גיליון 792, ערב שבת-קודש פרשת האזינו / שובה, ז' בתשרי ה'תש"ע (25.09.2009)
דבר מלכות
כל אחד יכול לשוב מאהבה – וברגע אחד!
ראיה על-פי נגלה מזה שרשע גמור שקידש על מנת שהוא צדיק גמור, שתשובתו היתה תשובה מאהבה * כיוון שהריחוק עצמו הוא הפועל את הצימאון לשוב מאהבה, נהפכים הזדונות לזכיות, ואילו בתשובה מצד פנייה אחרת – נשאר מהם רושם כשגגות * הכלי לאהבת ה' בלי גבול – אהבת-ישראל וצדקה ללא כל חשבונות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. [. .] כאשר כל בני-ישראל מבקשים ותובעים וסוף-כל-סוף פועלים הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה – צריך כל אחד ואחד להיות במעמד ומצב שאין עליו עבירות כלל, אפילו לא בשוגג [שהרי גם שוגג צריך כפרה משום שנקרא חוטא1, כמו שכתוב בקרבן חטאת – שבא על שוגג – "והתוודו את חטאתם אשר עשו"2], שאז ראוי הוא לקבל שנה טובה ומתוקה בכל הפרטים.
כיצד יכולים לבוא למעמד ומצב כזה אפילו אם במשך השנה היו עניינים שלא כדבעי למיעבד? – הרי זה על-ידי שלימות התשובה:
מצינו בגמרא3 שיש ב' אופנים בתשובה: (א) תשובה מיראה, שעל-ידה "זדונות נעשות לו כשגגות", (ב) תשובה מאהבה, שעל-ידה "זדונות נעשות לו כזכיות".
ומזה מובן שכדי שהעניינים הבלתי-רצויים שהיו במשך השנה יתבטלו לגמרי (ולא יישארו אפילו שגגות) – לא מספיקה תשובה מיראה [שמתאימה לימי הרחמים והסליחות וימי התשובה שנקראים "ימים נוראים"4, על שם העבודה במידת היראה 5], שעל-ידה נעשים הזדונות כשגגות, אלא צריכה להיות תשובה מאהבה, שעל-ידה נעשים הזדונות כזכיות.
וכיוון שכל אחד ואחד מישראל מבקש ומקבל מהקב"ה שנה טובה ומתוקה בכל הפרטים, משום שאין עליו עבירות כלל, אפילו לא בשוגג – על כן צריך לומר, שבכוחו של כל אחד ואחד מישראל להגיע לשלימות של תשובה מאהבה!
ב. ויש להביא ראייה לדבר מפסק-דין בנגלה דתורה – המקדש את האשה "על מנת שאני צדיק (גמור) אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו"6:
כדי להתהפך מרשע גמור לצדיק גמור (שאז קידושיו קידושין) – לא מספיק ש"זדונות נעשות לו כשגגות", דכיוון שהשגגות צריכים כפרה לפי שנקרא חוטא, הרי גם לאחרי ש"זדונות נעשות לו כשגגות" (שלכן אינו נקרא בשם "פושע" ו"מורד" ח"ו), נקרא עדיין בשם "חוטא", ובודאי שאינו "צדיק גמור"; ורק כש"זדונות נעשות לו כזכיות" נעשה צדיק גמור.
וכיוון שהעילוי ד"זדונות נעשות לו כזכיות" (שעל-ידי זה נעשה מרשע גמור לצדיק גמור) אינו אלא בתשובה מאהבה, ולא בתשובה מיראה, או לשם איזו פנייה אחרת,
[שהרי הכוונה ב"תשובה מיראה" (בניגוד לתשובה מאהבה שעל-ידה זדונות נעשות לו כזכיות) אינה ל"יראה" דווקא, אלא גם לכל שאר האופנים בתשובה שאינם מאהבה – כמובן מביאור רבינו הזקן בתניא7 בתוכנה של התשובה מאהבה שעל-ידה זדונות נעשות לו כזכיות: "אהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה . . וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא . . ולזאת צמאה נפשו ביתר עז . . ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות הואיל ועל-ידי זה בא לאהבה רבה זו", כלומר, כיוון שה"זדונות" גרמו לו לבוא למעמד ומצב של צימאון גדול ביותר, שזהו עניין התשובה מאהבה, לכן, נעשים ה"זדונות" עצמם ל"זכיות", מה שאין כן בשאר אופני התשובה שאינם מאהבה, תשובה מיראה, או לשם איזו פנייה אחרת, שבהם לא שייך טעם הנ"ל, נעשים הזדונות כשגגות בלבד],
נמצא, שהמשמעות של פסק-הדין שקידושי רשע גמור על מנת שאני צדיק גמור נחשבים לקידושין כיוון שהרהר תשובה, היא – שאפילו רשע גמור יכול להגיע לתשובה מאהבה על-ידי הרהור תשובה בשעתא חדא וברגעא חדא!
ג. ויש להוסיף, שכשם שמצינו בנוגע לבעל המקדש את האשה ("על מנת שאני צדיק גמור כו'") – מצינו על דרך זה גם בנוגע לאשה המתקדשת:
המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים או מומים – "הלכה אצל חכם והתירה (מן הנדרים) מקודשת, אצל רופא וריפא אותה (מן המומין) אינה מקודשת, מה בין חכם לרופא, חכם עוקר את הנדר מעיקרו (נמצא כמי שלא היה עליה בשעת קידושין), ורופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא" (אבל עד עכשיו היו עליה, נמצא שבשעת תנאי הקידושין הטעתו)8.
ועל דרך זה בנוגע לקידושין בין הקב"ה וכנסת ישראל – שכאשר הקב"ה מקדש את כנסת ישראל על מנת שאין עליה עבירות (כמו נדרים ומומים), אזי לא מספיקה תשובה מיראה, שעל זה נאמר9 "ארפא משובתם", "משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו"10 (כמו "אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת", כיוון ש"רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא"), אלא צריכה להיות תשובה מאהבה דווקא, שעל-ידה "נעקר עוונו מתחילתו"שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. (כמו "אצל חכם והתירה מקודשת", כיוון ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו"), וטעם הדבר, לפי שבתשובה מיראה "זדונות נעשות לו כשגגות", ששוגג צריך עדיין כפרה ותיקון, ובמילא "מקצת שמו עליו", מה שאין כן בתשובה מאהבה, ש"זדונות נעשות לו כזכיות", לא נשאר שום רושם כלל, ועד שלא שייך אפילו לומר "ארפא משובתם", כיוון שאין כאן "משובה" כלל, כי אם "זכיות" בלבד.
וכאמור, בעניין זה אין צורך באריכות זמן [על דרך מאמר רבינו הזקן11 בנוגע לקביעות בלימוד התורה, ש"קביעות" היא לא (רק) בזמן, אלא בנפש], שכן, בשעתא חדא וברגעא חדא, יכולים – על-ידי "הסתכלות החזקה" (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר12) – להתהפך מן הקצה אל הקצה, ולבוא לתשובה מאהבה, שעל-ידה "זדונות נעשות לו כזכיות", כך, שכל העניינים הבלתי-רצויים מתבטלים לגמרי ולא נשאר מהם רושם כלל, ובמילא מקבלים בשעתא חדא וברגעא חדא כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
* * *
ד. [. .] בהמשך למדובר לעיל אודות החילוק שבין תשובה מיראה לתשובה מאהבה – יש להעיר ממה שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר שיצא לאור לקראת ח"י אלול13, וזה לשונו:
"היראה בנקל יותר להגיע אליה . . (ו)אהבה הוא קשה יותר", ומהטעמים לזה – כפי שממשיך לבאר במאמר – ש"תנועת האהבה תנועה אחרת מכמו היראה, דיראה הרי אפשר הדבר שהוא מה שהוא, ויש לו יראה ופחד מאיזה דבר שחוץ ממנו, ומכל מקום הוא במציאותו, והאהבה תנועתה בנפש קירוב והמשכה, ואם כן אינו לעצמו, כי אם הוא הדבר ההוא למה שיכסוף ויאהב וישתוקק, אשר מובן היטב דאי אפשר שיהיו ב' אהבות, ואם כן בהכרח להפוך לבבו מאהבת עולם הזה לאהבת הוי'", וכפי שמביא לפני זה "המאמר המפורסם14 דכשם שאי אפשר שישכנו האש והמים בכלי אחד, כן לא תשכון בלב המאמין אהבת הוי' ואהבת עולם הזה".
כלומר: כיוון שתנועת האהבה היא קירוב והמשכה אל הדבר האהוב, מוכרח הוא לצאת ממקומו (מעמדו ומצבו) הקודם ולהתקרב אל הדבר האהוב, וכמו כן אינו יכול להיות בתנועה של קירוב והמשכה לעניין אחר, ובודאי לא לעניין הפכי.
ה. ובנוגע לענייננו – תשובה מאהבה:
אף שאהבה היא עבודה קשה, הרי, הפעולה והתוצאה מזה היא שלא בערך יותר – שכאשר משתדל בעניין האהבה מתוך תנועה של קירוב והמשכה לדבר האהוב, הולך ומתקרב לדבר האהוב, ועד שבמידה ידועה (ובמשך הזמן – גם ללא מידה) נעשה הוא בעצמו הדבר האהוב,
היינו, שהדבר האהוב הוא כל ענינו ומציאותו, ועד שאי-אפשר לחלק בינו לבין הדבר האהוב!
ויש להביא דוגמא לדבר – שמצינו בנוגע לרצון ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא"15, וכן הוא בנוגע לאהבה, כפי שמצינו ב"שרפים" – שעבודתם היא (לא בעניין הרצון, אלא) באהבה ותשוקה גדולה לאלקות עד שנשרפים מגודל האהבה והתשוקה – שנאמר עליהם "שרפים עומדים ממעל לו"16 ("ממעל" לשם אד'), דכיוון שאהבתם ותשוקתם להיכלל בעצמות אור אין סוף שלמעלה משם אד' ("ממעל לו"), הרי הם נמצאים שם, "ממעל לו". ועל דרך זה בנוגע לתנועת ההמשכה והקירוב שבאהבה, שהולך ומתקרב לדבר האהוב עד שהדבר האהוב נעשה המציאות שלו, ואי-אפשר לחלק ביניהם.
והתוצאה מזה בעבודה בפועל – שאין שום דבר שיוכל למנוע אותו לקיים רצונו של האהוב, עד כדי מסירת-נפש, ועוד יותר מזה!
וכמו שכתוב17 "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", היינו, לא רק "בכל נפשך", "אפילו הוא נוטל את נפשך"18, אלא גם "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"18, שזהו עניין נעלה יותר מ"בכל נפשך" – כפי שמצינו בנוגע לחנניה מישאל ועזריה, שאף שקיימו הציווי "בכל נפשך", "אפילו הוא נוטל את נפשך", שעמדו במסירת נפש ליפול לכבשן האש, מכל מקום, "אילמלי נגדוה כו'"19; ולמעלה מזה, "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך"18, ללא מדידה והגבלה כלל – שלא שייך שום דבר איזה שיהיה ("אָט וואָס דער ענין זאָל נאָר זיין"), אפילו "נגדוה", שימנע ממנו לקיים רצונו של האהוב, כיוון שהוא והאהוב הם מציאות אחת!
ו. והנה, כדי שהקב"ה ייתן כוח וסיוע לעבודת אהבת ה' [כולל גם התשובה מאהבה] שתהיה "בכל מאדך", בלי גבול – צריכה להיות גם ההנהגה באהבת-ישראל [שהיא חד עם אהבת ה', כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר20 שאהבת ה', אהבת התורה ואהבת-ישראל כולא חד] בלי גבול:
ההתעסקות באהבת-ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"21, יכולה להיות באופן שעושה חשבונות באיזו מדה ועד כמה חייב הוא לעזור ולסייע לזולת, עד פה ותו לא. ולדוגמא: במצות צדקה, ייתן רק כמה שמחויב על-פי שולחן ערוך – מעשר, ולכל היותר – משום מצוה מן המובחר – חומש, ולא יותר, ומה גם – טוען הוא – שיש תקנת אושא ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"22. ועל דרך זה לא יעזור לזולת במקום שעל-ידי זה יכול לגרום לעצמו היזק – כיוון שעל זה אין חיוב בשולחן ערוך.
על כך אומרים לו שההתעסקות באהבת-ישראל צריכה להיות ללא חשבונות כלל, למעלה ממדידות והגבלות, כולל גם למעלה ממדידות והגבלות דהשולחן ערוך – על-פי מדת חסידות – כדברי רבינו הזקן23 בפירוש השם "חסיד" על-פי דברי הגמרא24 "שורפן חסיד קוברן צדיק", שלטובת הזולת (שלא תעבור עליהם אשה מעוברת) "מחמיר (החסיד) לשורפן (ולא לקוברן) אף על גב שמזיק לו" (ש"שרפת צפורן (וכל דבר הבא מן האדם) מזקת לאדם")25, ולא עוד אלא שלמרות שההיזק לעצמו בשריפת הציפורניים עלול וקרוב יותר מאשר החשש הרחוק שבקבורת הציפורניים "דהדרי ומגלו"26 – אינו מתחשב עם אפשריות ההיזק לעצמו, העיקר שימנע אפשריות מציאות רחוקה של היזק לזולת, אף שעל-פי שולחן ערוך בודאי אינו חייב בכך.
ועל דרך זה בנוגע לצדקה: אף-על-פי שכבר נתן מעשר, ולהיותו מהדר, ומהדר מן המהדר, נתן גם חומש, ונתן המעשר והחומש מכל סוגי הרווחים – הן מהשדות (מעשר עני של תבואה ופירות), והן מה"פרקמטיא" (מעשר כספים), מבלי להתחשב בחילוקי הדעות שבדבר אם גם מעשר כספים הוא מן התורה או שאינו אלא מדרבנן27 – אינו מסתפק בכך, וממשיך ליתן יותר ויותר, וכשצועקים לו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", צועק הוא שצריך לצאת מכל ההגבלות!
כשם שבאהבת ה' צריך להיות עד כדי מסירת-נפש, אף-על-פי שלא נתפרש בתורה החיוב דמסירת נפש28, כמו כן פעל בעצמו שתהיה לו אהבת-ישראל באופן ד"בכל מאדך", ללא הגבלות, מבלי לעיין בשולחן ערוך אם צריך לעשות כך או כך, ולבדוק שמא "עבר" ח"ו וח"ו על תקנת אושא!...
– ועל דרך שמובא בספרים29 על דרך הצחות הטעם שאין מברכים לפני קיום מצות הצדקה, כמו בכל המצוות, שאילו היה חיוב לברך לפני נתינת הצדקה, יהיו כאלה שירצו תחילה לטבול במקוה, או לומר תחילה "לשם יחוד", ובינתיים, מי יודע מה יקרה עם העני... יתכן שהמקוה יהיה סגור, והסידור לא יהיה בהישג ידו, וכיוון שקודם הטבילה במקוה ואמירת לשם יחוד אינו יכול לומר את הברכה, במילא, אינו יכול ליתן צדקה לעני...
בעניינים אלה – צדקה ואהבת-ישראל – אין לעשות חשבונות, ומה גם שחבל על הזמן שמבזבזים על עשיית חשבונות.
– מספרים30 על אחד החסידים שהיה מקפיד לילך רגלי לליובאוויטש, וגם בזקנותו, כשבניו הציעו לשכור עבורו עגלה, לא הסכים לנסוע בעגלה, באומרו, שלאחרי מאה ועשרים שנה, כשיבוא לעולם העליון, אין רצונו לבזבז את הזמן על דיון עם... הסוסים שידרשו חלק בשכר הליכתו לליובאוויטש כיוון שהם סייעו לו בכך! שכן, אף שיוכל להתטען עמם, מכל מקום, חבל על הזמן!...
עשיית חשבון הוא אמנם דבר חשוב, אבל, יש להשאיר זאת עבור עניינים כאלה שבהם מוכרחים לעשות חשבונות31, ואילו בצדקה ואהבת-ישראל – אין לעשות חשבונות כלל.
ז. ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו32:
כאשר הנהגתו בצדקה ("החיית את נפש העני") ובאהבת-ישראל היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, אזי יכול לדרוש שיתנו לו צדקתו של הקב"ה ("לך הוי' הצדקה") באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, היינו, שההשפעה מלמעלה לא תהיה באופן של גבורות, מדידה והגבלה, אלא באופן של התרחבות והתפשטות, למעלה ממדידה והגבלה (כמבואר באגרת הקודש33 ב' אופני ההשפעה מלמעלה).
ובעומק יותר:
כיוון שאהבת-ישראל קשורה עם אהבת ה' (כמוזכר לעיל שג' האהבות, אהבת ה' אהבת התורה ואהבת-ישראל כולא חד), הרי, על-ידי אהבת-ישראל בלי-גבול נעשית גם אהבת ה' (תנועת הקירוב וההמשכה לעצמות ומהות א"ס ב"ה) בלי-גבול, עד שנעשה חד ממש עם מהותו ועצמותו יתברך, וכיוון שהוא יתברך תכלית הטוב, הרי בדרך ממילא יומשך לו גם למטה טוב בלי-גבול, שנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.
(מהתוועדות ש"פ תבא, ח"י אלול, ה'תשי"א. תורת מנחם כרך ג עמ' 318-326, בלתי מוגה)
________________________________
1) פרש"י נח ט, ה. שבועות ב, א (ד"ה תולה).
2) נשא ה, כז.
3) יומא פו, רע"ב.
4) ראה אוה"ת ואתחנן ס"ע קעט ואילך. ועוד.
5) ואעפ"כ, גם העבודה במדת היראה צ"ל באופן ד"גילו ברעדה" (תהלים ב, יא), אלא, שהגילה היא בהעלם, והרעדה היא בגילוי (ראה לקו"ת נצבים מז, רע"א).
6) קידושין מט, ב. רמב"ם הל' אישות פ"ח ה"ה. טושו"ע אה"ע סל"ח סל"א.
7) פרק ז. וראה לקו"ש חי"ז ע' 187 ואילך.
8) כתובות עד, רע"ב (ובפרש"י).
9) הושע יד, ה. יומא פו, סע"א.
10) פרש"י יומא שם.
11) לקו"ד ח"א ז, א. וראה גם סה"מ תשי"א ריש ע' 242. ועוד.
12) ד"ה כי קרוב תרפ"א פ"ו – שי"ל בקונטרס ח"י אלול (סה"מ תשי"א ע' 335), ולאח"ז בסה"מ תרפ"א ע' שלח.
13) ד"ה כי קרוב הנ"ל פ"ב (סה"מ תשי"א ע' 323. תרפ"א ע' שכו). וראה גם סה"מ מלוקט ח"ד ע' ה ובהערה שם.
14) ראה חובת הלבבות שער אהבת ה' בתחלתו.
15) ראה כש"ט הוספות סל"ח. וש"נ.
16) ישעי' ו, ב.
17) ואתחנן ו, ה.
18) ברכות נד, א (במשנה). הובא בספרי ופרש"י עה"פ.
19) כתובות לג, רע"ב.
20) סה"מ תש"י ריש ע' 105. ועוד.
21) קדושים יט, יח.
22) כתובות נ, רע"א. וש"נ. שו"ע יו"ד ר"ס רמט וברמ"א שם.
23) לקו"ד ח"א סח, א.
24) נדה יז, א. וש"נ. הובא בשו"ע אדה"ז או"ח סר"ס ס"ד.
25) תוס' שם.
26) פרש"י שם.
27) נקבצו הדעות בס' מעשר כספים (ירושלים תשל"ז) פ"ו.
28) ראה הערת כ"ק אדמו"ר בסה"מ תש"ט ע' 121. וראה גם ד"ה כי קרוב הנ"ל פ"ג (סה"מ תשי"א ע' 327. תרפ"א ע' שלא).
29) דעת זקנים (איטינגא) פ"ז בשם הרה"ק בעל "בני יששכר" מדינוב. שיח שרפי קודש (ח"א אות תרנז) בשם הרה"ק ר"ב מפשיסחא.
30) ראה גם אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו ס"ע רסט ואילך.
31) וע"ד הסיפור בנוגע ליגיעה בתורה – שכאשר רבינו הזקן רצה ליתן להצ"צ עניני תורה באופן של מתנה, לא הסכים, באמרו, שרצונו להגיע אליהם ע"י יגיעה, ולאח"ז התחרט על זה, באמרו, שהי' לו ליקח במתנה, ואת היגיעה הי' יכול לנצל עבור ענינים נעלים יותר (ראה לקו"ש חט"ו ע' 81. ועוד).
32) סוטה ח, ב ואילך.
33) סי"ג (קיט, א).
ממעייני החסידות
עשרת ימי תשובה
לשוב בשמחה
עבודת התשובה, אף שהיא קשורה בצער עמוק, חייבת להיעשות מתוך שמחה. שהרי כל מצווה יש לקיים מתוך שמחה, שמחה של מצווה, ואם-כן, בוודאי שיש לקיים מתוך שמחה מצווה חשובה כתשובה, שבכוחה לתקן פגמים בכל המצוות.
ואכן, נוסף על תחושת הצער שבתשובה, יש בה גם שמחה, שהרי היא מאפשרת לחוטא לחזור ולדבוק בקב"ה, ואין לך שמחה גדולה מזו.
במילים אחרות: שני חלקים בתשובה: א) חרטה על העבר, ב) החלטה טובה על להבא. החרטה נעשית מתוך מרירות, ואילו ההחלטה הטובה נעשית בשמחה עצומה.
(ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 389)
ענווה ותשובה
מי שהוא גס-רוח ושחצן, קשה לו להגיע לידי תשובה, וייתכן שלעולם לא יבוא לידי כך. ושלוש סיבות לדבר:
א) אדם כזה ימצא תמיד סיבות והצטדקויות להנהגתו הרעה, ויוכיח כי לאמיתו של דבר הצדק איתו.
ב) אם נכשל בעניין שלא ניתן לעוטפו במעטה של יושר, יתלה את הקולר באחרים (בסביבתו; ביצרו-הרע הגדול; וכיוצא בזה), כך שהוא עצמו יישאר תמיד חף מפשע.
ג) אם אינו מצליח למצוא סיבה חיצונית ו'תירוץ' להנהגתו הרעה, יעדיף להתעלם ממנה כליל, בבחינת "על כל פשעים תכסה אהבה".
לעומת זאת, הענוותן מסוגל לשפוט את עצמו ולהוציא פסק-דין אמת, בלי סילוף עובדות ובלי להמציא אמתלאות שאין להן שחר.
(ליקוטי שיחות כרך א, עמ' 130)
חמש דרכי תשובה
הרב הצדיק רבי זוסיא מאניפולי אמר: חמש דרכים בתשובה רמוזות בראשי-התיבות של המלה 'תשובה', ואלו הן:
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – תשובה הבאה מתמימות-הלב ורצינות, וכנאמר באברהם אבינו: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" – תשובה הבאה מתוך כך שאדם זוכר תמיד שהקב"ה בורא את העולם ומלואו בכל רגע ורגע מאין ליש (השם המפורש, הוי-ה, הוא לשון מהווה).
"ואהבת לרעך כמוך" – תשובה הבאה מלב טוב, וכפי שאמר אדמו"ר הזקן, שאהבת-ישראל היא ה'כלי' לאהבת-ה'.
"בכל דרכיך דעהו" – מי ששם ליבו למאורעות חייו, אינו יכול שלא להבחין ביד ההשגחה העליונה, המנחה אותו בדרכו, וראיית השגחה פרטית זו מעוררת אותו לתשובה.
"הצנע לכת עם ה' אלוקיך" – על האדם להצניע ולהסתיר את חסידותו מעיני הרואים. זהו שאמרו "לעולם יהא אדם ערום ביראה", כלומר: עליו להיות "ערמומי" ולמצוא דרכים איך להעלים את יראתו וחסידותו מזולתו.
(היום יום ג' בתשרי)
עקירת העוון מעיקרו
תשובה מציינת שיבה וחזרה; החוטא חוזר למעמדו ולמצבו קודם החטא, וכלשון ספר התניא – "שיהיה לרצון לפני ה', ומרוצה וחביב לפניו יתברך כמו קודם החטא". היינו, שהתשובה מוחקת לגמרי את רושם החטא באשר לעתיד.
אך לא זו בלבד שהתשובה פועלת מכאן ולהבא, אלא בכוחה לשנות אף למפרע, שכן היא מסוגלת לתקן את פגמי העבר, וכפי שאמרו חז"ל, שתשובה מיראה היא מכאן ולהבא, וכבעל-מום שנתרפא, ש"מקצת שמו עליו", ואילו תשובה מאהבה עוקרת את העוון מתחילתו, כאילו לא חטא מעולם.
כוח על-טבעי זה שיש לאדם – היכולת לשנות את העבר – יש להסביר בשלוש דרכים:
א) התשובה מחדשת את הקשר בין האדם לקונו. ומכיוון שהקב"ה הוא מעל לזמן – היה, הווה ויהיה כאחד – יש גם באדם מעין תכונה זו.
ב) יהודי בעצם הוא טוב, וגם בעת החטא היה דבוק באלוקים, אלא שדבקות זו לא היתה גלויה. לכן יכולה התשובה לעקור את החטא למפרע, שכן לא מדובר כאן בהתהוות חדשה, אלא רק בגילוי הטוב הקיים מכבר.
ג) על יסוד ומעין הדין ש"כל העומד לחתוך – כחתוך דמי", יש לומר אף כאן: כל העומד לשוב – והלוא אין יהודי שלא יחזור בתשובה בסופו של דבר – כאילו שב. נמצא, שכבר בעת החטא חל עליו כלל זה וכאילו כבר עשה תשובה (אלא שעליו לשוב בתשובה בפועל, כדי לבטל בפועל את החטא).
(ליקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 54)
מזדונות לזכויות
חז"ל אמרו שתשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות.
בטעם הדבר מבואר בספר התניא: "כי עד הנה היתה נפשו בארץ צייה וצלמוות... ורחוקה מאור פני ה' בתכלית, ולזאת צמאה נפשו ביתר עוז מצימאון נפשות הצדיקים... ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכיות, הואיל ועל-ידי זה בא לאהבה רבה זו".
והרי דוגמה לדבר בהלכה: יש אומרים שגם מכשירי מצווה דוחים שבת (למשל, מותר לחלל את השבת כדי לעשות איזמל לצורך ברית-מילה), שכן, הואיל ולא ניתן לקיים את המצווה בלי הכנה זו, נמצא שההכנה היא בכלל המצווה והמצווה מעניקה לה חשיבות גדולה. אף בענייננו: מכיוון שבכדי להגיע לדרגה נעלית בקיום המצוות ("אהבה רבה") היה נזקק כביכול לחטא (והיינו, שהחטא הוא שגרם לו להתעורר באהבה רבה), לכן נעשה החטא (בדיעבד ולאחר שעשה תשובה) חלק מעבודת התשובה, והוא עצמו נעשה מצווה.
(ליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ' 187)
תשובת המשקל
אמר הבעל-שם-טוב: מי שהיה רגיל לדבר שקר – תשובתו היא שלא לומר שקר גם לא כדי לעשות שלום. וכפי שמצינו שמי שנכשל באיסור ריבית אסור לו לקחת ריבית גם מאינו-יהודי.
(כתר-שם-טוב סימן מ)
חוש לתשובה...
מדברי אדמו"ר הצמח-צדק: מי שיש לו חוש בציור – יכול להגיע לתשובה ביתר קלות.
(ליקוטי-דיבורים, חלק א, עמ' קנז)
הווה, עבר ועתיד
הרבי המהר"ש אמר: התשובה היא חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, ובראש וראשונה – תיקון וסידור ההווה, באופן שההווה יהיה טוב, הן במעשה, הן בדיבור והן במחשבה. וכאשר ההווה מסודר כראוי, אפשר למלאות את החסר ולתקן את הלא-טוב של העבר, ולעשות גדרים וסייגים לגבי העתיד.
(מבוא לפוקח-עיוורים, עמ' 9)
לא לחטוא...
באיגרת-התשובה נאמר, שמי שאין לו כוח להתענות על עבירות שבידו, יפדה אותן בצדקה.
כאשר היה המשפיע ר' גרונם מלמד פרק זה, נהג לשאול: ומה יעשה מי שאין לו לא כוח ולא כסף? והיה משיב: שלא יחטא מלכתחילה.
(מפי השמועה)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת האזינו1
ח' בתשרי, שבת שובה
"כל ענייני 'שבת שובה' שייכים לכל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, כמנהג ישראל שבאים כולם לבית-הכנסת ושומעים קריאת-התורה וכו'"2.
"בשבת שובה – מתקן ומעלה את כל שבתות השנה, כי התשובה דשבת-תשובה היא נעלית גם מהתשובה דכל שבתות השנה"3.
בשבת שובה יש להחליט החלטות טובות: להוסיף בכל ענייני העבודה בתורה, עבודה וגמילות-חסדים (כולל גם צדקה בשבת – על-ידי הכנסת אורחים בסבר-פנים-יפות וכיו"ב)4.
בשבת שובה דורש הרב מהלכות החג, "והעיקר – לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"5.
ערבית. יש להזכיר לציבור – לפני התפילה6 – את השינויים וההוספות שבתפילת עשרת-ימי-תשובה ושבת-תשובה. בברכת 'מגן אבות' אומרים: "המלך הקדוש".
הפטרה: "שובה ישראל" עד "ופושעים ייכשלו בם"; "מי א-ל כמוך" עד "מימי קדם" (הושע יד,ב-י. מיכה ז,יח-כ7). נוהגים (להקפיד ביותר) שלא לקרוא קטן למפטיר בשבת זו8.
מנחה. קוראים בפרשת ברכה. צדקתך9, קדיש תתקבל. לדוד ה' אורי, עלינו, קדיש יתום.
בסעודה שלישית (בכל שבת) היה הרבי נוהג לטעום מזונות או פירות10.
יום ראשון
ט' בתשרי, ערב יום-הכיפורים
מוצאי שבת:
ערבית. אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'11.
אין מקדשין את הלבנה עד מוצאי יום-הכיפורים12.
מהיום ועד אחר ב' דראש-חודש מרחשוון אין אומרים תחנון13.
סדר כפרות14:
תרנגול לבן. זמנו – באשמורת הבוקר של ערב-יום-הכיפורים15. הכפרות יהיו כפי חשבון בני-אדם שבבית, זכר לזכר ונקבה ולנקבה, ולמעוברת16 שלושה: אחת בשבילה, וזכר ונקבה בשביל ספק הוולד17.
אומרים "בני אדם" עד "מצאתי כופר" פעם אחת, ואחר-כך אומרים פעם אחת "זה חליפתי" עד "ולשלום", ובעת אמירת "זה חליפתי..." מסבבים שלוש פעמים את התרנגול/ת מעל הראש, וחוזרים ואומרים "בני אדם...". כסדר הזה עושים שלוש פעמים.
בסך הכול אמירת "בני אדם" עד "ולשלום" – שלוש פעמים. ובסך הכול מסבבים תשע פעמים18.
אם היה פגם בשחיטה, צריך 'כפרה' אחרת. אך אם השחיטה היתה כדין, אפילו נמצא העוף טריפה, אין צריך אחרת19.
המהדרין מכסים בעצמם את הדם בברכה (ברשות השוחט, שהמצווה מוטלת עליו, שיכבד אותו להיות שלוחו). כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מכסה את הדם על-ידי נוצה, בחמש תנועות20. נוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הדַם בֶּעָפָר"21. אף מי שמכסה את הדם בפעם הראשונה לא יברך 'שהחיינו'22.
אחרי כפרות לבש כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בגדי משי, וגם לבנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ציווה לעשות כן23.
נוהגים לזרוק את בני המעיים, הכבד והכליות על הגג או בחצר, לאכילת בעלי-חיים, משום שראוי לרחם על הבריות כדי שירחמו עלינו מן השמים24.
ראוי לתת את פדיון הכפרות לעניים או לקופות הצדקה בו ביום, ובהקדם האפשרי25. אם נותנים את העופות עצמם לעניים, שאינם מתביישים בכך, יש להיזהר לתת לעניים היודעים (או ללמדם) כיצד להכשירם במליחה כדת וכדין.
אסור להתענות היום26.
בתפילת שחרית אין אומרים "מזמור לתודה"27, ולא "אבינו מלכנו"28.
אין מאריכים היום בתפילת שחרית29.
מבקשים 'לעקאח' (עוגת דבש), וגם אוכלים ממנו30.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג לחלק 'לעקאח' לכל אחד ואחד כשהוא לבוש בגדי משי של שבת וחגור אבנט, ומברך את כל אחד ואחד ב"שנה טובה ומתוקה"31.
בדרך-כלל אין רגילים בין אנ"ש ללכת היום לקברי צדיקים32.
מרבים בצדקה, ובפרט לפני תפילת מנחה33. הבעש"ט אמר: "מקול קשקוש המטבעות בקערות, מתפרדים הקליפות"34.
מרבים באכילה ובשתייה כשיעור שני ימים – ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים35. וכל האוכל ושותה בערב יום-הכיפורים, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי36.
נוהגים לאכול 'קרעפכין' (כיסני-בצק ממולאים בבשר)31.
היום טובלים פרוסת המוציא בדבש37, אבל על השולחן שמים גם מלח38.
אין לאכול היום אלא מאכלים קלים להתעכל, כגון עופות ודגים. גברים לא יאכלו היום שום וביצים כלל39.
לפי הוראת הרבי, אחר חצות היום יקרא כל אחד לעצמו את ההפטרה של יום-הכיפורים40.
אבלות (רח"ל): כשסיים הרבי 'שבעה' על פטירת אמו הרבנית חנה ע"ה (תשכ"ה) טבל אחר חצות, קרוב ליום-הכיפורים. לא נהג בכל פרטי המנהגים האמורים בספר-המנהגים ביציאה מהשבעה, ואמר שגם לאחר יום-הכיפורים אין עושים מאומה מזה.
לפני טבילה ותפילת מנחה35 נוהגים ללקות ל"ט מלקות קלות ברצועה של עגל. הנלקה – מוטה, ופניו לצפון41. סדר ההלקאה: על כתף ימין, על כתף שמאל ותחתיהם באמצע42, וחוזר חלילה. המלקה והנלקה שניהם אומרים שלוש פעמים פסוק 'והוא רחום'31, בכל הלקאה אומרים תיבה אחת, סך הכול ל"ט תיבות.
אחרי מלקות יש לבדוק שלא יהיה על הגוף שום חציצה43 וטובלים שלוש פעמים, לפי שטבילה זו היא משום תשובה, כגר המתגייר44.
בתפילת מנחה בלחש, אחר 'יהיו לרצון' הראשון, אומרים וידוי ו"על חטא"45.
בכל הווידויים: מתוודים בעמידה, ושוחים בעת הווידוי46. מפסיקים קימעא במקומות המופסקים במחזור בנקודותיים לאחריהם ("דברנו דופי:" – "טפלנו שקר:" – "קישינו עורף:"). מכים על החזה באותיות הא"ב של 'אשמנו' וגם באמירת "ואנחנו הרשענו"47, ובעת אמירת: 'על חטא...', 'ועל חטאים...', 'סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו'48.
אין אומרים "אבינו מלכנו".
בסעודה המפסקת49 – המאכלים יהיו ללא מלח50.
אנשים לא יאכלו מאכלי חלב וחמאה ולא תבלינים חריפים בסעודה המפסקת51.
"יש טובלים אחר סעודה המפסקת, כדי שיהא סמוך ליום-הכיפורים"52.
מפסיקים לאכול מבעוד יום53.
הדלקת הנרות: מברכים: "להדליק נר של יום-הכיפורים", ו"שהחיינו"54.
מרבים בנרות בבית-הכנסת55.
כל איש נשוי מדליק "אַ לעבעדיגע ליכט" [=נר חיים]. ולנשמת הוריו שנפטרו – נר נשמה56.
חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש ה'קיטל' לחופה, אינו לובשו ביום-הכיפורים57. אבל (רח"ל) בשנת האבלות – ילבשנו58. אין להיכנס בקיטל לבית-הכיסא59.
מתעטפים בטלית כנהוג, ומברכים עליו לפני השקיעה60.
נועלים נעלי בד, גומי וכל סנדל שאינו של עור, ודלא כהמחמירים בזה61.
לפני ההליכה לכל-נדרי – ברכת הבנים והבנות62. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לברך אז את תלמידי הישיבה, כשהוא לבוש בקיטל ובטלית.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בירך את נכדותיו, כשידיו למעלה מראשה של כל אחת ואחת63.
רבותינו נשיאינו היו מברכים בנוסח "יברכך" (עד כולל "ואני אברכם")64.
אם יש שהות, יאמר כל אחד לעצמו (לפני פרקי התהילים שקודם כל-נדרי) וידוי – 'אשמנו' ו'על-חטא', וכן נהגו רבותינו נשיאינו65.
יום שני
י' בתשרי, יום-הכיפורים
אין מדקדקים לומר כל-נדרי מבעוד יום66.
לפעמים, היה מורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לנגן 'אבינו מלכנו', ואחר-כך אמרו את תשעת מזמורי התהילים קטו-קכג שקודם כל-נדרי67.
פותחין הארון, ומוציאים לפחות שלושה ספרי-תורה68. ומצווה גדולה לקנות החזקת 'ספר ראשון'69. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג להחזיקו67.
שני אנשים כשרים פונים עם ספרי-התורה למקום הש"ץ (המצטרף לבית-הדין). עומדים עם ספרי-התורה בסמוך לו, ואין מקיפים את הבימה, ואין עומדים איתם על הבימה67.
מתחילים: "ה' מלך, תגל הארץ".
"על דעת המקום... בישיבה של מעלה" צריך הש"ץ (בלבד) לומר בקול נמוך, אך באופן שהעומדים סביבו, שהם בית-דין, ישמעו70.
פסוק "אור זרוע" – פעם אחת ובקול רם.
כל-נדרי: גם הקהל אומר זאת בלחש (אך באופן שיישמע לעומדים בסמוך), עם הש"ץ71.
"ויאמר ה' סלחתי כדברך" – אומר הקהל ג' פעמים ואחר-כך הש"ץ ג' פעמים72.
הש"ץ מברך 'שהחיינו' בקול רם, והקהל מברך כל אחד לעצמו בלחש, וייזהרו לסיים קודם שיסיים הש"ץ כדי שיוכלו לענות אמן אחר ברכתו73.
יש להכריז בבית-הכנסת, שמי שבירכו 'שהחיינו' בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה עתה72.
מחזירים את ספרי-התורה וסוגרים הארון.
תפילת ערבית:
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – אומרים בקול רם74.
אחר עלינו – קדיש יתום, ארבעה מזמורי תהילים א-ד (באמירת שמות הוי"ה שבהם, מכוונים שניקוד כל שם הוא כמו בתיבת 'בברית', כנדפס במחזור), קדיש יתום. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג לומר אחר-כך את כל התהילים (והתחילו שוב מתחילתו)75.
לעניין לימוד מסכת יומא ביום-הכיפורים, כתב הרבי "אבל לא ראיתי שרבים נוהגים כן. ולולי דמסתפינא לומר – אפילו לא מספר ניכר כלל. ובדבר הרגיל ונעשה בפרסום, 'לא ראינו' – ראיה"76.
קריאת-שמע שעל המיטה – כמו בשבת ויום-טוב. 'ברוך שם...' – בקול רם. אין אומרים תחנון ו'על חטא'77.
קודם השינה אומרים תשעה מזמורי תהילים: קכד-קלב78.
מי שצריך לאכול ביום-הכיפורים79, אינו מקדש ואינו צריך לבצוע על לחם-משנה. אבל אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא', ואומר "ביום-הכיפורים הזה, ביום סליחת העון הזה, ביום מקרא קודש הזה"80.
מחנכים את הילדים (בנים ובנות) – הבריאים מגיל תשע והכחושים מגיל עשר – להתענות לשעות. ובזמננו אין מדקדקים שיתענו בני שתים-עשרה ובנות אחת-עשרה כל היום81. מה שנהגו המון העם לענות את התינוקות בליל יום-הכיפורים ואף כשצריכים לאכול מונעים זאת מהם – טעות היא בידם82.
ילדים הזקוקים לאכילה ביום הקדוש, יש להשגיח עליהם שלא יאכלו אכילה גסה, ושיברכו כדין83.
היוצא לבית-הכיסא בליל יום-הכיפורים אחר התפילה, ייגע במקומות המכוסים כדי שיצטרך ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו ולברך "אשר יצר" בידיים טהורות. אבל ביום, דיי בכך שעשה צרכיו (אף ל'קטנים'), כדי ליטול כאמור, מכיוון שצריך להתפלל אחר-כך84.
שחרית:
ייטול ידיו רק עד סוף קשרי אצבעותיו. לאחר שניגב ידיו, מעביר המגבת על-גבי עיניו, להעביר מהן חבלי שינה. אם עיניו מלוכלכות, מותר לרחצן להעביר הלכלוך ולא יותר85.
הכוהנים נוטלים ידיהם עד פרק הזרוע86.
אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"87.
"כל מי שמכוין בעת התחלת 'אדון עולם', כתב ר' יהודה חסיד ורב האי גאון ורב שרירא גאון: 'ערב אני בדבר שתפילתו נשמעת, ואין שטן מקטרג על תפילתו, ואין לו שטן ופגע-רע בראש-השנה ויום-הכיפורים בתפילתו, ואויביו נופלין לפניו'"88.
הרבי עמד באמירת הפיוטים 'האדרת והאמונה' ו'לא-ל עורך דין' בחזרת הש"ץ.
בפתיחת הארון להוצאת ספר-תורה אומרים שלוש פעמים י"ג מידות, ואחר-כך "ריבונו של עולם", ככתוב במחזור.
קוראים בתורה, חוץ מן המפטיר89, בניגון המיוחד לימים הנוראים, וכן גם באמירת 'ויעזור', קריאת העולים לתורה, ברכות התורה, ו'מי שבירך'90.
בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית"91.
מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות92. אבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת, אך אינו אומר 'יזכור'93. אחר-כך אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות יכול לומר "אב הרחמים"94.
אם יש מילה בבית-הכנסת, מלים קודם 'אשרי'. ומברכים על הכוס ומטעימים לתינוק הנימול, חוץ ממה שנותנים לו לטעום כשאומרים "בדמייך חיי". אם המילה מחוץ לבית-הכנסת – יחזירו את ספר-התורה לארון הקודש לפני שיוצאים95.
ונתנה תוקף: (הרבי עמד באמירת פיוט זה) הש"ץ מתחיל, והציבור אומר עד "את גזר דינם". אח"כ הש"ץ אומר בקול מ"כבקרת" עד סוף הקטע, והציבור מתחיל "בראש השנה" עד "ומי ירום". אז אומר הש"ץ בקול את כל הקטע, ובסיימו אומר הציבור ואחריו הש"ץ בקול רם "ותשובה... הגזירה". שוב אומר הציבור "כי כשמך... וכחלום יעוף", והש"ץ אומר (או עכ"פ מסיים) את הקטע בקול, ואז אומר הציבור ואחריו הש"ץ בקול רם "ואתה הוא... וקיים", ואז אומרים הציבור "אין קצבה" עד גמירא כשהש"ץ מסיים את הקטע בקול מתחיל הש"ץ "כתר"96.
מכינים מגבות וכדומה כדי לפורסן, להפסיק בין פני המשתחווים ב'עלינו'97 וב'והכוהנים' לבין הקרקע.
בשנים הראשונות, עמד הרבי ב'סדר העבודה', וישב רק לאמירת פיוט "כאוהל הנמתח".
"אתה כוננת" צריך הש"ץ לומר כך: להכריז 'אתה', להפסיק קימעא, ואחר-כך להמשיך ולומר "כוננת עולמך..."98.
"מה שאומרים בסדר עבודה... 'חטאו, עוו, פשעו... בני-ישראל' – אנו מדמין עצמנו כאילו אנחנו אותן 'בית-ישראל', ויפה עושים המכים על ליבם כדרך שעושים באמירת 'אשמנו'"99.
לאמירת 'והכהנים' עמד הרבי ממקומו (וכן לקטעים נוספים, גם בשנים שישב ברוב 'סדר העבודה').
הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: בכריעה – תחילה כריעה על ברכיו וגודלי רגליו. אחר כך, על גודלי ידיו, וההשתחוואה (מתרומם מברכיו. במצחו מגיע עד הרצפה, ונשאר עומד על אצבעות רגליו וגודלי ידיו)100.
בין תפילת מוסף לתפילת מנחה מפסיקים, אם אפשר, לכל הפחות שלושת רבעי שעה101.
קריאת התורה במנחה – בנגינת הטעמים הרגילה102.
זמן תפילת 'נעילה' מתחיל כשהחמה בראש האילנות, היינו קרוב לתחילת השקיעה103.
לפני 'אשרי' פותחין את הארון, ונשאר פתוח עד אחרי התקיעה104.
בחצי קדיש שלפני תפילת נעילה ובקדיש תתקבל שאחריה, אומרים "לעילא ולעילא מכל"101.
בנעילה אומרים "חתמנו" (בתפילה וב'אבינו מלכנו', במקום "כתבנו"), "וחתום" (במקום "וכתוב"), "ניזכר ונחתם" (במקום "ניזכר ונכתב").
אומרים "היום יפנה" גם אם כבר העריב היום101.
בפיוט "ה' ה' – אזכרה אלקים ואהמיה", כמדומה שאומרים י"ג מידות רק בפעם הראשונה (ולא כפזמון בין בית לבית)105.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נהג לומר "ואוצרך הטוב לנו – תפתח", עם הפסק לפני תיבת "תפתח", ו"לנו" נמשך למעלה106.
אין נשיאת כפיים, אפילו עוד היום גדול107.
באמצע קדיש תתקבל, אחרי 'דאמירן בעלמא ואמרו אמן', מנגנים 'מארש נפוליון108, ואחר-כך תוקעים תקיעה אחת101.
מעיקר הדין, מותר לתקוע אפילו בין השמשות109. אבל כמה פעמים אירע בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שהש"ץ סיים תפילת נעילה לפני צאת הכוכבים, והאריך כ"ק אדמו"ר בניגון "אבינו מלכנו" וניגון מארש נפוליון עד צאת הכוכבים110. ומאחר שהמון העם סומכים על התקיעה ומסיימים מיד אחריה את הצום, יש להיזהר בכל מקום שלא לתקוע לפני צאת הכוכבים (בת"א: 5:54. צאת היום כנהוג בת"א: 6:06).
מוצאי יום-הכיפורים:
כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "המנהג 'שהש"ץ במוצאי יום-הכיפורים צריך להיות מי שיש לו אב ואם' – לא ראיתיו. ובבית-הכנסת כאן אין נוהגין כן"111.
תפילת ערבית112 והבדלה – בקיטל וטלית, אבל בכובע, והטלית על הכתפיים101.
מי ששכח ואמר 'המלך הקדוש' או 'המלך המשפט' אינו חוזר113, אבל אם אמר 'זכרנו לחיים' פוסק ומתחיל 'מלך עוזר', ואם כבר אמר "וכתבנו בספר החיים" – גומר תפילתו, ומתפלל שוב בתורת נדבה114.
במוצאי יום-הכיפורים אומרים: 'גוט יום-טוב'101. ובליובאוויטש, באולם הקטן, הכריזו זאת115.
"מי שכבה נרו ביום-הכיפורים... תקנתו שידליקנו שוב במוצאי יום-הכיפורים ולא יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה נרו במוצאי יום-הכיפורים, לא הוא ולא אחר, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא"116.
צום יום-הכיפורים הוא כ"ו שעות117, ויש להקל בזה ולצום קצת יותר מכ"ה שעות118.
קודם הבדלה וקידוש לבנה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין עד פרק הזרוע, כמו נטילת ידים שחרית ביום רגיל, אבל בלא ברכה. וגם הכוהנים, שכבר נטלו ידיהם לנשיאת כפיים עד פרק הזרוע, אף אם נטלו אז לסירוגין, צריכים ליטול ידיהם כנ"ל119.
הבדלה – יין, נר, הבדלה. ומברכים דוקא על נר ששבת (שדולק מערב יום-הכיפורים). ואם אין נר חוץ מזה שבבית-הכנסת, ידליק נר אחר ממנו ויברך על שניהם. ובבית מדליק עוד נר מהנר ששבת בביתו ומברך על שניהם. ואם אין בביתו נר ששבת יביא מבית-הכנסת. ואם אי-אפשר, יברך על נר שהודלק מנר בית-הכנסת120.
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מדייק (רק בהבדלה זו) לעשות הבדלה בעצמו121.
בכל השנה אין נותנים לאחר לשתות מהשיריים של כוס הבדלה (אלא אם-כן בירכו עליו ברכת המזון), מה שאין כן במוצאי יום-הכיפורים אפשר לתת121.
אחרי הבדלה מקדשים את הלבנה – בחגירת אבנט ובסידור [אבל לאו-דווקא בטלית וקיטל122], ונכון לרחוץ את הפנים ולנעול נעליים לפני כן123.
במוצאי יום-הכיפורים – סעודה חשובה124. עריכתה בהרחבה ממשיכה גשמיות על כל השנה125. טובלים פרוסת המוציא בדבש37, אבל על השולחן שמים גם מלח38.
אין מברכים "שעשה לי כל צרכי" עד למחר בברכות-השחר101.
הערב מתעסקים או על-כל-פנים מדברים על-דבר עשיית הסוכה101.
ואמר הרבי: "רוב ישראל – ואני בתוכם – אינם נזהרים בזה במעשה בפועל, ויוצאים גם עתה ידי חובת העניין על-ידי דיבור בזה"126.
שנה אחת ראו שהרבי חוזר הביתה במוצאי יום-הכיפורים, ומיד בכניסתו לחדר, עוד בטרם פשט את הקיטל, ניגש לארון הספרים, הוציא משניות מסכת סוכה, והחל ללמוד דיני סוכה127.
יום שלישי
י"א בתשרי
מחרת יום-הכיפורים נקרא "בשם השם" (ג-ט'ס נאָמען)101.
משכימים לבית-הכנסת128.
אין מתענים עד אחר אסרו-חג. וחתן ביום חופתו – בין יום-הכיפורים לחג הסוכות, מתענה129.
יום חמישי
י"ג בתשרי
יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, דור רביעי לנשיאי חב"ד (שנות הנשיאות: תרכ"ו-תרמ"ג), ומנוחתו כבוד בליובאוויטש, באוהל אביו כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק'130.
יום שישי
י"ד בתשרי, ערב חג הסוכות
מרבים בצדקה בערב סוכות.
עורכים מגבית ומחלקים את 'צורכי החג' לחג-הסוכות לאלו הנצרכים (בדומה ל'מעות חיטים' לחג-הפסח)131. וכן מחלקים ד' מינים (שצריכים להיות 'לכם'), ומה טוב להשתדל שלכל אחד ואחד תהיה סוכה משלו132.
לפי הוראת הרבי, יש לקרוא אחר חצות את ההפטרה של מחר40.
בניית הסוכה:
סיפר הרבי: "כ"ק מו"ח אדמו"ר [מהוריי"צ] וכן אאמו"ר [הרה"ג והרה"ח המקובל ר' לוי-יצחק] לא עסקו בעצמם בעשיית הסוכה"133. אם כי מסופר שהרבי השתתף בעצמו בבניית הסוכה בביתו, על-ידי זריקת כמה ענפים של סכך.
מכיוון ש"תשבו כעין תדורו" – צריכה להיות לכל משפחה סוכה לעצמה, בדוגמת מה שבכל השנה היא גרה בדירה משלה. ובפרט שגם עשיית הסוכה היא מצווה, ובכיוצא בזה "מצווה בו יותר מבשלוחו"134.
אין שום הידור שתהיה הסוכה מחוץ לבית דווקא, אלא אפשר להסיר את הגג ולהניח סכך135.
עושים את הדפנות אפילו לכתחילה גם מדברים הפסולים לסכך. מנהגנו לעשות ארבע דפנות136.
מרבים בסכך136. אדמו"ר הזקן היה מצווה על כך: "סמיך יותר! עוד יותר סמיך!"137. וכדי "שיהיו כוכבים נראים מתוכה" תוחבים מקל בעובי הסכך, ליצור נקב שיוכלו לראותן בעדו138 [המכסים את הסוכה מפני הגשם בכיסוי פלסטי הצמוד לסכך מעליו, אם יש חלל טפח ביניהם, או שהוא מתחתיו אפילו אין ביניהם חלל טפח139, ידאגו שיישאר (מחוץ לחלק המגולל) טפח פרוס לפני החג, כדי שיהיו מותרים לפתוח את המכסה כשנכנסים לסוכה בחג].
אין מנהגנו לעשות רצפה מיוחדת לסוכה140.
אין מנהגנו בנוי סוכה, לא תחת הסכך ולא על הדפנות141.
בסוכת 770 (ובשאר הסוכות שבשכונה) רגילים לנהוג כבסוכת הרבי עצמו, שהיה בה רק היופי של הדפנות והסכך עצמם (והשתדלו להרבות בזה) ותו לא142.
ארבעת המינים:
אין מדקדקים לשלם עבור ארבעת המינים קודם החג דווקא.
קבלה בידינו מאדמו"ר הזקן, להדר לברך על אתרוג מקלבריה136. גם בימינו, שיש אתרוגים משתילי קלבריה באה"ק ת"ו, עדיין יש להשתדל לברך על האתרוגים מקלבריה143.
מראה האתרוג צריך להיות צהוב (כמראה שעווה), ולא כהמדקדקים שיהיה מקצתו ירוק144.
לוקחים לולב שאין עליו כפופים (הכפופים מכונים 'קנעפלאַך' ['כפתורים']).
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הקפיד שהשדרה תהיה באמצע הלולב ממש, ולא מן-הצד קצת; לולב ישר; שאינו דק; ושעליו מחוברים בקליפה מאחורי השדרה. הקפדה זו האחרונה ידועה לנו גם מהנהגת הרבי145.
בחג הסוכות (וגם בשבת שבו) אסור להריח בהדס שבלולב. וטוב להימנע גם מלהריח באתרוג של מצוה. אם טעה והריח, לא יברך על הריח146.
סדר אגידת הלולב:
מהדרים לאגוד את הלולב בסוכה ובערב יום-טוב136. הרבי נהג לעשות זאת אחר חצות היום147. גם כשיום א' דחג-הסוכות חל בשבת, כבשנה זו, אגד הרבי את הלולב בערב שבת-קודש148.
המהדרים – אוגדים בעצמם את הלולב.
אין מוסיפים על אתרוג אחד, לולב אחד, שתי ערבות. אבל מנהג חסידים מקדמת-דנא להוסיף על שלושה הדסים. ו"כל המרבה – הרי זה משובח".
בשנים האחרונות עורר הרבי להשתדל להוסיף על שלושה הדסים – על-כל-פנים עוד שלושה, כנגד השלושה שמן-הדין149 [גם ההוספות בהדסים מתחלקות בשווה לצדדים150.
אין משתמשים בסלים הקלועים לערבות ולהדסים ('קושיקלך'), אלא בטבעות העשויות מעלי הלולב.
הרבי הורה להכין את כל הטבעות קודם שמתחילים לאגוד את הלולב151.
ההדסים – אחד מימין הלולב (כאשר שידרת הלולב היא מול פני האוגד), אחד משמאלו ואחד באמצע, נוטה קצת לצד ימין. והערבות אחת מימין הלולב ואחת משמאלו152.
משתדלים שהערבות לא ייראו כל-כך.
קצותיהם התחתונים של הלולב, ההדסים והערבות מונחים בשווה זה ליד זה, ולא שיבלוט הלולב מלמטה153.
על הלולב עצמו עושים שתי כריכות. ומשתדלים ששתי הכריכות יהיו מכוסות בהדסים ובערבות, וגם, על-כל-פנים מקצת, הכריכה העליונה.
בנוסף לשתי כריכות הנ"ל (ואחרי עשייתן154), אוגד את הלולב, ההדסים והערבות ביחד על-ידי שלוש כריכות. שלוש כריכות אלו צריכות להיות בתחום טפח אחד. נמצאו סך-הכול חמש כריכות.
רצוי לקנות לכל אחד מהבנים מגיל שש ומעלה ארבעת המינים כשרים כהלכתם155 (וכמובן שלאלה שלאחר הבר-מצווה יהיו ארבעת המינים מהודרים).
יש לאחסן את הלולב ומיניו בצורה טובה, ובפרט שבשבת אסור גם להוסיף מים בכלי שבו נמצאים ארבעת המינים156. יש מעדיפים להוציא בכל פעם את ההדסים והערבות מכריכתן עם הלולב אחרי התפילה (והמבצעים), ולאחסנם יבשים בתוך נייר-אלומיניום בתחתית המקרר.
__________________
1) המהר"ל מפראג ('ס' הזכרונות' לאדמו"ר מהוריי"צ ח"א פכ"ט) והמגיד ממזריטש ('ס' התולדות – אדמו"ר מהר"ש' של הרבי, עמ' 74) ציוו ללמוד שירת האזינו בע"פ. ובסה"ש תש"א (עמ' 56. בלה"ק – עמ' מו): "שמעתי מגדולים, שכל יהודי צריך לדעת את שירת האזינו בע"פ". ומבאר שם שזה מביא שפע ברכה גדול בפרנסה, עיי"ש.
2) סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 5. ובהערה 25 שם: "ומעשה רב (בהסכם גדולי-ישראל) שגם ילדות קטנות באות עם אבותיהן לבית-הכנסת (לא רק לעזרת-נשים), ואפילו לאחרי גיל שלוש שנים – כל זמן שלא הגיעו לכלל חינוך והבנה בעניין זה" [וצ"ע להתאים לזה את האמור באותו עניין בספר 'החינוך והמחנך' עמ' 61]. ועיי"ש בהערה 24, שזה מעין ודוגמת עלייה לרגל לע"ל "מדי שבת בשבתו". ומזה ברור שהכוונה לכל שבת.
3) ד"ה "שובה ישראל" תש"מ ס"א, סה"מ מלוקט ח"א עמ' שמה; ב'תורת-מנחם – ספר המאמרים מלוקט' לפי סדר השנה, ח"א עמ' קד.
4) 'התוועדויות' תנש"א ח"א עמ' 24. וראה פירוט בזה ב'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ובסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 222.
5) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ב. נתבאר בלקוטי-שיחות ח"ג עמ' 953 (בלה"ק עם הוספות ב'תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 25) וסוכם ב'שולחן המלך' שם, שכיוון שצריך ללמד דרכי עבודת ה' בקיום המצוות בכלל, לא נזכר שצריך לדרוש גם הל' יו"כ, כי גם זה נכלל ב'דרכי ה'' שם, עיי"ש.
6) ובלית-ברירה יש לדון להתיר זאת גם באמצע התפילה, ראה בלוח-השבוע לפרשת ראה.
7) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.
8) שו"ע אדמוה"ז סי' רפד ס"ח, ונתבאר בלקו"ש חי"ד עמ' 144 שאין מקום לקטן – שפטור מכל המצוות וממילא אין שייך אצלו (שלימות) עניין התשובה – שיאמר ההפטרה ד'שובה ישראל', ע"כ. והיינו אפילו "במקרים יוצאים מהכלל", כי בלאו-הכי הרי "אצל חסידים לא נהגו לתת מפטיר לקטן" ('התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2334).
9) ע"פ סידור אדמוה"ז לפני "למנצח יענך", והטעם שהרי ערב יו"כ אינו נהוג כיו"ט אלא מהלילה ממש ולא ממנחה שלפניו – שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ד ס"ה.
10) לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 60, ע"פ המובא בספר-המנהגים עמ' 34. וראה ביאור בזה בלקו"ש כרך כא עמ' 84 ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קנד). לפעמים יצאו י"ח סעודה ג' באכילת מזונות אחר קידושא רבא, כמובא בלקוטי-שיחות שם הערה 7 וש"נ.
11) לוח כולל-חב"ד.
12) רמ"א סו"ס תרב (לא הובא בשו"ע אדמוה"ז שם, אך כן משמע בסיום מנהגי יוהכ"פ בספר-המנהגים עמ' 59).
13) לוח כולל-חב"ד, יא תשרי. גם הקורא ק"ש שעהמ"ט אחר חצות אינו אומר תחנון, כיוון שנהגו כבר יו"ט אז, שהיו ממעטים בו בסליחות (שלא כער"ה), ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ד ס"ד-ה.
14) ב'אוצר' עמ' קעח, שגם כשטבלו רבותינו ג"פ, היתה הפעם הראשונה בין כפרות לשחרית. והרבי כנראה טבל רק אז. ומ"מ רבים טובלים לפני כפרות (ומנחה, והדה"נ).
15) סידור אדמוה"ז. מי שאי-אפשר לו לעשות סדר הכפרות בערב יום-הכיפורים, יקיים זאת יום או יומיים לפני-כן, כי כל עשרת-ימי-תשובה ימי כפרה הם (ראה פרמ"ג סי' תרה במ"ז ס"ק א. שדי-חמד מערכת יוהכ"פ סי' א אות ב).
16) יש שדנו מאימתי נקראת מעוברת, אם מג' חדשים או ממ' יום עכ"פ. ואולי לפני כן תפדה בצדקה.
17) סידור אדמוה"ז. ובלקו"ש חכ"ב עמ' 59 הע' 36: "לא חיישינן לתאומים (כמ"ש הב"ח שם ממרדכי קטן. פמ"ג שם) – כיוון דמיעוטא הוא והמדובר הוא במנהג. וצ"ע בזמננו, דלפעמים רבות יודעים ברור אשר 'תאומים בבטנה', ועל בירור זה סומכים בנוגע לפיקוח-נפש בשבת ויום-הכיפורים וכיוצא-בזה – איך תתנהג ב'כפרות', או שנאמר דכיוון דלא שכיחא כו', ובפרט בנדו"ד דבלא"ה י"א לפטור כמה זכרים בתרנגול אחד כו'".
וע"פ המבואר שם (ובלה"ק – ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סו"ס צח) שהאם היא שצריכה כפרה נוספת, ולא שהכפרה היא בשביל העובר עצמו – העירו, דא"כ אם כבר עשתה כפרות יום או יומיים לפני כן, ולפני זמן הכפרות נולד התינוק, יצטרך התינוק כפרה נפרדת לעצמו, ולא מסתבר לומר שהכפרה על אבריו כעובר מועילה לו גם עתה. וע"ע.
18) ספר-המנהגים עמ' 58. בשער-הכולל (פמ"ד ס"ב) כ' שאדמוה"ז השמיט מסידורו הלשונות "חליפתנו, חליפתכן, חליפתהן" וכדומה, וכנראה כוונתו שיאמרו תמיד "חליפתי" (המתכפר ולא המסובב), גם כשעושים לאחרים ואחרות, וצ"ב מה מנהגנו בפועל.
בבית הרבי נהגו (כל אחד מבני-הבית) לקיים ב'כפרה' מעין ד' מיתות אחר סדר הכפרות: לדרוך עליה מעט – כעין סקילה, לגעת קלות בצווארה – מעין חנק, לשרוף מעט משערותיה – כעין שריפה ('כפר חב"ד' גיליון 633 עמ' 23, מפי המשב"ק. ולהעיר משעה"כ הנ"ל, ששלל כ"ז, ומ'רשימות' יד עמ' 14 שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לא הי' זורק התרנגול תחת השולחן אבל היה סומך שתי ידיו עליו), ראה מטה-אפרים סי' תרד-תרה ס"ה.
19) שער-הכולל פמ"ד סוס"ב.
20) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' קעז, עיי"ש.
21) כן הקפיד לומר השו"ב הוותיק הרה"ח ר' יעקב-יוסף רסקין ע"ה, מפי בנו השו"ב הרה"ח ר' מנחם-מענדל שי' רסקין, וכמדומה לו שאביו שמע זאת מפי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע. וראה שו"ע יו"ד סי' כח ס"ב ודרכי-תשובה שם ס"ק טז.
יש להכין מראש עפר (חול יבש, שגרגיריו נפרדים, ולא גושים) גם למטה, לפני השחיטה, שיישפך הדם עליו. ממתינים לבדיקת הסימנים ע"י השוחט – שלא תהיה ברכתו לבטלה, ומכסים ביד בעפר (כנ"ל) – שו"ע ונו"כ שם.
22) שו"ע אדמוה"ז או"ח סי' כב בקו"א א. וראה לקו"ש חי"א ס"ע 288.
23) 'רשימות' הנ"ל, עמ' 17. וכן נהג הרבי, 'אוצר' שם.
24) שו"ע אדמוה"ז סי' תרה ס"ו. וראה 'רשימות' שם, עמ' 18.
25) ראה גם 'רשימות' שם.
26) שו"ע אדמוה"ז סי' תרד ס"א, עיי"ש בארוכה ובנתיב-החיים 'דיני עיוהכ"פ' סק"ד.
27) סידור אדמוה"ז, ובשו"ע שלו סי' א (מהדו"ק) סי"ז, נא ס"א, ותר"ד ס"ו. וראה צמח-צדק (שער המילואים, חידושים, טז ע"ב) שתמה ע"ז, ונתבארו דבריו בלקו"ש חי"ז עמ' 426.
28) שם ס"ז.
29) קובץ-ליובאוויטש גיליון 5 עמ' 71, ועוד בשיחות אדמו"ר מהוריי"צ, נסמנו ב'אוצר' עמ' קפ.
30) ספר-המנהגים שם. הטעם, שאם נגזר עליו ח"ו שיזדקק למתנת בשר ודם, יצא ידי-חובה בקבלת ה'לעקאח'. הובא בלקו"ש חי"ד עמ' 373.
31) ספר-המנהגים שם.
32) למרות שהמנהג מובא בשו"ע אדמוה"ז סי' תרה ס"ה מהרמ"א. גם הרבי לא הלך לאוהל ביום זה בהרבה שנים. ידוע שהלך בשנים תשי"א ותש"נ – 'אוצר' עמ' קפד.
33) מטה-אפרים סי' תרז ס"ג.
34) לוח כולל-חב"ד. ספר בעש"ט עה"ת, ר"ה ויו"כ, אות מח.
35) סידור אדמוה"ז.
בשער-הכולל (מד,ג) משמע שהכוונה להוסיף עוד סעודה (ושמא שתי סעודות) לשם יוהכ"פ. וע"ע.
36) שו"ע אדמוה"ז סי' תרד ס"א.
37) היום-יום ח"ב (הוספות להיום-יום בלה"ק – קטע מס' 21. 'צדיק למלך' ח"ז עמ' 298).
38) שו"ע אדמוה"ז סי' קסז ס"ח.
39) שו"ע אדמוה"ז סי' תרח ס"ח.
40) האמירה – ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 351. זמנה – ע"פ 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 396.
41) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז סי"א-טו (מלבד שני הפרטים – זמן המלקות, ואמירת הנלקה, שההוראה בספר המנהגים אחרת).
42) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז ס"ז.
43) 'אוצר' עמ' קפח.
44) מט"א סי' תרו ס"ח.
45) שו"ע אדמוה"ז סי' תרו סי"ב. גם נשים נשואות טובלות, עיי"ש סי"א, והמובא בס' 'כבודה בת מלך' עמ' קעו.
46) שו"ע אדמוה"ז סי' תרז ס"א-ג. לכאורה, אין להכות על החזה ב'סלח לנו' בתפילה זו, שהרי אין בה תחנון אלא רק הווידוי שבסופה, וכההוראה: "על-חטא אומרים רק כמה שצריך" (לקו"ש ח"ט עמ' 386). ועצ"ע מלשון הרבי בנדון בספר-המנהגים ר"ע 65 "ממוצאי (ולא: מערב) יוהכ"פ...". וראה הדיון בזה ב"התקשרות" גיליון שעט בסופו. אבל הרה"ח ר' אלי' שי' זילברשטרום מספר, שבשנת תשכ"ז וכן בשנת תשל"א (או תשל"ב) עמד מקרוב וראה בבירור שהרבי מכה על ליבו, הן בשחרית (ומתאים ללשון ספר-המנהגים הנ"ל) והן במנחה.
47) 'אוצר' עמ' רא, ממנהג הרבי.
48) סה"ש תש"א עמ' 151, וראה סה"ש תש"ה עמ' 9, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רמח.
49) יאכל לפחות כזית פת, כדי לברך ברכת המזון (סדר ברכת הנהנין פ"ב ס"א). אם יודע שלא יאכל כביצה פת, לא יברך על נטילת ידים (שו"ע אדמוה"ז סי' קנח ס"ב).
50) כמה טעמים בדבר, והטעם הפשוט הוא כדי שלא יצמא למים ביום-הכיפורים – סה"ש תרצ"ז עמ' 157.
51) שו"ע אדמוה"ז סי' תר"ח ס"ח.
52) דעה שנייה ("וי"א", לאחר דעה ב'סתם') בשו"ע אדמוה"ז תרו סי"ג. ורבים נוהגים גם בזה.
53) סי' תרח ס"א-ג. רגילים להפסיק בזמן שנקבע להדלקת הנרות. וכשמפסיק לפני-כן, טוב להתנות לפני ברכת המזון, שעדיין אינו מקבל עליו את התענית – שם ס"ז.
54) מחזוה"ש, לוח כולל-חב"ד.
55) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ד. לוח כולל-חב"ד.
56) במט"א סי' תרג ס"ח כתב, שאת נר הנשמה גם אשה (פנויה) מדלקת, ושמדליקים רק אחד (גם אם שני ההורים נפטרו, אבל להורה/הורים של הבעל מדליקים נר בנפרד). שם ובאלף-המגן ס"ק יח ישנן דעות שונות איזה מהנרות יהיה בביתו ואיזה בבית-הכנסת, ובשו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ד איתא, שנר חיים הוא בבית-הכנסת (באג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד עמ' קנב – שיש להניחו במקום שאינו עלול לכבות בנקל, עיי"ש). ולכן מביא בשבח-המועדים עמ' 44 שנר הנשמה יהיה בבית ויבדיל עליו במוצאי יום-הכיפורים.
57) ספר-המנהגים עמ' 58. גם קיטל אחר לא ילבש, אג"ק ח"ו עמ' קעב. ומהלשון משמע, שאם מאיזו סיבה שתהיה לא לבש בפועל את הקיטל בחופתו – ילבשנו עתה, כי עניינו הוא "אחת בשנה".
58) 'אוצר' עמ' קצח.
59) ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' כא ס"ג.
60) שו"ע אדמוה"ז סי' יח ס"ג, לוח כולל-חב"ד. וראה פסקי הסידור אות מב. ואין מסירין אותו בלילה, מפני שהדבר ידוע שאז אין מתכוונים לשם ציצית, אלא כדי להידמות למלאכים – ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' יח ס"ד.
61) 'אוצר' עמ' קצו, מספר מאמרי אדמוה"ז הקצרים עמ' שלז (לענין יו"כ), וספר-המנהגים עמ' 46 לענין תשעה באב.
62) ספר-המנהגים שם.
63) 'אוצר' עמ' קצד.
64) שם עמ' קצה, ומציין לשיחת ליל שמח"ת וש"פ בראשית (ב) תשד"מ, עיי"ש.
65) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' תרז סו"ס ב, למרות שלא נדפס במחזור. אדמו"ר מהורש"ב היה מאריך קצת בווידוי זה ('רשימות' ד, עמ' 17). הרבי היה אומר זאת בקביעות.
66) שם עמ' רב, למרות האמור בשו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ט ס"ד.
67) שם עמ' רב-רג.
68) 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' כא.
69) סידור אדמוה"ז. וב'המלך במסיבו' שם עמ' כב, שניתן לסדר 'מכירה פומבית' גם על שאר הספרים.
70) קובץ יגדיל-תורה (נ.י.) גיליון ב עמ' נב בשם הרבי.
71) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ט ס"ג.
72) ספר-המנהגים עמ' 63.
73) שו"ע אדמוה"ז שם ס"ח.
74) שם ס"ט.
75) 'אוצר' עמ' ריב-ג [בס' שבח-המועדים עמ' 46 הביא שהוא מנהג ותיקין, משל"ה מסכת יומא].
76) מענה משנת תשמ"ה ('אוצר' עמ' רלב), למרות שהמנהג נזכר ונתבאר בשו"ע רבינו סי' תרכ"א סט"ז.
77) ספר-המנהגים עמ' 59.
78) ספר-המנהגים עמ' 54. משמעות 'קודם השינה' (ולא 'קודם קריאת-שמע שעל המטה') היא, לכאורה, בזמן הקרוב ביותר לשינה (לפי נוסח אדמוה"ז שאין מפסיקין במאומה בין ברכת 'המפיל' לשינה). ובמחזוה"ש, הוצאת קה"ת כפר-חב"ד, ימי הסליחות תשמ"ז ושלאח"ז, נדפסו המזמורים הללו לפני ברכת 'המפיל'.
79) לעניין שיעורי (כמויות וזמני) אכילה לחולה וכו' ביום-הכיפורים – ראה 'שיעור מקווה' עמ' קפא. מדות ושיעורי תורה עמ' רמט. שיעור אכילה – 30 סמ"ק מוצק (נפח קופסת גפרורים רגילה), שיעור שתיה – כ-40 גרם/סמ"ק נוזל. אכילה ושתיה אינן מצטרפות. ממתינים בין כמות לכמות 9 דקות, ואם א"א – לפחות 7 או 6 דקות. ומאחר ו-30 סמ"ק אינם 30 גרם (ראה קובץ יגדיל תורה, ברוקלין, גיליון סה סימן סד), הרי ממוצע-הצפיפות בלחם לבן הוא 0.4 (12 גרם), בלחם אחיד 0.6 (18 גרם), וניתן ורצוי לדחוס את הלחם וכד' לכלי-המדידה ככל האפשר. ובפירות וירקות המשקל שווה בערך לנפח.
80) שו"ע אדמוה"ז סי' קפח סי"א; תרי"ח סי"ח (בשער-הכולל פל"ד ס"ט כ' שבסידורו פסק שלא לומר זאת, אבל בפסקי הסידור אות קפה נחלק עליו). ואם שכח לומר 'יעלה ויבוא', ונזכר אחר שסיים ברכת 'בונה ירושלים' – לא יחזור (קיצשו"ע סי' קלג סי"ח. משנ"ב סו"ס זה).
81) שו"ע אדמוה"ז סי' תרט"ז ס"ה וסי"א.
82) אלף-המגן למט"א סי' תרט"ז ס"ק ה.
83) אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' ב.
84) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה.
85) שם ס"ב-ג. לענין נט"י – גם ספר-המנהגים עמ' 59, וביאורו באג"ק ח"ג עמ' קמז.
86) לקו"ש ח"ט ס"ע 386, ממט"א תרי"ג ס"ח (ובסי' תרכ"א סי"ז, שהלוויים נוטלים רק עד סוף קשרי אצבעותיהם) וראה אלף-למטה תרי"ג ס"ק ט, שבח-המועדים עמ' 50 וש"נ.
גם בנטילת ידיים שחרית יטלו הכהנים עד פרק הזרוע – הוראת הרבי, 'אוצר' עמ' ריז. ומ"מ ישובו ויטלו ידיהם לסירוגין במוצאי יוהכ"פ (לקו"ש שם).
87) סידור אדמוה"ז.
88) ספר המאמרים תש"ג עמ' 11.
89) ודלא כמנהג העולם, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רכ.
90) הנוסח המורגל ב'מי שברך' זה היום: "מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את (פלוני בן פלוני) בעבור שעלה לתורה לכבוד המקום ולכבוד התורה ולכבוד יום הכיפורים, בשכר זה הקדוש-ברוך-הוא ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו עם כל ישראל אחיו, ונאמר אמן" (שער הכולל פכ"ו ס"ה, 'אוצר' שם. והעיר, שעפ"ז יש לברר מדוע (ואם?) בר"ה אומרים "יום הדין").
91) סידור 'תורה אור' עמ' 259, 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קסו. כה"ח סי' רפד ס"ק לז ע"פ זוהר ח"א פד,א.
92) קיצור שו"ע קלג,כא. ולכאורה גם מי שיש לו הורים ונפטר לו רח"ל בן או בת נשאר לומר יזכור, ועכ"פ כשאין אחרים שיאמרו עבורם.
93) הוראת הרבי בחוברת 'תוכן עניינים' – לה"ק – גיליון נז, חג הסוכות תשכ"ה (והיא 'משנה אחרונה' כלפי המובא ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד עמ' שפג "לומר באופן שלא יהיה ניכר", וחבל שנשמטה שם), הובאה בשלימותה ב'אוצר' עמ' רכא-ב.
94) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' נח. ושם, שפעם בשנת תש"י הורה הרבי למזכיר הרי"ל שי' גרונר שיאמר זאת.
95) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תרכ"א ס"ה. (מש"כ שם לומר איזה מזמור, צ"ע, שהרי הש"ץ אומר פסוקי 'ידעתי...' לפני הקדיש. ואולי ע"פ מש"כ בפסקי הסידור שלדעת אדה"ז לא די בפסוקים מלוקטים וצ"ל מזמור דווקא).
96) המתפלל במניין (נוסח פולין) שאומרים 'כתר' בכל תפילות היום, לכאורה יענה עמהם כנוסחתם, ע"פ פשטות לשון האריז"ל "לומר כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלה" (שו"ע אדמוה"ז סי' קכה סו"ס א. וראה בס' הפסק בתפילה מהדו"ק עמ' פ. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' י' סוף אות ד).
97) הנה 'עלינו' הוא חלק בלתי-נפרד מהתפילה (וכש"כ בר"ה), ולפלא שנפוץ שלאחר הכריעה הש"ץ והציבור מסיימים אותו בלחש. ולפי הלשון במחזור השלם אודות הפסוקים שאומרים כ"קבלה מהרוקח" ברור שהש"ץ ממשיך נוסח עלינו בקול, ואז אומרים זאת הציבור בלחש (אמנם במהרי"ל ובד"מ שי"ל לאחרונה מכת"י ודפוסים ראשונים לא הביאו כלל נוסחא כזו – שמקורה בתיקון השער הכולל פמ"ג ס"ק יג – אלא כהנוסח בקצת מחזורים ובמהרי"ל שדחה שם,שכאשר הקהל אומר הוא אלקינו ,יאמר הש"ץ פסוקים אלו. ואולי היה המנהג שלאחר שהש"ץ מסיים לאומרו בקול, אומרים זאת הציבור, ואז יאמר אותן פסוקים. וע"ע).
98) סה"ש תש"ד עמ' 26-25.
99) שו"ע אדמוה"ז סי' קיג סו"ס ג.
100) 'רשימות' ד' עמ' 10. וראה 'אוצר' עמ' קלב.
101) ספר-המנהגים עמ' 59.
אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ למדו ביוהכ"פ את כל שיעוריהם הקבועים, גם השיעורים בנגלה, אבל על לימוד משניות וגמ' מסכת יומא ראה לעיל ע"י ציון 76 ובהערה.
102) 'אוצר' עמ' רלג. יש לברר אודות הי"ג מדות הנאמרות בקטע "יום קוראי בשמך" שבסיום ה'סליחות' בחזרת הש"ץ דמנחה, שנדפסו באותיות רגילות ולכן אין אומרים אותן בקול יחד כנהוג תמיד באמירת י"ג מידות (והרי זה דבר הנאמר בציבור דווקא. וצ"ע אם גם בזה סגי שכל הציבור "עסוקים באותו ענין").
103) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכ"ג ס"ב.
104) ספר-המנהגים עמ' 64. לוח כולל-חב"ד.
105) כן מסר הרהמ"ח דה'אוצר'. מאידך, הרה"ח ר' נחום שי' קפלן (המשמש כש"ץ בבית חיינו) מסר, שאומרים הי"ג מדות גם כ'פזמון' בין בתי הפיוט, ולכן נשאר כך במחזור החדש שי"ל בשנים האחרונות בנ.י. וצ"ע. וראה לעיל הערה 102.
106) סה"מ תרפ"ז ס"ע כא. ובלקו"ד ח"א דף נט,א איתא מהאי-טעמא לעשות אתנחתא אחר תיבת 'ואוצרך'.
107) ספר המנהגים (שו"ע אדמוה"ז סי' תרכג ס"ח, כדעת הרמ"א שם). וראה 'אוצר' עמ' רמ. וצ"ע שבלוח כולל-חב"ד מזכיר 'נשיאת כפיים' (כדעת השו"ע וכו' ומנהג ירושלים, אף שבפועל בין אנ"ש גם בירושלים ת"ו אין מספיקים זאת. וראה נטעי גבריאל ר"פ סה).
108) ספר-הניגונים, ניגון קע.
109) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכג סעיף יא.
110) 'אוצר' עמ' רמב, והוא מלוח חב"ד תשנ"ג.
111) אג"ק ח"ג עמ' רכ.
112) המתפלל במניין מנוסח אחר, ומייד אחרי 'תתקבל' מתחילים ערבית – לכאורה עליו לסיים תחילה את 'אין כאלוקינו', 'עלינו', 'אל תירא' ו'אך צדיקים', וט' פרקי התהילים, ורק אחר-כך יתחיל להתפלל ערבית – למרות שעל-ידי-זה הוא מפסיד את הקשר בין 'ברכו' לברכות ק"ש (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' נד ס"ג. משנ"ב סי' רלו ס"ק א). זאת ע"פ מנהגנו שאין "מהפכין הצינורות", וק"ו כאן, שהרי תפילת ערבית שייכת כבר ליום הבא.
113) שע"ת סי' קיח ס"ק א. דה"ח סי' לג. מו. עב.
114) קצוה"ש סי' כא ס"ד ובבדה"ש שם ס"ק ט.
115) סה"ש תרצ"ז עמ' 155 (כאחד מ"המנהגים המקובלים, שיש להם יסוד").
116) שו"ע אדמוה"ז סי' תרי ס"ח.
117) סה"ש תש"ה עמ' 21.
118) אג"ק ח"י עמ' רצז (ע"פ המכתב המקורי, הגרש המופיע בו אחר תיבת "שלדידי", הוא טה"ד. וא"כ, תיבה זו משמעה: לדעת הרבי).
119) לצורך שלילת התפשטות הטומאה לאחר סור קדושת היום – לקו"ש ח"ט עמ' 386. לפני קידוש לבנה – לוח כולל-חב"ד (וכן הורה הרבי במוצאי ת"ב, ס' משבחי רבי עמ' 151). עושים זאת רק כעת, עם תום שעות הצום, ולא לפני ערבית (וכיוון שעסוקים בתפילה, א"צ כלל ליטול ידיים אז).
120) שו"ע אדמוה"ז סי' תרכד ס"ה-ו. [מלשונו (ע"פ המג"א ס"ק ז, ע"ש בלבושי שרד) ברור, שגם בקביעות שיוהכ"פ חל בשבת אין לברך על האש כשאין לו נר ששבת או נר שהודלק ממנו (ודלא כמשנה ברורה סוס"ק ז, ע"ש בשער הציון ס"ק ט)]. מדליקים אבוקה, או מדליקים נר ומקרבים את שלהבתו לנר ששבת, ומברכים על שניהם יחד.
121) 'אוצר' עמ' רמח.
122) ראה אופני הנהגה שונים ב'אוצר' שם.
123) לוח כולל-חב"ד.
124) שו"ע אדמוה"ז שם ס"ט, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רמו. וראה 'אוצר' עמ' רנ.
125) לשמע-אוזן עמ' 145 בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. וראה 'אוצר' עמ' רנא.
126) סה"ש תש"נ ח"א עמ' 41. וראה 'רשימות' שם. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רנא, ועוד.
127) מפי הרה"ח ר' דובער יוניק.
128) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז שם סי"ד.
129) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז שם סי"ג, ומג"א סי' תקע"ג ס"ק ב.
130) תיאור ההסתלקות, ותצלום המצבה (החדשה) בס' 'ימי חב"ד' ביום זה. ביאור מעלת היום בשיחות הרבי, הובאו בס' 'הלכות החג בחג' עמ' 53 ואילך.
בהזדמנויות דומות, הציע הרבי לנצל 'עת רצון' כזאת, כדי להוסיף: לימוד פרק משנה, עכ"פ של האות הראשונה מאותיות השם, לימוד מתורתו של בעל ההילולא; בעבודת התפילה; בנתינת צדקה לענייני בעל ההילולא וממלאי-מקומו; ולקיים התוועדויות של שמחה, והחלטות טובות. ואם לא נעשה הנ"ל או חלקו בו ביום, יש להשלימו בימים הסמוכים (ראה 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286, והוספות שם עמ' 292. לקו"ש חכ"א עמ' 276).
131) לקוטי-שיחות חי"ד עמ' 369.
132) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"א עמ' 97.
133) המלך במסיבו ח"ב עמ' נג.
134) לקוטי-שיחות ח"כ עמ' 267.
135) אג"ק חי"ב עמ' סו.
136) ספר המנהגים, מנהגי חג הסוכות. וכן כל הכתוב להלן בסתם נלקח משם.
137) 'לשמע אזן' עמ' 20.
138) 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 164.
139) כיסוי מעל הסכך ללא חלל טפח אינו נחשב לאוהל (עיין שו"ע אדמוה"ז סי' תר"מ ס"י), אך מתחתיו אסור אפילו כשאין חלל כלשהו, כדעת ה'לבושי שרד' שם (שוע"ר שם, ודלא כמ"ש המשנה -ברורה שם ס"ק כה בשם הפרי-מגדים).
140) ספר-המנהגים. אבל הבונים סוכתם בגינה, חובתם להכין לה רצפה מיוחדת, לבל ייכשלו בהשקייה בשבת ויו"ט (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' שלו ס"ט).
141) ספר-המנהגים, 'אוצר' עמ' רסז, וש"נ הטעם.
142) אך בין אנ"ש בארה"ק נפוץ לתלות סדינים לבנים מסביב, ותמונת הרבי. וצ"ע.
143) אג"ק חי"ג עמ' קי וחלק י' עמ' צה.
144) ולכאורה אם יש אפשרות עד"מ לקנות צהוב רק עם כתמי-עלים ( 'בלעטלאך') שהזהירות מהם היא רק הידור-של-יופי, יש להעדיף את הצהוב. ולפלא שרבים מאנ"ש אין מקפידין ע"ז, ובפרט שאף הקונים אתרוג (מקומי) בימים האחרונים, יכולים למצוא צהובים לרוב.
145) 'אוצר' עמ' רעא.
146) טושו"ע סי' תרנ"ג ונו"כ. סדר ברה"נ פי"א ס"ח.
147) 'אוצר' עמ' רפד.
148) ואף שבארה"ק ניתן לעשות זאת במוצאי יום-טוב ללא חשש תלישה וחיתוך, כי אצלנו הוא חול-המועד - הרי גם אצלנו יש עניין רוחני באיגוד הלולב לפני יום-טוב, כיוון שבזה נוצר קשר בין הלולב לסוכה (כנסמן ב'אוצר' עמ' רפג).
149) 'התוועדויות' תשנ"ב ח"א עמ' 76. וראה 'אוצר' עמ' רפד.
150) ראה 'אוצר' שם אות סב.
151) 'אוצר' עמ' רפה.
152) סידור אדמוה"ז.
153) 'אוצר' ס"ע רפה מהנהגת הרבי, וע"ש מקור לזה מסידור אדמוה"ז.
154) שם עמ' רפז אות ע.
155) ראה שו"ע סי' תרנ"ז-ח ונו"כ. קצות החושן סי' רמא ס"ק ד. שו"ת אגרות-משה או"ח ח"ג סי' צה. חנוך לנער פכ"ה, וש"נ.
ולפחות צריך שתהיה בבית או בבית-הכנסת ערכה אחת של ארבעת המינים לקטנים, והם יַקנו זה לזה, בתנאי שהם מעל גיל 6. בלית-ברירה, יש לסמוך על כך שיברכו על לולב שאול, אבל אין לתת להם (במתנה ע"מ להחזיר) ערכה המיועדת לגדולים, כי אז לא יוכל גדול שאחריהם לברך עליה.
156) שו"ע סי' תרנ"ד. שו"ע אדמוה"ז סי' שלו סי"ז. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
