מדוע דווקא סעודת מלוה מלכה מהנה את עצם הלוז, ומהו טעם הזכרת אליהו הנביא במוצאי שבת? * מה מועילה עבודת הנשמה עם הגוף לזככו ולשנותו, כאשר השינוי אינו מתקיים לכאורה? * דווקא ה'מיצר' מן ההבדלה בין שבת לחול, מביא את החיבור בין גשמיות לרוחניות, ורומז לתחיית המתים * ומה ההוראה משני הפירושים ב"וייתן לך"? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ענינו של מוצאי שבת הוא – איחוד וחיבור בין שבת לימי החול.
ובפשטות – שהיציאה מיום השבת היא באופן שקודם שנכנסים לימי העבודה שהם ימי החול, ישנו תחילה עניין "מוצאי שבת" [נוסף על ההוספה מחול על הקודש שהיא לא רק מלפניו, אלא גם לאחריו, כדרשת חז"ל1 ששבת דומה לזאב שטורף מלפניו ומלאחריו], שעיקרו הוא שאפילו לאחרי הבדלה, "המבדיל בין קודש לחול כו' בין יום השביעי לששת ימי המעשה", עדיין אין זה "חול" בכל הפרטים כמו בששת ימי החול כשהם בתקפם.
וכפי שרואים גם במוחש, שאין זה באופן שמיד לאחרי הבדלה נרגשת אווירה של חולין ("מ'פילט זיך וואָכעדיק") – שהרי אומרים "ויתן לך", מקפלים הטלית2, ועוד כמה וכמה עניינים של מנהגי ישראל, אשר, עם היותם מנהגים בלבד, הרי מנהג ישראל תורה היא3, היינו, שנעשים חלק מהתורה כיוון שבני-ישראל קיבלום על עצמם בתור מנהג.
ב. והנה, כללות עניין מוצאי שבת מתבטא בגלוי בסעודה שנערכת בזמן זה4 – סעודה של מוצאי שבת (שהיא המשך לשלש סעודות דיום השבת), שנקראת "מלוה מלכה", על שם שמלווים את המלכה, שבת מלכתא5:
איתא בבית יוסף6 "אבר יש באדם . . ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת" (סעודת מלוה מלכה) – שזהו ה"עצם לוז"7, חלק בגוף איש הישראלי ששום עניין שבעולם אינו שולט עליו, כדאיתא במדרש8 ש"נתנו באש . . נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש וכו'", היינו, ששום דבר אינו יכול לאבד את העצם לוז שבאדם, ויתירה מזה, כדאיתא במדרשי חז"ל9 שממנו יבנה הגוף בתחיית המתים.
ונמצא, שהסעודה של מוצאי שבת, היא אמנם בציור של אכילה ושתייה, אבל היא עניין שלמעלה מהעולם, כיוון שקשורה עם העצם לוז שלמעלה מהעולם, שלכן אין עניני העולם שולטים עליו כו'.
ג. ובהקדמה – שקיומה של העצם לוז נוגע לכללות מציאות האדם10:
בבריאת האדם כתיב11 "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה (ואחר כך) ויפח באפיו נשמת חיים", שזהו עניין של חיבור גשמיות עם רוחניות, ובזה גופא – רוחניות שנלקחת "מאיגרא רמה"12, שהרי "נשמה שנתת בי טהורה היא"13, שזוהי דרגא נעלית יותר מ"בראתה", "יצרתה" ו"נפחתה" (ששם נמשכת הנשמה לאחרי זה), דקאי על עולם הנשמות, עולם המלאכים ועולם הגלגלים14, או בעומק יותר – כפי שנתבאר בקבלה וחסידות – עולמות בריאה יצירה עשיה; ורוחניות זו שנלקחת "מאיגרא רמה", מתקשרת עם גוף גשמי וחומרי בעולם למטה.
וכידוע הפירוש (המובא בפוסקים15 להלכה) בנוסח ברכת "אשר יצר" שסיומה "ומפליא לעשות" – דקאי על קישור וחיבור רוחניות וגשמיות שנעשה רק בכוח ה"מפליא לעשות".
וזוהי גם תכלית הכוונה – שלא זו בלבד שהנשמה תישאר בשלימותה, כמו שכתוב16 "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" (כפי שאומרים גם ב"ויתן לך"), "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"17, ועוד באופן נעלה מכמו שהיתה "בבואך", דאם לא כן, לא היה כדאי כל הסבל ("די גאַנצע מאַטערניש") שבירידה למטה – אלא עוד זאת, שהנשמה תיקח עמה גם את הגוף, שלכן, גם עניין קבלת השכר הוא באופן שתכלית העילוי בזה הוא בתחיית המתים, נשמות בגופים דווקא.
וכידוע הפלוגתא של הרמב"ם והרמב"ן בעניין זה, והפסק-דין הוא שתחיית המתים (נשמה בגוף) תהיה לא רק לפי שעה, ואילו לאחרי זה יהיה תכלית העילוי במעמד ומצב שהנשמה אינה מלובשת בגוף, שזוהי דעת הרמב"ם18, אלא כדעת הרמב"ן19 שתכלית העילוי הוא כאשר הנשמה קשורה עם הגוף דווקא20.
ולכן, צריכים לשתף את הגוף בכל העליות ובכל עניני העבודה שפועלת הנשמה בהיותה קשורה עם הגוף (בכוח ה"מפליא לעשות") בעולם למטה – כמודגש בכללות עניין העבודה, כמו שכתוב21 "ולעבדו בכל לבבכם", ואמרו רז"ל22 "איזו היא עבודה שהיא בלב כו', זו תפלה", היינו, שהעבודה צריכה להיות "בתוך הלב ועם הלב"23 ("אין האַרצן און מיטן האַרצן"), וכמבואר בחסידות24 שהעבודה צריכה להיות בדרך כזו עד שבשר הלב יהיה בתנועה של שמחה והתרחבות כשמרגיש אהבת השם, ויהיה בתנועה של כיווץ כשמרגיש יראת השם.
ולכאורה אינו מובן:
הדין הוא ששינוי החוזר לברייתו אינו קונה25, דהיינו, שכאשר עושים שינוי בדבר באופן שלאחרי זה יכולים לבטל לגמרי את השינוי, הרי גם כאשר השינוי נמצא עדיין, אינו דבר קיים ואינו מציאות אמיתית, כיוון שהשינוי יכול להתבטל לגמרי עד שלא יישאר ממנו שיריים.
ובנדון דידן, גם כאשר הנשמה עובדת עבודתה בגוף ועם הגוף לפעול בו שינוי (בירור וזיכוך) – הרי זה שינוי החוזר לברייתו, כיוון שבנוגע לגוף כולו (הלב וכל שאר האברים) נאמר26 "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ואם כן, השינוי שנעשה בלב ובכללות הגוף אינו שינוי קיים אפילו בשעת מעשה?
והמענה על זה – שישנו העצם לוז, שגם כאשר כל עניני הגוף חוזרים לברייתם, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", נשאר עצם הלוז בקיומו, ובמילא אין השינוי שבו חוזר לברייתו, ועניין זה פועל על כל רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבגוף שנעשים מציאות קיימת ואמיתית, כיוון ששוב אי אפשר לומר שכל הגוף חוזר לברייתו, שהרי העצם לוז מעכב את הדבר.
ועוד זאת, שהעצם לוז מעניקה מציאות אמיתית לכל עניני הגוף – לא רק קודם שמתבטלת מציאותם ("אל עפר תשוב"), אלא גם לאחרי כן, שהרי תחיית המתים היא באופן שמהעצם לוז (שנשארת בקיומה, שינוי שאינו חוזר לברייתו) נעשה בנין כל הגוף, שמתקבצים וחוזרים כל האברים שהיו קשורים עמו בהיותו בחיים חיותו בעלמא דין.
וזהו כללות עניין מוצאי שבת – שמתבטא בגלוי בסעודת מלוה מלכה, שממנה נהנה העצם לוז, שעניין זה קשור עם תחיית המתים.
וזהו טעם המנהג בכמה קהילות שמזכירים אז את אליהו הנביא27 – כיוון ש"תחיית המתים בא על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב", כדאיתא בסוף מסכת סוטה.
[. .] וההודעה וההתחלה על עניין תחיית המתים ("הקיצו ורננו שוכני עפר") – הרי זה בסעודת מלוה מלכה שבמוצאי שבת.
ד. והעניין בזה:
למרות שיוצאים מיום השבת שהוא מעין "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"28, ונכנסים לימות השבוע, באופן שצריכים להבדיל בין הקודש ובין החול – הרי אדרבה, מה"מיצר" שפועלת ההבדלה, יכול לבוא לאחרי זה עניין של סעודה באכילה ושתייה שמגעת ומתקשרת עם העצם לוז, הקשורה ופועלת את העניין של תחיית המתים.
ולכל לראש – שפועל את עניין תחיית המתים בעצמו, להחיות את כל העניינים שבו שאינם קשורים עם קדושה שהיא מקור החיות, שלכן אמרו חז"ל29 "רשעים בחייהן קרויין מתים", והיינו, ש"רשעים" קאי על כל העניינים השייכים ל"צד אחר שאינו צד הקדושה" (כמבואר בתניא30), ובמילא צריכים להחיותם, וכן צריך להחיות את ה"א-ל זר אשר בקרבך"31,
וממשיכים זאת על כל ששת ימי המעשה – שיהיו ימים חיים ("לעבעדיקע טעג"), על-ידי זה שבכל ל"ט מלאכות של עובדין דחול יהיה עניין "בכל דרכיך דעהו"32, "דעהו" דייקא, כמבואר בתניא33 ש"דעת" "הוא לשון התקשרות", ולא רק התקשרות סתם, אלא באופן ש"מקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק כו'", שמזה יבואו "תולדות" שאינם "דמיונות" אלא אמיתיות, מציאות אמיתית, כיוון שקשורה עם אמיתת המציאות – הקב"ה ("דעהו").
ה. וזהו גם שמיד בצאת השבת מתחילים באמירת "ויתן לך האלקים מטל השמים וגו'"34:
ובהקדמה – שבפסוק זה ישנם ב' פירושים: א) דרשת חז"ל35 שקאי על לימוד התורה – "מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זה אגדה" (שבזה נכלל36 גם רזין דאורייתא ורזין דרזין37);
ב) על-פי הכלל בדברי חז"ל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"38 – הרי הכוונה היא "מטל השמים ומשמני הארץ גו'" כפשוטו, דקאי על כל צרכי האדם הגשמיים, אלא כפי שהם "משמני הארץ", ו"מטל השמים" ש"טל לא מיעצר"39, ובמילא הרי זה נמשך "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"40.
וכיוון שהפירוש שקאי על מקרא משנה תלמוד ואגדה נקבע באותן תיבות שבהם מדובר אודות "טל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש" כפשוטם – מוכח שעניינם חד הוא,
– על דרך דרשת חז"ל במסכת נדה41 "שעטנז כתיב, עד שיהיה שוע טווי ונוז" (שצריכים להיות כל ג' העניינים יחד), ולא "או שוע או טווי או נוז", "מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא" –
היינו, שכאשר יהודי הולך בדרך הישר של ספר הישרים42, שזוהי דרך התורה והמצווה – אזי מקבל "מטל השמים ומשמני הארץ גו'" הן ברוחניות והן בגשמיות, ובאופן של חיבור רוחניות וגשמיות, בכוח ה"מפליא לעשות".
ויש להוסיף, שב"ויתן לך" מרומז גם עניין תחיית המתים – שזהו כללות העניין דקישור רוחניות וגשמיות – שהרי דרשו חז"ל35 בפירוש "ויתן", "יתן ויחזור ויתן", "יתן" (בפעם הראשונה) – קודם ההסתלקות, "ויחזור ויתן" – לאחרי כן, כאשר "הקיצו ורננו גו'".
ו. וזהו כללות ענינו של מוצאי שבת – שבו נותנים כוח לכל אחד ואחד מישראל שיוכל לעבור את ששת ימי החול באופן של המשכת וחיבור רוחניות עם גשמיות,
ובפשטות – ש"מטל השמים זו מקרא" נמשכת ההשפעה "מטל השמים" כפשוטו בנוגע לכל העניינים שצמיחתם היא על-ידי טל השמים, ו"משמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זה אגדה" נמשכת ההשפעה "משמני הארץ" כפשוטו בנוגע לכל הצרכים שבאים מתבואות הארץ, וכמו כן כל הברכות שאומרים ב"ויתן לך".
ויש להוסיף, שזהו ענינה של פנימיות התורה, תורת החסידות, שמבארת ומסבירה כיצד יכול להיות העניין ד"עבדו את ה' בשמחה"43 בכל מעמד ומצב שבו נמצאים, וכיצד יכולים להפיק טוב וקדושה מכל העניינים הגשמיים – הרי לאחרי ביאור והסבר תורת החסידות, יכולים לדרוש מהשם יתברך שייתן רב טוב גשמי כפשוטו, כיוון שמקודם לכן למדו את העניין בתורה, שבכל דבר גשמי ישנו ניצוץ אלקי, ובמילא, ככל שתרבה הגשמיות, ירבו גם ניצוצי אלקות, ועל-ידי זה יוכל לפעול יותר גם בחייו הרוחניים.
וזהו גם כללות נקודת הפתגם [. .]44, שהשם יתברך ייתן לבני-ישראל גשמיות, ובני-ישראל יעשו מהגשמיות – רוחניות.
וכאשר יהודי עובר את ששת ימי החול באופן כזה, אזי נעשה אצלו יום השבת באופן נעלה יותר מיום השבת שלפניו, כמו שכתוב45 "ילכו מחיל אל חיל", בעילוי אחר עילוי, ועד שבאים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".
(מהתוועדות מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"א. תורת מנחם כרך ל, עמ' 57-63, בלתי מוגה)
____________________________
1) מכילתא יתרו כ, ח. נת' בלקו"ש חט"ז ע' 231 ואילך.
2) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס ש. וראה גם "חקרי מנהגים" (קה"ת תשנ"ט) ע' קלז ואילך. וש"נ.
3) ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. מהרי"ל – הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא ע' 53. שו"ע אדה"ז או"ח סוסק"פ. סתל"ב סי"א. סתנ"ב ס"ד. סתצ"ד סט"ז. ועוד.
4) ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט תשי"ז ס"ד (תו"מ חי"ט ס"ע 24 ואילך). וש"נ.
5) ראה פרש"י שבת קיט, רע"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ב.
6) לטאו"ח ס"ש (משבלי הלקט).
7) אלי' רבה או"ח שם אות ב (ממטה משה).
8) ב"ר פכ"ח, ג. ויק"ר פי"ח, א.
9) ב"ר וויק"ר שם. תוד"ה והוא (ב"ק טז, ב). זח"א סט, א. קכו, סע"א (מהנ"ע). קלז, א (מהנ"ע). ועוד.
10) ראה גם תו"מ חכ"ד ע' 147 ואילך. וש"נ.
11) בראשית ב, ז.
12) ע"פ לשון חז"ל – חגיגה ה, ב.
13) נוסח "אלקי נשמה" בברכות השחר (ברכות ס, ב).
14) ראה גם תו"מ חכ"ט ע' 82. וש"נ.
15) רמ"א או"ח ס"ו ס"א.
16) תבוא כח, ו.
17) ב"מ קז, סע"א.
18) הל' תשובה פ"ח ה"א-ב. פהמ"ש לסנהדרין פ' חלק (ד"ה ועתה אחל).
19) בשער הגמול בסופו (בהוצאת שאוועל ע' שט).
20) ראה תו"מ סה"מ שבט ע' שסה. וש"נ.
21) עקב יא, יג.
22) תענית ב, סע"א.
23) סה"מ תרפ"ח ע' קד. ועוד.
24) ראה סה"מ קונטרסים ח"ב רצ, ב ואילך. סה"מ ה'ש"ת ס"ע 112 ואילך.
25) ב"ק צג, ב. צו, א. רמב"ם הל' גזילה פ"ב ה"י. שו"ע חו"מ סש"ס ס"ה.
26) בראשית ג, יט.
27) ראה טעמי המנהגים עניני שבת סתכ"א. וש"נ.
28) תמיד בסופה.
29) ברכות יח, רע"ב.
30) פ"ו.
31) ראה שבת קה, ב.
32) משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
33) ספ"ג. וראה פמ"ב (נט, ב). אגה"ק סוסט"ו.
34) תולדות כז, כח.
35) ב"ר פס"ו, ג. הובא בפרש"י עה"פ.
36) ראה תניא אגה"ק סכ"ג (קלז, רע"א). ספר הערכים – חב"ד ערך אגדה ס"א (ע' קג ואילך). וש"נ.
37) ראה בארוכה אמרי בינה שער הק"ש ספנ"ג ואילך.
38) שבת סג, א. וש"נ.
39) תענית ג, סע"א.
40) נוסח ברכה הג' דברהמ"ז.
41) סא, ב. וש"נ. וראה גם תו"מ חכ"ט ע' 206.
42) ראה ע"ז כה, א.
43) תהלים ק, ב.
44) אג"ק שלו ח"ב ע' רסה (נעתק ב"היום יום" כז טבת). וראה "היום יום" כט אד"ש. כז אלול.
45) תהלים פד, ח. וראה לקמן הערה 164. וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
