ויקרא אל משה (א,א)
כאן, כשמדובר במשה רבנו, נאמר 'ויקרא' באל"ף זעירה, ואילו באדם הראשון נאמרה אל"ף רבתי (בפסוק "אדם שת אנוש", בתחילת דברי הימים).
אמר על כך אדמו"ר הזקן:
אדם הראשון הכיר במעלת עצמו, בהיותו יציר כפיו של הקב"ה שחכמתו מרובה מחכמתם של מלאכי השרת. לכן זחה עליו דעתו (דבר שהביא לחטא עץ הדעת), ולכן נכתבה בשמו אל"ף רבתי.
אף משה רבנו ידע את מעלתו, היותו בעל נשמה גבוהה (מ'חכמה דאצילות'), ושזכה לקבל תורה מסיני. אך עם זה היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", באומרו אל ליבו: "אילו ניתנה ליהודי אחר נשמה נעלה כשלי וזכות אבות כשלי – ודאי היה הלה טוב ממני!". משום כך נאמרה בו אל"ף זעירא.
(ספר השיחות ת"ש עמ' 68)
* * *
על-פי פשטות הכתובים היתה קריאה זו בראש-חודש ניסן, יום הקמת המשכן. שכן פסוק זה בא בהמשך לנאמר בסוף פרשת פקודי "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן", וכפי שמפרש רש"י: "נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו", וזה היה בראש-חודש ניסן – "בחודש הראשון . . באחד לחודש" .
והרי מכנה משותף בין שני הדברים (הקמת המשכן והקריאה אל משה) – החיבור של הנעלה ביותר עם הנמוך ביותר:
הקמת המשכן – גילוי והשראת שכינת עוזו יתברך במשכן גשמי.
הקריאה למשה – קריאה זו באה ממהותו ועצמותו יתברך, שלמעלה מכל שם ותואר (שלכן נאמר 'ויקרא' סתם, בלא שייאמר מיהו הקורא), והיא הגיעה עד למשה, שהיה נשמה בגוף, בעולם הזה הגשמי.
(ספר השיחות תשמ"ח עמ' 344)
וכי תקרִב קרבן מנחה מאפה תנור (ב, ד)
"וכי תקריב" – כשאדם רוצה להתקרב אל השם יתברך ('תקרב' חסר יו"ד כתיב),
"מאפה תנור" – עליו לעורר בליבו רשפי אש אהבה לה' על-ידי התבוננות בגדולת הבורא.
וכשם שאש התנור מפרידה את הלחות מן העיסה, כך אהבה זו מפרידה את האדם מהתמסרותו לגשמיות העולם ומביאה אותו לידי דבקות בהקב"ה.
(ליקוטי-תורה – ויקרא, עמ' מ)
וזרקו את הדם... והקריב... את החלב (ג, ב-ג)
מבואר בחסידות ששני דברים אלו (דם וחלב) רומזים לשני כוחות שונים בנפשו של אדם, ויש להעלות את שניהם לה'.
חלב – רומז לתענוג, ככתוב (תהילים סג) "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" (וכידוע שהרב הקדוש רבי נחום מצ'רנוביל היה שמן מעניית אמן יהא שמיה רבא). יש להסב את התענוג של הנפש הבהמית מענייני העולם לתענוג אלוקי, כך שהיא תתענג בידיעת והשגת עניין אלוקי.
דם – רומז לחמימות ורתיחות. יש להפוך את רתיחת הדמים של הנפש הבהמית במילי דעלמא לאהבה לוהטת לקב"ה.
זהו שנאמר (יחזקאל מד) "והכהנים הלוים גו' יקרבו אלי לשרתני גו' להקריב לי חלב ודם גו'", שיש לדקדק בזה: לכאורה היה לו להקדים דם לחלב, לפי סדר העבודות?
אלא שהכתוב בא ללמדנו, שהקרבת החלב מביאה ממילא להקרבת הדם. כלומר – כאשר כוח התענוג מלובש בענייני קדושה, יש לאדם גם רצון וחיות בעניינים אלו דווקא.
(משיחת ש"פ ויקרא תשל"ב)
אשר נשיא יחטא (ד, כב)
אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו (רש"י)
"אשרי הדור" – אשרי האדם,
"שהנשיא שלו" – היינו מוחו וראשו,
"נותן לב" – מתבונן ומעמיק בחומרת עניין החטא ומתעורר בתשובה (שעיקרה בלב),
"להביא כפרה על שגגתו" – וכתוצאה מהתבוננות זו בא לידי הכרה שיש להביא כפרה גם על חטא שנעשה בשוגג.
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 40)
ושמעה קול אלה... או ראה או ידע (ה, א)
אומר הרב המגיד ממזריטש:
התורה תמהה על האדם – כיצד זה הגיע לידי חטא? והלוא כמה דרכים היו לו להימנע מכך:
"ושמעה קול אלה" – צריך היה 'להאזין' לקול השבועה שהשביעו אותו לפני שירדה נשמתו לעולם – "תהי צדיק ואל תהי רשע" (נדה לא).
"או ראה" – כשאדם רואה שחברו עובר עבֵרה, עליו לשים אל ליבו שמן השמים הראו לו זאת כדי להזהירו שלא ייכשל בעבֵרה זו (ויתכן ביותר שאף הוא אשם בעבֵרה זו ב'דקות').
"או ידע" – 'ידע' מלשון התקשרות, כמו "והאדם ידע" (בראשית ד). האדם היה צריך לזכור שכל עבֵרה פוגמת בהתקשרותו בבורא.
(אור תורה עמ' לז)
ולא ידע ואשם ונשא עוונו (ה, יז)
היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקב"ה קובע לו ברכה (רש"י)
האדם שאיבד את הסלע לא התכוון כלל לתיתו לעני, ויתרה מזו – הוא מצטער על אבידתו; ואף-על-פי-כן "הקב"ה קובע לו ברכה". שכן, במצוות צדקה העיקר הוא סיפוק צרכיו של העני, ולא כוונתו של הנותן. וכידוע בשם הבעל-שם-טוב, שבשני דברים אין הכוונה לשמה חשובה כל כך (כבשאר המצוות): טבילה במקווה ונתינת צדקה.
(לקוטי שיחות כרך יט עמ' 203)
ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה (ה, כו)
יש קשר בין תחילת הפרשה לסיומה.
"ויקרא אל משה" – היינו קריאה של חיבה שקדמה לכל ציוויי התורה, כלומר: חיבתו העצמית של הקב"ה לישראל, הקיימת אף לגבי יהודי שעבר על מצוות התורה.
"ונסלח לו" – אהבה זו באה לידי ביטוי בכך שהקב"ה נותן יד לשבים וסולח ומוחל להם.
(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 24) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
