מדוע חשובה כל-כך קבלת התורה על-ידי הקטנים, ומהי זכותם הגדולה של המלמדים? * בתורה ישנה המשכת העצמות ובלי הגבלות; בלימוד תשב"ר נמצא הוא בגלוי * עצם התורה אינה לברר בירורים, או לדעת כיצד לנהוג – אלא שעל-ידה "לוקחים" את העצמות * מצד העונג האמיתי בתורה, יש ללמוד בכל רגע פנוי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בעניין החילוק בין תורה למצוות – יובן . . טעם החילוק שביניהם לגבי קטנים1:
מכל המצוות – קטנים פטורים. ישנה מצווה מצד חובת חינוך, אבל המצווה היא רק מדברי סופרים2, והמצווה היא על האב, לא על הבן.
אבל בתורה איתא3 "מצוות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה", וישנו חיוב גם על הבן, ש"חייב4 ללמוד את עצמו כשיכיר"5.
והטעם לזה: המצוות הן בהגבלה, אבל התורה, שהיא בלי גבול, היא בכל ישראל.
ב. מטעם זה הוצרכה להיות במתן תורה ערבות הבנים6. במצוות שנצטוו במרה לא הוצרכו לערבות, ודווקא במתן-תורה הוצרכה ערבות.
ועל-פי האמור יובן: עיקר עניין מתן תורה אינו נתינת המצוות, אלא נתינת התורה, שחיובה גם על קטנים. וכיוון שגם קטנים מחויבים בלימוד התורה – הרי המעלה היא בהם דווקא7, כפי שמסיים שם במדרש6: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"8.
[ובפרטיות9 יותר:
כיוון שהתורה שייכת גם לקטנים, צריכה התורה להינתן גם לקטנים, ורק אז יכולה להינתן גם לגדולים.
והביאור בזה – כיוון שהתורה היא חכמתו וגם רצונו של הקב"ה, וידוע שבעניין הרצון אין התחלקות (שזהו ההפרש בין שכל לרצון, שבשכל שייך שלוקחים חלק מהשכל, מה שאין כן ברצון, אם ממלאים רק חלק מהרצון, לא נתמלא הרצון כלל10), ולכן, כיוון שהתורה שייכת גם לקטנים, הרי לולי נתינה לקטנים, אינה יכולה להינתן גם לגדולים, כי, כאשר חסר פרט מסויים בנתינת התורה, אזי חסר בכללות עניין נתינת התורה.
ויתירה מזה – שעיקר ההדגשה היא בנוגע לקטנים דווקא.
ויובן על-פי המשל הידוע11 מהגבהת הבניין על-ידי כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר, שצריכים להתחיל להגביה הקורה התחתונה דווקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו.
וכמו כן בנוגע למתן תורה – שהזיכוך בכללות העולמות שנעשה במתן תורה הוצרך להתחיל מעולם הזה דווקא, ועל דרך זה בנוגע לעולם הזה גופא, שהוצרכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לקטנים דווקא, שזהו היסוד גם בנוגע לגדולים].
ג. ופנימיות העניין בזה – שהתורה היא המשכת העצמות, שהוא בכל מקום בשווה.
וזהו גם כן הטעם שהתורה נקראת בשם "אמת", כמאמר רז"ל12 "אין אמת אלא תורה".
עניין האמת הוא שאין בו הפסק. דבר שיש בו הפסק אינו אמת, כידוע13 בעניין "נהרות המכזבין". אמת – "תכון לעד"14.
עניין זה מרומז גם באותיות א' מ' ת', כדאיתא בירושלמי15 שאות א' היא תחילת האותיות, מ' – אמצעית האותיות, ות' – סוף האותיות, ועניין האמת הוא שבכל מקום, בתחילה, באמצע ובסוף, הוא בשווה.
ולכן נקראת התורה בשם "אמת", כיוון שאין בה הגבלות, מהמדריגות הנעלות ביותר עד התחתונות ביותר. מחד גיסא אומרים שהתורה היא "עומק רום", למעלה מ"לידע את המעשה", למעלה מעניינים הקשורים עם עשייה; ולאידך גיסא נמצאת תורה גם ב"עומק תחת", עד לקטנים שפטורים מן כל המצוות.
ד. ועל-פי זה יש להוסיף במעלת הקטנים, תינוקות של בית רבן – נוסף על האמור שזהו היסוד גם בנוגע לגדולים, ונוסף על המעלה ד"הבל שאין בו חטא"16 – כיוון שדווקא בלימוד שלהם ישנו גילוי העצמות שבתורה:
דובר לעיל במאמר17 אודות פרטי האופנים בלימוד התורה. אמנם, בכל אופנים אלו אין עדיין תכלית הביטול, ולכן, אף שיש בהם בחינת העצמות, הרי זה בהעלם.
ובעניין זה היא מעלת לימוד תינוקות של בית רבן – שזהו אופן נוסף בלימוד התורה – שלימודם אינו קשור עם מציאות וישות כלל, אלא בתכלית הביטול לגמרי, וזהו אמיתית עניין "תען לשוני אמרתך"18, "כעונה אחר הקורא"19, היינו, שכאשר הקב"ה אומר "קמץ אל"ף אָ", אזי גם הוא חוזר ואומר "קמץ אל"ף אָ", ולכן בלימוד דתשב"ר ישנו העצמות בגילוי.
ובזה יובן הסיפור הידוע20, שפעם הפסיק רבינו הזקן באמצע דביקותו בשמעו קול ילד בוכה, ויצא מחדרו, וראה שהילד נפל מן העריסה ולכן בכה, ולקחו והחזירו לעריסה והרגיעו עד שנרדם. ואחר כך הוכיח רבינו הזקן מישהו על כך שמרוב דביקותו לא שמע את בכיו של הילד.
והביאור בזה – לפי שבחינת העצמות לוקחים דווקא בתינוקות של בית רבן. והרי רבינו הזקן היה אומר תמיד "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי גו'"21, "איך וויל נאָר דיר אַליין"22, בחינת העצמות, ועניין זה "לקח" רבינו הזקן על-ידי תינוקות של בית רבן דווקא.
ועל-פי זה מתווסף נועם ועריבות ("געשמאַק") בהנהגת רבותינו נשיאינו שהקדישו שימת-לב ביותר בנוגע לתינוקות של בית רבן.
ובנוגע לפועל:
אלו שנתמנו על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר להיות "מלמדים", צריכים לידע, שאין זה עניין של ירידה, אלא אדרבה, הלימוד עם תינוקות של בית רבן הוא זכות גדולה ביותר, ועליהם לעשות עבודתם בחשק ובחיות, ביודעם שעל-ידי זה "לוקחים" בחינת העצמות.
* * *
ה. ...עניין זה שיש צורך בבחינת התורה שלמעלה מהעולמות הוא לא רק כדי שעל-ידי זה תהיה עבודת הבירורים כדבעי (על דרך המבואר בקונטרס עץ החיים23 שיש צורך בעניין יחודא עילאה כדי שהעבודה דיחודא תתאה תהיה כדבעי) – שהרי לא זהו תכלית התורה; תכלית התורה היא – לשם התורה עצמה. יש אמנם בתורה עניין הפעולה בעולם, אבל זוהי המדריגה התחתונה שבתורה, ואילו אמיתית עניין התורה הוא – אור שלמעלה מהעולמות לגמרי.
ואף-על-פי שאמיתית עניין התורה הוא אור שלמעלה מהעולמות לגמרי, הנה החידוש דמתן תורה הוא – שגם אור התורה שלמעלה מהעולמות יומשך ויורגש בפנימיות בעולם, ויפעל בנפש הבהמית ובגוף (שהרי גם צדיק גמור שנמצא במדריגה נעלית ביותר קשור עם גוף), אלא, שהפעולה בגוף אינה עניין של בירורים כו', יציאה מהרע כו', שזהו עניין הקשור עם העולם, כי אם עניין של עליות בקדושה גופא, על דרך טבילת כהן גדול ביום הכיפורים24, וכיוצא בזה.
כלומר: עניין התורה הוא המשכת אור ועליות בקדושה. ואף-על-פי-כן, הרי זה פועל בעולם ובגוף, שגם הם יתאחדו עם דרגת הקדושה שלמעלה מהעולמות.
וזהו החידוש דמתן תורה:
עניין המצוות היה גם קודם מתן תורה – ז' מצוות בני נח, ובפרט המצוות שניתנו במרה. ואף שמצוות אלו אינם בדומה למצוות שניתנו במתן תורה25, מכל מקום, כללות עניין המצוות היה גם לפני זה. וכמו כן היה לימוד התורה גם קודם מתן תורה, כמאמר רז"ל26 "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם כו'".
אבל קודם מתן תורה היה זה באחד מב' האופנים: או עניין של בירורים ששייך לעולם, שזהו עניין המצוות, וכן המדריגה התחתונה שבתורה ששייכת לעניין הבירורים (וכמו העניין דיחודא עילאה שלצורך העבודה דיחודא תתאה), או אור שלמעלה מהעולמות, שזהו אמיתית עניין התורה, אבל באופן שלא היה קשור עם העולם.
והחידוש דמתן תורה הוא – המשכת עצם התורה, ובאופן שיומשך בעולם בפנימיות.
ו. וכיוון שמתן תורה פעל המשכת עצם התורה שאינו בשביל עניין הבירורים, צריך להיות לימוד התורה לשמה – לשם התורה עצמה, היינו, לא בשביל ידיעת ההלכה, שזהו עניין "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"27, וגם לא בשביל חיוב מצוות תלמוד תורה, אלא בשביל התורה עצמה, ביודעו שהתורה חכמתו ורצונו של הקב"ה, ועל-ידה לוקחים את העצמות.
ומזה מובן גם שלימוד התורה צריך להיות ללא הגבלות, כאמור לעיל . . שאף-על-פי שבמצוות תלמוד תורה ישנם הגבלות, הרי בתורה עצמה אין הגבלות כלל, ונמצאת בכל זמן ובכל מקום.
ז. על-פי זה28 יובן מה שכתוב בגמרא29 "הלל מחייב עניים ור' אלעזר בן חרסום מחייב עשירים": אם יבואו עניים ועשירים ויטענו שלא למדו מצד הטרדא – יביאו להם ראייה מהלל ומר' אלעזר בן חרסום.
ולכאורה, ממה נפשך: אם זוהי אמתלא של שקר, ובאמת היה להם זמן ללמוד – לא זקוקים להלל ולר' אלעזר בן חרסום, שהרי זהו ציווי מפורש30: "והגית בו יומם ולילה". אם היה רגע אחד שהיה ביכולתו ללמוד ולא למד – הרי הוא בכלל "כי דבר ה' בזה גו'"31; ואם באמת לא היה להם זמן ללמוד – איך אפשר לחייבם?
ומכאן ראיה, שיש אפשרות שמצד הדין, מצד קיום מצוות תלמוד תורה, פטור הוא, ואף-על-פי-כן, מצד החיות והעונג שצריך להיות בלימוד התורה, ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – הרי הוא תופס ("כאַפּט זיך צו") בתורה גם כאשר על-פי דין פטור הוא.
[ועניןשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. זה אינו מצד מצוות תלמוד תורה, שהוא עניין המצווה שבתורה – שהרי עניין המצוות הוא בהגבלה, אלא מצד התורה עצמה, שבה נמצא העצמות, ולכן הרי היא למעלה מהגבלות, שנמצאת בכל זמן ובכל מקום.
ח. ועל-פי זה יש לבאר גם העניין ד"מחייב עניים . . מחייב עשירים" ברוחניות – "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת"32:
כאשר בא "עשיר בדעת" וטוען שעבודתו היא למעלה מלימוד התורה, שהרי תורה ענינה השגה, ואילו הוא יתעסק בעניינים של מסירת נפש שלמעלה מהשגה – אזי אומרים לו ש"ר' אלעזר בן חרסום מחייב עשירים": אם רצונך לעסוק בעניין של מסירת נפש כדי להגיע לבחינת העצמות שלמעלה מהגבלה – דע לך, שבחינת העצמות לוקחים על-ידי התורה דווקא, כמו שנתבאר בארוכה במאמר33.
ועל דרך זה כאשר בא "עני בדעת" וטוען שאין ביכולתו ללמוד תורה כיוון שאינו מבין מה שלומד – אזי אומרים לו ש"הלל מחייב עניים": גם מי ש"לא ידע מאי קאמר", יכול הוא לומר אותיות התורה, ועל-ידי זה לוקח בחינת העצמות, שכן, מצד העצמות אין חילוקים, והוא בכל המדריגות בשווה, כמו שנתבאר בארוכה במאמר33].
ט. בנוגע לפועל – יש להתמיד בלימוד התורה ("האַלטן אין איין לערנען תורה").
אין ללמוד כדי לצאת ידי חובת השולחן ערוך (וסוף-כל-סוף הרי זה מביא לעריכת חשבון שעל-פי שולחן ערוך יכול הוא לצאת ידי חובתו ב"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"34), כי, נוסף לכך שצריך בירור אם החשבון הוא אכן על-פי שולחן ערוך, שהרי יתכן שיש לו יותר פנאי, ובמילא גם על-פי שולחן ערוך מחויב הוא ללמוד יותר, הנה נוסף לזה, אפילו אם אמנם כן הוא כפי שסבור, מכל מקום, מצד העונג והחיות בתורה יש לעסוק תמיד בלימוד.
וכן אין לעשות חשבונות, שהעניין ד"גדול תלמוד" הוא בשביל לידע את המעשה, ולכן, כשתבוא לפניו שאלה, יתיישב וילמד היטב את הדין ממקורו בחומש, עם הגמרא וכל הראשונים ואחרונים, עד לשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן; אבל בשעה שאין זה נוגע למעשה – אינו לומד. יש לדעת, שעיקר עניין התורה היא תורה בשביל תורה, ויש לעסוק בלימוד התורה בכל רגע, ו"יגדיל תורה ויאדיר"35.
[ואם9 הדברים אמורים בנוגע לגליא דתורה, הרי זה במכל-שכן בנוגע לפנימיות התורה, שלהיותה "אילנא דחיי", בודאי שאין בה הגבלות. ועוד זאת, שלימוד פנימיות התורה נוגע גם ללימוד גליא דתורה – שהרי מבואר בתניא36 ש"כשלומד שעות הרבה רצופות", הנה בכל שעה ושעה, כשמשתנים צירופי השמות ששולטים בשעות היום, "יש לו להתבונן בהכנה זו של מסירת נפשו לה'", שבשביל זה צריך להתבונן בגדולת הוי' כו', ואם כן, מוכרח הוא ללמוד תחילה עניינים אלו בפנימיות התורה, שאז יוכל להתבונן כו'].
(מהתוועדות יום ב' דחג השבועות, ה'תשח"י. 'תורת מנחם' כרך כג עמ' 41-48, בלתי מוגה)
___________________________
1) מכאן עד סוס"ג הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 303 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סשמ"ג. תניא הקדמה לח"ב. ואכ"מ.
3) ל' רבינו הזקן בשולחנו פ"א מהל' ת"ת ה"א.
4) רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג. וראה פס"ד להצ"צ שם (שלט, א).
5) ולהעיר:
בגדר החיוב דחינוך מצינו ב' דעות: (א) חיוב על האב לחנך את בנו, כשם שחייב למולו ולפדותו כו'. (ב) החיוב הוא גם על הבן, דאף שמדאורייתא פטור הוא מכל המצוות, מ"מ, יש עליו חיוב מדרבנן מצד חינוך (ראה אנציק' תלמודית ערך חינוך בתחלתו (כרך טז ע' קסב ואילך). וש"נ).
והנה, גם לדעה הב' שהחיוב הוא גם על הבן, הרי, כשם שבמילה ופדיון הבן ישנה רק עשיית האב, ואילו מצד הבן לא נדרש ענין של עשי' כלל, והיינו, שהחיוב בפועל הוא רק על האב – כן הוא בשאר המצוות שמצד חינוך שיש בהם גם עשיית הבן, שפעולת הבן אינה אלא ענין של עשי', שזהו כח חיצוני בלבד, אבל בנוגע לענין החינוך שבדבר, כיוון שהבן אינו בר-דעת, הרי החיוב דחינוך חל בפועל על האב (אף שבעיקרו הרי זה חיוב על הבן, בכח עכ"פ).
משא"כ בתלמוד תורה – הנה גם לדעה הא' שהחיוב הוא רק על האב, הרי החיוב הוא שהבן עצמו ילמד ויבין כו' (ראה גם לקו"ש חי"א ע' 45 בשוה"ג), וע"פ מארז"ל (ע"ז יט, א) "לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ", צריך האב לעורר אצל בנו רצון וחפץ ללימוד התורה (עכ"פ הרצון שמצד יראת הרצועה, דכיוון שבחיצוניות ובפועל הרי הוא רוצה בכך, אזי יצליח בלימודו), ולא די בהפעולה לשכור עבורו מלמד (מהנחה בלתי מוגה).
6) שהש"ר פ"א, ד (א).
7) ראה גם לקו"ש ח"א ע' 110.
8) תהלים ח, ג.
9) המוסגר בחצאי-ריבוע – מהנחה בלתי מוגה.
10) ראה שיחת יום ב' דחה"ש תרצ"ג בתחלתה (לקו"ד ח"ד תשע, ב). וראה גם שיחת יום ב' דחה"ש תשי"ז ס"ט (תו"מ ח"כ ע' 45). וש"נ.
11) תו"א בראשית ד, א. ובכ"מ.
12) ירושלמי שבהערה 45. וראה ברכות ה, רע"ב.
13) פרה פ"ח מ"ט.
14) משלי יב, יט. וראה גם תניא פי"ג.
15) סנהדרין פ"א ה"א.
16) שבת קיט, ב. הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ג.
17) [ד"ה קרוב ה' לכל קוראיו] פ"ג ואילך (לעיל ע' 25 ואילך).
18) תהלים קיט, קעב.
19) ראה סוכה לח, ב. תו"א יתרו סז, ב. קט, א. לקו"ת שה"ש מד, ב. ובכ"מ.
20) ראה גם תו"מ ח"י ס"ע 229 ואילך. וש"נ.
21) תהלים עג, כה.
22) ראה סהמ"צ להצ"צ שרש מצוות התפילה פ"מ (דרמ"צ קלח, סע"א). – נעתק ב"היום יום" יח כסלו.
23) פ"ז ואילך.
24) ראה תו"מ ח"י ע' 14. וש"נ.
25) ראה לקו"ש ח"כ ע' 140. וש"נ.
26) יומא כח, ב.
27) קידושין מ, ב. וש"נ.
28) מכאן עד סוס"ט – המשך השיחה המוגהת שבהערה 1.
29) יומא לה, ב.
30) יהושע א, ח.
31) שלח טו, לא. סנהדרין צט, א. תניא פ"א.
32) ראה כתובות סח, סע"א. נדרים מא, רע"א. זח"ג רעג, רע"ב.
33) [ד"ה קרוב ה' לכל קוראיו] פ"ו ואילך (לעיל ע' 30 ואילך).
34) מנחות צט, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ד. וש"נ.
35) ישעי' מב, כא.
36) ספמ"א (נח, ב). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
