איזו מסכת הוא לוקח³⁹.

בחלוקת הש"ס כמה עניינים⁴⁰:

א) תלמוד תורה של המסכת אשר לקח לחלקו. ב) לימוד המסכת בתור חלק מלימוד כל הש"ס. ג) כאילו לומד (בשותפות) את כל הש"ס כולו. ד) נחשב כלימוד בעשרה ויותר. ה) מקנה ומזכה לכל אחד ואחד מהמשתתפים חלק בלימודו.

"בטח ידביקו בכותלי בית-הכנסת רשימת המשתתפים בחלוקת הש"ס, ויהיה לחיזוק ולזיכרון טוב בהיכל ה', והוא מנהג ליובאוויטש"⁴¹.

ואותם הנמצאים במקום אשר, מאיזה סיבה שתהיה, הוא "קטן מהכיל" לחלק כל הש"ס - מצטרפים לחלוקת הש"ס הנעשית בבית מדרשו של הרבי ע"י "מחנה ישראל"⁴².

שיעורי תורה: "לשאלתו מה ילמוד בהמעת-לעת דיום הבהיר... י"ט כסלו... מובן שהלימוד צריך להיות בתורתו של בעל השמחה והגאולה, זאת אומרת, תורת חסידות חב"ד, אם בספריו (כמו ספר התניא, תורה אור ולקוטי תורה) או (ביחד עם הביאורים שנתוספו) במאמרים ושיחות של רבותינו נשיאינו"⁴³.

בסיום התוועדות י"ט כסלו תשי"ב, קודם ברכת המזון, ציווה הרבי להכריז "שאלה שעדיין לא סיימו את לימוד ספר התניא, יזדרזו לסיימו, כדי שלא להפסיק בין סיום התניא להתחלתו, כמו שבשמח"ת אין מפסיקין בין 'חתן תורה' ל'חתן בראשית'^*43.

ביום י"ט בכסלו מתחילים ללמוד שוב שיעורי לימוד התניא (לשנה פשוטה), מתחילת הספר, כפי שנחלקו לימי השנה על ידי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

תחילת הלימוד היום צריכה להיות בעניינים שהזמן-גרמא, ולכל לראש ב'לשון הרב' שבתחילת לוח 'היום יום' (במעלת יום י"ט בכסלו. ואפשר למצוא בו שייכות לכל יום, גם כשאין הקביעות מתאימה, ובפרט כאשר יהיו 'מונחים בזה')⁴⁴.

שחרית: "חסידים נוהגים לטבול לפני תפילת שחרית די"ט כסלו, כמנהג המקובל מחסידים הראשונים בשם מורנו הבעש"ט, שבערב שבת ובערב יום-טוב, כמו גם בשבת ויום-טוב שחרית טובלים במקווה"⁴⁵.

אין אומרים תחנון⁴⁶.

יום שני
חג הגאולה - כ' בכסלו

יום (ועיקר) ההתוועדות (בליל כ') - ראה לעיל בתחילת ה'לוח' מדברי הרבי.

אין אומרים תחנון⁴⁶.

יום שישי, ערב חנוכה
כ"ד בכסלו

על כללות חג החנוכה - הקש כאן.

מקדימים להתפלל מנחה, ומדליקים נר חנוכה בבית הכנסת [וטוב שיהיו עשרה בבית הכנסת בשעת ההדלקה⁴⁷, ובבית [ראה להלן], ואחר-כך נר שבת⁴⁸, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך כך⁴⁹.

מכיוון שמדליקים היום לפני זמן הדלקת נרות, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה  (את המדליקים בנרות מוצקים יש לעורר שידליקו בנרות גדולים יותר מבכל יום).

יש לזכור [במקביל] להדליק היום נר חנוכה במקומות ציבוריים, כפי שהנהיג הרבי, ולעשות זאת אחרי פלג המנחה (שהוא היום מעט אחרי 3:35 אחה"צ).

הדלקה בבית-הכנסת:

החנוכייה בכותל דרום, והנרות ממזרח למערב⁵¹ (גם בבוקר). מקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים⁵². מדליקים במנחה לפני עלינו, ואין ממתינים (גם בכל יום) לשקיעה⁵³. מתחילים להדליק בצד ימין⁵⁴. אחר-כך שרים 'הנרות הללו' בניגון הידוע⁵⁵.

אין אדם יוצא ידי חובתו בנרות בית-הכנסת, ואפילו שליח הציבור שהדליקם צריך לחזור ולהדליק בביתו, אך לא יברך 'שהחיינו' בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם⁵⁶.

"כדי להוסיף בהתעוררות דנר-חנוכה, כדאי שתהיה מנורה דלוקה בבית-הכנסת (שכולם מתכנסים שם) במשך כל המעת-לעת, אם אין חשש כלל שישחקו התינוקות"⁵⁷.

"מהנכון להחזיר עטרה ליושנה - לצייר את מנורת המשכן והמקדש כשקניה באלכסון, כדעת רש"י והרמב"ם, ועל-פי-זה יש מקום לומר שגם החנוכיות⁵⁸ כדאי לעשות קניהן באלכסון. ולמה לשנות בגוף המנורה שקניה היו ביושר ולא כחצי עיגול"⁵⁹.

הדלקה בבית:

"הציווי 'זה א-לי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות', כולל בנוגע לחנוכה - מנורת חנוכה נאה"⁶⁰.

הנשואים מדליקים בחגירת אבנט⁶¹.

בימינו מחנכים את הבנים להדליק נרות חנוכה מגיל רך ביותר⁶².

הנהגת בית הרב, שהבנות (בכל גיל) לא הדליקו נרות חנוכה, אלא יצאו בזה על-ידי אביהן, ואחר-כך - בעליהן⁶³.

כשכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה עוזב את ביתו לפני חנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שטערנה שרה נ"ע שתדליק את החנוכייה בעצמה (אף שאת הברכות היתה שומעת מאחד הגברים)⁶⁴.

מעמידים את החנוכייה על כיסא, מעל שלושה טפחים - ואין מדייקים שיהיה למעלה משבעה טפחים או סמוך לשלושה טפחים⁶⁵, אך לא מעל עשרה טפחים⁶⁶. ה'שמש' קצת למעלה⁶⁷ מן הנרות⁶⁸.

"קרה וצריך היה לטלטל המנורה טפח וטפחיים לקרבה לאדמו"ר כדי שיוכל להדליק הנרות, ואחר-כך היו מעמידים אותה במקומה. ובכל זאת בירך בעצמו והדליק"⁶⁹.

אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה אחר, אלא מהשמש או מנר של חול⁷⁰.

מנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקים נר חנוכה על פתח אחד החדרים ולא על החלון⁷¹, משמאל הנכנס דהיינו מול המזוזה, כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ונמצא שהוא מסובב במצוות⁷².

צריך להדליק את הנרות בבית שבו אוכלים בקביעות, ויש להעדיף את מקום האכילה על מקום השינה. ההולך לאכול באקראי בבית חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם⁷³.

מניחים את החנוכייה סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום⁷⁴.

כדאי ונכון שהילדים ידליקו בפתח חדרם הפרטי [אם תנאי המקום והבטיחות מאפשרים] נר חנוכה, ויש בזה גם מעין חינוך 'מקדש-מעט' שלהם בחנוכה⁷⁵.

טלטול הכיסא:

מגש, ואף כיסא או שולחן שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם (ולא רק כדי "שלא ישחקו בו הילדים" וכדומה), קיימות שתי אפשרויות:

א) להניח את החנוכייה על מגש, ויחד איתה להניח שם מבעוד-יום חלה (או גביע-קידוש חשוב), שאז יהיה המגש מותר בטלטול, לאחר שיכבו הנרות, כ"בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", עם החנוכייה שעליו, לכל מקום שרוצים, כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", והכיסא יתפנה.

ב) להניח את החנוכייה על הכיסא יחד עם חלה כנ"ל. לאחר שיכבו הנרות ויזדקקו למקום-הכיסא, יהיו רשאים לטלטל הצידה, לכל מקום שרוצים, את הכיסא וכל אשר עליו, כנ"ל במגש, והמקום יתפנה⁷⁶.

הנרות יעמדו בשורה ישרה ולא בעיגול. כמו-כן לא יהיה נר יוצא ונר נכנס, ולא אחד גבוה ואחד נמוך (הקובע לעניין זה הוא גובה השלהבת). חייב להיות הפסק בין נר לנר, כדי שלא יתקרבו השלהבות זו לזו וייראו כמדורה. יש להרחיק את החנוכיות של בני הבית זו מזו, כדי שיהיה היכר לכל אחת מהן לחוד⁷⁷.

מדליקים כשהחנוכייה מונחת במקומה, ומשאירים אותה במקומה כל משך הזמן שעליה לדלוק⁷⁸.

התחלת ההדלקה היא לאחר סיום כל הברכות. מדליקים בשמן זית, וה'שמש' שבו מדליקים את הנרות הוא נר של שעווה⁷⁹. מתחילים להניח את הנרות בקצה הימני של המנורה^*80.

אמירת 'הנרות הללו' - לאחר גמר ההדלקה⁸⁰.

היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות⁸¹.

מנהגי חנוכה: בימי החנוכה צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בלימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יושב אחרי הדלקת נר חנוכה בסמיכות לנרות חנוכה ולומד תורה⁸².

יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול⁸³.

מנהג ישראל (תורה היא) לאכול מאכלים שעשויים בשמן, לזכר נס השמן⁸⁴.

 ----------

1) ספר-המנהגים עמ' 92.

2) אג"ק חט"ז עמ' קלב.

3) בכל מקום ומקום האפשרי - ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 178.

4) הגאולה הייתה לאחר חצות היום (בעת תפלת המנחה), ונמשכה בתוך הלילה דכ' בכסלו (לאחרי ג' השעות וכו' עד שהגיע לדירת החסידים); ומטעם זה נהגו רבותינו נשיאינו לסדר ההתוועדות די"ט בכסלו - באור לכ' בכסלו. ומכיוון שנהגו כן ברבים ובפירסום - הרי זו הוראה לרבים (ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 155, וש"נ).

5) אג"ק ח"ה עמ' מח. ספר-המנהגים עמ' 93.

6) סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 166.

7) בעיר מרקש במרוקו, אג"ק ח"ח עמ' קמו.

8) בקשר לביקורת על הזמנת אישי ציבור שלעת-עתה אינם שומרי תורה ומצוות וכו' לאירועים כיו"ב - ראה תגובת הרבי שנדפסה ב'התקשרות' סוף גיליון יז.

9) אג"ק ח"י עמ' קצח.

10) אג"ק ח"ד עמ' סו.

11) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

12) וראה להלן הערה *43.

13) ובמדובר להלן על י"ט בכסלו עצמו, הכוונה לחגיגת הסיום ברבים.

לשאלה אודות אדם שלא יכול היה לסיים את המסכת דחלוקת הש"ס עד י"ט בכסלו, האם צריך להשלימה אחר-כך, והאם יש איזה עניין לסיים עד כ"ד בטבת [תאריך חלוקת הש"ס בשנים תרס"ג-תשי"ב, כמובא לקמן], ענה הרבי: "וכל ההקדם ישובח, כמובן^." (נדפס ב'כפר חב"ד', גיליון 927 עמ' 21).

14) לוח כולל-חב"ד.

15) בי"ט בכסלו, לבש כ"ק אדמו"ר בגדי שבת (יומן תשכ"ה אות קנו, 'כפר חב"ד' גיליון 692 עמ' 32. בי"מ גיליון 14 עמ' 22).

16) וכיוון שלא יצא אדה"ז מבית המנגד אלא בערב, מתוועדים ועושים יו"ט גם בכ' בכסלו ('בית רבי' ח"א פי"ח). פרשת היום ב'ספר התולדות - אדמו"ר הזקן', כרך ג, תשמ"ו. מסמכים מקוריים בקובץ 'כרם חב"ד', גליון 4, מכון 'אוהלי שם - ליובאוויטש' תשנ"ב.

17) היום-יום דהיום. בסה"ש תש"ב עמ' 19, שמנהג חסידי אדה"ז היה לומר 'גוט יו"ט' לפני ואחרי מעריב, ובמשך כל המעל"ע די"ט בכסלו כשחסידים נפגשים.

18) אג"ק שלו ח"ז עמ' ל. הקדמת 'היום יום'. נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' 436, חכ"ה עמ' 385.

19) ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 483, ועיי"ש שגילויו למעלה מגילוי פנימיות התורה לע"ל.

20) ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 468.

21) תולדותיו בס' 'רבי דובער - הרב המגיד ממעזריטש', הוצאת קה"ת, תשל"ה.

22) בליובאוויטש היו עורכים סעודה (ראה אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ד עמ' עג. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' סט), וכן בבתי-כנסת חב"ד בכל מקום(אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' תמג) ובה אכלו 'שווארצע קאשע' - זכר למאכל אדה"ז בהיותו במאסר - ובבישול והכנת ה'קאשע' ראו זכות מיוחדת (ראה סה"ש תרח"ץ ס"ע 250).

בדורנו נערכת התוועדות י"ט כסלו 'ברוב עם - הדרת מלך' ללא סעודה, וכההוראה לוועד כפר-חב"ד (אג"ק חט"ז עמ' קז): "במ"ש בהנוגע להסעודה, בכלל ראוי שבעיקר יהיה מיני מזונות, אלא שכיותר ממניין יטלו ידיהם לסעודה כדי שיוכלו לברך ברכת המזון בעשרה, משא"כ האורחים שלא תמיד נשארים... לברהמ"ז... נוסף על הקושי בנט"י כדבעי", ולמעשה אף הרבי לא היה נוטל ידיו: "משנת תש"א ואילך, בכל שנה ביום י"ט כסלו הכינו גבאי ביהכ"נ סעודה לכבוד יו"ט ואח"כ עלו (מי שזכה להיכנס) להתוועדות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - למזונות ומשקה - אבל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לא נטל ידיו לסעודה אחרי הנ"ל, להוציא פעם אחת בי"ט כסלו תשי"ב" (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

23) היום-יום ח"ב, ממכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, י"ט כסלו תרפ"א. המכתב טרם נדפס לע"ע בסידרת אג"ק שלו, וראה שם ח"א עמ' קכב.

24) עד סוף המזמור - ספר-הניגונים, ח"א ניגון נ"ה.

25) כגון: שיחת י"ט בכסלו תשכ"ב סכ"ג, תשכ"ד ס"א, ש"פ מקץ תשכ"ד ס"א.

26) ראה שיחת ש"פ תולדות תשי"ד ס"א, ועוד.

27) ס' 'חג החגים' (להרה"ח ר' מיכאל אהרן שי' זליגזאן, ברוקלין תשנ"ט) עמ' 66.

28) היום-יום דהיום.

29) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"י עמ' שכב, ח"ט עמ' שנד.

30) אג"ק חכ"ב עמ' עו.

31) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 182, תנש"א ח"א עמ' 191, ועוד.

32) סה"ש תנש"א עמ' 191.

33) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' תקנג. ח"ב עמ' תעד.

34) אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חכ"ב עמ' שע.

35) אג"ק שלו ח"י עמ' סא-סב.

36) אגה"ק ד"ה 'הוכח תוכיח', שבסו"ס התניא.

37) היום-יום י"ח אדר-ב; ובענייננו, סה"ש תשנ"ב ח"ב עמ' 499.

38) סה"ש שם עמ' 492. ובמקור: 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג ח"א עמ' 216.

39) ס' ליובאוויטש וחייליה עמ' 45.

40) מכתב בסה"ש שם עמ' 497.

41) ממכתב בסה"ש תשנ"ב עמ' 496. 'בית חיינו', גיליון 117 עמ' 29.

42) ספר-המנהגים שם.

43) אג"ק ח"כ עמ' סא.

*43) וראה הנוסח הנדפס בשיחות קודש (מהדורת תש"ס) עמ' 125.

הכוונה שמי שטרם סיים את התניא, יעשה זאת עוד בי"ט כסלו, ומייד לאחר-מכן יתחיל ללומדו מחדש מתחילתו.

44) שיחת ליל י"ט בכסלו תשמ"ט ס"ב ('תורת-מנחם - התוועדויות' ח"ב עמ' 4), ועיי"ש במעלת לוח זה בכלל. ואכן רבים מאנ"ש נוהגים ללמדו כסדרו מידי יום ביומו (וידוע שגם הרבי הקפיד שיידעו אותו), בציבור או ביחידות, ולסיימו ולהתחילו מחדש היום.

45) סה"ש תש"ב עמ' 19. הובא בספר המנהגים.

46) ספר-המנהגים עמ' 16 ועמ' 92. לוח כולל-חב"ד.

47) לוח כולל חב"ד.

48) ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה.

49) קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.

50) לוח 'דבר בעתו'.

51) שו"ע ורמ"א סי' תרע"א ס"ז.

52) פרי-מגדים סי' תרע"ה בא"א ס"ק ב.

לגבי מיקום השמש, כתב בכף-החיים ס"ק מא שנוהגים תמיד - גם בביהכ"נ - שהשמש למעלה מן הנרות, ע"פ מהרי"ל "שרפים עומדים ממעל לו". וכן מובא מס' קב-הישר פרק צו, שהשמש דוגמת כה"ג בביהמ"ק. וראה מנהגים שונים בנטעי-גבריאל - חנוכה פ"כ ס"ב-ג וש"נ, והמובא להלן הערה 68.

53) אלא מברכים מפלג המנחה ואילך, ראה ב"ח ר"ס תער"ב ופר"ח סי' תרע"ט. בשיחות-קודש תשכ"ג עמ' 401, ר"ד מנר ג' דחנוכה, איתא: "כ"ק אד"ש דיבר עם הרש"ל [הרה"ג הרה"ח ר' שמואל לוויטין ע"ה] על-דבר שבימי חנוכה יתפללו מנחה בשעה 3:30, בכדי שהדלקת נרות בביהכ"נ יהיה בזמן פלג המנחה". ואכן ידוע ומפורסם,  אשר כ"ק אדמו"ר דייק מאוד לא להדליק לפני פלג המנחה, אפילו בימים שהיו כינוסים וכו'". וכ"ה באג"ק ח"י עמ' רכח. וע"ע 'התקשרות' גיליון עג, עמ' 13 הערה 4, ודיוק המסופר שם - ב'כפר חב"ד', גיליון 740 עמ' 76.

54) שו"ע ואחרונים סי' תרע"ה ס"א. וע"ע שו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סז ס"ה, וב'התקשרות' גיליון רעד עמ' 18. וראה לעיל בפנים ובהערה 68.

55) ספר הניגונים ח"א, ניגון נג. בשנים האחרונות ניגנו זאת במניין של הרבי בכל יום.

56) רמ"א סי' תרע"א סוס"ז ושערי תשובה שם.

57) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 193 הערה 81. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפ (וראה ד"מ תער"ב סוף ס"ק א. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך 'חנכה', ציון 139. ואולי משום כך נפוץ להדליק בבית-הכנסת בנרות הרגילים, הדולקים זמן רב, ולא בשמן).

58) כמדומה, זהו שימוש נדיר של הרבי (בשיחה מוגהת) במילה מחודשת זו.

59) ליקוטי-שיחות חכ"א עמ' 169 והערה 44 [וראה 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 11, שהורה הרבי לצא"ח שבלית-ברירה ניתן לוותר בעניין צורת המנורה, כיוון שכמה מגדולי ישראל עוד בימי הרמב"ם חלקו עליו בזה, משא"כ בציור הלוחות מרובעות שמפורש בש"ס]. והמדובר כשעושים אותה קנים בדוגמת המנורה, ובפרט בהדלקות פומביות. אבל אין קפידא לעשות בצורה כזו דווקא, ואדרבה רבים מהחסידים בדורות הקודמים נהגו להדליק בחנוכיה ללא קנים [עם דופן, ראה לקו"ש ח"ה עמ' 456, ואולי נובע הדבר ממה שהיו מדביקים את הנרות בכותל עצמו ללא חנוכייה, כמבואר בסידור אדה"ז], ואף בס' 'ימי בראשית' עמ' 50 נדפס צילום מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בחנוכה תש"י, שהדליק בחנוכייה כזאת. אך לפעמים כששהה הרבי בספריה (וי"א שכך נהג גם בביתו), הדליק בחנוכייה פשוטה, ללא קנים וללא דופן. והי' פעמים שהדליק בחנוכיה ללא דופן עם קנים מרובעים, והשמש באמצע בין הנרות.

60) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 207 [אף שא"צ כלי, ראה סידור אדה"ז, ולקו"ש ח"ה עמ' 445]. וראה א"ר וברכ"י סי' תרע"ג ס"ג.

61) ספר-המנהגים. וכן הקפיד הרבי לנהוג כו"כ שנים.

62) בשנים האחרונות הנהיג הרבי שגם בנרות חנוכה מתחילים הבנים בגיל רך, ראה לעיל במדור "הזמן גרמא" על "מבצע חנוכה" ס"ב ובהערה, ו'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 101. 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 14 הע' 11, וש"נ. ומשתדלים לחנכם עם כל ההידורים (ע' ליקוטי-שיחות חי"ב עמ' 251).

63) ספר-המנהגים, עיי"ש. לקו"ש חלק ל' עמ' 312. ועל-אף האמור ב'שלשלת היחס' שבראש ס' 'היום יום' מהדורת תשנ"ה עמ' 34, על שנת תשמ"ח (מוגה?), שהרבי "מעורר שכל ילד/ה ידליק נרות חנוכה בפתח חדרו", והכוונה להנדפס ב"משיחות ש"פ וישב, כ"א כסלו" ס"י (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162), הנה הרבי נשאל על כך כמה שאלות, ומהן: "האם גם הבנות צריכות להדליק?", והשיב: "יש לעיין ולבדוק בכל מקום לגופו של עניין את התוצאות בפועל, באיזה אופן יוסיפו בחינוך" (שיחת כ"ד כסלו בעת ה'יחידות' לאורחים ס"ו, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 91, בלתי מוגה). ולמעשה, המשיך הרבי לציין את 'מנהג בית הרב' שהבנות אינן מדליקות, גם בשנים הבאות - בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 הערה 84, וכן בסה"ש תנש"א ח"א עמ' 165 הערה 110. וראה שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 34. ראה גם אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רמח ו-רנב, ובהמצויין שם.

64) ליקוטי-שיחות חלק ל' שם. ועיין במשנה-ברורה סי' תרע"ה ס"ק ט.

לכאורה צ"ע, עפ"ד אדה"ז (קו"א סי' ערב ס"ק ב, ובכ"מ), שהיודע לברך - לא יתן לאחר לברך עבורו. ואולי הו"ע פרטי שלה, שלא רצתה לברך במקום בעלה, וא"כ אין זו הוראה לאחרות.

65) ספר המנהגים.

לעניין ג' טפחים ועשרים אמה - נחשב הגובה לפי השלהבת, ולעניין עשרה טפחים - לפי בסיס הנרות, ובכל אופן, לא לפי בסיס החנוכייה (ראה שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' סה אות ב' וש"נ).

66) שו"ע סי' תרע"א ס"ו.

67) חשוב שהשלהבת תהיה למעלה מזו של שאר הנרות. ראה משנה-ברורה סי' תרעג סק"כ. ובהנסמן לעיל הערה 65.

68) ספר המנהגים, שו"ע סי' תרע"ג ס"א בהג"ה ונו"כ.

רבים מאנ"ש אינם מקפידים שיהיה השמש דווקא "ממעל", ומניחים אותו בצד, בנפרד (על גבי פמוט וכדומה, ויש מניחים משמאל למנורה) וי"א שכך נהגו רבותינו.

69) ספר המנהגים שם. ומשמע, שלדעת הרבי טילטול טפח מהווה הזזה (בשו"ת שצויינה שם לא הוגדר המרחק כלל). וע' שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב ס"ע רי. חו"מ סי' קצח ס"ב.

70) שו"ע סי' תרע"ד ס"א בהג"ה.

71) לקו"ש ח"ה עמ' 456, ועיי"ש.

72) סי' תרע"א ס"ז, לבוש וט"ז שם.

73) רמ"א סי' תרע"ז ס"א, ט"ז ומ"א שם. בעניין פנימיות של ישיבות ומוסדות חינוך, בס' 'חובת הדר' (עמ' קו) כתב שהתלמידים כבני-בית וחובתם מדינא בחדר האוכל, ואם ירצו - יכוונו שלא לצאת בהדלקה שבחדר האוכל ואז ידליקו בברכה בחדר השינה. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ג ויו"ד ח"ג סי' יד אות ה) ומנחת-יצחק (ח"ז סי' מח) כתבו שמן הדין עליהם להדליק בחדר השינה כיוון שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. ועליהם להסדיר תור לשמירה מפני סכנת דליקה ח"ו.

74) ספר-המנהגים.

75) סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162. וכיוון שמדובר בבית אחד, מדליק בעל-הבית במקום המרכזי, והילדים רשאים להדליק בחדרם, בקל-וחומר מהאמור בהערה 73.

76) הרה"ג הרב לוי-יצחק שי' הלפרין, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' רע"ז ס"ו, רע"ט ס"ד, ש"ט ס"ו, שי"א ס"ט (העניין נדון ונתבאר לפרטיו  ב'התקשרות' גיליונות רפג, שפה, שפז, שפט וש"נ).

במקרה של צורך גדול לטלטלו לפני-כן, יעשה שאלת חכם ע"פ המבואר בסי' רע"ז ס"ג.

77) דרכי-משה והג"ה סי' תרע"א ס"ד ואחרונים, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנכה' עמ' שלו.

78) שו"ע תרע"ה ס"א, ובמשנ"ב ס"ק ו.

79) ספר-המנהגים, שערי הלכה ומנהג שם, ועיי"ש הטעם.

*80) ספר-המנהגים מסידור אדה"ז, ושם נסמנו מקורות נוספים.

80) ספר המנהגים.

81) היום-יום, כ"ה בכסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת התעכב מעט), ספר המנהגים.

82) התוועדויות תשמ"ב ח"ב עמ' 599 ועמ' 618. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה ס"ט (מוגה, שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 284), שמייד לאחרי ההמתנה ע"י הנרות ישב ללמוד שיעור גמרא.

83) הוספות לשו"ע אדה"ז סי' תר"ע ס"ג, מהרמ"א שם.