הרמז בדברי הזוהר על המ"ם השטה באוויר * לימוד הנגלה לבד, ללא פנימיות התורה יכול להפוך להפך מ'סם חיים', והירידה אז חמורה יותר * שלילת הירידה תלויה בהתבוננות בהשגחת ה' על כל אחד ואחד ובתנועה של מסירת נפש * בחינוך הנוער אין לעשות פשרות, ואין לחשוש לדרוש יותר מדי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בנוגע לפרשת פנחס – שזוהי הפרשה שהתחילו לקרוא במנחת שבת, והיא הפרשה של כל השבוע, ובמילא שייכת היא לענייני השבוע, כדאיתא בשל"ה1 (ומבואר בארוכה בחסידות) – הרי ענינו של פנחס הוא ש"ראה מעשה ונזכר הלכה"2, ולא התחשב בכך שבאותה שעה ובאותו מקום היו גדולים ממנו שלא עשו מאומה, וביודעו שעל-פי דין צריכים לעשות כך וכך, לא נכנס ל"חשבונות" אם זהו התפקיד שלו אם לאו3.
ואיתא4 על זה בזוהר פרשת פנחס5, שפנחס ראה מ"ם פתוח שט באויר, והתיירא שהמ"ם פתוח תתחבר עם האותיות וי"ו ותי"ו, ותקח, ותאכל, ותתן, ותפקחנה6, שמזה נעשה הענין דהיפך החיים מכל הצדדין7. ולכן מיד נטל פנחס לעצמו את האות מ"ם, ונעשה רמ"ח, כיוון שיצחק (שבו נתלבש פנחס) בגימטריא ר"ח, ובצירוף עם המ"ם נעשה רמ"ח, שזהו מה שכתוב8 "ויקח רמח בידו". ועל-ידי ה"רמח" עצר פנחס את המגפה, והכ"ד אלף שמתו במגפה היו מילדי הערב רב.
ב. והעניין בזה:
איתא בגמרא במסכת שבת9: "מ"ם פתוחה מ"ם סתומה – מאמר פתוח מאמר סתום". ומבואר במפרשים10 ש"מאמר פתוח" היינו גליא דתורה ו"מאמר סתום" היינו נסתר דתורה. ולכן כתיב11 "לםרבה המשרה" במ"ם סתום במקום שצריך לכתוב מ"ם פתוח, כי פסוק זה מדבר אודות לעתיד, שאז יהיה ניכר גם בנגלה – הפנימיות שבה, ולכן, במקום של המ"ם פתוח גופא נכתב מ"ם סתום, כיוון שגם בנגלה יהיה ניכר הפנימיות שבתוכה.
והנה, המ"ם פתוח שמורה על גליא דתורה – מבלי הבט על כך שזהו חכמתו ורצונו של הקב"ה, ודברי תורה אינם מקבלים טומאה, שזהו פירוש הפסוק12 "הלא כה דברי כאש", מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה (גם גליא דתורה) אינם מקבלים טומאה13 – מכל מקום, האדם הלומד, אם לימודו שלא כדבעי, הרי זה יכול להזיק לו. לתורה עצמה אין זה מזיק, שהרי דברי תורה אינם מקבלים טומאה, אלא שזהו בנוגע לתורה עצמה, מה שאין כן ללומד באופן ש"לא זכה" ללמוד לשמה ולקיימה, וכמאמר רז"ל14.
וזוהי הכוונה במורא שהמ"ם פתוח השט באויר יתחבר עם הוי"ו ותי"ו: בשעה שהמ"ם פתוח שט באויר, היינו, שאינו קשור עדיין עם המשכה, תורה כשלעצמה – לא נורא, שהרי דברי תורה אינם מקבלים טומאה; אבל בשעה שנעשה הקשר עם וא"ו שמורה על המשכה מלמעלה למטה [שהרי תמונת אות וא"ו היא כמו קו שנמשך מלמעלה למטה. וכמבואר בספרי קבלה וחסידות15 שציור אות זה מורה – כתמונתו – על המשכה מלמעלה למטה], ועד שנמשך באות תי"ו, כדאיתא בגמרא16 שיש בו ב' עניינים: א) "תחיה", ב) ההיפך מזה – הנה כאשר התורה נעשית מחוברת עם התי"ו, הרי זה אילנא דטוב ורע, כדאיתא בזוהר נשא17 ומבואר באגרת הקדש סימן כו.
ליתר ביאור: מצד עניין ירידת הנשמה בגוף ונפש הבהמית, כפתגם הרשב"ץ18: חכמה עילאה בתוך סיר רותח של בשר ועצמות, הנה מצד מצבו החומרי שנפש הבהמית ויצר הרע "אקדימא טענתיה"19, ו"דרך ארץ (של העולם) קדמה לתורה"20, הנה כאשר נגשים ללימוד התורה במצב שבו נמצאים, ללא זיכוך, "לא זכה", שאינו מזכך את עצמו ללימוד התורה – אזי נעשה לו היפך מ"סם חיים", בלשון רז"ל14.
ג. והסדר בזה הוא – שלכל לראש ישנו העניין ד"ותרא"6, היינו, שמסתכלים במקום שלא צריך, והוא צועק שראיה אין בה מאומה, ובפרט לו – בודאי לא יזיק. אבל מיד לאחרי זה נעשה "ותקח . . ותאכל", שמקלקל את עצמו, ואז "ותתן", שמקלקל גם את הזולת, ועד ש"ותפקחנה", היינו, שתופסים ("מען כאַפּט זיך") שהמצוה היחידה שהיתה נאבדה גם היא, ונשארו ערומים ללא מצוות21.
הרבה מתרי"ג המצוות קשורים עם עניינים של בית המקדש, והמצוות שיכולים אנו לקיים גם עתה הם מיעוט22, ואם כן, צריכים לכל-הפחות במצוות אלו להיות "זהיר טפי"23, שלא לאבדם חס ושלום.
ואם רוצים שלא יהיה מצב ד"כי עירומים הם"24, בלי מצוות, אזי לא די בכך שיתחילו להיזהר רק בעניין "ותתן" או "ותאכל", אלא אסור להניח שיהיה "ותרא", כי עניין "ותרא" הוא הצעד הראשון לירידה למטה חס ושלום.
ואף שטוען: אני הרי למדן, למדתי תורה הרבה, וכיוון ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"25, מותר לי להסתכל היכן שאני רוצה, ולא יזיק לי – על כך אומרים לו, שאדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה26, וחוה היתה מצלעותיו של אדם הראשון27, ואף-על-פי-כן, בשעה שהיה עניין "ותרא", הרי זה נמשך הלאה והלאה.
הדרך להישמר מהרשע ש"צופה גו' לצדיק ומבקש להמיתו"28; הדרך להישמר מהיצר הרע שכל הזמן מחפש עצות שיהיה "ותפקחנה גו' עירומים הם", היא – להקיף את המ"ם פתוחה, נגלה דתורה, בעניינו של יצחק (כדאיתא בזוהר), שמדרגתו היא מ"ם סתומה29, מאמר סתום – פנימיות התורה.
ד. ובפרטיות יותר:
ענינו המיוחד של יצחק – שמעולם לא יצא מארץ-ישראל. אברהם אבינו – היה במצרים, יעקב והשבטים היו בחרן, ואילו יצחק – ביודעו מה שצריך לפעול בעבודתו – ידע שאסור לו לצאת מארץ-ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"30.
ועניין זה שיצחק לא יצא מארץ-ישראל הגשמית – מהוה הוראה ליהודי שאסור לו לצאת מארץ-ישראל הרוחנית:
יהודי צריך להימצא תמיד ב"ציור" של ארץ-ישראל – "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהיינו, לידע ולהרגיש שעל כל צעד וצעד נצב ה' עליו ומביט עליו,
ובלשון רבינו הזקן בתניא ריש פרק מ"א: "והנה הוי' נצב עליו . . ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי",
וכאשר נרגש הדבר בנוגע לכל דבר קטן ("אויף יעדער קלייניקייט") – הרי זה כמאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' שלא יראני אדם כו'"31.
ולדוגמא:
כאשר יהודי מתבונן שהקב"ה "מניח את העליונים ותחתונים", מרכבה עליונה ומרכבה תחתונה32, ונעמד כנגדו ומביט עליו בשעה ששותה מים, אם הוא מברך, וכאשר מברך – אם הוא שומע פירוש המלות, וכאשר שותה – האם שותה כזולל וסובא, או כאדם שיודע שכדי שיוכל לעבוד את ה' באופן שהגוף לא יבלבל, הנה כאשר הגוף צמא, אזי צריך להשקותו מים, ואז, לא איכפת לו ("אים איז אַ קליינע נפקא-מינה") אם ישקה את נפש הבהמית במים פושרים, למרות גודל החום, או שיחפש דווקא מים קרים, כיוון שיש בהם תענוג יותר.
– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם33 אודות ההנהגה בביתו, שכאשר מישהו היה נכנס בהיותו מחומם ("צוהיצט"), היו מגישים לו לשתות תה חם... ושאל אצל אביו לטעם הדבר, אם זה עניין של רפואה, או עניין של אתכפיא, שלכן, לא די בכך שלא נותנים מים קרים (או מה שנקרא כאן: "אַייז-קרים"), ולא די בכך שלא נותנים מים פושרים, אלא נותנים דווקא כוס תה חם... – יתכן שיש לזה מקום גם על-פי רפואה, אבל, בודאי הרי זה עניין של אתכפיא, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר תשובתו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע: "אויב דו ווילסט – זאָל דאָס זיין אתכפיא" (אם רצונך – שיהיה זה אתכפיא)! ובכל אופן, כך היה הסדר בנוגע לפועל.
ולהעיר גם מהידוע34 שהדרך היחידה שלא להיכשל ב"שער אחד מן האיסור" היא להיזהר ב"מאה שערים מן ההיתר"35.
זהו אפוא ענינו של יצחק – שאף פעם אינו יוצא מה"ציור" של ארץ-ישראל, כיוון שנרגש אצלו עניין "עיני ה' אלקיך בה", וכפי שמאריך רבינו הזקן בעניין ההתבוננות ש"הנה ה' נצב עליו . . ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי", "כראוי" דייקא, כלומר: לא "אם עובדו" בכלל (ועל אחת כמה וכמה שלא צריך לבדקו אם הוא עובר רצונו חס-ושלום), אלא "אם עובדו כראוי", או שחסר משהו בהידור בעבודה!
ה. ועניין נוסף שבו חלוק יצחק משאר האבות – עניין המסירת-נפש בפועל ברצון הטוב:
כאשר אברהם אבינו התחיל לעבוד עבודתו, והגיע לניסיון של אור כשדים – הנה עבודתו היתה לפרסם אלקות בעולם, כמו שכתוב36 "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", וכאשר הגיע גוי וזרקו לכבשן האש, הרי בין אם הסכים לכך או שלא הסכים לכך, לא היתה לו ברירה אחרת.
ואילו מעלתו של יצחק היא – כפי שמצינו בעקידה, שלאחרי שאמר לו אברהם "אלקים יראה לו השה לעולה בני", "ואם אין שה לעולה בני", "שהבין יצחק שהוא הולך לישחט", אזי נאמר שוב "וילכו שניהם יחדיו"37, באותו אופן כמו שהיה לפני שידע שהולך לעקידה, וכל זה – ביודעו שהציווי אודות העקידה נאמר לאברהם, כך שאברהם יוכל לתבוע שכרו בעולם הבא על קיום הציווי, מה שאין כן יצחק שלא יוכל לתבוע מאומה, כיוון שהוא לא נצטווה בכך!
ו. וכן הוא בעבודת כל אחד ואחד מישראל – שצריכה להיות אצלו עבודתו של יצחק, בשני העניינים האמורים: (א) לידע שישנה השגחה פרטית ("עיני ה' אלקיך גו'") על כל צעד וצעד, (ב) גם במצב שיש צורך בעניין של מסירת-נפש, הרי זה אצלו בשווה לגמרי – "וילכו שניהם יחדיו" – העיקר שיושלם רצונו של הקב"ה.
וכדי לבוא להכרה זו – בהכרח ללמוד פנימיות התורה, "מאמר סתום", שעל-ידי זה יהיה גם ה"מאמר פתוח", נגלה דתורה, באופן ד"יראתו קודמת לחכמתו"38.
כלומר: האדם הלומד תורה צריך לידע ש"הנה ה' נצב עליו", ו"עיני ה' אלקיך בו מרשית השנה ועד אחרית שנה" – הן בראש השנה, שאז "ה' בהמצאו"39 לכל אחד ואחד מבני-ישראל, באופן דקירוב המאור אל הניצוץ40, והן באחרית שנה, ברגעים האחרונים של השנה החולפת, ובמילא נכלל גם כל משך הזמן שבינתיים.
ובמשך כל הזמן עומד הוא באותה תנועה – "וילכו שניהם יחדיו" – גם כאשר יש צורך בעניין של מסירת נפש, מבלי לחפש עניינים שכליים כדי לפטור את עצמו ממסירת נפש, או להחליש את תנועת המסירת נפש.
וכאשר רותמים את המ"ם פתוח, מאמר פתוח, מב' צדדיו, בעניינו של יצחק – אזי "ותעצר המגיפה"41:
אין להתיירא מכך שישנם כאלו שהנהגה קשוחה יותר ("טאָמער וועט מען נעמען אַ ביסעלע שטרענגער") תגרום להם שינשרו לגמרי ("זיי וועלן אָפּפאַלן"), כיוון שיפחידו אותם בכך שדורשים מהם יתר על המדה – שהרי מבואר בזוהר5 שבכל הכ"ד אלף שמתו במגיפה לא היה אחד מבני-ישראל, אלא כולם היו מ"עמך אשר הוצאת מארץ מצרים"42, ה"ערב רב" שהכריזו על עגל הזהב: "אלה אלהיך ישראל"43.
ז. "והתורה היא נצחית"44 – הוראה על כל המקומות ועל כל הזמנים:
אין לחשוב שבכך שנותנים לילד ללמוד תורה יוצאים ידי-חובה, ויכולים להיות בטוחים שהכול יהיה כשורה ("מ'איז שוין באַוואָרנט");
כאשר נמצאים בגלות – לא כל כך בגלות החיצוני כמו בגלות שמצד היצר-הרע, עליו נאמר45 "לא יהיה בך א-ל זר", דהיינו, "א-ל זר" ש"בך"46, אשר "צופה רשע לצדיק"28, שממתין לראות בו איזה חלישות, ואז יכבוש אותו יחד עם ה"מאמר פתוח" שבו, היינו, שישתמש בתורה שלמד באופן ד"לא זכה נעשית לו כו'"14, שיהיה במצב גרוע יותר מכמו שהיה לפני זה,
אזי אין עצה לזה מלבד העניין ד"ויקח רמח בידו" – כדאיתא במפרשים47 (על-פי נגלה) ש"רמח" קאי על רמ"ח אותיות של קריאת שמע, והרי קריאת-שמע ענינה למסור נפשו באמירת "ה' אחד", "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"48.
ובפרט על-פי המבואר בזוהר הנ"ל שבשביל זה יש צורך בעניינו של יצחק, שענינו בעבודה הם ב' העניינים האמורים: הידיעה שיש השגחה פרטית על כל צעד וצעד, ועניין המסירת נפש.
וכאמור, שכדי לבוא להכרה זו בהכרח ללמוד פנימיות התורה, הנקראת "אילנא דחיי", "דלית תמן לא קושיא מסטרא דרע (קליפה)", כמבואר בארוכה ברעיא מהימנא דמשה רבינו17 שהוא היה זה שהוציא את בני-ישראל ממצרים, "גואל ראשון", והוא יהיה גם "גואל אחרון"49.
ועל-ידי זה יוצאים מהגלות באופן של שלימות, ולא רק לבד, אלא "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"50,
– שלא כדעת הטועים שבשביל הנוער חייבים לעשות פשרות, כיוון שלולי זאת יפחידו אותם; זהו היפך הדברים! כדי להבטיח את השלימות ד"בנינו ובנותינו" צריכים להתנהג כפי שציוה "רעיא מהימנא" מאז ועד עתה.
ועל-ידי זה מבטיחים גם את הקיום של ה"מאמר פתוח" – שלא זו בלבד שאין זה מביאו למקום בלתי-רצוי (לא זכה כו'), אלא שעוצרים את המגיפה רחמנא-ליצלן שהיתה יכולה להיות לולי זאת.
ואז – "הנני נותן לו את בריתי שלום"51, וכפי שמצינו52 שאז "הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו", עליו נאמר53 "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", שעל-ידי זה מביאים את משיח עם הגאולה האמיתית והשלימה.
(מהתוועדות י"ג תמוז ה'תשט"ו. 'תורת מנחם' כרך יד עמ' 199-206, בלתי מוגה)
___________________________
1) ר"פ וישב (רצז, א). וראה סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך.
2) סנהדרין פב, סע"א. הובא בפרש"י עה"ת בלק כה, ז.
3) ראה שיחת י"ב תמוז דאשתקד סמ"א ואילך (תורת מנחם – התוועדויות חי"ב ע' 113 ואילך).
4) מכאן עד סוס"ג – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 610 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
5) ח"ג רלז, א.
6) בראשית ג, ו-ז.
7) ראה זו"ח צא, ד.
8) בלק שם.
9) קד, א.
10) פרש"י שם. הובא ונת' בשל"ה בית הגדול בסופו (לז, ב ואילך).
11) ישעי' ט, ו.
12) ירמי' כג, כט.
13) ברכות כב, א. וש"נ.
14) יומא עב, ב ובפרש"י. וראה תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ע' 229. וש"נ.
15) ראה תניא אגה"ת פ"ד (צד, ב). לקו"ת נשא כג, ב. מטות פה, רע"ד. ובכ"מ.
16) שבת נה, א.
17) קכד, ב (ברע"מ).
18) לקו"ד ח"א קפח, א.
19) ראה זח"א קעט, ב.
20) ויק"ר פ"ט, ג.
21) ראה ב"ר פי"ט, ו. הובא בפרש"י עה"ת בראשית ג, ז.
22) ראה מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' רסה ואילך.
23) לשון חז"ל – שבת קיח, סע"ב.
24) בראשית שם.
25) עקב ח, יז.
26) ראה ב"ר פכ"ד, ה. ועוד.
27) בראשית ב, כא-כב.
28) תהלים לז, לב.
29) לקו"ת להאריז"ל ר"פ תולדות וע"ח שט"ו פ"ד ואילך.
30) עקב יא, יב.
31) ברכות כח, ב. הובא בתניא שם (נז, סע"א).
32) ראה תו"א ויחי (בהוספות) קג, סע"א ואילך.
33) ראה "רשימות" חוברת ח ע' 18.
34) ראה תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ע' 240. וש"נ.
35) ראה גם אוה"ח פינחס כו, כג.
36) וירא כא, לג.
37) שם כב, ח ובפרש"י.
38) ע"פ אבות פ"ג מ"ט. וראה שיחת י"ב תמוז תש"ד ס"י (סה"ש תש"ד ע' 156).
39) ישעי' נה, ו. וראה ר"ה יח, א. וש"נ.
40) ראה לעיל ['תורת מנחם כרך יד] ע' 179. וש"נ.
41) בלק כה, ח.
42) תשא לב, ז ובפרש"י.
43) שם, ד ובפרש"י.
44) תניא רפי"ז.
45) תהלים פא, יו"ד.
46) ראה שבת קה, ב.
47) ראה נחל קדומים (להחיד"א) ס"פ בלק.
48) ואתחנן ו, ד-ה.
49) ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שעה"פ ויחי מט, יו"ד. תו"א ר"פ משפטים. – וראה גם מכתב ב' תמוז שנה זו (אגרות- קודש חי"א ע' ריד).
50) בא יו"ד, ט.
51) פינחס כה, יב.
52) יל"ש ר"פ פינחס.
53) מלאכי בסופו. וראה יל"ש שם. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
