נושאים נוספים
	התקשרות גליון 773 - כל המדורים ברצף
	עמל תורה – מעבר לגבולות השכל והרצון
	כל מקום שגלו... שכינה עמהן
	בריאות השיניים
	פרשת בהר-בחוקותי
	"בעשרה מאמרות . . עשרה ניסים"
	יום הולדת / קידוש על יי"ש
	אמן ב'גאל ישראל'
	הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

עניית אמן על 'גאל ישראל'

שאלה: מי שסיים ברכת 'גאל ישראל' דשחרית קודם שסיימה הש"ץ, האם יענה אמן אחר הברכה למנהגנו?

תשובה: לא יענה כלל, לא בחול ולא בשבת ויום-טוב.

המקורות: הנה בסידורו¹ כתב אדמו"ר הזקן, שיש מקום להחמיר² ולסיים ברכת גאל ישראל עם הש"ץ, כדלהלן:

 "...אם רוצה לצאת כל הדעות – שיש אומרים³ שאין לענות אמן אחר שאמר גאל ישראל, שלא להפסיק בין גאולה לתפילה, ויש אומרים⁴ לענות – יוכל לכוון לסיים עם הש"ץ, ואז אינו מחוייב לענות אמן אחר הש"ץ לפי מנהגנו שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו"⁵.

אמנם למעשה הורה הרבי אחרת⁶: "ברכת 'גאל ישראל' מסיים הש"ץ בקול רגיל. וכן נוהגין בכל ימות השנה, כמובן⁷". ומכיוון שתמיד ייתכן שחלק מהמתפללים יגיעו לסיום הברכה לפני הש"ץ וייכנסו לספק עניית אמן, ובכל זאת הורה לש"ץ לסיים בקול רגיל (ולא בלחש כמו בברכת אהבה⁸) – הרי שבפועל זו הוראה שלא להחמיר כהאפשרות שבסידור.

ומכאן ברור, שבדורותינו הכריעו רבותינו נשיאינו לגמרי כדעת הזוהר, שאין מקום לעניית אמן זו בין גאולה לתפילה. ודלא כמו שכתב בס' 'הפסק בתפילה' (פ"ג ס"ז).

________________________

1)    בהל' ק"ש ותפילה שבסוף הל' תפילין (במקור - ללא כותרת נפרדת), נדפסו בסוף השו"ע ח"א, במהדורת קה"ת הישנה עמ' 313 סוף ד"ה כשמפסיק, ובמהדורה החדשה עמ' תרכא סוף ד"ה ועל.

2)    רק "אם רוצה", אך אינו ממליץ לנהוג כך. ולא כפי שכתבו בהוראות שבסידור 'תהלת ה'' בהוצאה החדשה עם תרגום אנגלי (הוצאת קה"ת, ברוקלין תשס"ג, עמ' 45) שכך עדיף לנהוג (זאת מלבד שהעדפה זו היא הפך משמעות הוראת הרבי למעשה, כדלהלן). גם בס' קצות השלחן (פי"ט ס"ו) הבין מדעת רבינו בסידורו כאן שלא כפסקיו בשו"ע שלו דלהלן הע' 4, ולכן כתב, שבאם שמע סיום הברכה בין גאולה לתפילה, לא יענה אמן זו. וכן נהגו חסידים בדורות שלפנינו.

3)    מנהג ספרד ע"פ הזוהר (מציינים לח"א רה,ב – כנראה ע"פ הנאמר שם שאין מפסיקין בין גאולה לתפילה כמו בין תש"י לתש"ר [אם כי גם שם יש וויכוח בדבר עניית אמן על ברכת תפילין של חבירו אז. ראה פסקי תשובות סי' כה סוף הערה 137, ו'התקשרות' גיליון תקס"ג עמ' 19 הערה 11, וצ"ע]. ובכף החיים סי' קיא ס"ק ח כתב שגם מדברי שער הכוונות משמע כן. בס' 'שו"ע הזהר' ובס' 'אבן השהם – שו"ע מכתבי האריז"ל', לא מצאתי מאומה בעניין זה) שהובא בבית יוסף ופסק כמותו בשו"ע, סי' סו (ס"ז) וסי' קיא (ס"א), למרות שלא הביא פוסקים כן בנגלה (מלבד בן דורו הרלב"ח המגן על כל פרטי מנהג ספרד בנושא זה, שהביאו בב"י סי' סו. אמנם במנהגים מהר"י טירנא, מנהג של יום חול בתחילתו, מביא כן בשם רב עמרם גאון). וכן הביא להלכה המקור חיים (לבעל חוות יאיר, מגדולי חכמי אשכנז – בן דורם של המג"א והט"ז, סי' קיא ס"ק א) בשם: המגיד מישרים (משלי כג, ד"ה אור ליום, שהזהיר את הב"י שלא לענות זאת אז), גורי האר"י, וס' צרור המור פ' ויגש (ד"ה ואמר ויבך על צואריו עוד), וכן נהג השל"ה (מסכת תמיד, עניני תפילה וקריאה בס"ת, בדפוס אמסטרדם רנג,א: "וכן בעניין אמן של גאל ישראל, חזרתי ממנהג אשכנזים ונוהג כמנהגם [של הספרדים] שלא לענות, וכ"כ האלקי האר"י ז"ל על-פי סודות עמוקים, ואין לשנות"); וכן מסקנת הלבוש, ושו"ת הרא"ם ח"א סי' ו - שו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' כ (אבל בלבוש בפנים סי' סו ס"ז הביא שתי הדעות, אלא שהא"ר שם דייק ממה שלא הביא שם את הכרעת הרמ"א, שגם הלבוש סובר כדעתו שלו, כהב"י. אמנם להלן בסי' קיא ס"א פסק לענות גם ע"פ סוד, וצ"ע. כן בשו"ת הרא"ם מדבר רק על עניית אמן אחר ברכת עצמו ולא על ברכת הש"ץ, וצ"ע). ולפני מאה שנה ומעלה כבר נהגו כך גם מתפללי נוסח אשכנז [=הליטאים], כדברי ה'ערוך השלחן' (שכתב עליו הרבי – אג"ק כרך יח עמ' תכז - "שהיה מראשי האשכנזים", בסי' סו סי"ד), וכן מסקנת ליקוטי מהרי"ח (בדפוס ראשון ח"א ע,ב).

4)    רש"י ורבינו יונה ברכות מה,ב. רא"ש ברכות פ"ז סי' י. טור, דרכי משה ורמ"א סי' סו וסי' קיא. פרישה סו,יא. הכרעת אדמו"ר הזקן בשו"ע סי' ס"ו ס"ט וסי' קיא ס"א "וכן נוהגין".

5)    וכן נהגו רבים: מקור חיים שם. מג"א סו,יא. אליה רבא שם, יג. חיי אדם כא,יח. דרך החיים לג,א. קיצור שו"ע יח,ב. מאידך יש שנהגו שהש"ץ יסיים זאת בלחש, אשי ישראל פרק יז הערה פג בשם הגרש"ז אויערבך, מנהגי ברלין, דרכי חיים ושלום סי' קמד ועוד (וכן נפוץ כיום בבתי כנסת אשכנזים. אבל ראה בפסקי תשובות סי' סו אות י' ובהערות). ובלבושי שרד (סו,יא) מסיק שכדי לצאת לכל הדעות יש לסיים קודם הש"ץ, ולהתחיל "ה' שפתי תפתח".

6)    "כן נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר בעברו לפני התיבה. ופשיטא שאין לשנות בזה בר"ה ויוהכ"פ, וראה שו"ע או"ח סי' נ"ט [בשו"ע הב"י – ס"ד] וסי' ס"א [לא מצאתי שם. ואולי צ"ל: ס"ו, כדלהלן], ונ"כ" (ספר המנהגים עמ' 61 הערה 10). וב'מנהגי יאהרצייט' שבסוף קונטרס נה (סה"מ תש"ח עמ' 147, הערה 16. נעתק גם בס' המנהגים עמ' 11 בהערה) ציין ע"ז: "ראה שו"ע [הב"י] סי' ס"ו ס"ז, ור"ס קיא, ובנ"כ. ובסידור הל' ק"ש".

7)    תיבה זו הוסיף הרבי ב'הוספה ללקוטי מנהגי ר"ה ויוהכ"פ' שבס' המנהגים עמ' 61. ובנוגע ל'גאל ישראל', נשללת בזה לגמרי הדעה (שהביא אדמו"ר הזקן בסי' קיא ס"ב ובקצות השלחן סי' יט בבדי השלחן ס"ק יז) "שבשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפילה" (שנחלקו עליה רבים מהפוסקים  וגם האריז"ל, ראה בפסקי תשובות שם הערה 21).

8)    כי שם אם כבר שמע את סיום הברכה, יש מקום לענות אמן גם לדידן, כדברי שו"ע רבינו סי' נט סו"ס ד, אלא שלכתחילה חוששין לדברי השל"ה "שלא להפסיק בין אהבה לשמע" ולא מדינא, ראה גם בפסקי תשובות שם אות ה (ולא כמ"ש שם בשם שלחן הטהור, שע"פ האריז"ל יש לענות זאת לכתחילה). וכדי למנוע זאת, מסיים הש"ץ (ולכאורה גם המתפללים) בלחש.