סיפורנו מתרחש לפני כאלפיים שנה, בימים שלאחר חורבן הבית השני. גיבור הסיפור הוא בן למשפחת מלכי בית דוד, שבניה היו ראשי הגלות.
כידוע, רבים מיהודי ארץ-ישראל הוגלו בידי נבוכדנצר מלך בבל עוד קודם חורבן הבית הראשון. אלה היו הגולים הראשונים. שבעים שנה לאחר חורבן הבית, בימי שלטונו של כורש מלך פרס, התיר ליהודים לעלות לארץ-ישראל ולבנות את בית-המקדש כמראשית. קבוצה גדולה מגולי בבל עטה על ההזדמנות, ובראשה זרובבל בן-שאלתיאל, מצאצאי יכניה, ממלכי יהודה האחרונים. הם עלו לארץ-ישראל ובנו את בית-המקדש השני.
אולם רבים מהיהודים התקשו לעלות לארץ-ישראל לאחר שתקעו יתדות בבבל וקשרו בה קשרי מסחר ופרנסה. הם החליטו להישאר שם.
חלפו ארבע-מאות ועשרים שנה, את בית-המקדש השני החריבו הרומאים, ויהודי ארץ-ישראל התפזרו בגולה. רבים מצאו עתה מקלט אצל אחיהם שבבבל. מעתה הייתה הקהילה בבבל מרכז יהודי רוחני עולמי למשך דורות רבים. שם חיו חכמי בבל – מחכמי התלמוד ועד הגאונים.
כורש בשעתו רחש כבוד רב לזרובבל ולמשפחת המלוכה. לזרובבל העניק את סמכות המושל בארץ-ישראל, ואחרים מבני-המשפחה, שנשארו בבבל, מונו למייצגי הקהילה היהודית לפני השלטון. תפקיד זה כונה 'ריש גלותא', כלומר ראש הגולה, והוא עבר מאב לבן, כבירושה מלכותית.
אולם לא כל העיתים שוות. יום אחד קם מלך אכזר ביותר, שרדף את היהודים. שנאה מיוחדת בערה בו כלפי משפחת דוד המלך, והוא רצח בחמה שפוכה את כל צאצאיה.
פחד גדול נפל על היהודים. מיום ליום הכביד הרשע את עולו עליהם. אף את זקני הקהילה השליך אל מאחורי סורג ובריח. היה ברור כי המלך האכזר לא יבוא על סיפוקו כל עוד נותר צאצא אחד ממשפחת המלוכה המיוחסת.
במקום מסתור מצאה מקלט אישה מצאצאי דוד המלך. האישה הצליחה להימלט ולהתחבא ברגע האחרון, נושאת בקרבה עוד נצר למשפחת המלוכה. היא התחננה לפני הקב"ה כי תוכל לשרוד, ולגדל את הנצר האחרון לבית דוד.
המצוד נמשך והשאלה הייתה אך שאלה של זמן עד שגם היא תילכד ותוצא להורג. אך פתאום נראה המלך טרוד ואף מדוכא. יום אחד קרא המלך ליועציו וסיפר להם על חלום מוזר שחלם.
בחלומו המלך עומד בגינה נאה ומטופחת, מלאה עצי נוי, ובידו גרזן. פתאום הוא מניף את הגרזן על עץ וכורת אותו. כך הוא עושה לעץ השני, וזה אחר זה הוא כורת את כל עצי הגן. בסיימו את ההרס הוא מביט בהנאה במלאכתו ומתמלא סיפוק.
עתה נותר רק שתיל קטן בשולי הגינה. הוא מניף את ידו האוחזת בגרזן, כדי לכרות את השתיל. ופתאום יד חזקה לופתת את זרועו, ודמות זקן הדור-פנים ניצבת לפניו. אימה ופחד נופלים עליו מפני הדמות המלכותית. הזקן מרעים עליו בקולו, על גודל רשעותו ואכזריותו. מרגע לרגע גובר קולו של הזקן ודבריו נעשים נוקבים וחריפים יותר ויותר, עד שהוא מאיים להורגו, על אשר לא חמל על עצי גנו.
המלך נופל לרגלי הזקן ומתחנן על נפשו. הוא מבטיח לעשות ככל שיתבקש ובלבד שישאירו בחיים. הזקן חושב מעט ואומר, כי רק בתנאי אחד יחמול עליו: "הבט אל השתיל הזה. אם תבטיח לגדל אותו ולשמור עליו שלא יאונה לו כל רע, עד אשר יגדל וייתן פירות רבים, תחיה". המלך מבטיח לעשות זאת. באותו רגע נעלם הזקן והוא מקיץ מחלומו.
היועצים נאלמו דום. איש מהם לא הצליח לפרש בדרך מתקבלת על הדעת את חלומו של המלך. ואז הציע אחד מהם: "אדוני המלך, בבית-הכלא אסורים חכמי היהודים. אולי הם ידעו לפתור את החלום".
ציווה המלך להביא לפניו כמה מחכמי היהודים הכלואים. הללו שמעו את פרטי החלום, ואחד מזקני החכמים פתח ואמר:
"אדוני המלך, עצי הנוי שבגינה הם צאצאי דוד המלך, אותם הרגת ולא חמלת. השתיל הקטן הוא הנצר האחרון שנותר. והזקן הוא דוד המלך בכבודו ובעצמו, שמנע ממך להכרית את הנצר האחרון למשפחת המלוכה.
"אם חפץ חיים אתה, עליך לקיים את הבטחתך לדוד המלך, לשמור על הנצר האחרון לבל יאונה לו כל רע, ולהבטיח את עתידו כדי שיוכל לגדול ולהיות אילן המצמיח פירות רבים".
המלך שמע את הדברים בסערת-נפש. היה ברור לו כי זה הפתרון הנכון לחלום שטרד את מנוחתו. "היכן הנצר הזה, כיצד אמצא אותו?", שאל את היהודים.
קולו של הזקן רעד: "נצר זה נתון בבטן אימו, הלוא היא בתי. בעלה של בתי היה מצאצאי דוד המלך והוא נהרג. אך בנס הצליחה אשתו להימלט ולהסתתר".
הפחד מהחלום ריכך את המלך. הוא ציווה לשחרר את כל האסירים היהודים. לזקן הורה להחזיר את בתו לביתה, והבטיח לדאוג לכל מחסורה ולשמור על תינוקה, לכשייוולד, כעל בבת-עינו.
הבן שנולד גדל בחצר המלכות, בחסותו ובהשגחתו של המלך. סבו ואימו טיפחוהו, לימדוהו תורה וחינכוהו ליראת-שמים. כאשר גדל כונה 'בוסתנאי', על שם בוסתן עצי הנוי שראה המלך בחלומו. לימים היה ל'ראש-הגולה' וסייע לאחיו היהודים בכל עת. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
