הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 887, ערב שבת פרשת ויגש, ח' בטבת ה'תשס"ד (2.1.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

זעקה מתוך אמונה גדולה

דווקא השואה הבלתי-מובנת מחזקת בנו את האמונה והביטחון המוחלט בבואו הקרוב של משיח-צדקנו. לאחר החורבן הנורא חייב לבוא בניין נפלא

ביום ראשון הקרוב, צום עשרה בטבת, שבו החל המצור על ירושלים, נציין גם את 'יום הקדיש הכללי', שנקבע לזכר הקדושים, נספי השואה הנוראה שפקדה את עם-ישראל בדורנו, שיום פטירתם לא נודע. ביום זה עולים שוב ההרהורים הקשים שסוגיית השואה מעלה, במיוחד מזווית-הראייה של יהודים מאמינים.

מאמינים אנו שהעולם איננו ג'ונגל חס-ושלום, שבו איש הישר בעיניו יעשה. מאמינים אנו בבורא-עולם, שמנהיג את העולם ומכוון את כל הנעשה. אנו מאמינים בהשגחה פרטית, שחלה על כל פרט ועל כל תנועה ביקום. דווקא משום כך אנו שואלים: איך ייתכן שקרה דבר נורא ואיום כמו השואה?!

היסטוריה של סבל

אכן, ההיסטוריה של העם היהודי משופעת טרגדיות נוראות. כשם שכל קיומו של עם-ישראל הוא תופעה יחידה מסוגה בהיסטוריה האנושית  - כך הסבל שעם-ישראל סבל עולה לאין-שיעור על כל מה שסבל כל עם אחר על-פני האדמה. נהרות של דם יהודי נשפכו, החל משעבוד מצרים, דרך כיבוש בבל, חורבן הבית השני בידי הרומאים, ועד כל הרדיפות הנוראות שעברו עלינו בכאלפיים שנות הגלות. אולם השואה עולה על כל קודמותיה.

נוראותה של השואה מתבטאת בכך, שבה התקיימו במלוא עוצמתן המילים: "כצאן לטבח יובל". שישה מיליון יהודים, בתוכם מיליון ילדים רכים, הבל שאין בו חטא, הובלו להשמדה אכזרית, שטנית. מלבד עצם הטבח המחריד, יש בשואה גם היבט של חילול נורא של שם-ה' - עמו של הקב"ה, שעליו אמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", מובל לשחיטה באין מפריע.

לכן נשארת השואה כחור שחור, נטול-פשר, בתוך הכרתם של יהודים מאמינים. אי-אפשר להבין אותה, אי-אפשר להסביר אותה. כל הסבר, כל ניסיון להבין, נראה עלוב מול זוועותיה של השואה ומול השאלות הקשות שהיא מעלה. נראה שכך הקב"ה רוצה - שלא נבין ולא ננסה להבין. שהשואה תישאר כזעקה ללא מענה.

אמונה אינה תלויה בהבנה

עם זאת, מאמינים אנו באמונה שלמה שיש דין ויש דיין. מאמינים אנו שהקב"ה השגיח על העולם גם בימי השואה האיומים והאפלים ביותר. מאמינים אנו שאין אדם יכול לנקוף אצבעו למטה, אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה. ודווקא משום כך איננו יכולים להבין. כגודל האמונה, כן גודל השאלה.

אין בכך משום התרסה חלילה על האמונה, שכן האמונה אינה תלויה בהבנה. יתרה מזו: האמונה היהודית נולדה ונתהוותה דווקא מתוך אי-ההבנה. המאמין הראשון, אברהם אבינו, נצטווה אף הוא לעשות דבר חסר כל פשר והיגיון - להעלות כקרבן את בנו-יחידו, ממשיך-דרכו, היחיד שיוכל להעביר הלאה את האמונה בא-ל אחד. ואף-על-פי-כן, לא שאל שאלות ולא ניסה להבין, אלא קם והלך בשמחה למלא את רצון קונו.

אלא שאז זה היה ניסיון בלבד, ואנו עברנו את העקדה על כל נוראותיה. בניו של יצחק אבינו הובלו לעקדה כצאן לטבח, ועלו על המוקד, כאשר לצד חוסר-ההבנה המוחלט, בוערת בליבם האמונה בה' והאמונה בטוב העתידי, והם שרו: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".

לכן דווקא השואה הבלתי-מובנת מחזקת בנו את האמונה והביטחון המוחלט בבואו הקרוב של משיח-צדקנו. כי לאחר החורבן הנורא - חייב לבוא בניין נפלא. כגודל הכאב, כן צריכה להיות השמחה. וכפי שנאמר: "שמחנו כימות עיניתנו". זו התביעה הגדולה של עם-ישראל לקב"ה: "עד מתי!", שלח לנו כבר את משיח-צדקנו, שיביא לנו את הגאולה הגדולה ששרידי השואה זכאים לה!

בציפייה לגאולה

"לאחרי כל הגזרות והשמדות, רחמנא ליצלן, שסבלו בני-ישראל... ובפרט גזרת השואה בדור האחרון, בוודאי נעשה הצירוף והזיכוך בשלמות... ובלשון חז"ל, שהקב"ה אומר לישראל: 'בניי, אל תתייראו... הגיע זמן גאולתכם'"

(הרבי מליובאוויטש, עשרה בטבת תנש"א)

ספרים

אורות מהר"ל
מאת שמעון ואנונו
בהוצאת המחבר

אוצר רעיונות וביאורים מלוקט מתוך ספרי המהר"ל מפראג, מסודרים על-פי א-ב. הספר אינו ממצה כמובן את תורת המהר"ל, אבל מציע טעימה ממעיין נפלא זה. 872 עמ'. טל' 1-700-704120.

אנשים חסידים היו
מאת יוסף-יצחק קמינצקי
בהוצאת המחבר

תיאור דמותם של שני חסידים מיוחדים, ר' זלמן-משה היצחקי ור' אברהם מאיור. השניים היו 'משפיעים' ידועים, והשרישו את רוח החסידות האמיתית. 201 עמ'. טל' 03-9606018.

ימי זיכרון
מאת הרב אהרון שפירא
בהוצאת המחבר

הכרך השנים-עשר, על חודש טבת, שבו הסדרה נחתמת. פירוט מלא של כל הצדיקים שנסתלקו בחודש זה, על תולדותיהם, סדר ייחוסם, אמרותיהם וכו'. 336 עמ'. טל' 03-5790515.

ימית שלי
מאת טל ברכה
בהוצאת המחברת

ספר בכריכה רכה המספר את סיפורה של ימית האבודה, מבוסס על יומן שכתבה המחברת כאשר ירדה לימית בניסיון לעצור את הנסיגה ממנה. הספר מופנה בעיקר לבני-הנוער. 166 עמ'. טל' 02-9971171.

שלחן שבת

לא לדחות לרגע

כאשר נתוודע יוסף אל אחיו אמר להם: "אני יוסף", ומיד הוסיף: "העוד אבי חי?". מהי משמעות שאלה זו, והלוא כבר שמע מאחיו על אביו, ועל חששם שאם בנימין לא יחזור, "והיה כראותו כי אין הנער – ומת". מה מקום היה אפוא לשאול "העוד אבי חי"?

השאלה מתחזקת נוכח המשך דבריו. הוא לא המתין כלל לתשובת אחיו, אלא המשיך ואמר: "מהרו ועלו אל אבי... ומיהרתם והורדתם את אבי הנה". ברור אפוא שיוסף ידע כי אביו חי, ואם-כן מה הייתה כוונתו בשאלתו "העוד אבי חי?".

פלא עצום

יוסף לא שאל זאת כשאלה שמצפה לתשובה, אלא זו הייתה הבעת תמיהה. לאחר סיפור מכירת יוסף, כאשר סיפרו אחיו לאביהם כי נטרף, התורה מספרת ואומרת על יעקב "וימאן להתנחם". מפרש שם רש"י: "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב, ולא על החי". לכן התאבל יעקב על בנו "ימים רבים".

זה מה שאמר יוסף לאחיו: עשרים ושתיים שנים אבי מתאבל עליי. הוא סבור שמתי, אך מכיוון שבפועל אני חי – אין ביכולתו להתנחם. נמצא שאבי חי עשרים ושתיים שנים בכאב נורא ואיום, שאינו נרגע עם השנים, אלא מחריף ומכאיב יותר ויותר. אם-כן, פלא עצום הוא כיצד אבי מצליח לעמוד בייסורים קשים אלה!

שליחות משמים

דבריו אלה היו הקדמה להמשך דבריו, להדגשת הנחיצות להזדרז ולמהר בהבאת יעקב למצרים. הזריזות הייתה נחוצה לא רק ב"מהרו ועלו אל אבי", לבשרו שיוסף בחיים, אלא גם בבקשה "רדה אלי אל תעמוד... ומיהרתם והורדתכם את אבי הנה". יוסף ידע שזה עניין של סכנת-נפשות, אחרי שנים של כאב-לב עז כל-כך, שיעקב יוכל לבוא ולראותו במהירות האפשרית.

דבר זה מסביר גם את אריכות דברי יוסף, שהוא שליח של הקב"ה במצרים: "למחיה שלחני אלוקים לפניכם"; "וישלחני אלוקים... לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים". בכך הסביר מדוע לא ניסה לצאת ממצרים ולבוא לארץ-ישראל לבקר את אביו. יוסף ציין שהוא פועל בשליחותו של הקב"ה, וממילא אין לו רשות לעזוב.

ימין מקרבת

יוסף גם ידע שעשרים ושתיים שנות האבל של יעקב היו גזרה משמים על שלא כיבד את אביו ואימו עשרים ושתיים שנים. אולם ברגע שפרק-זמן זה הגיע לקיצו, אין לעכב את המפגש עם יוסף אפילו רגע אחד מיותר – "לא עיכבם אפילו כהרף-עין".

מכאן עלינו להפיק הוראה בעבודת ה': לעתים נוקטים יד קשה, תנועה של שמאל דוחה. יש לדעת שנדרשת זהירות יתרה שלא להשתמש בקו זה יתר על המידה. ברגע שכבר אין הכרח בדחייה, חייבים מיד לעבור לקו של חסד וקירוב, "ימין מקרבת".

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 391)

אמרת השבוע

ונפשו קשורה בנפשו

ר' פינחס רויזס היה מגדולי חסידיו של בעל התניא. פעם אחת ישב בסעודת חג ופתאום הזדעזע, קם ממקומו וקרא "אוי, רבי!". למסובים אמר, כי הרבי מזכיר אותו עכשיו. כשחזרו לאחר מכן תושבי העיר שהיו אצל הרבי באותה שעה, סיפרו כי אכן הרבי הזכירו ואיחל לו רפואה שלמה.

באו חבריו לביתו ואמרו לו: "מה זאת? וכי נעשית בעל-מדרגה?!".

אמר להם: "אין כאן שום מדרגה שלי. אני מסרתי לרבי את כל-כולי, את נפשי ורוחני ונשמתי. ממילא הרבי עושה בי כרצונו"...

מן המעיין

השבטים

ככוכבי השמים

השם 'שבט' הוא גם מלשון כוכב שביט. בני יעקב נקראו 'שבטים', כי נמשלו לכוכבים המאירים בכל עת. כן הוא בנוגע לבני יעקב ממש וכן הוא גם בכלל ישראל - בכל מקום שהם נמצאים מבהיקים הם ומאירים באור התורה והמצוות.

(ספר המאמרים תרפ"ט)

לראות, לשמוע ולהודות

'ראובן' מסמל בעבודה הרוחנית את 'ראיית השכל'. כלומר, האדם מבין ומשיג עניין אלוקי בוודאות מוחלטת, כאילו הוא רואה אותו בעיניו ממש. בחינה זו שייכת בדרגה האלוקית שמצטמצמת ומתלבשת בעולמות להחיותם. 'שמעון' רומז לשמיעה – להבנה והשגה בלבד. זה המירב ביכולת תפיסתנו באור האלוקי שלמעלה מהעולמות. 'יהודה' הוא בחינת הודאה והתבטלות על-שכלית, והיא חלה כלפי מהותו ועצמותו יתברך ש"לית מחשבה תפיסא ביה".

(ספר המאמרים תרע"ב)

שמות בקליפה

כשם שיש שמות השבטים בקדושה, כך הם מצויים בקליפה: 'ראובן' – אדם שמתגאה ואומר ראו שאני בן, אדם חשוב. 'שמעון' – אדם שעושה מעשים טובים כדי ששמעו יתפרסם בעולם. "לוי ויהודה" - הוא מתחבר ומתלווה לאנשי-מעשה כדי שיודו לו וישבחו אותו.

(כתר שם טוב)

הנסתר - נעלם

'יששכר' עניינו תורה, ושתי השי"נים שבשמו רומזות לשני חלקי התורה, נגלה ונסתר. לכן מבטאים רק שי"ן אחת, כי השנייה, שרומזת לנסתר שבתורה, נסתרת ונעלמת.

(הרבי מליובאוויטש)

מעלת תומכי תורה

זבולון נזכר בברכות יעקב ומשה לפני יששכר, אף שיששכר גדול מזבולון, שהרי יששכר עסק בתורה ואילו זבולון עסק במשא-ומתן. אלא שזבולון תמך ביששכר, וכל התומך בבן-תורה ומקיימו, עומד במדרגה גבוהה אף מבן-התורה עצמו.

(זוהר)

מעדני מלך לזולת

"מאשר שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך" (בראשית מט,כ). זו המידה העליונה ביותר של צדקה ונדיבות-לב: "מאשר שמנה לחמו" – לו-עצמו די בלחם בלבד, אבל לצורכי הזולת – "הוא ייתן מעדני מלך".

(אלשי"ך)

זהירות מקנאות

שמעון ולוי היו קנאים לשם מצווה, הם לא נלחמו סתם כך, אלא קינאו את קנאת דינה אחותם, ונתכוונו במעשיהם לשם שמים. אף-על-פי-כן שלל יעקב אבינו את קנאתם ואמר (בראשית מט,ז) "ארור אפם כי עז", שכן מכעס ומקנאות חייבים להימנע ככל האפשר, ואפילו כשהם לשם שמים.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

עיסוק בצורכי-ציבור

"דן ידין עמו... לישועתך קיויתי ה'" (בראשית מט,טז-יח). כל דיין או מנהיג, העוסק בצורכי ציבור, זקוק לסייעתא דשמיא, לישועת ה', כי בגלל תפקידו הוא מוקף על-פי-רוב שונאים רבים.

(כלי יקר)

מעשה שהיה

צידוק הדין

דממת-מוות שוררת בבית-הכנסת הגדול בעיירה סערענטש (הונגריה). מדי פעם נשמע קול בכי חרישי ואנחה קורעת-לב מפרה את השקט. המחזה מזעזע: על רצפת בית-הכנסת יושבת כל הקהילה – על רבניה, דייניה ושוחטיה, תעשייניה, סוחריה ופועליה וכל בני-משפחותיהם, וחרדה מרחפת באוויר.

כבר ביום הראשון לאחר חג הפסח (תש"ד) נאסר על היהודים לעזוב את העיירה בלי היתר מיוחד. למחרת נצטוו לענוד 'מגן-דוד' צהוב על דש בגדיהם. בבוקר היום השלישי עברו שוטרים מבית לבית ואסרו לצאת מהבתים. ההוראה הבאה הייתה - לעזוב את הבית לצמיתות. בשלב הראשון הכול מרוכזים בבית-הכנסת, לאחר מכן יועברו לעיר-המחוז, ומשם יוסעו ברכבות אל הלא-נודע.

כאלף ומאתיים נפש בקהילה. הצפיפות בבית-הכנסת איומה. ופתאום נשמע רחש-לחש. באמצע האולם נראית דמותו הגבוהה של ר' ירמיהו רוזנבליט, נעה לעבר צידו השמאלי של ארון-הקודש. במקום זה ממוקמת משפחתו של ר' מנחם קייזלר.

ראש המשפחה, תושב העיר זה כשישים שנה, תלמיד-חכם וירא-שמים, נעדר מבית-הכנסת כשנתיים, בשל גילו המתקדם ומחלה קשה שפקדה אותו. כעת הוא יושב על חבילתו, עיניו עצומות ופניו פונות מעלה. תושבי סערענטש רואים בר' מנחם זה איש מורם מעם, שנוסף על כל מעלותיו – מקבל ייסורים באהבה. אליו מועדות עתה פניו של ר' ירמיהו.

זה כשנתיים ימים, מאז מחלתו של ר' מנחם, נקטע הוויכוח בין השניים. ויכוח זה, שנמשך קרוב לארבעים שנה, נסב על מצבו הקשה של עם-ישראל. ר' מנחם התאמץ תמיד להצדיק את דרכי ההשגחה העליונה, והטיף בלהט לקבלת הייסורים והגזרות באהבה. לעומתו, ר' ירמיהו עסק כל העת בלימוד זכות על ישראל והעלה טענות קשות על הסבל הפוקד אותו, טענות שלפעמים אף צרמו אוזניים בחריפותן.

"יאמר-נא, ר' מנחם" – מהדהד קולו של ר' ירמיהו בחלל בית-הכנסת - "על מה עשה ה' לנו ככה ומה חורי-האף הגדול הזה?!". לשמע דבריו של ר' מנחם כמו נפתחו סכרי הלבבות וכל הקהילה החלה גועה בבכי.

דקות חולפות עד שהקהל נרגע ומחריש, ממתין למוצא פיו של ר' מנחם. "ר' ירמיהו!" – קורא המלומד בייסורים – "וכי יש לך ספק שהקב"ה דן אותנו דין-אמת?! רבות הרהרתי בכך לאחרונה ולא עלה בידי. אבל אתמול בבוקר, בהביטי אל הקהל הרב הזה הנדחק ומצטופף בבית-הכנסת – דומני כי סוף-סוף מצאתי מענה. מידה כנגד מידה, נוהג בנו הקב"ה. אנו כשלנו שלא התאמצנו לפתוח את בתינו ולפרוש את זרועותינו לקראת אחינו הפליטים מפולין, שנמלטו מגיא-ההריגה, ובאישון-לילה באו ודפקו על דלתותינו. פחד המשטרה היה על ראשנו ולא נחלצנו כראוי לעזרתם. עכשיו אנחנו עצמנו נהפכים לפליטים. מידה כנגד מידה", מסיים ר' מנחם את דבריו.

חצות לילה מגיע. ר' יהודה השמש יושב על מקומו הקבוע לעריכת תיקון-חצות. לקינה זו, שתמיד מלווה בכיות, מצטרפים כעת רבים.

בהגיעם לפסוק "עד אנה בכייה בציון ומספד בירושלים", פונה לפתע ר' יהודה אל ר' מנחם ואומר: "קטונתי מלחלוק עליך, ר' מנחם. ואולם ליבי אומר לי כי אנו נענשים להיעקר מבתינו על אשר שכחנו כי אנו בגולה. במקום לחיות בתחושת בציפייה מתמדת לעזיבת הנכר ולשיבה לארץ אבותינו על ידי משיח-צדקנו, בנינו בתי-פאר, זרענו שדות ונטענו כרמים. על-כן באה לנו הצרה הזאת", מסיים ר' יהודה את דבריו וממשיך בתיקון-חצות.

עם עלות השחר מתקין עצמו ר' יעקב המלמד לתפילה. כדרכו, חוגר הוא את האבנט ופותח ב"הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". לפתע הוא משתתק. כעבור רגע הוא מרים את קולו ואומר: "רבותיי! צעיר לימים אני. עפר אני לרגלי ר' מנחם וקטן אני לפני ר' יהודה. אך לעניות דעתי, סיבת הגזרה היא שנאת-חינם. מביט אני ורואה אנשים שזה שנים לא החליפו מילה ביניהם וכעת יושבים דבוקים זה לזה. בבת-אחת הוסרו מחיצות של מעמדות וקבוצות. כלום אין בכך אות ברור לחטא הגדול שהשתרש בקרבנו?!".

ר' יעקב מחריש לרגע ושב וקורא: "אחיי ורעיי, עומדים אנו להתפלל את תפילת שחרית האחרונה קודם שנצא לדרך. נקבל עלינו להסיר מליבנו כל נדנוד של שנאת-חינם ונאהב איש את זולתו בלב שלם!".

השמש יוצאת על הארץ. ר' חיים קניג האופה מתעורר משנתו הטרופה. פותח הוא את עיניו ואומר: "רבותיי! איני יודע אם בחלום או בהקיץ זה היה, אך עתה שמעתי כמו בת-קול המכרזת ואומרת – 'צדקת ר' מנחם! צדקת ר' יהודה! צדקת ר' יעקב!'. שלושתכם צדקתם".

בעיצומה של תפילת שחרית נפתחות הדלתות וקולו של מפקד המשטרה מרעים: "יהודים! צאו החוצה והסתדרו בשורות, חמישה בכל שורה. מי שייצא מהשורה או יסטה מהמסלול - אחת דינו למות".

מעטים שרדו מן המסע הארוך והתלאות שבאו בעקבותיו, אך מי שנותרו בחיים לא שכחו כל ימי חייהם אותה יממה אחרונה בבית-הכנסת.

(לע"נ הרב מנשה ב"ר חיים קניג ז"ל, נפטר בה' במרחשוון תשנ"ט)

דרכי החסידות

אל תיעצבו

אמר רבי אהרון מקרלין: "העצבות אינה עבירה, אבל ירידה כמו זו שהיא עלולה לגרום, לא יכולה לגרום העבירה החמורה ביותר". החסידות הרחיקה ביותר את העצבות וראתה בה רעה חולה מסוכנת ביותר. כך כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת מאיגרותיו: "רבותינו הקדושים גזרו אומר, אשר הדאגה והעצבות, גם ממילי דשמיא, היא מידה רעה, ואסרוה באיסור גמור ומוחלט, ודנוה בדין ארבע מיתות, לגרשה מנחלת חסידים ולעקר אחריה אשר לא יישאר ממנה גם ריח דריח רע, המביא הפסד רב".

ספרי החסידות מסבירים, שהעצבות היא תחבולה של היצר, שמטרתה להפיל את האדם ברשתו. העצלות מביאה לידי עצלות וכבדות, ואז האדם אינו יכול לעמוד מול מזימותיו של יצר-הרע. וכך נאמר בספר התניא: "אי-אפשר לנצחו (את היצר) בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות... כי-אם בזריזות, הנמשכת משמחה". בעל התניא מביא משל לזה: "כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל וייפול, גם אם הוא גיבור יותר מחברו".

מקלקלת את צינורות השפע

ל'צמח-צדק' היה חסיד, חנווני. הוא התפלל בציבור והקפיד על שיעורים קבועים בתורה. בשבת היה מאריך בתפילה וחוזר על מאמר חסידות ברבים. פעם אחת נפלה עליו מרה שחורה מאופן עבודתו, והתעצב והצטער מאוד על מצבו. נכנס אל הרבי ושפך לפניו את מר-ליבו. אמר לו הרבי: "נלכדת ברשת הנפש הבהמית, שהטילה בך מרה שחורה כדי לבלבל אותך מעבודתך. שוב לנהוג כפי שנהגת עד עכשיו, ועורר בעצמך שמחה על שעוסק אתה בעבודת ה'".

העצבות היא סוג של 'אצטלא דקדושה' שבה מתעטף היצר. הוא מוכיח את האדם על חטאיו, מייסר אותו על חסרונותיו, אבל מגמתו האמיתית אינה לתקנו, אלא להחדיר בו עצבות, כדי שאחר-כך יהיה לו קל יותר להפילו ברשתו. לכן החסידות מזהירה מתחושות של חוסר נחת מהמצב הרוחני, כאשר הן מתעוררות באמצע העיסוקים היום-יומיים של האדם. ייתכן מאוד שאין כאן אלא תחבולה של היצר, שמטרתה להפילו במלכודת העצבות.

בזוהר נאמר עוד, שהעצבות והמרה השחורה מקלקלות את צינורות השפע מלמעלה. הכלי לקבלת הברכה העליונה הוא השמחה והחדווה, ולכן על-ידי העצבות פוגמים בשפע שניתן לאדם.

לא נכשלתי בעצבות

מעניין, שמכל המידות הרעות שעלולות להימצא בנפש האדם, החסידות שמה דגש רב כל-כך על העצבות. בספר התניא מיוחדים לכך שלושה פרקים, וגם בהרבה מאמרי חסידות מדובר בגנותה של העצבות.

הסביר זאת אחד מגדולי החסידים: בכל מידה רעה, כמו למשל הכעס, יודע האדם כי זו מידה מגונה ומתבייש בה. אם נשאל אותו: מדוע אתה כעסן? ודאי יתנצל על שאינו יכול לשלוט בעצמו ולהיפטר ממידה רעה זו. שונה הדבר בעצבות. כאן בטוח הוא שהסיבות שהביאוהו לעצבותו מוצדקות, ועל-כן אין הוא מתבייש במצבו. על השאלה: מדוע אתה עצוב? ישיב: אני עצוב בגלל מצוקה זו או אחרת, רוחנית או גשמית. לאיש כזה יש לומר, כי עליו להתאמץ ולשמוח למרות כל הקשיים וחלילה לו מליפול לזרועות העצבות.

אמרו גדולי החסידות: הענווה היא כלי לשמחה, ואילו הרגשת הישות העצמית היא סיבה לעצבות. מי שיקר הוא בעיני עצמו חושב שמגיע לו הכול, ולכן הוא מתעצב על שחסר לו דבר זה או אחר. אבל העניו שמח, כי הוא מלא תודה על כל מה שניתן לו.

החסיד ר' מנחם-מענדל פוטרפאס, שעבר סבל רב במחנות-העבודה הסובייטיים, נכנס פעם אל יהודי אמיד בלונדון, ומצאו מדוכדך. הלה הסביר שיש לו בעיות אלה ואחרות. אמר לו ר' מענדל: "אתה יודע שעברתי הרבה במחנות-העבודה. העובדה שלא נכשלתי במאכלי טריפה – זה פשיטא, שהרי יהודי אני; אך זאת אומר לך – כל ימיי במחנות לא נכשלתי אפילו פעם אחת בנפילה לעצבות!".

חיים יהודיים

הפרופ' אקשטיין עם בנו: הקשר בין כלכלה, חברה וחינוך

מדינה יהודית חייבת לדאוג לחלשים

בעת האחרונה דחק המצב הכלכלי הקשה את הבעיות הביטחוניות. הבעיות הכלכליות אינן יורדות מעל סדר-היום הציבורי. אבטלה, מיתון, מצוקות, עוני – אלה המילים שמרחפות בחלל. שרי-אוצר באים והולכים, תכניות כלכליות עולות ויורדות – אבל הפתרון עדיין אינו נראה באופק.

גם לפרופ' שלמה אקשטיין, פרופסור לכלכלה, בוגר אוניברסיטת הרווארד היוקרתית, ועד לפני שנים אחדות נשיא אוניברסיטת בר-אילן, אין רעיון אחד החלטי וברור אשר יחלץ את המשק ממצוקתו. למרות נטייתם המוכרת של אנשי אקדמיה להביע עמדה כמעט בכל עניין ולפזר עצות לרוב, פרופ' אקשטיין מודה כי "הבעיה סבוכה ביותר ואין לה פתרון קל".

קמח ותורה

ואולם בסוגיה אחת הפרופ' אקשטיין מדבר במונחים מוחלטים ומביע את התנגדותו הנחרצת לרעיון של ניהול כלכלה חופשית מתוך התעלמות ממצוקת החלשים. "גישה זו איננה אנושית ובוודאי לא-יהודית", קובע אקשטיין. "לכל מדינה, על-אחת-כמה-וכמה למדינה יהודית, יש אחריות לכלל האוכלוסייה. את זאת אנו למדים עוד מיוסף הצדיק, שראה מחובתו להאכיל את כלל אזרחי מצרים. תפקידה של מדינה לדאוג לרמת-חיים סבירה של אזרחיה".

פרופ' אקשטיין טוען כי "ההשקעה בחינוך חשובה להבראת הכלכלה לא פחות מהשקעה בתשתיות. אם רוצים באמת לחלץ את החברה שלנו מן המשבר הכלכלי החריף, יש לאפשר סביבה בריאה לכל ילד, שיוכל ללמוד ולהתחנך כראוי, כדי שבבוא היום ידע לנהל חיים תקינים ולפרנס את עצמו בכבוד. חז"ל כבר הגדירו את הזיקה בין לימוד לכלכלה: 'אם אין קמח אין תורה', אמרו, ובאותה נשימה ממש גם, 'אם אין תורה אין קמח'".

עם כיפה בהרווארד

החיבור בין כלכלה לחינוך וחברה מלווה את הפרופ' אקשטיין מיום עומדו על דעתו. "למעשה, הלכתי לכלכלה משום שחיפשתי תחום אקדמי שיש לו תוכן חברתי; מקצוע שמטפל בבעיות של חברה ומציע להן פתרון", הוא אומר.

אקשטיין (74), תושב רחובות, נולד בגרמניה. רגע לפני פרוץ מלחמת-העולם עלתה משפחתו לארץ-ישראל. בשנת תש"ו, עקב מצוקה כלכלית, היגרו הוריו למקסיקו. שם גדל שלמה והחל לרכוש את השכלתו האקדמית. את תואר הד"ר עשה בהרווארד. "הייתי מחובשי הכיפה ושומרי המצוות המעטים באוניברסיטה".

לימין הבן

פרופ' אקשטיין מציין בהתפעלות רבה מאוד פגישה שהייתה לו בצעירותו עם הרבי מליובאוויטש. "הרבי קיים איתי שיחה מעמיקה על חשיבות התרומה לחברה וההשקעה בחינוך. דברי הרבי מלווים אותי מאז ועד היום, כבר יותר מחמישים שנה", הוא אומר.

ביטוי נוסף לקשר העמוק שבין כלכלה לחינוך וחברה הוא החיבור שלו בשנים האחרונות למרכז 'רטורנו', למניעת התמכרויות ולגמילה מהן, שמנהל בנו, הרב איתן אקשטיין, ליד בית-שמש. "אני מנצל את הניסיון שצברתי בשנות עיסוקי הרבות באקדמיה ובפרוייקטים חברתיים, כדי לעזור ל'רטורנו' להתמודד עם אחת הבעיות החברתיות הקשות שלצערנו פסתה גם בחברה הדתית", אומר הפרופ' אקשטיין.

פינת ההלכה ומנהג

הפטורים מן הצום

שאלה: מי חייב לצום בעשרה בטבת?

תשובה: כתב הרמב"ם: "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו,מ): 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם'...".

משמעות הצום היא, שלא די בתשובה וחשבון-נפש, אלא גם הגוף צריך להרגיש את העניין, ב"מיעוט חלבו ודמו" בגשמיות. על-כן, כל איש ואישה בריאים, מעל גיל מצוות, חייבים לצום בימים אלו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

ילדים לפני גיל מצוות פטורים לגמרי, ואין לחנכם לצום אפילו "לשעות" (אך יש להימנע מלתת להם ממתקים וכדומה). חולה, אף שאין בו סכנה, פטור מהתענית. וכן זקן תשוש-כוח שמצטער הרבה בתעניתו. וכן יולדת (או מי שעברה הפלה), עד שלושים יום מלידתה. מעוברת (שעברו שלושה חודשים מהריונה, או לפני-כן אם היא סובלת מחולשה, מהקאות או ממיחושים), וכן מינקת (עד עשרים וארבעה חודשים מהלידה, ורבים מקילים בכך גם אם פסקה מלהניק), פטורות מהצום.

כל אלה רשאים לאכול כשירצו, ואינם צריכים להמתין עד שיסבלו מן הצום או לאכול מעט-מעט. עליהם לאכול בצנעה כפי צורכם, אך לא יתענגו במעדנים.

ובזכות התענית והתפילות, נזכה במהרה לביאת משיח-צדקנו ולקיום ההבטחה (זכריה ח,יט): "כה אמר ה' צב-אות: צום הרביעי (י"ז בתמוז, החודש הרביעי מניסן) וצום החמישי (תשעה באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

מקורות: רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"א. טושו"ע סי' תקנ ונו"כ, נשמת אברהם שם, וילקוט יוסף (ה) עמ' 530, וש"נ.