מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1155 - כל המדורים ברצף
	הידור במצוות שבין אדם לחברו
	חדש על המדף
	עיר-המקלט הרוחנית
	רפואה
	קיבל את שכרו
	הגומל לחייבים
	"וגבהּ מאוד"
	מקור בלתי-צפוי
	המוח היהודי ממציא: הגמ"ח המרכזי
	ייעודה של צדקה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1155, ערב שבת-קודש פרשת משפטים / שקלים, כ"ו בשבט תשס"ט (20.02.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הידור במצוות שבין אדם לחברו

דווקא המצוות שבין אדם לחברו משקפות את מידת יראת-השמים של יהודי ועד כמה הוא נכון למסור את עצמו לקיום רצונו של הקב"ה. 'הכשר מהודר' דרוש גם בעניינים כספיים וחברתיים

מספרים שפעם אחת פרץ סכסוך בין שני קצבים על עשרה זהובים. הלכו השניים לרב, וזה פסק כי האחד חייב לשלם את עשרת הזהובים לחברו. יצא המפסיד מבית הרב כעוס והתבטא בחוסר כבוד כלפי הרב. באו מקורביו של הרב ושאלוהו: הלוא הקצב הזה בא מדי פעם בפעם אל הרב לשאול על כשרותו של שור, שמחירו פי כמה וכמה, ותמיד הוא מקבל את פסק-הדין בהכנעה. מדוע הפעם הוא כעוס כל-כך? השיב הרב בחיוך: "הוא אינו כועס על הפסדו, אלא על העובדה שחברו הרוויח"...

ההסבר החצי-הומוריסטי הזה אולי מסביר מקצת התופעה, אבל עדיין נדרש הסבר להבדל בַיחס למצוות שבין אדם למקום ולמצוות שבין אדם לחברו. פעמים רבות אנו רואים יהודים יראי-שמים ומקפידים על קלה כחמורה, שבעניינים שבין אדם לחברו הם נוהגים זלזול. הם לא יכניסו לפיהם משקה קל שאין עליו הכשר מהודר, אבל כשהדברים מגיעים לממונו של הזולת או לכבודו של הזולת, פתאום נעלמת ההקפדה וההחמרה.

לא צביעות

יש המשתמשים בתופעות מעין אלה לשם הוכחה ששמירת המצוות של אותם אנשים אינה אלא צביעות. לוּ היו יראי-שמים באמת, טוענים הללו, היו נזהרים לא רק בשמירת שבת, בחמץ בפסח ובכשרות המזון, אלא גם בחשש גזל, בלשון הרע ובהלבנת פני חברו.

הטענה הזאת אינה נכונה בדרך-כלל. אותם יהודים הנזהרים בשמירת שבת, בכשרות, בהנחת תפילין ובציצית, אינם עושים זאת מן השפה ולחוץ. על-פי רוב הדברים באים מתוך יראת-שמים אמיתית ומתוך רצון כן למלא את רצונו של בורא-העולם. ואף-על-פי-כן יש שבעניינים שבין אדם לחברו אין הם נוהגים כפי שהתורה מצווה ומדריכה.

ההסבר לתופעה הזאת פשוט למדיי: בענייני שבת, כשרות, תפילין וציצית, אין השכל האנושי מנסה להתערב. האם יעלה על הדעת שהאדם יטען כי מוטב לצבוע את התפילין בצבע ירוק? גם אם הוא עצמו אינו אוהב את הצבע השחור, ברור לו שאם התורה קובעת שהתפילין צריכות להיות שחורות, אין כל מקום לדעתו ולטעמו האישיים בעניין זה. במצוות האלה האדם מבטל לחלוטין את שכלו אל מול ההלכות הפסוקות בשולחן-ערוך.

לעומת זה, בעניינים שבין אדם לחברו, גם כשהאדם יודע שהתורה קובעת הלכות ברורות, השכל האנושי מנסה להתערב ולמצוא צידוקים ואמתלות. התורה קובעת שאסור לדבר לשון הרע, אבל היצר מגיש מיד מסכת של צידוקים, שזה 'מקרה חריג'. אסור לרמות במסחר, אבל השכל הפתלתל ישכנע אותך שאין זו רמאות ממש, ובכלל, אי-אפשר לנהל עסקים ביושר.

בלי לערבב את השכל

זה אחד ההסברים לעובדה שהפרשה הראשונה המופיעה אחרי פרשת יתרו, שבה מסופר על מעמד הר-סיני, היא פרשת משפטים, העוסקת רובה ככולה בדברים שבין אדם לחברו. בכך התורה מלמדת אותנו, שגם את המצוות הללו עלינו לקיים באותה הקפדה ויראת-שמים שאנו מקיימים את המצוות שבין אדם למקום.

הפרשה נפתחת במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ורש"י מפרש, בשם חז"ל: "מה הראשונים מסיני – אף אלו מסיני". הפרשה, רובה ככולה, עוסקת בעניינים שבין אדם לחברו: היחס לעבד, פיצוי לנפגע, דינו של גנב, חובותיו של שומר, היחס ללווה ועוד. על-פי התורה, גם את המצוות הללו יש לקיים בהתבטלות מוחלטת לרצון הבורא, ובלי לערב את השכל וההיגיון האנושיים, שכן גם המצוות הללו ניתנו מסיני.

מבחינה זו, דווקא המצוות שבין אדם לחברו משקפות את מידת יראת-השמים של יהודי ואת מידת נכונותו למסור עצמו לקיום רצונו של הקב"ה. כשיהודי מנהל את ענייניו הכספיים והחברתיים כרצון ה' – הוא מוכיח שאכן הצו האלוקי הוא המנחה את חייו, בכל דבר ועניין.

  ספרים

אגרות-קודש כט
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת

הכרך העשרים ותשעה בסדרת איגרותיו של הרבי. בכרך הזה נכללו האיגרות משנת תשל"ד, ובהן התייחסויות רבות למלחמת יום-הכיפורים ותוצאותיה. 305 עמ'. טל' 03-9606018.

נתיבים בשדה השליחות
מאת הרב לוי-יצחק רסקין
בהוצאת המחבר

המחבר, רב קהילת חב"ד בלונדון, עוסק כאן בשלל שאלות שהתעוררו בעבודתם של שלוחי חב"ד ברחבי תבל. אלה שאלות שבהן עשוי להיתקל כל רב הפועל בקרב ציבור של מי שאינם שומרי תורה ומצוות. 322 עמ'. טל' 1-700-704120.

השעטנז להלכה ולמעשה
מאת הרב אלחנן כהן
בהוצאת המחבר

תמצית הלכות שעטנז, ובכלל זה הדינים הנוגעים למעשה על-פי המציאות בימינו. ההלכות מוגשות בבהירות, ומתחת להן עיונים וביאורים. 424 עמ'. טל' 03-5706906.

הכתה – בית-ספר למורים
מאת מ' יחיאל
בהוצאת פלדהיים

סיפורו של מורה שקיבל עליו משימה – להביא את כל תלמידים להצלחה. ספר חינוכי למורים ולהורים. 192 עמ'. טל' 02-6513947.

  שלחן שבת

עיר-המקלט הרוחנית

דינו של הורג אדם בשגגה מופיע בפרשתנו: "ואשר לא צדה (=מי שהרג בלי כוונה), והאלוקים אִנה לידו – ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". האדם הזה נדרש לגְלות לעיר-מקלט ואסור לו לצאת ממנה.

בחוקי המשפט של אומות-העולם יש עונש המאסר בבית-כלא, אולם בתורה אין עונש כזה. יש מעצר זמני, בהמתנה לעונש אחר, אולם מאסר כעונש – אין בתורה. זאת, שכן המאסר שולל מן האדם את החופש הדרוש כדי למלא את תפקידו בעולם הזה, ולפיכך עונש כזה מנוגד לתכלית בריאתו של האדם עלי-אדמות.

עונש שהוא תיקון

התורה היא תורת חיים ותורת חסד. אף עונשי התורה לא נועדו לענישה כשהיא לעצמה, אלא כדי לתקן את החטא. לכן אין מקום לישיבה בכלא, כי בכך נשללת מהחוטא האפשרות לתקן את מעשיו ולמלא את תפקידו ושליחותו בעולם. הקב"ה קבע לכל אדם מספר מוגבל של שנות חיים, ועליו לנצלן למילוי שליחותו. לכן אין מקום להחזיקו בכלא ובכך למנוע ממנו את האפשרות למלא את תפקידו.

אפילו מי שרצח נפש בשגגה אינו נאסר בבית-סוהר אלא תיקונו הוא לגלות לעיר מקלט. אמנם יש כאן עונש של גלות, שגורם לאדם צער על ההינתקות מאוהביו וממקום מגוריו, אבל גם בעיר המקלט ניתן לו כל הדרוש למילוי תפקידו כאדם חופשי. יתרה מזו, חז"ל אמרו: "תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו", כדי שהגולה אף יוכל ללמוד תורה מרבו כבעבר.

חטא בשגגה

גם בעבודת האדם האישית קיים המצב של "מכה נפש בשגגה". כשיהודי חוטא ועובר על רצון הבורא, הוא בבחינת 'מכה נפש', כי הוא פוגם בנפשו. ועם זה, הפגיעה נקראת 'מכה נפש בשגגה', שהרי אמרו חז"ל  "אין אדם עובר עבֵרה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

אך בכל-זאת אין הוא נפטר מעונש, כי היה עליו שלא לאפשר ל'רוח שטות' לשלוט בו ולגרור אותו לעשיית חטא. לכן דינו להימלט אל 'עיר המקלט', כדינו של "מכה נפש בשגגה".

להיצמד להוראות משה

'עיר-המקלט' הרוחנית היא התורה, כמאמר הגמרא "דברי תורה קולטים". התורה היא החיוּת של הנפש, וכשהאדם 'נמלט' אל תוך התורה, יש בכוחו לתקן את הפגם שיצר החטא בנפש.

על-ידי התורה ניצלים מ'גואל הדם', שעליו אמרו חז"ל: "הוא השטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות". אך גם כאשר מוצאים מקלט בתורה, עדיין נדרשת זהירות, מכיוון שהיצר הוא ערמומי, והוא עלול לנסות להטות את שכלו של האדם, שיהיה נדמה לו שהתנהגותו היא על-פי התורה, אבל בעצם הוא עלול להיות 'נבל ברשות התורה'. לכן נדרש שיהיה "וזאת התורה אשר שם משה" – שההתנהגות תהיה על-פי הוראת משה, ו'אתפשטותא דמשה' שבכל דור ודור, ועל-ידי זה ניצלים מכל הפיתויים והניסיונות.

(תורת מנחם כרך א, עמ' 194)

  מן המעיין

רפואה

רשות מהמלך

"ורפא ירפא" (שמות כא,יט). על הפסוק הזה דרשו חז"ל (בבא-קמא פה,א): "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". כי היה אפשר לטעון, שאם הקב"ה מכה, איך האדם הולך לרופא ומתרפא? אך מאחר שניתנה רשות לרפא, אין בהליכת האדם לרופא סתירה לדבר המלך.

(תוספת שם) 

עזר וסיוע

כל מי שהוא חולה צריך להשתדל לרפא את עצמו. נתינת רשות מלמעלה היא בעצם עזר וסיוע להתרפא, כמו שכתוב "אני ה' רופאך" (שמות טו,כו).

(ספר המאמרים תרח"צ)

חובה ללכת לרופא

הנתקל בבעיות הקשורות בבריאותו, מחובתו לשאול בעצת רופא, וה' יתברך ישלח רפואה ויחזקהו ויאמצהו בגשמיות וברוחניות. כך צריך לנהוג על-פי התורה, כמו שכתוב "ורפא ירפא": 'ורפא' – על-פי חכמת הרפואה, 'ירפא' – הרופא האמיתי יתברך ויתעלה.

(הרבי מליובאוויטש)

מניעת המחלה

הרמב"ם היה רופאו האישי של שליט מצרים. יום אחד אמר לרמב"ם: כל ימיי אני במצב בריאותי טוב ולא ניתנה לי הזדמנות לבחון את יכולתך ברפואה. השיבו הרמב"ם: גדולתו של רופא במניעת המחלה גדולה מברפואתה, כמו שנאמר (שמות טו,כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".

רשות רק לרפא

הרבנית רבקה, אשת הרבי המהר"ש מליובאוויטש, חלתה פעם אחת במחלת ריאות, והרופא התייאש מחייה. אמר על כך חותנה ה'צמח-צדק': חז"ל אמרו "ניתנה רשות לרופא לרפאות" – הרשות שניתנה לרופא היא רק לרפא, אבל לא לחרוץ את דינו של החולה.

השבת מביאה רפואה

חז"ל אמרו (שבת יד) "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". השבת עצמה היא בבחינת רפואה. זהו שרמז הכתוב (שמות,יא,יט) "רק שבתו ייתן ורפא ירפא" – "רק שבתו ייתן", על-ידי שמירת שבת, "ורפא ירפא" – באה רפואה לעולם.

(תורת לוי יצחק)

מרפואה ועד נס

יש לנהוג בחולה כפי שאומרים בתפילה: "בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות". תחילה יש לתת לו תרופה – "בורא רפואות"; אם אין הדבר מועיל, יש לומר תהילים – "נורא תהילות"; ואם המצב מחמיר חלילה יש לצפות לנס – "אדון הנפלאות".

(רבי חיים-דוד מפיטרקוב)

מחבל בעצמו

האדם עצמו אשם ברוב המחלות הבאות עליו, בהעדר ידיעתו איך להתנהג בימי בריאותו. כמו הסומא, מפני שהוא חסר ראות, נכשל תמיד ומחבל בעצמו ועושה חבורות גם לזולתו.

(הרמב"ם)

  אמרת השבוע

קיבל את שכרו

פעם אחת עברה אישה ליד ביתו של רבי יוסף-זונדל מסלנט, מורו ורבו של רבי ישראל סלנטר, לחפש את שואב המים. כשלא מצאה אותו, ראתה את רבי זונדל וסברה שהוא עני המבקש להשתכר כמה פרוטות, והציעה לו לשאוב בעבורה חמישה פחי מים תמורת סכום מסוים.

קיבל רבי זונדל את הצעתה בשמחה, ושאב בעבורה את המים. כשסיים להביא את המים לביתה, אמר לאישה שכרגע אין לו צורך בשכר, ולכן ייקח ממנה את השכר בפעם הבאה.

עברו הימים והאישה חקרה לזהותו של ה'עני', כדי לשלם לו את שכרו, והתברר לה שהשואב היה רבי זונדל. היא באה אליו בוכייה וביקשה את סליחתו. צחק רבי זונדל ואמר לה: "יישר כוחך, שעל-ידך נזדמן לי לגמול חסד בגופי".

  מעשה שהיה

הגומל לחייבים

בעיני תושבי העיר ויטבסק הם נחשבו מנודים, ולא הורשו להיכנס לבית-הכנסת. אלה היו ימיה הראשונים של תנועת החסידות, וההתנגדות כלפיה הייתה עזה. החסידים המעטים שהתגוררו בוויטבסק סבלו רדיפות קשות, אך ניחמו את עצמם באומרם, שאילו היו המתנגדים זוכים להכיר את המגיד ממזריטש, לא היו נוהגים כן.

כשגברו הרדיפות, לא הייתה להם ברירה אלא להקים 'שטיבל' משלהם, שבו יוכלו להתפלל כאוות-נפשם, באווירת ההתלהבות והחמימות המיוחדת לחסידים.

הקמת ה'שטיבל' הייתה לזרא בעיני המתנגדים, והם החליטו כי כל חתן יידרש לחתום בכתב-ידו לחותנו, שרגלו לא תדרוך במשכנם של החסידים.

אברך יקר, למדן מופלג, היה בוויטבסק. הוא היה סמוך על שולחן חותנו, ואת כל עיתותיו השקיע בלימוד התורה. יום אחד טרדה את מנוחתו קושיה חזקה. לא נמצא מי שידע להשיב עליה, וגם כשחיפש בספרים לא העלה דבר.

התהלך האברך חסר-אונים, ולפתע נזכר בבית-מדרשם של החסידים. "ספרייה גדולה להם, עמוסה ספרים ישנים וחדשים", הרהר בליבו. כוח פנימי דחף אותו לגשת ל'שטיבל' ולחפש שם את מבוקשו.

ההתלבטות הייתה קשה. חותנו העשיר עמד בראש המאבק עם החסידות. הוא, האברך עצמו, התחייב בחתימת ידו שלא להיכנס אל ה'שטיבל' החסידי. איך יוכל לעשות זאת?

אולם הקושיה לא הרפתה ממנו, וערב אחד יצא בלאט מביתו אל בית-מדרשם של החסידים. מיד פנה לארון הספרים ושקע בין דפיהם. את התשובה לשאלתו לא מצא, והוא קם לחזור לביתו, אולם אז נפגשו עיניו בחסיד שלמד בדיוק אותה סוגיה.

שטח האברך לפני האיש את קושייתו, והלה ענה לו עליה מיד, בבהירות ובפשטות. הדברים הקסימו את האברך והוא נוכח כי לשווא השמיצו את החסידים, בטענה שאין הם למדנים. בליבו נוצר סדק ביחסו אל החסידים.

מפעם לפעם הוסיף לבקר ב'שטיבל'. שאלות רבות עדיין העסיקו אותו על דרכה של החסידות. מדוע הם מתפללים בשעה מאוחרת. למה בית-הכנסת משמש גם להתוועדויות-רעים, שלא כאווירה הרצינית והקרירה בבתי-כנסת אחרים, ועוד.

חסידי המגיד הסבירו לאברך כי בית-הכנסת הוא בעיניהם דירת-קבע, ולכן מורגשות בו שמחה וחמימות אמיתיות. עוד אמרו לו כי התפילה היא עבודה שבלב, ולכן היא דורשת הכנה רבה ואורכת זמן.

ההסברים קירבו את ליבו של האברך, אולם החסידים הוסיפו ואמרו כי כל עוד לא ראה בעיניו את רבם, המגיד ממזריטש, לא יוכל לעמוד על הבנת הדברים לעומקם. בליבו של האברך התעוררה תשוקה עזה לנסוע למזריטש ולהתראות פנים עם הרבי.

חודש אלול הגיע. חסידי ה'שטיבל' התארגנו לנסוע אל רבם, לקראת הימים הנוראים. האברך התלבט התלבטות קשה. היה ברור לו שנסיעתו אל המגיד תיוודע בעיר וחותנו לא יסלח לו על כך. אולם תשוקת-הנפש גברה, הוא לקח את תרמילו ועלה אל העגלה בדרכו אל הרבי.

את חוויותיו הרוחניות אצל המגיד בקושי היה מסוגל להכיל. הימים עברו במהירות, ופתאום הגיעה השעה לחזור לוויטבסק. האברך ידע איזו קבלת פנים מצפה לו, אך חש שלווה גמורה, בהרגשה שעשה את הדבר הנכון.

החותן העשיר שפך על חתנו את כל זעמו, והודיע לו כי לא יוכל עוד להיכנס לביתו. בתו נכנעה באין ברירה להחלטת אביה. כך מצא את עצמו האברך מתגורר בבית-המדרש, סועד את ארוחותיו בבתי ידידיו החסידים.

עברו הימים וחמת חמיו שככה. הוא הסכים להחזירו בתנאי אחד: שייתן לו תקיעת-כף כי לא ייסע עוד אל הרבי, ואם יפר את התחייבותו, ייתן גט לאשתו. לאברך לא הייתה ברירה והוא הסכים ונתן תקיעת-כף כרצון חותנו.

עברה שנה. חודש אלול הגיע ועמו התחדשו הגעגועים בליבו של האברך. נפשו, נפש של חסיד, יצאה לשוב ולנסוע אל המגיד ולחזות בעבודת קודשו בימים הנוראים. עם כל רצונו לשמור על שלום-בית, לא היה יכול לוותר על חוויה נשגבה ומרוממת כל-כך בצילו של הרבי. שוב מצא את עצמו על העגלה בדרך אל הרבי.

בשובו הפעם, לא הִרבה חמיו בדברים, אלא נטלו תיכף אל הרב, ותבע כי האברך יכתוב מיד גט לבתו. מכיוון שהאברך הפר את התחייבותו ואת תקיעת-הכף שנתן, פסק הרב כי הוא חייב לגרש את אשתו, וכעבור זמן קצר כבר היה הגט בידי בתו של העשיר.

ליבו של האברך נשבר. בלי אישה ובלי בית, התגלגל בבית-המדרש, סובל עוני ומחסור. חבריו ניסו לעזור לו, אבל הקשיים הכריעוהו. כעבור זמן קצר חלה ונפטר.

את הסיפור הזה סיפר הצדיק רבי ישראל מרוז'ין, נכדו של המגיד ממזריטש, וכך סיים את סיפורו:

כשיבוא משיח-צדקנו, יקרא לדין את החותן, הרב והאברך. החותן יתנצל כי ציית לפסק-דינו של הרב, על פי דין-תורה. הרב יתנצל כי כך נפסק בשולחן-ערוך. רק בפיו של האברך לא תהיה כל התנצלות. הוא יאמר: 'חטאתי, אבל כלתה נפשי להיות אצל הרבי'...

אז יאמר משיח-צדקנו: "אתה החותן – זכאי; הרב – גם אתה זכאי; ואתה החתן – חייב אתה! אולם אני, אל החייבים באתי – לזַכותם ולצַדקם!...".

  לומדים גאולה

"וגבהּ מאוד"

דמותו של המשיח המתוארת במקורות היא של אישיות ענקית, גבוהה ונעלית מכל גדולי הדורות. על הפסוק  "הנה ישכיל עבדי ירום ונישא וגבה מאד" (ישעיה נב,יג), אומר המדרש (ילקוט שמעוני ישעיה שם): "זה מלך המשיח... 'ירום' מן אברהם... 'ונישא' ממשה... 'וגבה' ממלאכי-השרת". ועוד נאמר, ש"וגבה מאד" רומז שהמשיח הוא במדרגה גבוהה יותר גם מאדם הראשון ('מאד' אותיות 'אדם').

נראה שלא בבת-אחת יגיע המשיח למדרגתו זו. על הפסוק בתהילים (ב,ז) "אני היום ילידתיך" נאמר במדרש תהילים שבעת הגאולה יהיה המשיח כאדם שנולד לידה חדשה, שכן יינתנו בו כוחות חדשים: "וכד תיתי שעתיה (=וכשתבוא שעתו) אמר להם הקב"ה, עליי לבראותו בריאה חדשה". הרי שהמשיח עצמו משתנה – עד כדי "בריאה חדשה" – במהלך הגאולה.

כשיגיע הזמן יתגלה אליו

בספרי הקבלה ('ד' מאות שקל כסף', לרבי חיים ויטאל, דף עח) נאמרים דברים מפורשים יותר: "המלך המשיח יהיה ודאי אדם צדיק נולד מאיש ואישה, אלא שביום ההוא יגדל צדקתו... ואז ביום ההוא, בזמן הקץ, תבוא נשמה-של-נשמה שלו, הנתונה בגן-עדן, ותינתן לאיש הצדיק ההוא, ואז זכה להיות גואל. והוא על-דרך משה רבנו ע"ה, כי היה ילוד-אישה, והגדיל מעט-מעט עד שהשלים חלק נשמתו".

בפירושו לזוהר (מובא ב'אור החמה' דף ז,א) הוא מבאר כי מה שכתוב בזוהר שבבוא הגאולה יתעורר המשיח ('יתער'), הכוונה היא – "כאילו מתחילה היה ישן, וכאשר תבוא לו הנשמה של נשמה, יתער ויתוסף לו כוח נבואה ויתער משנתיה... (ואז) יזכה המשיח לאותה הנשמה ותתגלה בו ואז יכיר בעצמו שהוא המשיח, מה שלא היה ניכר אם הוא משיח מקודם, ועתה יתגלה, אך שאר בני-האדם לא יכירוהו... ואחר-כך יתגלה המשיח לגמרי ויכירוהו כל ישראל ויתקבצו אליו".

החת"ם-סופר (בליקוטים בסוף שו"ת חו"מ סי' צח) כותב אף הוא דברים ברוח זו: "כמו משה רבנו ע"ה, הגואל הראשון, שנזדקן שמונים שנה, ולא ידע ולא הרגיש בעצמו שהוא יהיה גואל ישראל... כן יהיה אי"ה הגואל האחרון... ולכשיגיע הזמן, יתגלה אליו ה' יתברך, ואז יערה רוחו של משיח, הטמון וגנוז למעלה עד בואו... והצדיק הזה בעצמו אינו יודע... אולם כשיגיע אי"ה הזמן, יתגלה אליו ה' כמו למשה בסנה".

כך אומר גם רבי יצחק אברבנאל (משמיע ישועה, המבשר השלישי, נבואה ב). הוא מפרש בדרך זו את דברי ישעיהו הנביא (יא,י): "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד וגו'", ומסביר: "שבתחילת מלכותו יעלה כיונק וכענף. ואחר-כך יתרבה ויתגדל במלכותו, עד שיהיה שורש גדול".

שני שלבים

המשיח יהיה מלך וגם נביא ומורה-דרך. הרמב"ם, בסוף הלכות מלכים (פרק יא, הלכה ד), מתארו כמלך, אשר "הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו", מחזיר את עם-ישראל לדרך התורה, נלחם באומות-העולם המצרות לישראל, ובסופו של דבר מתקן "את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד". לעומת זה, בהלכות תשובה (פרק ט, הלכה ב) מתארו הרמב"ם כנביא גדול וכמורה-דרך – "אותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא, קרוב למשה רבנו. ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'".

נראה שמדובר בשתי תקופות בימות המשיח: בתקופה הראשונה, כאשר המשיח יצטרך להחזיר את עם-ישראל לדרך התורה, להילחם באומות-העולם ולהעביר את הרע מן העולם – יבוא לידי ביטוי בעיקר צד ה'מלך' שבו; ואילו אחרי שהעולם כבר יתוקן ויתעלה – כבר לא יהיה צורך כל-כך בהיבט ה'מלוכה' של המשיח, ואז יתגלה במלואו צד ה'נביא' וה'רב' שבו (ראה ליקוטי-שיחות כרך לה, עמ' 206).

  פתגם חסידי

מקור בלתי-צפוי

"חז"ל המשילו את הפרנסה לקריעת ים-סוף. כשם שקריעת ים-סוף הייתה נס בלתי-צפוי, כך מזונותיו של אדם באים לו ממקור בלתי-צפוי" (החוזה מלובלין)

  חיים יהודיים

המוח היהודי ממציא: הגמ"ח המרכזי

בעולם של ימינו, כשאדם נזקק לכסף, הוא לוקח הלוואה מהבנק ומחזיר אותה בריבית, אבל בעולם הערכים של התורה, הלוואה ללא ריבית היא אבן-יסוד. זו מצוות-עשה, והיא מוגדרת גמילות-חסד שגדולה מן הצדקה. יהודים מלווים כספים איש לרעהו, וכדי שיהיה אפשר להלוות בהיקפים גדולים יותר, הוקם המוסד ששמו גמ"ח – קרן המלווה כספים ללא ריבית.

בכל קהילה דתית וחרדית, ואולי אף בכל בית-כנסת, אפשר למצוא קרן גמ"ח. בשנים האחרונות הוקם גמ"ח מיוחד, 'הגמ"ח המרכזי'. מטרתו לבוא לעזרת הציבור בשעה שנדרשת הוצאה גדולה ביותר, כמו הכנסת בן או בת לחופה. הוא מעניק הלוואות בסך עשרת-אלפים דולר, שאותן אפשר להחזיר במאה תשלומים, היינו מאה דולר לחודש.

גמ"ח חברים

"חיפשנו דרך לעזור להורים בהקלת המעמסה של נישואי הילדים", מסביר מנכ"ל הגמ"ח, משה מונטג, המשמש גם חבר מועצת עיריית בית-שמש. "בעבר הם נדרשו להתרוצץ מגמ"ח אחד למשנהו ולקושש פרוטה לפרוטה. לצורך זה הקמנו את הגמ"ח המרכזי, שיכול להעמיד הלוואה גבוהה בתשלומים נוחים ביותר".

רעיון יפה, אך מניין הכסף? – "בנינו תכנית כלכלית, שנבדקה בידי כלכלנים ורואי-חשבון, והתברר שהיא נוסחה נכונה", אומר מונטג. "הגמ"ח מבוסס על חברים, שכל אחד ואחד מהם תורם בכל חודש עשרה דולר, בעבור יחידת הלוואה. לאחר עשר שנים, כלומר, לאחר שהחבר תרם אלף ומאתיים דולר, הוא זכאי להלוואה של עשרת-אלפים דולר בעבור נישואי בנו או בתו. בלקיחת ההלוואה הוא מקבל מענק של מחצית מסכום התרומה שתרם, ובמקצת התכניות הוא יכול לקבל החזר של כל התרומה".

עם הלידה

על פעילות הגמ"ח המרכזי מפקחת ועדת רבנים ובה הרב עזריאל אויערבאך, הרב אריה דביר, הרב גבריאל יוסף לוי, אשר יזם את רעיון הגמ"ח וייסד אותו, והרב שריאל רוזנברג.

"אנו שואפים לעודד את הזוגות הצעירים, שיש להם ילדים בני שנתיים או שאפילו עוד לא נולדו, להיות חברים בגמ"ח, כדי שישלימו את התרומה שלהם קודם שילדיהם יגיעו לעונת הנישואין והם יזדקקו להלוואה", אומר מונטג. "על כל ילד אפשר לרשום עד ארבע יחידות הלוואה. כלומר, תרומה חודשית של ארבעים דולר מזכה בהלוואה עתידית של ארבעים אלף דולר".

שבעה-עשר מיליון דולר

לדברי מונטג, כיום חברות בגמ"ח המרכזי יותר מ-9500 משפחות, שמחזיקות יחד יותר משישים וחמישה אלף יחידות הלוואה. "על-פי הנוסחה הכלכלית, אנחנו צריכים לגייס בחודש כאלף יחידות תרומה חדשות, אבל אנחנו עוברים את זה", מוסיף מונטג.

לדבריו, הגמ"ח אינו משאיר את הכסף אצלו, אלא מלווה אותו מיד. הוא מגלה, כי עד כה העניק הגמ"ח המרכזי יותר מאלף ושבע-מאות הלוואות בהיקף כולל של כשבעה-עשר מיליון דולר. "ההחזרים של ההלוואות הישנות וההפקדות החדשות מאפשרים לנו להגדיל עוד יותר את הפעילות ולהעניק הלוואות חדשות מחוץ לתור הרגיל", הוא מסביר (לפניות 073-7248888).

מונטג: "למה להתרוצץ מגמ"ח לגמ"ח"

  פינת ההלכה ומנהג

ייעודה של צדקה

שאלה: יש בביתנו קופת-צדקה של מוסד כלשהו וברצוננו להעביר את הכסף למוסד אחר. מותר?

תשובה: יש מקום לומר שהקופה היא בבחינת רשותו של המוסד, וכל הנכנס בה נקנה ב'קניין חצר' לאותו מוסד. כדי לצאת מן הספק רצוי שכל המכניס קופה לביתו יתנה מראש שאינו רוצה להקנות את הכסף שהוא נותן בה מדין 'חצר', ומן הראוי שאף המוסדות יַתנו כך (בדיעבד אפשר לסמוך על הדעה שאין זו 'חצר').

אם התמלאה הקופה ולא באו לרוקנה זמן רב, ידאג בעל-הבית להמציא את הכסף למוסד, והוא רשאי לנכות ממנו את הוצאות המשלוח. אם כתובתו המדוייקת של המוסד אינה ידועה לו, יפנה אל רב המומחה בדינים האלה, כדי שיתיר את הנדר ויאפשר להעביר את הכסף למוסד אחר שאופיו דומה.

קופה שלא הייתה מעולם רכוש המוסד, אלא שבעל-הבית החליט להקדישה למטרה מסויימת – הוא רשאי, לאחר שרוקן את תכולתה, להקדישה מכאן ואילך למטרה אחרת.

אסור ללוות מהכסף שבקופת-הצדקה, אבל מותר לפרוט ממנה לכסף קטן או להפך.

נפלו קופות והתפזרו המטבעות ולא ידוע כמה היה בכל קופה – רשאי לחלק ביניהן לפי אומדן דעתו, ואין צורך להוסיף משלו על הספק.

נגנב או אבד הכסף שבקופות, פטור מלשלם למוסד, אלא אם כן הניח את הקופות במקום שאינו משתמר.

מקורות: 'צדקה ומשפט' להרב יעקב בלוי פ"ח ס"ט ובהערות.