חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:41 זריחה: 6:10 ט"ז בחשון התש"פ, 14/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1193 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ו במרחשון ה'תש"ע (13/11/09)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1193 - כל המדורים ברצף
החושך נועד להגביר אור
יש חדש
העליונות החבויה של הגוף
עקדת יצחק
דיבורים מיותרים
תפילה שנענתה
חיי נצח
להיות מוכנים
הרופא שניפץ את הפסלים
הספד לנפטר

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1193, ערב שבת-קודש פרשת חיי-שרה, כ"ו במרחשון תש"ע (13.11.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

החושך נועד להגביר אור

יש בני-אדם שחייהם מסתיימים עם פטירתם, ויש מי שדווקא אחרי פטירתם מתברר מה חוללו ועד כמה הם מוסיפים להשפיע על העולם. שנה לפיגוע בבית-חב"ד במומביי

בשבוע הבא תימלֵא שנה לפיגוע הרצחני בבית-חב"ד במומביי, שהסעיר בשעתו את העולם כולו. זו הייתה שנה כואבת מאוד למשפחותיהם של ששת הקרבנות – הולצברג, טייטלבאום, קרומן, אורפז ושוורצבלט-רבינוביץ' הי"ד – אך מתוך הכאב והאובדן הנורא גם מתנשא לפיד גדול של אמונה ועוצמה.

שמה של פרשת השבוע מבטא את הניגודיות הזאת. הפרשה מספרת על פטירתה וקבורתה של שרה אימנו, ובכל-זאת היא נקראת חיי-שרה. כי דווקא אחרי פטירתה של שרה אנחנו יכולים לראות את מלוא משמעותם של חייה. יש בני-אדם שחייהם מסתיימים עם פטירתם, ויש מי שדווקא אחרי פטירתם מתברר מה חוללו ועד כמה הם מוסיפים להשפיע על העולם. 

חיים בלבבות

שלוחי חב"ד במומביי, הרב גבריאל ורעייתו רבקה הולצברג הי"ד, נמנים עם הסוג השני. גם בחייהם הם עסקו ביצירת חיים, בהחייאת סביבתם ובהחדרת רוח-חיים יהודית בלב כל מי שבא איתם במגע. אלפים שזכו להתארח בבית-חב"ד, שהקימו השלוחים בעשר אצבעותיהם, מספרים על הכוח והעידוד שקיבלו שם. הרב גבי ורעייתו שפעו אהבה, אמונה, שמחה ואופטימיות אין-סופית.

אבל דווקא לאחר פטירתם הטרגית הם חיים שבעתיים. הם חיים בליבם של אלפי יהודים, שהפכו את האירוע הנורא לכוח מניע. אין-ספור יהודים קיבלו עליהם החלטות טובות בעקבות הזעזוע שחשו באותם ימים קשים. רבים רואים בהם דמויות מופת של אהבת-ישראל טהורה, והם מנסים ללכת בדרכם. במקומות רבים בעולם הוקמו מוסדות או נעשו יוזמות לזכרם ולעילוי-נשמתם. החיים האמיתיים שלהם מוסיפים אפוא להתקיים ולהוליד חיים חדשים.

במשך השנה הזאת הצטרפו למעגל השליחות מאות זוגות צעירים חדשים. לא רק בית-חב"ד במומביי אוייש מחדש, בזוג צעיר שיצא להמשיך את אשר התחילו בני-הזוג הולצברג. מאות נקודות חדשות בארץ ובעולם הוארו באור של אמונה ואהבת-ישראל. רבים מאותם זוגות צעירים העידו שדווקא האירוע הנורא במומביי העניק להם את הדחיפה לקפוץ למים, בלי להירתע מהקשיים הרבים.

חסידות חב"ד הבהירה כבר באותם ימים כואבים כי הטרור לא ירתיע אותה מלפעול להפצת האור והקדושה. התשובה לחושך היא תוספת אור, והתגובה על הרוע היא הגברת הטוב. הכאב נהפך לכוח מניע להעצמת מפעל השליחות, להרחבתו ולהכפלתו. וזה בדיוק מה שקרה בשנה האחרונה, והתנופה גוברת והולכת.

חיבור סמלי

זו הדרך הסלולה שביסס הרבי מליובאוויטש כל שנות הנהגתו. הוא חינך ולימד כי החושך אינו יכול לנצח את האור, וכי מעט אור דוחה הרבה חושך. כל מכשול והפרעה אינם אלא אתגר שנועד להפיק מהאדם כוחות מחודשים ולעורר אותו לפעול במשנה מרץ ועוצמה. כל קושי אינו אלא ניסיון, שמטרתו הפנימית להביא התעלות והתחזקות, בבחינת נס להתנוסס.

השילוב הזה יבוא לידי ביטוי בערב המיוחד שיהיה אי"ה בשבוע הבא בכפר-חב"ד, בדיוק במקום שממנו יצא מסע ההלוויה של הקדושים, ברחבת בית אגודת חסידי חב"ד (770). זו הייתה בקשת המשפחה, שדווקא המקום שהיה בשנה שעברה זירת בכי ומספד, יהיה השנה מנוף של התחזקות והתעצמות. כמה סמלי, שבדיוק במוצאי יום-השנה לעקֵדת ההורים, ימלאו שלוש שנים לבנם יקירם, אוד מוצל מאש, מוישי, ייבדל לחיים טובים וארוכים, ויתחיל חינוכו לעול תורה ומצוות בטקס ה'תספורת' המסורתי והנחת פאות הראש.

זו דרכו של העם היהודי, שדווקא מתוך הכאב והצער באה הצמיחה הגדולה ביותר. וכך מאמינים אנו באמונה שלמה, כי דווקא מתוך הגלות הארוכה והמרה תצמח בקרוב ממש הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

  יש חדש

כינוס השלוחים העולמי

ביום רביעי השבוע נפתח בחצר הרבי מליובאוויטש בניו-יורק הכינוס העולמי השנתי של שלוחי הרבי. משתתפים בו יותר מאלפיים שלוחים מרחבי העולם, ובהם כארבע-מאות שלוחים מישראל. בכינוס יהיו עשרות מושבים וסדנאות, בכל קשת העניינים הנוגעים לחיי היהדות בקהילות היהודיות ברחבי העולם. השנה יעמוד במרכז הכינוס הזעזוע הגדול שפקד את העולם בעקבות הפיגוע בבית-חב"ד במומביי. לצד מושבים שיעסקו בהגברת הביטחון והבטחת הגנה לבתי-חב"ד, יקבלו עליהם השלוחים החלטות טובות לזכרם של השלוחים במומביי.

גיליון האלף ל'ווסחוז'דנייה'

העלון 'ווסחוז'דנייה', שהוא מהדורה מיוחדת של 'שיחת השבוע' בשפה הרוסית, מגיע השבוע לגיליון האלף. לרגל האירוע הגיליון יוצא-לאור במהדורה צבעונית וחגיגית. אגף העלייה בצעירי-חב"ד מודיע כי לרגל גיליון האלף תינתן הנחה של 25% למי שיירשם כמנוי על הגיליון. רעיון למתנה לידידיכם ולמכריכם הדוברים רוסית. טל' 03-9607588 (שלוחה 130. למענה בשפה הרוסית שלוחה 133).

רמב"ם חדש

מפעל משנה תורה, לשחזור הנוסח המקורי של ספר הרמב"ם ולביאורו, הוציא-לאור בימים האלה מהדורה חדשה של ספר זמנים. יוזם המפעל, ר' יוחאי מקבילי, זכה על כך בפרס אגרסט לספרות תורנית. הספר הופיע גם במהדורת כיס, בכריכה רכה, המאפשרת לשאתה בכיס וללמוד בה בכל עת. טל' 077-4167003.

  שלחן שבת

העליונות החבויה של הגוף

מיתת שרה אימנו מתוארת בתורה בפסוק: "ותמת שרה בקריית-ארבע היא חברון, ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". על הפסוק הזה הזוהר אומר, ששרה רומזת לגוף, ואברהם – לנשמה.

וכך הזוהר מפרש את הפסוק: "ותמת שרה" – זה הגוף. "בקריית-ארבע" – אלה ארבעת היסודות המרכיבים את הגוף. "היא חברון" – חברון מלשון חיבור, שכן אותם יסודות היו מחוברים בעוד הגוף חי. ואז, לאחר שהגוף מת, עדיין הנשמה חשה קשר אליו והיא מבכה אותו. "ויבוא אברהם" – זו הנשמה, "לספוד לשרה" – הנשמה סופדת ובוכה על הגוף.

הנשמה והגוף

הפירוש הזה, שאברהם מסמל את הנשמה ושרה את הגוף, אמור להתאים גם לפסוקים אחרים בתורה, שבהם מדובר על אברהם ושרה. אם-כן, איך עלינו לפרש את מה שאמר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה"? וכי הנשמה ('אברהם') אמורה לציית לכל מה שדורש הגוף ('שרה')?

הלוא הנשמה משתוקקת לאלוקות  ולקדושה, ואילו הגוף מתאווה לדברים גשמיים וחומריים. הנשמה נדרשת להתגבר על תאוות הגוף ולשלוט במאווייו. איך ייתכן אפוא שהקב"ה מצווה את אברהם, המסמל את הנשמה, לשמוע בקול שרה, המסמלת את הגוף?

הגוף ייתן כוח לנשמה

התשובה טמונה בדברי חז"ל שהאבות "הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא". כלומר, אצל האבות האירה האמת הפנימית של הדברים, שכיום היא מוסתרת וחבויה ורק לעתיד לבוא תתגלה.

כיום הגוף מעלים ומסתיר את האמת האלוקית, והנשמה צריכה להילחם בו, להתגבר עליו ולכפות עליו למלא את רצון הנשמה. אבל לעתיד לבוא הגוף הגשמי עצמו ישקף את האמת האלוקית, ובעוצמה רבה לאין-ערוך מגילוי האלוקות שעל-ידי הנשמה, עד שנאמר שלעתיד לבוא הנשמה תהיה "ניזונת מן הגוף", היינו שהיא תקבל כוחות רוחניים דווקא מהגוף הגשמי.

האבות ראו את האמת

הדבר נובע מכך שדווקא המציאות הגשמית היא התכלית שבעבורה ברא הקב"ה את העולם כולו. רצונו של הקב"ה שתהיה לו 'דירה בתחתונים' – שהוא עצמו ישכון בתוך המציאות התחתונה ביותר, העולם הזה הגשמי. במציאות הגשמית טמונה אפוא האמת האלוקית העליונה ביותר, ולכן כל המצוות צריכות להתקיים על-ידי הגוף הגשמי דווקא.

אלא שמעלתו המופלאה של הגוף אינה גלויה בזמן הזה, ולהפך, הגוף הגשמי נתפס כהפרעה לעבודת ה'. הדבר נובע מכך שבזמן הזה יש העלם והסתר והדברים אינם נראים לעינינו כפי שהם לאמיתתם. אך האבות, שזכו לראות את פנימיות הדברים כפי שתהיה לעתיד לבוא, ראו את מעלתו הגדולה של הגוף, ולכן אמר הקב"ה לאברהם לשמוע בקול שרה, ובכך באה לידי ביטוי מעלתו המיוחדת של הגוף הגשמי.

(תורת מנחם כרך ב, עמ' 87)

  מן המעיין

עקדת יצחק

מיתת שרה והעקדה

נסמכה מיתת שרה לעקדת יצחק, לפי שעל-ידי בשורת העקדה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט – פרחה נשמתה ממנה ומתה.

(רש"י)

הקרבה של אב

הניסיון וזכות העקדה נקראים על שמו של אברהם, אף-על-פי שיצחק נועד להיות הקרבן עצמו. משום שגדול ניסיונו וסבלו של אב המוליך את בנו לעקדה מניסיונו וסבלו של הפושט צווארו לשחיטה.

(טהרת הקודש)

לא הרהר

ניסיון העקדה מיוחס לאברהם ולא ליצחק, משום שעיקר ניסיון העקדה לא היה בעצם הנכונות למסירות-נפש, כי לאבותינו הקדושים, שהיו מרכבה לה', אין זה דבר גדול; הניסיון היה בזה שאברהם לא הרהר אחר דבריו של הקב"ה, שאמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע". אך ליצחק לא הובטח מאומה, ולכן לא נחשב הדבר ניסיון לגביו.

(דרך מצוותיך)

ניסיון הזריזות

החידוש בניסיון העקדה היה לא בעצם העמידה בניסיון, אלא בזה שאברהם אבינו עשה זאת בזריזות נפלאה, להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו.

(תניא)

מתוך אהבת הבן

הקב"ה אמר לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" (בראשית כב,ב). הדגש הוא שיעשה זאת בעודו אוהב את בנו. שלא יבטל אהבת הבן בגלל אהבת ה', ושלא יקיים את ציווי ה' מתוך אכזריות וקשיחות-לב לבנו יחידו, אלא עם כל האהבה לבנו יביאו לעקדה.

(חידושי הרי"ם)

אהבת ניגודים

התורה מדגישה: "אשר אהבת, את יצחק". אדם מתענג דווקא מדברים שהם הפך טבעו. לכן בעת תוקף החום הנפש העייפה רוצה לשתות מים קרים דווקא, ומי שקר לו ביותר רוצה מים חמים דווקא. לכן אברהם, שמידתו הייתה חסד ואהבה, אהב את יצחק, שמידתו גבורה ויראה.

(אור התורה)

פתיחת הצינור

מעשה אבות סימן לבנים. אברהם אבינו פתח לפני כל יהודי את צינור מסירות-הנפש. גם כיום, בגלות האחרונה שבה אנו שרויים, גלות שיש בה ריבוי ההעלמות והסתרים, ויש בה ריבוי ניסיונות, יותר מבגלויות הקודמות – צריך לדעת שעצם העובדה שהקב"ה העמיד אותנו בניסיונות האלה היא הוראה שניתן לנו הכוח והעוז להתגבר עליהם.

(ספר המאמרים תשי"א)

להט נעורים

כשאברהם אבינו הלך לעקדה נאמר: "וייקח את שני נעריו איתו" (בראשית כב,ג). "שני נעריו" – שנות נעוריו. כשהלך אברהם אבינו לעקדה, לניסיון הקשה, לקח איתו את האומץ, הזריזות, הלהט וההתלהבות של ימי הנעורים.

(הבעל-שם-טוב)

בלי גאווה

לאחר שאברהם ויצחק עמדו בניסיון העקדה ויצאו ממנו בשלום, היו עלולים לבוא לידי גאווה. מדגישה התורה: "וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו" (בראשית כב,ט) – הם הלכו בהרגשה שווה לנערים. כשם שהנערים, שלא ידעו על כל העניין, לא הייתה בהם כל גאווה והתנשאות, כך גם אברהם ויצחק לא התנשאו על שעמדו בניסיון.

(רבי מנחם-מנדל מוורקה)

  אמרת השבוע

דיבורים מיותרים

גביר אחד שיגר שדכן אל רב מכובד והציע את בתו בעבור בנו של הרב. בירר הרב על הגביר ועל בתו והשידוך מצא חן בעיניו. הוא ובנו עלו על מרכבתו של הגביר ויצאו אל עירו, לפגוש את המשפחה ואת המועמדת.

בדרכם עצרו בפונדק-דרכים, ובשיחה שנקשרה עם יושבי הפונדק, סיפר הרב על מטרת נסיעתו. הללו, שהתברר כי הם הולכי-רכיל, החלו לדבר באוזני הרב בגנות העשיר ומשפחתו.

הרב קם ממקומו והורה לעגלון לצאת מיד לדרך ולנסוע בלי תחנות-ביניים . הוא הוסיף ואמר, כי עכשיו הבין מדוע נזקק אליעזר עבד אברהם לנס קפיצת הדרך של "היום יצאתי והיום באתי". לוּ היה נוסע בדרך הרגילה ועוצר בפונדקי-דרכים, היה שומע לשון-הרע על רבקה וספק אם השידוך היה יוצא אל הפועל...

  מעשה שהיה

תפילה שנענתה

זה סיפור מעורר השתאות על השגחה פרטית מופלאה, שכמותה זוכים לראות שליחי חב"ד ברחבי תבל. את הסיפור הזה מספר הרב שלמה וילהלם, שליח הרבי בעיר ז'יטומיר שבאוקראינה.

תחילתו של הסיפור בשנת תש"ס. הרב וילהלם מבקר בלונדון לרגל שמחה. אשתו של אחד ממכריו פונה אליו בבקשה – להתחקות על שורשי משפחתה בכפר קטן ונידח, וְצ'וֹרַיישֶה שמו.

בשובו של הרב וילהלם לאוקראינה, יצא עם עוזרו המסור, מוותיקי הקהילה, הרב הירש שרייבמן, אל הכפר הזה, שבקושי ידע על קיומו. הוא מצא כי הכפר שוכן במרחק כמה עשרות קילומטרים מברדיצ'ב, סמוך לעיירה רוז'ין. בבואו לכפר חיפש את בית-הקברות היהודי, ושם אכן גילה את שמות קרוביה של האישה ותיעדם, כפי שביקשה.

כשסיימו את עבודת התיעוד אמר הרב וילהלם לעוזרו, שאם כבר הגיעו לכפר, עליהם לחפש יהודים. הם פגשו כפרי זקן ושאלו אם יש במקום יהודים. לשמחתם נענה הזקן כי יש בכפר אישה יהודייה, זקנה מאוד, ומסר להם את כתובתהּ.

כשנכנסו הרב וילהלם ועוזרו לחצר הבית, מצאו שם גבר ואישה צעירים, ועמם תינוקת. הם התחילו לשוחח והתברר כי הם אח ואחות, נכדיה של הסבתא השוכבת חולה בתוך הבית, והילדה היא בתה של האחות. השניים אמרו כי ככל הנראה אלה שעותיה האחרונות של הסבתא.

ביראת-כבוד הכניסוהו הנכדים פנימה. הסבתא שכבה במיטתה מעורפלת למדיי, אולם מיד כשהחל הרב לדבר אליה ביידיש והיא זיהתה כי הוא רב, החלה לענות לו בהתרגשות. כל אותה עת עמדו הנכדים נדהמים למראה עיניהם, בעוד הרב מעורר בה זיכרונות על מושגים יהודיים בסיסיים, והיא נענית לו בשמחה. בסיום הביקור השאיר להם הרב חומר לקריאה בענייני יהדות.

עוד באותו ערב התקשר עוזר הרב אל הנכדים, ושמע כי הסבתא נפטרה זמן קצר לאחר שעזבו. הוא רתם מיד את כל הנוגעים בדבר, ודאג שיקברו אותה כדת וכדין בבית-העלמין היהודי.

עברו שש שנים. השנה היא תשס"ו. בבית-ספר חב"ד בז'יטומיר נערך ערב נשים בנושא התפילה. המרצה, הגב' רבקה נימוי, ממשפחות השלוחים במקום, הרצתה בנושא, ולאחר מכן שאלה אם יש למישהי מהנוכחות סיפור על תפילה שנתקבלה.

לרגע השתררה שתיקה, ואז, בהססנות-מה, קמה אחת האימהות. היא הציגה את עצמה בשמה, נטליה פוגורוי, אם לילדה חדשה בכיתות הצעירות, והתחילה לספר:

אחי ואני גדלנו בכפר וְצ'וֹרַיישֶה, שבו התגוררה סבתי. אימנו נפטרה בהיותה צעירה, ואנו התחנכנו על ברכיה של הסבתא. בכפר כמעט לא היו יהודים, ומהסבתא לא שמענו אף מילה על יהדות. אנו עצמנו בקושי ידענו דבר על זהותנו היהודית, וּודאי שלא היה לנו שמץ של מושג על משמעותה.

הסבתא, בתיא פובולצקיה שמה, ילידת 1912 (תער"ב), הייתה אישה טובה ומסורה. היא חיה כל ימיה בין גויים ונוצרים, אשר היו ידידיה הטובים, ולא נראתה שונה מהם. ברבות הימים עברתי להתגורר בעיר אחרת, ושם נישאתי ונולדה לי הילדה הזאת. גם אז נשארנו בקשר חם עם הסבתא, והשתדלנו לבקרהּ לעיתים תכופות.

הסבתא האריכה ימים, אולם בשעות שקדמו לפטירתה אירע מאורע מפתיע ומפליא, ועל כך אני רוצה לספר.

בוקר אחד טלפן אליי אחי, המתגורר בעיר אחרת, והזעיק אותי לבוא עמו מיד אל הסבתא. מפי הרופא ומהמטפל הצמוד שלה קיבל מידע כי כדאי שנמהר לבוא בטרם יהיה מאוחר.

הגענו מיד לביתה של הסבתא, ולקחתי עמי את בתי, אז תינוקת בת שנתיים. עמדנו ליד מיטתה, מדוכדכים וכואבים. ניסינו לדבר עמה, אך היא ענתה לנו בקושי רב. נשימותיה היו כבדות ומלוּות שיעול עמוק.

לפתע פנתה אלינו והחלה לדבר במהירות ובנחישות, שלא לפי כוחותיה, מגבירה את קולה במאמץ עילאי. נראה היה כי העניין נוגע לליבה מאוד. הדברים שאמרה הממו אותנו. "כל השנים הסתרתי את עובדת היותנו יהודים", אמרה. "חששתי שנהיה שונים ומוזרים בעיני הציבור. אולם עתה אני מבקשת מכם דבר אחד: אנא, קברו אותי אך ורק בקבורה יהודית בבית-העלמין היהודי".

בסיום דבריה השתתקה הסבתא. ניכר היה שהדברים עלו לה במאמץ רב, אולם שלווה הייתה נסוכה על פניה, כאילו אבן כבדה נגולה מעל ליבה. בשלב זה יצאנו לחצר, לדון בבקשתה. ואז כמו מן השמים, דלת החצר נפתחה ונכנס רב מזוקן, וביקש לדבר עם הסבתא.

ברגע הראשון היינו בטוחים כי הסבתא הזמינה את הרב, אולם כשראינו את התרגשותה העצומה מביקורו, הבנו כי היינו עדים לצירוף מקרים נדיר ומופלא.

לא עברה שעה קלה מאז שעזב הרב את הבית והסבתא השיבה את נשמתה ליוצרה. אנשיו של הרב עסקו בקבורתה, והיא זכתה להיקבר בבית-העלמין היהודי, כפי שביקשה.

המאורע גרם לי להתעניין ביהדות, התקדמתי הרבה מאז, והחלטתי לרשום את בתי לבית-הספר היהודי כאן, סיימה האם את סיפורה המרגש.

הרב וילהלם היה נפעם לראות את יד ההשגחה, שכיוונה אותו לסייע לאישה יהודייה לבוא לקבר ישראל, ובעקבות זאת להחזיר משפחה שלמה לחיק היהדות.

  לומדים גאולה

חיי נצח

להבנת מושגי הגאולה אנו נדרשים להתנתק מעולם המושגים המוכר לנו. המוות, למשל, הוא חלק בלתי-נפרד מהמציאות הנוכחית, עד שקשה להעלות על הדעת אפשרות אחרת. כל אדם וכל יצור – סופו שהוא מסיים את חייו ומת. והנה אומרים לנו שבימות המשיח הדברים ישתנו והמוות יועבר מן העולם. ובמילים אחרות, בני-האדם יחיו חיי נצח.

כך נאמר במפורש בנביא (ישעיה כה,ח): "בילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". כך נאמר גם במדרשים רבים. למשל: "בעולם הזה, על-ידי יצר-הרע השנים מתקצרות, אבל לעתיד-לבוא – בילע המוות לנצח" (תנחומא סוף פרשת יתרו). מדברי חז"ל ברור לגמרי שבעם-ישראל המוות יתבטל, ויש מחלוקת בדבר הפסקת המוות גם אצל הגויים: "אמר ר' חנינה, אין מיתה לעתיד-לבוא אלא באומות-העולם בלבד. ר' יהושע בן-לוי אמר, לא בישראל ולא באומות-העולם" (בראשית רבה כו,ב; ילקוט שמעוני ישעיה רמז תכח. הבחנה זו, בין ישראל לאומות-העולם, מופיעה גם בגמרא, בדברי עולא, סנהדרין צא,ב. גם בתנא דבי אליהו, פרק ה,א, משמע כך: "כשיגיע ימות בן-דוד ויתבטל מלאך המוות בעולם הזה מן ישראל, יהיו כל הגויים אומרים: אשרי העם שככה לו").

מחלוקת והכרעה

עם זה, הרמב"ם (פירוש המשניות סנהדרין פרק י) סבור שגם בימות המשיח יהיה מוות, ושבסופו של דבר ימותו אפילו מי שיקומו בתחיית המתים. לדעתו, אפילו המשיח עצמו ימות, כדבריו: "והמשיח ימות, וימלוך בנו תחתיו ובן-בנו". אולם אף-על-פי שבעניין סדר הגאולה מקובלים עלינו דבריו של הרמב"ם, מכיוון שאין איש חולק עליהם, הרי בנושא המוות קמו חולקים רבים על הרמב"ם וההכרעה כדבריהם.

נגד הרמב"ם התייצבו הראב"ד, הרמב"ן, המחזיקים בתורת הקבלה, ועוד. הרמב"ן (שער הגמול בסופו) כותב בתרעומת: "יגזור הרב ז"ל מיתה על המשיח ועל דורו!". בספר 'עבודת הקודש' (למקובל רבי מאיר בן-גבאי, חלק ב, תחילת פרק מב) נאמר: "הרמב"ם ז"ל שפט משפט מוות על בני תחיית המתים ועל המשיח ודורו".

הרמב"ן מסביר במקום אחר (ויכוח הרמב"ן סי' לט), שכל עניין המוות נתחדש בעטיו של חטא עץ-הדעת, ו"כולם מודים שחטאו ועונשו של אדם הראשון יתבטל לימות המשיח. אם-כן, אחר שיבוא המשיח יהיה (המוות) בטל מכולנו, אבל במשיח עצמו בטל הוא לגמרי". לראיה הרמב"ן מביא את הפסוק המדבר על המשיח: "חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד".

עצם החיות

גדולי הקבלה והחסידות הכריעו כדעת הרמב"ן, שהמוות ייעלם מן העולם לעתיד-לבוא, ושעולם התחייה הוא המצב האחרון והשלם ביותר של הבריאה. הרבי מליובאוויטש קושר את החיים הנצחיים לעתיד-לבוא עם גילוי ה'יחידה', עצם החיות, על-ידי משיח-צדקנו: "עכשיו, שנמשך בעולם רק בחינת התפשטות החיות, ישנו עניין המיתה. כי בבחינת ההתפשטות שייך עניין השינוי, ועד – הפסק וכיליון. מה שאין כן לעתיד, שיומשך עצם החיות, הרי כל עצמי בלתי-משתנה" (קונטרס עניינה של תורת החסידות, ס"ה).

מכאן ברור, שמשיח-צדקנו, שנשמתו היא 'היחידה הכללית' של כל נשמות ישראל, ודאי שלא יחול עליו המוות והוא יזכה לחיים נצחיים, וכפי שהרמב"ן (אומר בביאורו לפרשת "הנה ישכיל עבדי") על המשיח: "ויאריך ימים לעדי עולם". ויתרה מזו, הוא אף יביא את עם-ישראל כולו לכלל חיים נצחיים, כפי שהבטיחונו הנביאים.

  פתגם חסידי

להיות מוכנים

"כבר כלו כל הקיצין... וכבר סיימו את כל ענייני העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח-צדקנו – ועכשיו עבודת השליחות היא: להיות מוכנים בפועל לקבלת פני משיח-צדקנו בפועל ממש!"  (הרבי מליובאוויטש)

  חיים יהודיים

הרופא שניפץ את הפסלים

לפני שנה היה הד"ר אהרון אברהם מנהל המחלקה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי היוקרתי 'בריטיש קנדי' במומביי שבהודו. הפיגוע הנורא בבית-חב"ד גרם לו לעזוב את הודו ולעלות לישראל. "הבית הזה היה מרכז חיי", הוא אומר בכאב. "שם בילינו את השבתות ואת החגים. המחבלים לקחו חלק ממני, הם לקחו את נשמתי. בעקבות האירוע החלטתי לעזוב סופית את הודו ולעלות לישראל. חשתי שאין לי עוד מה לחפש שם".

הוא מתגורר כיום בקריית-ארבע ובוחן הצעות עבודה שהולמות את מומחיותו וניסיונו. בו-בזמן הוא משלים את הליך הגיור שבו החלו הוא ורעייתו בהודו, ובכך נסגר פרק בסיפור חייו המאוד לא-שגרתי.

עימות עם האב

שמו הקודם היה בהגירדס פראדס. סיפורו מזכיר מאוד את סיפורו של אברהם אבינו. אביו היה כוהן דת בכיר בדת אלילית. "היו לו פסלים שונים ומשונים שהוא ייחס להם כוחות מיוחדים", הוא מספר. "לא הבנתי איך אבא מכבד פסל מעשה ידי אדם. לא הבנתי מדוע אימא טורחת בהכנת מאכלים לפסלים, ובסופו של דבר לעיתים אני אוכל אותם בהיחבא".

כאשר התבגר וסיים את לימודיו התיכוניים, החל להתעמת בגלוי עם אביו. "אמרתי לאבא: איך אתה יכול להאמין בשטות הזאת?! אבא שמע ושתק, לא היו לו תשובות. יום אחד לקחתי פטיש ופשוט ניפצתי את הפסלים. הוא צעק עליי: האלים כועסים! השבתי לו: אם הם כועסים, שיעשו משהו, שיקימו את עצמם"...

הזדהות עם אברהם

הצעיר עזב את כפרו ונרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת מומביי. שם נוצר קשר בינו ובין סטודנטים נוצרים. הללו ראו שהוא מחפש אמונה, ונתנו לו ספר תנ"ך. "נפתח לפניי עולם חדש", הוא מתאר בהתרגשות. "קראתי בשקיקה את ספר התהילים והתוודעתי לדמויותיהם של אברהם אבינו ומשה רבנו ולסיפורו של עם-ישראל".

הוא סיים את לימודיו בהצלחה ונעשה רופא מתמחה באחד המרכזים הרפואיים במומביי. שם פגש את אשתו, ששימשה אחות. גם היא נסחפה אחר התעניינותו בתנ"ך. לאחר שנישאו החליטו לשנות את שם משפחתם ל'אברהם', בעקבות ההערצה שחשו לדמותו. את שמו הפרטי החליט לשנות לאהרון. "אהרון הכוהן היה דמות מופת מלאת הוד והדר", הוא מסביר בחיוך.

הלילה הנורא ההוא

בהדרגה גמלה בליבם ההחלטה להתגייר ולהיות יהודים במלוא מובן המילה. תחילה התפתו לעבור גיור רפורמי וחשבו שהם כבר יהודים. ואז הכיר את שליחי חב"ד במומביי, הרב גבי ורבקה הולצברג הי"ד. הם פנו אליו בעניין בנם החולה (שנפטר לאחר מכן מהמחלה). בעקבות הקשר הזה למד הד"ר אברהם שהגיור הרפורמי חסר כל ערך. הוא התחיל ללמוד עם הרב שיעורי יהדות, ורעייתו למדה עם הרבנית.

"חיינו התנהלו סביב בית-חב"ד", הוא אומר בקול רועד. "זה המקום היחיד שבו יכולנו להשיג אוכל כשר. גבי ורבקי היו המדריכים שלנו, לא זזנו בלעדיהם. הם נתנו לנו יהדות ואנחנו החזרנו להם בעזרה רפואית בילד החולה. התחלנו בהליך של גיור אמיתי וגילינו את היופי המופלא של תורת ישראל ומצוותיה. ואז בא הלילה הנורא ההוא, ונטל ממני את מורי ורבי...". הוא מתייפח כמה רגעים ואומר: "אבל מה שלמדנו מגבי ורבקי ילווה אותנו ואת ילדינו לנצח".

הד"ר אברהם: "בית-חב"ד היה הבית שלנו"

  פינת ההלכה ומנהג

הספד לנפטר

שאלה: מה משמעות ההספד לנפטר, ומה הם דיניו ומנהגיו?

תשובה: בפרשתנו נאמר "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", וכמו-כן במקומות רבים בתנ"ך נאמר שההספד הוא חלק חשוב מכבוד המת.

סתם 'הספד' הוא קודם הקבורה, ולבעל תורה ומעשים טובים – שבעה ימים, ולגדול הדור – י"ב חודש.

בעיקרון, מצווה להספיד את הנפטר כראוי לו, ולומר עליו דברים המשברים את הלב. ואסור להפליג בדברים שאין בו, אלא מונים שבחיו שהיו בו, ובהם מוסיפים מעט, ובעיקר - מדברים בהתעוררות על חיי האדם וסופו, כדי ש"החי ייתן אל ליבו". כפי שמסופר בפרשתנו, מספידים גם נשים כראוי להן, וזה מחובת הבעל לאשתו, להספיד ולקונן לה.

אדם שציווה בחייו שלא להספידו – שומעים לו. אלא שבגדול בתורה רבים מקילים להספידו בדברי התעוררות קצרים בפניו, אבל שלא בפניו שומעים לו לגמרי שלא להספידו כלל.

אין מספידים בחול-המועד, בראש-חודש, בחנוכה, בשני ימי פורים (וגם ב'פורים קטן' שבשנה מעוברת), ובפסח-שני (ויש נמנעים בכל יום שאין אומרים בו 'תחנון', כגון בחודש ניסן). רבים מקילים להספיד תלמיד-חכם בפניו גם בראש-חודש, חנוכה ופורים, אך לא בחול-המועד.

וכתב בספר 'גשר החיים': "יש קהילות קדושות כגון קהילת חב"ד, הנמנעות כיום בכלל ממצוות ההספד. והטעם כנראה משום שבתקופות האחרונות יש מספידים החורגים מגדר ההספד, אם שמפריזים בשבחי הנפטר או שיוצאים מהנושא לגמרי". בימי ה'שבעה' על חותנו אדמו"ר הריי"צ, נהג הרבי מליובאוויטש לספר סיפורים עליו, ואמר שבזה מקיימים את ההספד.

מקורות: מו"ק כז,ב. שבת קה,ב. סנהדרין מז,א. כתובות מו,ב. רמב"ם הל' אבל. טושו"ע יו"ד שד"מ (וערוך השלחן), שצד. גשר החיים ח"א פי"ג. נטעי גבריאל הל' אבילות ח"א פנ"א-נב. תורת מנחם ח"א עמ' 3.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)