"אף שלכאורה אין זה סדר לחקות את הנהגת הרבי בכל ענייניו - הרי, ראינו גם אצל חסידים הראשונים, שבעניינים הקשורים עם דיוק וזהירות יתרה, שראו אצל הרבי, היו גם הם נוהגים כן" * האמנם ראוי לחקות כל מנהג ומנהג של הרבי? האם יש הבדל בין מנהגים שהרבי פרסם לבין כאלה שנהג בינו לבין עצמו? * רשימה ראשונה, בהתקרב היום הקדוש י' בשבט

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

על ראשית תקופת רישום המנהגים על-ידי הרבי סיפר הרבי עצמו בז' באדר שני תשי"א ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך ב עמ' 277):

שאלתי פעם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות מנהגים - למה לא רשמו אותם? והשיב לי: לא היו מונחים בזה ("מ'איז ניט געלעגן אין דעם"). ושאלתי: הרי ישנם ריבוי עניינים הנוגעים לפועל וצריכים לידע איך להתנהג? והשיב: באמת חבל ("עס איז טאקע א שאד") שלא רשמו אותם. ולכן, כשראיתי איזה מנהג אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ציינתיו ברשימה. והשייך גם לרבים, הבנתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שכדאי לפרסם ברבים.

"דבר הנוגע לפועל"

עד כמה אפשר לדייק ולפלפל, עד כדי הסקת מסקנות (ולפעמים גם חלקיות), ניתן ללמוד ממה שסיפר הרבי בהמשך לדברים הנ"ל (שם):

פעם [בשנת תרצ"ה] נזדמן לי להיות בברית-מילה, שבה נתכבד כ"ק מו"ח אדמו"ר בסנדקאות, וציינתי ברשימותי כמה הנהגות: כ"ק מו"ח אדמו"ר ציווה להביא הטלית שלו, והתעטף בה ללא ברכה. הברית-מילה היתה כשלוש-ארבע שעות לאחרי תפילת שחרית, לאחרי כל השיעורים של הפסק - כפי שמצינו בשולחן-ערוך של רבינו הזקן כמה שיעורים: עד שיסיח דעתו, ב שעות, וכיוצא בזה ואף-על-פי-כן התעטף בהטלית שלו ללא ברכה.

ואף שהיה יכול להתעטף בטלית שאולה שאין מברכים עליה מכל-מקום התעטף בהטלית שלו דווקא, וללא ברכה, להורות שאין צורך לברך עוד פעם גם לאחרי שיעור הפסק.

בשעת הברית-מילה הבחנתי שכ"ק מו"ח אדמו"ר שהיה הסנדק נראה חיוור ולבן מאד, ובשעת החיתוך, הפנה כ"ק מו"ח אדמו"ר את ראשו כמי שלא היה יכול להסתכל על הדם.

ולהעיר על הפלא שבדבר - שהרי כ"ק מו"ח אדמו"ר היה שוחט, ואף-על-פי-כן, הפנה את ראשו כמי שאינו יכול להסתכל על דם.

ועוד באותה הזדמנות (שם עמ' 278):

כמו כן הבחנתי שבמשך כל זמן הברית-מילה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מרחש בשפתיו ("געשעפטשעט מיט די ליפן") בלחש - אינני יודע מה אמר בשעת מעשה, אבל הבחנתי שאומר משהו.

אחר-כך שאלתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר ואמר מה אמר בשעת הברית-מילה, (כ"ק אדמו"ר חייך ואמר): והוספתי, שזהו דבר הנוגע לפועל, שאם יכבדוני פעם בסדקנאות אדע מה צריכים לומר... אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא השיב לי.

(וסיים כ"ק אדמו"ר): "נו, אינני יודע אמנם מה אמר, אבל יודע אני על-כל-פנים שהיה אומר משהו".

חסידים משתדלים להידמות לרבם

במכתב מי"ג באייר תשי"ד (אגרות-קודש כרך ט עמ' לא) מציין הרבי:

בין חסידים לרבותיהם, משתדלים בסגנון מכתביהם והליכותיהם בכלל, להדמות לרבם, וכבר ידוע הצחות בזה, על-פי מאמר רז"ל (סוטה י"א ע"א): אחרי ה' אלוקיכם תלכו - וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו' מה-שאין-כן תלמיד אחר רבו. ודוגמה אופיינית בזה הוא מהידוע, שמעתיקים של כתבים ומאמרי דא"ח לדורותיהם השתדלו לחקות בכתב-ידם את כתב-ידו של הרבי, עד שלפעמים תכופות הנה גם מבלי לעיין בגוף המאמר, יש להכיר מכתב-היד עצמו, אם היה זה מעתיק בדורו של אדמו"ר האמצעי או אדמו"ר הצמח-צדק וכו'.

[ואכן בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש (שכידוע נערך על-ידי כ"ק אדמו"ר) עמ' 9 מובא מדברי המהר"ש לבנו הרש"ב: "בחורף ההוא נתן לי הוד כ"ק אאמו"ר - מספר הוד כ"ק אאזמו"ר לכ"ק אאמו"ר - הביכעל שורש מצוות התפילה בכתב-יד-קודשו ללמוד קודם הבר-מצווה, ואנוכי העתקתי אותו לעצמי, בכתב ידי, והרגלתי עצמי לכתוב תמונות האותיות כתבנית כתב-יד-קודש כ"ק אאמו"ר].

סיפור של נשיא הוא נתינת-כוח

ואפילו הוראות שבסיפור - ראה בשיחת ימים הראשונים דשנת תש"נ (ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 14; 'התוועדויות' תש"נ כרך א עמ' 17):

ובכדי להביא זאת תיכף בעניין של מעשה בפועל - ייקח כל אחד ואחד על עצמו הידור נוסף בקיום המצוות, בהתאם למה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"כ"ק אאמו"ר (מהורש"ב) נהג לקבל על עצמו הידור נוסף לפני כל ראש-השנה", שסיפור זה ובפרט של נשיא הוא הוראה ונתינת-כוח ובפרט שכבר היתה פתיחת הדרך בזה על-ידי אדמו"ר נ"ע - לכל יהודי, ועל-אחת-כמה-וכמה בראש-השנה של שנה מיוחדת תש"נ, תהא שנת ניסים, צריך ההידור החדש להיות באופן שלא בערך ( באופן ניסי) לגבי עבודתו הקודמת.

עניינים הקשורים עם זהירות יתירה

גם בעניין אחיזת ד' מינים בסוכות - התבטא הרבי בסוכות תשמ"ח ('התוועדויות' תשמ"ח כרך א עמ' 244-245):

מכיוון שבפועל ממש נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר באופן האמור (מאיזה טעם שיהיה) - הנה כמה וכמה מהחסידים שדייקו להתבונן בהנהגתו התחילו גם לנהוג כן (ליטול לאמירת הלל רק הלולב ומיניו, ולצרף את האתרוג רק בעת הנענועים, וגם לבדוק האתרוג לאחרי הנענועים כו'), כמנהג הרב.

[ולהעיר, שאף שלכאורה אין זה סדר "לחקות" את הנהגת הרבי בכל ענייניו - הרי, ראינו גם אצל חסידים הראשונים, שבעניינים הקשורים עם דיוק וזהירות יתירה וכיוצא בזה שראו אצל הרבי, היו גם הם נוהגים כן].

"לומר בלשון רבו"

בליל ב' דחג הפסח תשי"א ('תורת-מנחם - התוועדויות' כרך ג עמ' 16-17) אומר הרבי:

אם הדברים אמורים בנוגע ללשון רבו... שגם אז "חייב אדם לומר בלשון רבו", בנוגע ללשון רבו שהוא מצד המעלה והשלימות, על-אחת-כמה-וכמה ש"חייב אדם לומר בלשון רבו" - צריכים כל התלמידים, המקושרים והשייכים אל הרבי - להתנהג בסדר הנהגה של הרבי.

גם אלה שיש להם איזה שייכות על-כל-פנים אל הרבי, כלומר, אלה שזכו שהרבי הכניסם אליו ל"יחידות", וזכו לשמוע מהרבי מילים ספורות ("עטלעכע ווערטער"), אם בעניינים רוחניים או בעניינים גשמיים... נעשה היחס של כל אחד ואחד מהם אל הרבי באופן שהרבי הוא "רבו". ובמילא, חל עליו החיוב "לומר בלשון רבו" (ובפרט "לשון רבו" שהוא מצד המעלה והשלימות, כנ"ל), להתנהג בסדר ההנהגה של הרבי.

ובנידון דידן, בנוגע לעריכת הסדר השני - שיש להתחיל בשעה התשיעית ולסיים כמה שעות לאחר חצות...

אפילו בנוגע לעניין חיצוני כותב הרבי בשנת תשמ"ח (לקוטי-שיחות כרך טל עמ' 357): "...מהדברים שאין שמים להם לב כלל וכלל: כתב-יד כל נשיאי חב"ד הכי ברור ופשוט" (דבר שיש לו שייכות ל'כתב נאה', עיין שם).

מעט אור דוחה הרבה חושך

השיחה המרכזית ביותר בנוגע להעתקת מנהגי רבותינו נשיאינו נאמרה בשבת-קודש פרשת וישלח תשי"ד (חלקה הראשון הוגה על-ידי הרבי ונדפס ביידיש כהקדמה לספר המנהגים ולאחר מכן ב'תורת מנחם - התוועדויות' כרך י עמ' 196-198):

מנהגי בית הרב מחולקים לשתיים: (א) מנהגים כלליים, מנהגים שפירסומם ברבים, (ב) מנהגים פרטיים, מנהגים שנהגו בחשאי. בשנים האחרונות לחיים חיותו בעלמא דין גילה כ"ק מו"ח אדמו"ר ריבוי מנהגים, גם מאותם מנהגים שנהגו בחשאי.

בהכירו את היחס, את הרצון לקיים את דבריו, והפרסום שיקבלו הדברים - לא היה זה סתם עניין של "דרוש וקבל שכר", אלא עניין של הוראה בנוגע לפועל. והיינו, שכל אלה שהגיע אליהם הודעת המנהגים, יתחילו גם הם, לאחרי הכנה במידה ידועה, להתנהג כן בפועל. וגם - על יסוד ה"כלל גדול בתורה" "ואהבת לרעך כמוך" שהם ימסרום לאלה שעדיין לא יודעים אודותם, שגם הם יתנהגו כן.

ובדוגמת כללות תורת החסידות, שאינה עבור כיתה או חלק מבני-ישראל, אלא עבור כל בני-ישראל (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אדמו"ר הזקן) כן הוא גם בנוגע למנהגי ודרכי החסידות.

והגם שמבואר בקונטרס העבודה שאין להתפס ("מ'דארף זיך ניט אנכאפן") להידורים שלא שייכים אליהם, ומה גם שלפעמים ישנו גם חשש שיעשה מההידור עיקר, ועל העיקר לא ישים לב כדבעי - מכל-מקום, אותם עניינים שגילו והגיעו אליו, בהשגחה פרטית, קרוב לודאי שזוהי הוראה מלמעלה שעניינים אלו שייכים אליו (וכמובן - צריך להבטיח ("באווארענען") שלא יהיה החשש האמור).

והטענה שכיוון שעדיין אינו בשלימות בעניינים פחותים יותר, אינו שייך לעניינים נעלים - הרי המענה על זה במכתבו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (על זה ש"סמוך לפלטירי' שלך לא הורשת"): "בהדי כבשא דרחמנא למה לך". כל עניין שמזדמן לידו, צריך לעשותו. אילו לא היה הדבר שייך אליו, לא היו מזמינים לו מלמעלה דבר זה, ובפרט אותם העניינים שהרבי גילה אותם, כנ"ל, באופן של פירסום והפצה עד ל"חוצה".

וכללות העניין בזה שיש עניינים שפעם היו עושים אותם רק רבותינו נשיאינו, ובכך היו מוציאים ידי-חובה את כלל ישראל; אבל עכשיו, לאחרי שרבותינו נשיאינו גילו עניינים אלו, צריך כל-אחד-ואחד לעשותם בעצמו.

ועניין זה הוא בהתאם להחידוש של חסידות חב"ד שלא להסתמך על הרביים, אלא שתהיה גם העבודה בכוח עצמו.

ממשיך הרבי ואומר:

וזהו שמצינו כמה וכמה עניינים שבעבר היו עושים אותם רק יחידי סגולה ולא כולם (מפני שכאשר עושים עניין מסויים צריכים להיות שייכים אליו, וכנ"ל), ואילו עתה, לאחרי שנתפרסמו הדברים, הרי זה נתפשט ונתקבל אצל כולם.

ולדוגמה - המנהג בנטילת ידיים לסעודה - לשפוך מים על כל יד ג' פעמים ולאחוז את הספל במגבת - הנה כאשר פעם שאל מישהו אם לנהוג כן, ענו לו שאין זה שייך אליו, ואילו עתה נתפשט המנהג אצל כל החסידים כדבר פשוט.

ועד - כפי ששמעתי - שיש בתים שגם נשי ובנות ישראל מהדרות ליטול ידיהן באופן האמור ("מיט א האנטוך אויף דער פלייצע"...)! הידור שבכמה חוגי בני-ישראל ("די עולם'שע") לא הגיע לעת עתה אפילו לרבנים  - הגיע אליהן, כיוון שגדלו ונתחנכו בבית חסידי.

וכאמור, שמנהגי החסידות הם כמו תורת החסידות, והרי גם בנוגע לתורת החסידות השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנים האחרונות לפרסם מאמרים ושיחות (שבהם נתבארו עניינים בתורת החסידות וכמנהגי ודרכי החסידות) באידיש, באומרו שכוונתו שיהיו הדברים מובנים גם לנשי ובנות ישראל.

ונקודת הדברים - שההנהגה בדרכי ומנהגי החסידות, ובכללם גם מנהגי בית הרב, הוא עניין השייך לכל.

ועוד זאת שעניין זה מסייע גם לגרש את החושך כפול ומכופל שבעולם, שהרי מעט אור דוחה הרבה חושך, אפילו מעט אור, בבחינת "פתחו לי כחודה של מחט", אבל מעט אור על-כל-פנים מוכרח להיות; יהיה עניין זה, אפוא, ה"מעט אור" שידחה את החושך.

הרבי מוסיף ואומר:

האמור לעיל הוא בנוגע למנהגים בכלל. ובפרט בנוגע למנהגי חתונה - הרי זה בוודאי נוגע לכל,שהרי בנישואין צריך להתגלות כוח האין-סוף ב"דור ישרים יבורך", וכיון שהתגלות כוח האין-סוף נמשכת על-ידי נשיא הדור, לכן נוגע יותר שתהיה ההנהגה במנהגי בית הרב.

הדיוק במנהגי החתונה - כבכל המנהגים בב' סוגים הנ"ל שהם מדוייקים ביותר - הוא עד כדי כך שדייקו אפילו בנוסח ההזמנה.

תלוי אם העניין "שייך" אליו

בהזדמנות אחרת (שבת-קודש פרשת תצווה תשמ"ה - 'התוועדויות' תשמ"ה כרך ב עמ' 1324) דן הרבי בסוגיה זו באופן שונה ומורכב מעט יותר. הרבי סיפר סיפור ידוע, ש"סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר (מוהריי"צ) על אחד החסידים שהוזמן לסעוד על שולחנו של כ"ק אדמו"ר נ"ע, וכאשר התארח הנ"ל נטל את ידיו לסעודה ג' פעמים כפי שנהג כ"ק אדמו"ר נ"ע - העירו על זה שאף שכוונתו רצויה מכל-מקום בנוגע למעשה בפועל אין כל עניין לעשות הידור מסויים כל זמן שעדיין לא הגיע לדרגה זו".

מסיפור זה למד הרבי שני דברים:

(א) אין כל עניין "לחקות" ("נאכמאכן") איזה הנהגה או הידור כו' כל זמן שאין הדבר שייך אליו, וכל כך נוגע להבהיר ולשלול עניין זה - שמפרסמים בדפוס סיפור על אחד מגדולי החסידים שכאשר רצה "נאכמאכן" [=לחקות] ולהדר בעניין מסוים, העירו לו שהידור זה אינו שייך אליו, אף שפירסום סיפור כזה יש בו עניין של גנות כו', ואם כן לשם מה צריכים לספר זאת, הרי אפילות "בגנות בהמה טמאה (להבדיל) לא דיבר הכתוב" ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע ל"אדם", ועד לפנימיות דאדם - "אתם קרויין אדם" על-שם "אדמה לעליון"?! אלא מכאן רואים עד כמה גדול הצורך בשלילת עניין זה.

(ב) לאידך גיסא - לאחרי שנתפרסמה הנהגה מסויימת, כולל הנהגה כזו שמדגישים ששייכת ליחידי סגולה בלבד, הרי פרסום הדבר מהווה הוכחה שמכאן ולהבא שייכת הנהגה זו לכל אחד ואחד כדמוכח מפירסום סיפור הנ"ל:

תוכן הסיפור הוא שההידור שנטילת-ידיים ג' פעמים שייך ליחידי סגולה בלבד, וראה זה פלא: מאז שנתפרסם סיפור זה - נהגו כל החסידים להקפיד על נטילת-ידיים ג' פעמים. ולא עוד, אלא כל ילד קטן, אם הוא רק משתייך לחסידי חב"ד, נוטל את ידיו ג' פעמים!

[ואם ישנו ילד קטן שאינו נוטל ידיו ג' פעמים - הרי זה סימן שאצל אביו שצריך לחנכו חסר אפילו בעניין דנטילת-ידיים ב' פעמים!!]. ועד כדי כך שהנהגה זו נקבע גם אצל נשים בישראל, אשר למרות שבדורות שלפנינו היו סומכות על ההיתר דנטילת-ידים פעם אחת בהתחלת היום, מכל-מקום בימינו אלו מקפידות גם הן ליטול ידיהם לפני כל סעודה, ובאופן כזה מחנכים גם את הקטנות, ולא עוד, אלא שגם נשים ובנות מקפידים ליטול ידיהן ג' פעמים! נמצינו למדים שכאשר מספרים ומפרסמים דבר מסויים הרי מכאן ולהבא שייך הדבר לכל.

דברים אלו הביא הרבי להמחיש את הקביעה כי "אפילו עניינים שנכתב עליהם ב'כותרת' (וכיו"ב) שאינם שייכים אלא לרבותינו נשיאינו - הרי עצם העובדה שפרסמו עניינים אלו, מהווה הוכחה שמעת פרסומם נעשו הדברים  שייכים לכל ההולכים בדרכיהם ואורחותיהם 'נצח סלה ועד', אף שבתחילה לא היו שייכים אלא לרבותינו נשיאינו בלבד".

חטוף ואכול חטוף ושתי

ברוח זו התייחס הרבי לאותו סיפור  ממש, בשיחת שבת-קודש פרשת וישלח תשמ"ג ('התוועדויות' תשמ"ג  כרך א עמ' 584) ואמר ש"חסידים הראו 'קונץ' שמאז שנתפרסם עניין זה התחילו כולם להקפיד על נטילת-ידיים ג' פעמים!".

להלן קטעים משיחה זו אשר יש בה כדי להרחיב עוד את המבט על שבו עסקינן. אומר הרבי:

לפני שנתפרסם עניין הנ"ל - היו כמה וכמה שלא ידעו כלל אודות המושג דנטילת-ידיים ג' פעמים; אבל מאז שנתפרסם שישנו ההידור דנטילת-ידיים ג' פעמים (שכך נהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע וכו'), הנה למרות שנאמר שצריכים להיות ראוי לזה כו' התחילו כל החסידים לנהוג כך בפועל ממש!

וטעם הדבר (מדוע אמנם התחילו כולם לנהוג כן, הרי נאמר בפירוש שצריכים להיות ראוי לזה כו') מובן על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע במכתבו הידוע (שנתפרסם על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו), שאף-על-פי שעניין הבירורים צריך להיות (בדרך כלל) על-פי סדר והדרגה, הנה בזמן דעקבתא דמשיחא (זמן הבירורים היותר אחרונים) צריכה להיות עבודת הבירורים ללא סדר והדרגה, אלא באופן ד"חטוף ואכול חטוף ושתי", כלומר, כאשר מגיע לידו וביכולתו לפעול ולתקן עניין מסויים, עליו לעשות זאת תיכף ומיד, מבלי הבט על זה שמצד העניין דסדר והדרגה היה צריך לעסוק לכל לראש בעניין אחר.

ובנדון-דידן: כאשר שומעים אודות עניין של הידור (נטילת-ידיים לסעודה ג' פעמים רצופות) הנה לכל לראש צריכים לקיים זאת באופן ד"חטוף אכול חטוף ושתי", ומה שצריכים "האלטן דערביי" הנה במשך הזמן ישתדל אמנם להיות במעמד ומצב המתאים לזה, וסוף-כל-סוף אכן יגיע לדרגה כזו.

ואין לחשוש לשינוי הסדר (קיום ההידור בפועל, ורק אחר-כך "האלטן דערביי") כי ידועה הוראת התורה ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה"!

ולאמיתו של דבר - יש לומר שזו היתה אמנם כוונת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בפרסום העניין בשיחה הנ"ל:

בהכירי את כ"ק מו"ח אדמו"ר, עד כמה שהיה "טוב עין יבורך כי נתן מלחמו לדל" הרי לא ייתכן לומר שכוונתו בפירסום והדפסת עניין הנ"ל (אודות נטילת-ידיים ג' פעמים) לשלול ולהזהיר שלא יתנהגו כן עד שיהיו ראויים לו כלומר, שכל הכוונה בפירסום הדברים היא - שאף אחד לא "יתלהט" בזה שיקבל על עצמו הידור זה כל זמן שאינו ראוי לכך, פשיטא שח"ו לומר כן.

אלא אדרבה: הכוונה בפירסום הדברים היא - להדגיש שמכיוון שכך היתה ההנהגה דנשיא הדור, הרי זו הוראה לכל הדור, כי "גופא בתר רישא אזיל", ולכן, היות שכל אחד הוא חלק מה"גופא" השייך לנשיא הדור (ורוצה ומשתדל להיות שייך ומקושר עוד יותר), הנה כאשר מספרים לו אודות מנהג של נשיא הדור, הרי לכל לראש יודע שגם הוא צריך להתנהג כן,

[ועל-דרך המסופר בגמרא (סוכה לב,ב) בנוגע ל"הדס שוטה" "תרי וחד" (שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים) -ש"רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא", כלומר, מכיוון שרב כהנא - רבו - אמר "אפילו תרי וחד" (שגם זה כשר), היה הוא ( בתור תלמידו של רב כהנא) בהדר תרי וחד, ועל-אחת-כמה-וכמה בנדון-דידן כאשר מדובר אודות עניין של הידור כו'].

אלא שביחד עם זה הדגיש כ"ק מו"ח אדמו"ר הוראה נוספת - שצריכים "האלטן דערביי", כלומר, מכיוון שזהו הידור מיוחד כו', הרי בד בבד עם קבלת הידור זה, עליו להשתדל שיהיה גם ראוי לזה, אבל לא שצריך להמתין עד שיהיה ראוי לזה ורק אחר-כך יתנהג כן בפועל!

ולכאורה, כאן נראה שבכך מתווך הרבי בין השאיפה לנהוג כמו הרבי בכל עניין לבין הצורך להגיע למדרגה זו ["האלטן דערביי"].

לא ראינו - ראייה...

בסעודת יום ב' דראש-השנה תשל"א, בדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ('המלך במסיבו' כרך ב עמ' קעט), ביקשו מהרבי שיאמר "לחיים". תגובת הרבי היתה:

בההתוועדות אני אומר. אבל כאן, בשולחנו של הרבי ("דאס איז דעם שווער'ס א טיש") איני רוצה לשנות ממנהגו של הרבי, שלא היה אומר "לחיים" בראש-השנה.

בשבת-קודש פרשת עקב תשמ"ה ('התוועדויות' תשמ"ה כרך ה עמ' 2762) מזכיר הרבי את המנהג שנוהגים בבית-כנסת המקובלים "בית-אל" בירושלים עיר הקודש, שבכ' במנחם-אב, ארבעים יום קודם ראש-השנה, עושים "התרת נדרים". אמנם מציין הרבי, אין זה מנהג שנתקבל ונתפשט בתפוצות ישראל, כי אם במקום הנ"ל בלבד, מיעוטא דמיעוטא כו', ומוסיף:

וכמו כן לא ראינו הנהגה כזו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ומזה מובן שאפילו אילו בנוגע לעצמו היה נוהג לעשות בכ' אב איזה עניין של הכנה לראש-השנה, אין זו הוראה השייכת לכל בני הדור.

והנהגות השייכות לכל בני הדור - פירסמם לכול, או  שעשאם באופן גלוי, שאז מהווה הדבר הוראה בנוגע לפועל לכל אלו שראו או שמעו על-דבר הנהגה זו, במכל-שכן וקל-וחומר מתורת הבעש"ט שראיית או שמיעת דבר בעולם מהווה הוראה בעבודת ה', ועל-אחת-כמה-וכמה ראיית או שמיעת הנהגה של נשיא הדור. ועד כדי כך, שישנם עניינים שלא נתגלו בדורות שלפנינו ואף-על-פי-כן בבוא הזמן - נתגלו על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו. לדוגמא: היום-טוב דח"י אלול, שלמרות שחגגוהו בדורות שלפני זה, מכל-מקום לא היה הדבר בגלוי, כי אם ליחידי סגולה בלבד, עד שהגיע הזמן שבו נתגלה ונתפרסם הדבר על-ידי נשיא דורנו, באומרו שעתה הגיע הזמן לגלות ולפרסם עניין זה לכל.

ומזה מובן בנוגע לענייננו שאפילו אם תמצי לומר שכ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג בכ' אב לעשות איזה עניין של הכנה לראש-השנה, הרי מכיוון שלא ראינו ולא שמענו זאת, מובן שאין זו הוראה השייכת לכל בני הדור.

"בראש-השנה יחליט כל אחד"...

נחתום רשימה זו בהתבטאות בלתי שגרתית של הרבי בנושא דנן. בהתוועדות ו' בתשרי תשמ"ג ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ג כרך א עמ' 56) מגלה הרבי מנהג של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אך משאיר להחלטת השומעים אם לאמץ מנהג זה בפועל:

כ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג להזכיר נשמות -  בלחש - גם ביום ב' דראש-השנה, ובוודאי נמסר מנהג זה מקבלה מאביו ואבי אביו וכו'.

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמנם לא פירסם מנהג זה. אבל היות שסיפר זאת לי בוודאי ידע שסוף-כל-סוף אגלה מנהג זה!

אין הכוונה בפירסום הדברים לקבוע אם זהו מנהג השייך לכל אחד ואחת אם לאו ובראש-השנה יחליט כל-אחד-ואחד כיצד להתנהג בעניין זה.