תיאור גאולתו של עם-ישראל שזור בדמותו של הגואל, הוא המשיח. כל הדברים הגדולים והנפלאים שמתרחשים בגאולה נעשים על-ידי אדם בשר-ודם, "מלך מבית דוד" (כלשון הרמב"ם). ונשאלת השאלה, מדוע כך הדבר חייב להיות? מדוע אין הגאולה יכולה להיות 'ללא מגע יד אדם', מין מפנה כלל-עולמי, שבמהלכו האנושות מתעלה בעצמה לרמת הקדוּשה, האמונה, הצדק והיושר של עידן הגאולה?
למעשה, אותה שאלה אפשר לשאול גם על הגאולה ממצרים. זו הייתה גאולה אלוקית, שבאה מאת הקב"ה בעצמו – "נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם", אך בה-בשעה נפעלו כל מהלכי הגאולה על-ידי משה רבנו: הוא האיש שהביא את בשורת הגאולה, הוא שהזהיר את פרעה, הוא שהביא את המכות, הוא שהוציא את העם ממצרים, והוא ש'תיווך' בין הקב"ה לעם-ישראל במעמד הר-סיני.
אותה שאלה אפשר לשאול על מעמדו של רבי בעם-ישראל. לשם-מה צריך רבי? הלוא הקב"ה נמצא עמנו בכל מקום ובכל זמן, שומע את תפילותינו, מכוון את צעדינו ומעניק לנו שפע של כוחות וברכות. מדוע אפוא יסוד מרכזי כל-כך בתורה בכלל ובתורת החסידות בפרט, שהכרח הוא להתקשר לצדיק, לרבי?
התבטלות מוחלטת
אלא כך רצה הקב"ה, שההתגלות של כוחותיו והשפעותיו תעבור דרך בן-אדם, בשר-ודם, שנעשה צינור להעברת השפע האלוקי. כך מתמזג הכוח האלוקי עם מציאותו וגדריו של העולם ונעשה חלק ממנו, ואינו בא כמשהו 'מלמעלה', שכופה ושובר את המציאות הקיימת של העולם.
עיקרון זה נראה בבירור אצל משה רבנו. הוא אומר לעם-ישראל: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם" (דברים ה,ה). בשפת החסידות הוא מכונה 'ממוצע המחבר', כי הוא מהווה משמש נקודת-חיבור בין עם-ישראל לבין הקב"ה, והוא שמחבר ושמקשר את העם עם ה'. וכך מבואר בתורת החסידות (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' קצ): "הגילוי צריך להיות על-ידי משה דווקא, כי בעצמם לא היה ביכולתם לקבל את האור, כי-אם על-ידי ממוצע דמשה. אך בחינת הממוצע דמשה אינו דומה לשארי ממוצעים... שעל-ידי משה נמשך בחינת עצמות האור ממש".
ייחודו של משה רבנו היה בהיותו נטול כל ישות אנוכית משלו, כפי שנאמר עליו: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה"; וכפי שאמר הוא עצמו: "ונחנו מה". דווקא משום שהיה בטל לגמרי לקב"ה ולרצונו, היה הקב"ה יכול לשרות בו ולהתגלות דרכו, בבחינת "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".
הדבקות בצדיק
כך היה אצל משה רבנו, וכך בכל דור ודור יש 'אתפשטותא דמשה' (כלשון הזוהר), שזוהי התלבשות נשמת משה בנשיאי ישראל. אותם צדיקים שהקב"ה שותל בכל דור ודור, הם המשך לתפקידו זה של משה רבנו, והם מי שעל-ידיהם השפע האלוקי עובר לעולם. לכן על-ידי דבקות בצדיקי אמת אלו, האדם מתחבר עם הקב"ה בעצמו (ראה ספר המאמרים מלוקט כרך א, עמ' כה).
וכהסבר הגמרא על ציווי התורה "ולדבקה בו": "וכי אפשר להידבק בשכינה?", אלא על האדם לדבוק בתלמידי-חכמים, ועל-ידם יהיה דבוק בשכינה עצמה. שכן על-ידי הקשר עם נשמת הצדיק, כל יהודי מתקשר עם השורש העליון של כל הנשמות – עם השכינה.
זה גם תפקידו של משיח-צדקנו. הוא 'נשמה כללית' של כל עם-ישראל (ובלשון הקבלה: 'יחידה הכללית'). אמנם הוא אדם בשר-ודם, אבל בגלל עוצם ביטולו המוחלט לקב"ה (שלכן הוא נקרא "עני ורוכב על חמור"), הוא זוכה ל"ונחה עליו רוח ה'", ועל-ידו באה הגאולה האמיתית והשלמה לעולם. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
