מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1194 - כל המדורים ברצף
	עוינות שאין לה הסבר
	חדש על המדף
	הכוח להיות 'ישראל'
	יהודי
	חברים טובים
	מידה כנגד מידה
	בעקב עשיו
	שני סוגים ביצר
	חסד של אמת מתוך רגש
	מעשר כספים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1194, ערב שבת-קודש פרשת תולדות, ג' בכסלו תש"ע (20.11.2009)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

עוינות שאין לה הסבר

תופעת האנטישמיות היא אחת החידות האנושיות הבלתי-ניתנות להסבר. היא מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה, ואין היא תלויה בשום דבר שנעשה או לא נעשה

אין סיבה להתרגש מהמספר הגדול של מדינות העולם שתמכו באימוץ דוח גולדסטון. חבל להשחית מילים על צביעותו של העולם. רוב המדינות שהרימו את ידן בעד אישור הדוח ראויות לדוח חריף פי שבעים ושבעה, על פשעים אמיתיים שהמדינות האלה עושות כנגד אזרחים. מדינות שטובחות באזרחים ללא הבחנה מטיפות לנו מוסר. מדינות שלא עשו אפילו אלפית מהמאמץ שעשה צה"ל כדי להימנע מפגיעה באזרחים, דורשות 'לחקור' דווקא את הפעילות ההגנתית שלנו, שאין צודקת ממנה. אבל האם מישהו באמת הופתע מזה? ככה מתנהגות אומות-העולם מאז ומעולם.

תופעת האנטישמיות היא אחת החידות האנושיות הבלתי-ניתנות להסבר. בעולם חיים בני-אדם מכל הגזעים והתרבויות, ואין אח ורע לשנאה כלפי העם היהודי. היו עמים שסבלו משנאת העמים האחרים, אבל זו הייתה איבה לפרק-זמן מוגבל, ובדרך-כלל היו לה סיבות ניתנות להסבר. העוינות לעם-ישראל מלווה אותנו לכל אורך ההיסטוריה, ואין היא תלויה בשום דבר שנעשה או לא נעשה.

לא בגלל השוני

היו שניסו להסביר את האנטישמיות באורחות-החיים הנבדלים של היהודים. דתם, לבושם והתנהגותם היו שונים משל העמים האחרים, ולכן עוררו איבה ושנאה – כך טענו. אחר-כך ראינו ששונאי-ישראל לא הבדילו בין דתיים לשאינם דתיים, בין לובשי שחורים לבין יהודים הלבושים על-פי הצעקה האחרונה של האופנה המודרנית.

הערבים מתלבשים אחרת מהמקובל בעולם המערבי, מדברים בשפה ייחודית להם, שומרים את מנהגיהם ואורחותיהם, והעולם כולו מכבד אותם ונזהר בכבודם. ואילו מנהיגי ישראל מתלבשים כמקובל בעולם, משתדלים לדבר אנגלית רהוטה, מנסים להידמות לשאר מנהיגי העולם – ותמיד-תמיד יועמדו בפינה. הם זוכים למחמאות רק בשעה שהם נענים לדרישות אויביהם, נסוגים ונחלשים.

ומנגד, דווקא בימינו יהודים שומרי תורה ומצוות נהנים ברחבי העולם מיחס של כבוד והערכה. במרבית המדינות השלטון מתייחס ליהודים הדתיים והחרדים בכבוד, מתחשב בבעיותיהם ומקבל בהבנה את צורכיהם הייחודיים. ההנחה שאורח-החיים הייחודי הוא הגורם לשנאת הגויים, אין לה שום בסיס עובדתי.

בקרוב זה יסתיים

את שורשי האנטישמיות אנחנו מוצאים בפרשת השבוע, המספרת על לידתם של יעקב ועשיו. המאבק ביניהם מתחיל עוד בהיותם ברחם אימם. כבר בשלב זה "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – זה מושך לכיוון אחד ואחיו מושך לכיוון השני. כשרבקה המודאגת הולכת לברר את פשר הדבר, היא מקבלת את התשובה: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום יאמץ".

המתח הפנימי בין יהודים לגויים נעוץ אפוא בשורש הווייתם. זה מאבק מתמיד שלא ייגמר עד ביאת המשיח. לעיתים הוא לובש דמות חמורה ומכוערת, ולעיתים הוא נושא אופי מעודן ומאופק יותר, אבל המתח הבסיסי הזה קיים לעולם.

התורה הבטיחה - והמציאות הוכיחה זאת - שכאשר יהודים ממלאים את תפקידם ומתנהגים כיהודים, עשיו חש יראת-כבוד כלפיהם. באורח פרדוקסלי משהו, דווקא כאשר ההבדלים בין יהודים לגויים באים אל מלוא ביטוים, הדבר מעורר הערכה מצד הגויים, ואילו הנטייה להידמות לגויים ולהתבולל בתוכם, מעוררת תגובה הפוכה של בוז וזלזול.

האיבה העתיקה של 'עשיו' ל'יעקב' תגיע בקרוב לקיצה, בגאולה הקרובה לבוא על-ידי משיח-צדקנו. אז יבינו היהודים את חשיבות תפקידם, ובעקבותיהם יבינו זאת גם הגויים, ותתקיים הנבואה: "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך", כאשר העולם כולו יסייע לעם-ישראל למלא את ייעודו בתיקון העולם.

  ספרים

דיני איטר
מאת יהודה-לייב ויואל-יאיר נחמנסון
בהוצאת המחברים

האיטר ('שמאלי') נתקל בהרבה שאלות הלכתיות בחיי היום-יום, מנטילת ידיים בבוקר ועד ענידת הטבעת בחופה. בספר הזה כונסו ההלכות השכיחות והמצויות הנחוצות לכל איטר ואיטרת בכל מעגל השנה. 330 עמ'. טל' 03-9600770.

שכלתנות בלבוש חסידי
מאת יעקב גוטליב
בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן

הספר עוסק ביחסם של אדמו"רי חב"ד לרמב"ם ובפרשנות החסידית לתורתו. הוא חושף את השאיפה למצוא את ההרמוניה בכל כתביו של הרמב"ם, מידיעת ה' ועד הלכות משיח. 234 עמ'.

קול יעקב
מאת הרב יוסף-שלמה שמשון
בהוצאת המחבר

בספרות חז"ל מסופר רבות על הופעות של בת-קול. מהי בת-קול, מי שומע אותה והאם יש לה משקל בקביעת ההלכה? אוסף עיונים ומדרשים בנושא מעניין זה. 245 עמ'. טל' 054-7257364.

דרכים נסתרות
מאת הרב זלמן רודרמן
בהוצאת המחבר

עיבוד לילדים של 'ספר הזיכרונות' לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש. שני כרכים ובהם עשרות סיפורים מרתקים, החושפים את העולם המופלא של תורה, חסידות ומידות טובות בימים שעברו. 620 עמ'. טל' 03-9600770.

  שלחן שבת

הכוח להיות 'ישראל'

בתחילת הפרשה התורה מספרת על התופעה המוזרה שחשה רבקה אימנו: "ויתרוצצו הבנים בקרבה". חז"ל מסבירים, שכשאשר עברה ליד בית-מדרש הרגישה שהעוּבָּר מבקש לצאת, וגם כשעברה ליד בית עבודה-זרה הרגישה שהעוּבָּר מבקש לצאת. כשהלכה לדרוש את ה' נאמר לה: "שני גויים בבטנך". כלומר, אין זה תינוק אחד הנמשך הן לקדושה הן לעבודה-זרה, אלא שני תינוקות – שני עמים.

בהמשך הפסוק מוגדרת מערכת היחסים ביניהם: "ולאום מלאום יאמץ". בין יעקב לעשיו נטושה מלחמה תמידית, וכשזה קם – זה נופל.

אין 'שלום'

יעקב מייצג את היהודי הנלחם בקשיים ובהפרעות שעורם כנגדו הצד השני, המכונה עשיו. יעקב רוצה לעבוד את ה', לעסוק בתורה ולהתעלות לדרגה רוחנית עליונה. כנגדו מתייצב 'עשיו', המייצג את ענייני העולם הזה, ומושך אותו לתאוות העולם הגשמי, מתוך שאיפה להשקיעו בענייני הגוף והחומר.

במלחמה הזאת לא יכול להתקיים 'שלום', אלא כאשר צד אחד גובר, הצד השני נופל. אם צד הקדושה גובר, הצד השני נכנע כלפיו והשליטה היא בידי הנפש האלוקית. לעומת זה, אם חלילה גובר הצד הגשמי והחומרי, הנפש האלוקית נשבית בתוך ענייני החומר והיא שרויה בגלות.

העלאת הניצוצות

אמנם המלחמה הזאת כבדה וקשה, ולעיתים 'עשיו' קם ו'יעקב' נופל, אך מכיוון ש'יעקב' קשור עם הקב"ה, שהוא כול-יכול ואין שום דבר היכול לעמוד כנגדו – גם ל'יעקב' יש הכוח הזה, לגבור על כל הקשיים ולנצח במלחמה. כוח זה קיים אצל כל יהודי, שהוא "נצר מטעיי, מעשה ידיי" של הקב"ה, ולכן ודאי שבסופו של דבר ינצח.

משמעות הניצחון איננה מצטמצמת ליציאת הנפש האלוקית משבי החומר ולסילוק המכשולים וההפרעות שהציב 'עשיו', אלא שהיא מצליחה לגאול ולהעלות את כל הניצוצות האלוקיים השייכים אליה. בסופו של דבר "לא יידח ממנו נידח", ואפילו ניצוץ אלוקי אחד לא יאבד חלילה אלא ישוב למקורו.

הניצחון מובטח

לאחר שיהודי משיג את הניצחון הוא מכונה 'ישראל'. השם הזה מבטא את הניצחון על כל הקשיים: "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". 'אלוקים' מייצג את ההשפעה הרוחנית הנותנת חיוּת לדברים הגשמיים והחומריים. 'אנשים' הם בני-אדם הלועגים ליהודי השומר תורה ומצוות. אבל 'ישראל' הוא למעלה מהם, עד שגם הם נותנים 'הסכמה' על הברכות.

לכן במוצאי שבת אומרים "אל תירא עבדי יעקב". ביום השבת יהודי מתעלה למדרגת 'ישראל', והוא עומד למעלה מענייני העולם החומרי, אבל במוצאי שבת, כאשר חוזרים לענייני העולם, שזו מדרגת 'יעקב', היהודי נזקק לחיזוק מיוחד. וזה מה שאומרים לו: אל תחשוש לרדת למדרגת יעקב, כי יש לך כוח לגבור על הקשיים ולהגיע לניצחון המושלם, עד ל'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים', בגאולה האמיתית והשלמה.

(תורת מנחם כרך כב, עמ' 36)

  מן המעיין

יהודי

באר בנפש

"ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים" (בראשית כו,יט). בכל יהודי יש "באר מים חיים", אלא שלפעמים היא מכוסה באבנים ובטיט. הפסוק מלמדנו שיש להסיר את הכיסויים, לחפור בפנים ולהתמסר אל הזולת, עד שמגיעים אל המים החיים ומגלים אותם. 

(הרבי מליובאוויטש)

זהב נשאר זהב

יהודי הוא כדינר זהב – גם אם הוא מעלה חלודה או מלוכלך ברפש, הוא נשאר דינר זהב. צריך לרחצו ולמרקו ואז יחזור ליופיו.

(רבי מרדכי מלכוביץ')

מהו יהודי

בספר התניא מבואר שנשמתו של כל יהודי, יהיה מי שיהיה, נובעת "ממוח העליון שהיא חכמה עילאה כביכול, כמשל הבן הנמשך ממוח האב". אמר על כך אחד מגדולי החסידות, בעת התוועדות חסידית, כשעיניו זולגות דמעות: 'חכמה עילאה' בתוך שק של בשר ועצמות עם דם רותח...

(ליקוטי דיבורים)

להרים את התפילין

רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב אמר: ריבונו-של-עולם, ישראל הם תפילין שבראשך. יהודי פשוט אם נפלו התפילין שלו לארץ, מיד הוא מרים אותן בזהירות, מנקה אותן ומנשק אותן. ואתה, ריבונו-של-עולם, התפילין שלך נפלו על הארץ, למה אינך מרים אותן!

למעלה מכל טומאה

כל הטומאות שבעולם אין בכוחן לטמא את ה'מודה אני' של יהודי. ייתכן שחסר בפרט כזה או אחר, אך ה'מודה אני' נותר שלם. לכן אומרים 'מודה אני' קודם נטילת ידיים, אפילו בידיים טמאות, כי ה'מודה אני' הוא למעלה מכל טומאה.

(היום יום)

קשר לכלל-ישראל

רבי יחיאל מזלוצ'וב אמר: אני מקשר את עצמי עם כלל ישראל – עם הגדולים ממני שיעלו אותי, ועם הקטנים ממני שיתעלו על-ידי.

יש תקווה

יהודי, גם אם נפל למקום שנפל, מאחר שמחזיק עצמו במשהו, עדיין יש לו תקווה לשוב ולחזור אליו יתברך.

(רבי נחמן מברסלב)

ההלכות מעידות

מאות הלכות יעידו על חיבתו של הגוף היהודי לפני הקב"ה – דיני מאכלות אסורות, דיני חיי המשפחה, דיני הצומות, דיני חילול שבת, ודיני חילול יום-הכיפורים.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

  אמרת השבוע

חברים טובים

החת"ם-סופר הקפיד מאוד שבניו יתחברו עם חברים טובים, והיה מתעניין מאוד בקשרים החברתיים שלהם. פעם אחת הסביר מדוע הדבר חשוב כל-כך:

התורה מספרת על רבקה 'ויתרוצצו הבנים בקרבה'. כשהייתה עוברת ליד בית-מדרש היה יעקב רוצה לצאת. ונשאלת השאלה, למה רצה לצאת, והלוא כשהעובר בבטן אימו בא מלאך ומלמדו את כל התורה כולה. וכי בבית-המדרש היה מורה טוב מזה?

והתשובה היא שכאשר שרויים במחיצה אחת עם עשיו, אין כל תועלת בלימוד התורה אפילו מפי מלאך, ולכן יעקב רצה לצאת משם ולהיפרד מעשיו.

  מעשה שהיה

מידה כנגד מידה

מגֵפה קשה פשטה בעיר אליק שבמערב אוקראינה. מיום ליום גדל מספר הנספים בה, במיוחד בין צעירים ועוללים, ואין מושיע. הציבור קיבל עליו תעניות, תפילות ודמעות נשפכו כמים, אולם שערי שמים כאילו ננעלו, והמצב מחמיר והולך.

המכה הזאת באה בתקופה קשה לקהילה היהודית. מאז ומעולם סבלו היהודים משכניהם הגויים, אבל בעת האחרונה החמיר המצב מאוד. הדבר קרה בהשפעת הכומר המקומי, שהיה שונא ישראל מושבע, והטיף השכם והערב לשנאת היהודים. בעקבות דברי ההסתה רבו הפגיעות ביהודים, והיה רחוב אחד שכל יהודי שעבר בו היה מותקף ומוכה באכזריות.

בעיר התגורר הצדיק רבי צבי-אריה מאליק, תלמידו של המגיד ממזריטש. כוחו הרוחני והנפלאות שחולל היו שם-דבר בכל הסביבה. היו צדיקים שכינוהו בחיבה 'הגנב', באומרם שגם כאשר שערי התפילות ננעלו, הוא מצליח לפרוץ את כל המנעולים, לחתור תחת כיסא הכבוד ולבטל את הגזֵרות.

עם פרוץ המגֵפה לא חדלו מלהתדפק על דלת ביתו. הורים לילדים חולים וראשי הקהילה, כולם משוועים בבקשת ברכה לרפואה ולהפסקת המגֵפה. הצדיק עומד ומתחנן, מפיל את תחינתו לפני הקב"ה, דמעות זולגות מעיניו, הוא אינו אוכל ואינו ישן; אולם הפעם אין הוא מצליח להעביר את רוע הגזֵרה.

כשראה שכל מאמציו עלו בתוהו אמר למקורביו: "אין לפנינו עצה אלא לקיים את מה שנאמר בגמרא על הפסוק 'ואתן אדם תחתיך' – 'אל תקרי אדם אלא אֱדוֹם'. יבואו שונאי ישראל תחתינו והגזרה תחול עליהם".

הוא ביקש מפרנסי העיר להביא לפניו מאה ושישים מטבעות כסף, לשם עריכת 'פדיון נפש' מיוחד.  הפרנסים מיהרו לקיים את בקשתו, והוא הסתגר בחדרו. כמה מבני העיר, שהתמצאו ברזי הקבלה, התלחשו שהצדיק עורך עכשיו 'פדיון' מיוחד, שסודו ידוע רק לצדיקים הגדולים, באמצעות מאה ושישים מטבעות כסף, כמניין 'צלם'.

דרוכים ומתוחים המתינו ראשי הקהילה לצאת הצדיק מחדרו. כעבור זמן יצא רבי צבי-אריה, צרור המטבעות בידו, ואמר: "תנו שקית זו לבחור צעיר וקל-רגליים, שיעבור בריצה ברחוב המסוכן, שבו שונאי-ישראל מתקבצים, ויפזר שם את המטבעות".

הוראת הצדיק התמלאה מיד. בחור נמרץ לקח את צרור מטבעות הכסף, חצה בריצה מהירה את הרחוב המסוכן ופיזר את המטבעות לכל אורכו.

כשהגויים ראו את הבחור היהודי נכנס אל הרחוב, החלו לדלוק אחריו, אך במהרה עטו אל השלל והחלו להתקוטט על המטבעות. בכל פינה לאורך הרחוב נראו התגודדויות והתכתשויות בין פרחחי הגויים, שניסו לחטוף זה מידו של זה את מטבעות הכסף. "היהודים יצאו מדעתם", גיחכו ביניהם.

מאותו יום דעכה המגֵפה בשכונות היהודים, וגם מי שחלו החלו להירפא. לעומת זה, בשכונות הגויים הוסיפה המגֵפה להפיל חללים, ורבים מהפורעים שאהבו להציק ליהודים נפגעו.

דבר פיזור המטבעות נודע לכומר האנטישמי. הוא החל לחקור בעניין וגילה כי זו הייתה הוראתו של הצדיק. בתוך כך נודע כי המגֵפה נעלמה משכונות היהודים, והכומר קישר מיד בין הדברים.

משולהב משנאת ישראל רץ הכומר אל מושל המחוז והגיש תביעה כנגד הצדיק. המושל הורה לקבוע מועד למשפט. שוב עטפה חרדה את הקהילה היהודית. הם הכירו את שנאתו של הכומר, וידעו כי הסכנה נשקפת לא לצדיק בלבד, אלא הדברים עלולים להתפתח לפעולות נקם כנגד כל יהודי העיר.

כאשר הודיעו לצדיק על המשפט לא נראה נרגש כלל. להפך, הוא עודד את בני קהילתו להתחזק באמונתם ובביטחונם בה', והבטיח כי לא יאונה לו ולהם כל רע.

יום המשפט הגיע. לפני השופטים, ובראשם המושל המחוזי, התייצב הכומר ופתח בנאום רווי שטנה על הנזקים שהיהודים גורמים. בצבעים עזים תיאר את 'מעלליהם', שעליהם מנצח כביכול הצדיק.

מושל המחוז שמע את הדברים בנחת. שמע הצדיק ונפלאותיו היה ידוע לו והוא כיבדו מאוד. לעומת זה היה בליבו על הכומר, שבשנאתו ליהודים גורם הפרות חוק ואובדן הסדר בעיר.

"אמור-נא לי", פנה המושל אל הכומר, "האם יש הוכחה שיהודי כלשהו גרם בידיו נזק לציבור?".

"אין הוכחה למעשה ממשי של גרימת נזק", ענה הכומר בקול יבש, "אך בידנו הוכחות כי המגֵפה ברחובותינו באה בגללם".

"כיצד?", שאל המושל, שכבר ידע על האירועים, אולם העמיד פני תם.

בהתלהבות סיפר הכומר על התפרצותו של הצעיר היהודי אל רחוב הגויים, אגב פיזור מטבעות כסף לכל עבר, וכי מאז נעלמה המגֵפה מרחובות היהודים, בעוד היא מכה על ימין ועל שמאל בשכונות הנוצריות.

"אם-כן", נעשה קולו של המושל תקיף וסמכותי, "יש להטיל על היהודים עונש כבד, ואתה הכומר תהיה ממונה על ביצוע גזר-הדין".

שמחתו של הכומר נראתה היטב על פניו, והוא זקף את אוזניו לשמוע את גזר-הדין. שקט השתרר באולם, והמושל המשיך: "מחר בבוקר תעבור אתה ברחובות היהודים, ותפזר אצלם מלוא חופניים מטבעות כסף, מידה כנגד מידה"...

  לומדים גאולה

בעקב עשיו

היה אפשר להניח שהמלך המשיח, שלמות המין האנושי, יצמח מהייחוס המעולה ביותר, ייחוס שאין בו רבב (בעיניים שטחיות), אך התורה מספרת שראשית ייחוסו של המשיח בסיפור יהודה ותמר, שממנו נולד פרץ, שמזרעו יהיה המשיח. גם בהמשך אנו רואים שמשיח בן-דוד שורשיו ברות המואבית (שאמנם התגיירה גיור מושלם, ובכל-זאת, למה המשיח צריך לבוא דווקא ממואב?).

אומר המהר"ל מפראג (בספרו גבורות ה' פרק יח, ועוד): "הדבר הזה מופלא מאוד למבינים... כי הוא עמוק מאוד". הוא מסביר שהקדושה וה'קליפה' כרוכות זו בזו, עד שה'קליפה' עצמה היא הנותנת כוח לקדושה להעבירה מן העולם. הוא קושר זאת בפסוק שנאמר על יעקב (בראשית כה,כו): "וידו אוחזת בעקב עשיו", ומסביר שהדבר דומה לפרי, "שכאשר הוא בלתי-נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלמותו, ואז, כאשר הפרי גדול, נפסדה הקליפה מכוח גידול הפרי".

המשיח "יושב עמהם במדינה"

דבר דומה אנו מוצאים בגאולת מצרים, שהיא מעין 'דגם' של הגאולה העתידה. במקומות אין-ספור מצויין הדמיון בין שתי הגאולות הללו, והדברים מתבססים בעיקר על הפסוק (מיכה ז,טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

הדמיון בין גאולת מצרים לגאולה העתידה איננו במהלכי הגאולה בלבד, אלא גם בדמותו של הגואל. במקומות רבים משווים בין 'גואל ראשון' ל'גואל אחרון'. אצל שניהם יש תקופות של "נגלה ונכסה" וכו'. הקשר ביניהם הדוק כל-כך, עד שהמדרש אומר (שמות-רבה פרשה ב,ד): "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

והנה, גואל ישראל, שהוציא את בני-ישראל ממצרים, משה רבנו, גדל דווקא בבית פרעה. זה פלא עצום: וכי לא היה מן הראוי שמשה רבנו, אדון כל הנביאים, גואלם של ישראל, יגדל בבית יהודי קדוש וטהור?! מדוע דווקא הוא היה צריך לגדול בבית פרעה, מרכזה של טומאת מצרים?

המדרש (שם פרשה א,לא) מציין זאת בלי להרחיב בהסבר: "בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה", והוא מביא על כך את הפסוק שנאמר על חירם: "ואוציא אש מתוכך". בהמשך נאמר שכך יהיה גם במשיח: "ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר 'שם ירעה עגל ושם ירבץ'". כלומר, הן משה רבנו הן המלך המשיח צומחים מאותה מלכות שאותה הם אמורים להכות.

משום כך היה צריך משה רבנו, גואלם של ישראל, לעבור תהליך של גידול בבית פרעה דווקא, שכן כך מתקיים בו "וידו אוחזת בעקב עשיו" – הוא תופס את מלכות מצרים ב'עקב' שלה, בנקודת שקיעתה. משם הוא צומח ומשם הוא יונק את הכוחות שבסופו של דבר יאפשרו לו ליפרע ממנה.

הכנעת עשיו

אף המלך המשיח כך. מאחר שהוא המביא את קיצה של מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ, עליו לעבור תהליך של "יושב עמהם במדינה". המדרש מביא על כך את הפסוק "שם ירעה עגל ושם ירבץ", והמהר"ל מבאר, ש'עגל' מכוון למלך המשיח, "כאשר לא נמצא עדיין בשלמות מעלתו, כמו עגל שלא נשלם גידול שלו". ובתקופה זו נאמר עליו "שם ירעה", כלומר, משם הוא יונק כוחות. ולבסוף "וכילה סעיפיה" – הוא מכלה ומבטל את מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ.

זה הסדר שקבע הקב"ה, שהקדושה צומחת דווקא בתוך המציאות המתנגדת לה, אך בסופו של דבר, דווקא העובדה הזאת מאפשרת לקדושה להכניע את הקליפה. לכן בימות המשיח יתקיים הייעוד (עובדיה בסופו): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה". שלמות המלוכה של הקב"ה תהיה דווקא כאשר יסתיים הבירור של עשיו, וזה יכול להיעשות דווקא על-ידי יעקב ש"ידו אוחזת בעקב עשיו".

  פתגם חסידי

שני סוגים ביצר

"שני מיני יצר-הרע יש באדם: האחד מסיתו לדבר עברה, ואילו השני מנסה לשכנעו שהעברה עצמה היא מצווה" (רבי מנדלי מרימנוב)

  חיים יהודיים

חסד של אמת מתוך רגש

הוא מזקני אנשי החברה-קדישא בארץ. מאחוריו עשרות שנים של עיסוק בעבודה הקשה והכואבת הזאת. אך אף-על-פי שהוא כבר מתקרב לגיל שמונים וחמש אין יצחק דנציגר חושב לפרוש. "לפני שנים רבות החלטתי שאפרוש רק כאשר הבאת נפטרים לקבר ישראל תיהפך לעבודה, לעניין טכני, נטול רגש", הוא אומר. "ברוך ה', זה לא קרה לי, ולכן אני ממשיך".

את עיסוקו בעבודת הקודש הזאת מלווה כאב אישי כפול. "פעמיים נדרשתי ללַוות למנוחת עולמים אנשים צעירים ממשפחתי הקרובה", הוא מספר. "הראשון היה חתני אילן בן דב, שנפטר בגיל 29 בעקבות תאונת דרכים. הוא פונה עם הפצועים למרכז הרפואי סורוקה, וביקש מהרופאים לטפל בפצועים האחרים. הוא עצמו נראה בסדר ואיש לא הבחין שיש לו דימום פנימי כבד. כשהתמוטט כבר לא היה מה לעשות. הוא הניח תינוק בן חצי שנה שלא זכה להכיר את אביו".

נפילת הנכד

לפני כשנתיים הִכה המוות שוב במשפחתו, כאשר נכדו, בן-ציון חיים הינמן הי"ד, נהרג בפעילות צבאית     במחנה הפליטים עין בית-אילמא בשכם. הוא נפל שבועיים לפני שחרורו. "זו הייתה טרגדיה קשה ביותר", מספר הסבא. "כאיש החברה קדישא התבקשתי להיכנס עם אביו ולזהות אותו. ליבי נקרע בקרבי. את התחושות הקשות הללו תרגמתי להמשך הפעילות בחברה-קדישא. אני יודע מה עובר על המשפחות וזה מסייע לי להוסיף לשמור על הרגש בעבודת הקודש".

המגע הראשון שלו עם העיסוק הזה היה כשהיה ממפקדי הפלוגה הדתית של חי"ש (חיל השדה) תל-אביב. הוא נקרא לזהות לוחמים שנרצחו בידי פורעים ערבים בדרכם לבן-שמן. "זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי כי יש בי כוחות-נפש לעסוק בפעילות זו", הוא אומר.

מנהגי גרמניה

את העבודה הזאת הוא עושה כל חייו בהתנדבות. בעבר היה לו משרד פרסום וממנו התפרנס. בשלב מסויים החל להתנדב ב'חברה-קדישא – איחוד'. זה גוף שדואג לקבורתם של נפטרים יוצאי גרמניה, מתוך שאיפה לשמר את מנהגי הקבורה המיוחדים של הקהילה. "ברגע שקיבלנו הודעה על פטירת אחד מחברי הקהילה, היינו נכנסים לפעילות ודואגים לכל סידורי ההלוויה ולסיוע לבני המשפחה", הוא מסביר.

כיום הוא פועל בחברה-קדישא תל-אביב יפו והמחוז. הוא טוען כי הציבור אינו יודע להעריך את מסירותם ועבודתם הקשה של אנשי החברה-קדישא. "כמה מוּדעים לכך שאני וחבריי ב'איחוד' עושים את עבודת הקודש בהתנדבות? כמה יודעים שכל חברי ההנהלה שלנו בגחש"א תל-אביב-יפו והמחוז עושים את עבודתם בהתנדבות גמורה?", הוא קובל.

יש עלויות

אחת הטענות הרווחות היא על הסכומים הגבוהים הנגבים על קניית חלקות. הטענה הזאת מקפיצה אותו: "אנשים חושבים שאנו עושים הון תועפות ממכירת חלקות. הציבור אינו יודע מה הן העלויות העצומות הכרוכות בטיפוח ובשימור בית-עלמין. הביטוח הלאומי משלם לחברה-קדישא על הוצאות יום הקבורה, וכל השאר נופל על כתפיה. הדרך שלנו לממן זאת היא על-ידי מכירת חלקות קבורה בחיים, וגם כאן יש תעריף שהמדינה קבעה ואסור לחרוג ממנו. בכסף הזה גם נעשים הרבה מעשי צדקה, שהם חלק מתפיסתה של החברה-קדישא כגוף העוסק בחסד של אמת".

דנציגר: "אני יודע מה עובר על המשפחות"

  פינת ההלכה ומנהג

מעשר כספים

שאלה: האם נתינת מעשר לצדקה היא חובה, והאם מותר להשתמש בכסף זה למצוות אחרות?

תשובה: בפרשתנו (כו,יב) נאמר: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים", ואמרו חז"ל: "אומד זה – למעשרות היה"; ושיצחק אבינו "לקח את כל מעשר ממונו, וזרע צדקה לעניים".

בעניין מעשר כספים יש בפוסקים שלוש דעות: א) מעשר כספים הוא מן התורה. ב) זו מצווה מדרבנן אבל  חובה גמורה. ג) אין זה מן התורה ולא מדרבנן, אלא רק מנהג של מצווה.

לפי דעת אדמו"ר הזקן בעל התניא מעשר כספים הוא מצווה מדרבנן, ולכן מותר להשתמש במעות מעשר לצורך מצווה שהאדם אינו חייב בה, כגון הוצאות לימוד בניו הגדולים, אם אין ידו משגת. כמו-כן מותר להשתמש בכסף להדפסת ספרי-קודש. ההיתר הוא אפילו אם האדם כבר הפריש את מעות המעשר (שאם זו הייתה נתינה מדאורייתא, היו העניים זוכים בה ולא היה אפשר להשתמש בכסף לצרכים אלו). אבל מצווה המוטלת על האדם כחובה, עליו לקיימה משלו ולא מן המעשר.

על-פי דברי אדמו"ר הזקן, ש"עכשיו נהגו להרבות מאוד מאוד בצדקה" – יש נתינות לצדקה שבהן צריך לתת בדרך של 'בזבוז', בהוספה על הנתינות הקבועות או הרגילות, ולכן צריך שלא לדקדק בהן, ולתת אותן שלא ממעות מעשר.

מוטב לתת צדקה בשמחה ובטוב לבב, ובכל מקרה של ספק - לקחת ממעות חולין, ואחר-כך לדרוש מהקב"ה לקיים את הבטחתו (מלאכי ג,י) "ובחנוני נא בזאת", "עשר בשביל שתתעשר", והנתינה תביא הרחבה גם בגשמיות כפשוטה.

מקורות: שבת קיט,א. פרקי דר"א ר"פ ל"ג. תוס' תענית ט,א. שו"ע יו"ד סי' רמז ס"ד ברמ"א, וסי' רמט ס"א, ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן, הל' ת"ת פ"א ה"ז. צדקה ומשפט פ"ה ס"ב, וש"נ. תניא, אגה"ת ספ"ג ואגה"ק ס"י.'תורת מנחם - התוועדויות' כרך לד עמ' 272 ועמ' 281.