"באותו בוקר התעוררתי בהרגשה לא-טובה", פותח דב נבו (49) מנתניה את סיפורו המדהים. "הרגשתי הרגשה מוזרה בידי השמאלית, והיא גם רעדה מעט. התלבטתי אם ללכת לבית-הכנסת, אולם נזכרתי שזה יום של קריאת התורה והחלטתי להתאמץ. בני נהג ברכב, ובבואנו לבית-הכנסת נפלה שקית התפילין מידי השמאלית. התעלמתי והרמתי את השקית בידי הימנית.
"כשהגענו לקריאת התורה קראו לי לעלות לתורה. הרגשתי שאיני מסוגל לקום. רציתי לומר שקשה לי לקום ולא הצלחתי להוציא הגה מפי. בני עלה במקומי. בסיום התפילה סייע לי בני לצאת מבית-הכנסת, ואז מעדה רגלי השמאלית ונפלתי היישר אל דלת הזכוכית. רק תפיסתו החזקה של בני מנעה זאת ברגע האחרון.
"זה היה בדיוק לפני שנה, באחד מימי חודש שבט. קבענו לחגוג ביום הזה את יום-ההולדת השבעים של אבי. תכניות והצעות של אחיותיי ושלי עלו וירדו, ולבסוף התקבלה דעתי, כי מכיוון שאבא אוהב את ירושלים, יש לערוך את האירוע בירושלים דווקא. טרם יכולתי לשער עד כמה החלטה סתמית זו תהיה הרת-גורל בעבורי.
"הוחלט שכל המשפחה תצא יחדיו באוטובוס, נעשה מסלול הליכה באזור עין-כרם, ולאחריו נחגוג אירוע צנוע בקרבת מקום.
"כמה ימים קודם לכן חליתי בשפעת כבדה וסבלתי משיעול קשה. ובכל-זאת, גם החולשה הפתאומית שפקדה אותי באותו בוקר עדיין לא גרמה לי לשנות את כוונתי להתלוות לטיול ולחגיגה.
"אשתי חששה לנוכח מצבי ונועצה באימי, אחות במקצועה. השתיים החלו להפציר בי לוותר על ההשתתפות באירוע ולהישאר בבית. התנגדתי בנחרצות. לא ייתכן שאיעדר דווקא באירוע שכל-כולו לכבוד אבא. 'אני נוסע', סיימתי את הדיון. 'לכל היותר לא אשתתף במסלול ההליכה'.
"עליתי לאוטובוס בעזרת בני משפחתי, ומכאן והלאה איני זוכר דבר... מתברר שבמשך כל הנסיעה הייתי מנומנם או מטושטש, אך הסובבים אותי עדיין לא שמו לב לשינוי במצבי. רק לקראת הגעתנו לאזור עין-כרם הבחינו פתאום אשתי ואימי שהצד השמאלי של פניי שמוט ונפול. הן הבינו הכול.
"בדיוק באותו רגע בא למקום בן-דודי ברכבו הפרטי. הוכנסתי מיד אל רכבו, ובתוך דקות אחדות הייתי בחדר המיון של המרכז הרפואי הדסה עין-כרם.
"הפקידה שקיבלה אותנו הביטה בי לרגע ומיד עזבה את הניירות והרימה את הטלפון. היא קראה לתוך הפומית: 'יש כאן גבר צעיר באמצע אירוע מוחי, תשלחו...'
"צוות רופאים הובהל למקום, נערכו לי בדיקות סי-טי ועוד. הבדיקות הראו כי יש הפרעות חמורות בזרימת הדם למוח. הושארתי בהשגחה, ופתאום, בשעת ערב מוקדמת, הבחינה אשתי כי איני מגיב. מבוהלת הזעיקה את הרופאה וזו פסקה כי עליי להיכנס בדחיפות לניתוח ראש.
"עזרה ההשגחה והמומחה מספר אחת בארץ בתחום הזה, הפרופ' חוסה כהן, היה במקום ועשה את הניתוח. הוחלט כי תחילה ייערך ניתוח אבחוני, לאתר את הבעיה וחומרתה, ובמידת הצורך יעשו גם ניתוח טיפולי, כדי לנסות לתקן את הפגיעה.
"במהלך הניתוח יצא הפרופ' כהן והראה לאשתי צילום של המוח. צד שמאל נראה במצב טבעי, כמו נהר מתפצל לנחלים קטנים של דם, אולם הצד הימני נראה לבן לגמרי, מהסיבה הפשוטה: לא הייתה שם זרימת דם כלל.
"הפרופסור אמר לאשתי בכובד-ראש: 'חייבים לעשות מיד את הניתוח הטיפולי, אך מחובתי להבהיר כי הסיכוי שהניתוח יצליח קלוש למדיי. יש סבירות גבוהה שהניתוח יסתיים בגרוע מכול. גם אם יישאר בחיים, סביר להניח שישקע בתרדמת. הסיכוי שיחזור לאיתנו נראה אפסי. אך העובדה שאת אם צעירה ושיש לך ילדים קטנים בבית, מניעה אותי לעשות גם את המאמץ חסר הסיכוי, ובלבד שנוכל לומר כי ניסינו הכול כדי להצילו'.
"בניתוח התברר שהסתימה הייתה בצוואר. המנתחים הכניסו לעורק שלושה 'סטנדים', כדי להרחיב את מעבר הדם. לאחר מכן הסבירו הרופאים שבגלל השיעול האינטנסיבי, שממנו סבלתי בימים הקודמים, נפגע העורק ומכאן נגרמו ההפרעות בזרימת הדם.
"התעוררתי מהניתוח בבוקר. בתחילה התקשיתי בדיבור ובתנועה, אך התאוששתי בקצב מהיר. שבוע אחרי הניתוח השתחררתי צועד על רגליי. זאת לתדהמת הרופאים, הרגילים לתהליך שיקומי ארוך גם במצבים הטובים.
"כעבור חמישה חודשים השתתפתי במירוץ של עשרה קילומטרים, ולפני כחודש רצתי ריצת מרתון (42 קילומטרים!). בה-בעת הגברתי את השתתפותי בשיעורי התורה, ומאז האירוע סיימתי חמש מסכתות בגמרא!
"כשאני חושב על מה שאירע לי אני מצטמרר מרצף מהלכי ההשגחה. אילולא נסעתי לאירוע של אבא, ונזדמנתי בדיוק בזמן למרכז הרפואי הטוב ביותר, שבו פועל המנתח הגדול בארץ, ואילו נשארתי בבית – היה הדבר עלול להסתיים אחרת לגמרי. אין לי ספק כי זכות מצוות כיבוד אב, ששכרה אריכות ימים, היא שעמדה לי וניצלתי בניסי-ניסים". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
