ליל שביעי של פסח תשכ"ב. חרש-חרש חסידים מתקבצים מכל קצות העיר אל מקום מסתור שהועידו מראש. שם הם עורכים 'קריעת ים-סוף', בשפיכת מים על הארץ וריקודים עד שנהיה 'הָפַך ים ליבשה'.
הימים ימי המשטר הקומוניסטי המדכא כל זיק של חיי יהדות. המקום – העיר סמרקנד באוזבקיסטן, עיר מפלט להמוני יהודים, ובהם חסידי חב"ד רבים.
ליהודים שומרי תורה ומצוות אלה היו ימים רוויי פחד וחשש. כל סממן יהודי או דתי היה עלול לשמש עילה לשלטונות להיטפל לאיש, להאשימו ב'חתירה' תחת השלטון והחוק, ולהענישו במאסר או בהגליה לשנים רבות.
מאבק מיוחד ניהלו המשפחות האלה לנוכח החובה לשלוח את ילדיהן לבתי-הספר הממשלתיים רוויי הכפירה. החסידים עשו כל מאמץ לחמוק מהחובה הזאת, והיו שנאלצו באין-ברירה לשלוח לשם את הילדים, ובכל שבת וחג היו מוגיעים את מוחם למצוא תירוץ מדוע לא בא הילד לבית-הספר. אם נאלצו הילדים ללכת לבית-הספר בשבת, היו עושים הכול כדי להימנע מכתיבה ומחילול קדושת השבת.
ר' יעקב לרנר, חסיד חב"ד, היה אז נער צעיר, כבן שבע-עשרה. הוא נאלץ ללכת ללמוד בבית-הספר העירוני. רוב המורים בבית-הספר היו יהודים, אך ראו את עצמם נאמנים לתפקידם כחברי המפלגה הקומוניסטית. בלט במיוחד אחד המורים, ששימש מורה להיסטוריה וגם ממונה על מערך הלימודים בבית-הספר.
הגיע ליל שביעי של פסח. השמחה בלילה הזה הייתה מסורת רבת-שנים והכול ציפו לה. במיוחד חיכו לזה בני החסידים. הכול זכרו את האווירה המיוחדת בלילה הזה בשנים שעברו. דברי ההתעוררות על יציאת מצרים וקריעת ים סוף, וניגוני הדבקות והשמחה, הרימו את הנוכחים לעולם אחר.
באותו לילה עשה יעקב את דרכו אל הבית שבו נקבעה ההתכנסות. הוא הלך לשם בלוויית חברו הטוב, הילל זלצמן. הילל זה, חסיד חב"ד אף הוא, למד רק שנה אחת בבית-הספר, ואחר-כך עזב, לטובת לימודים בישיבה המחתרתית שהקימו חסידי חב"ד לנערים שחפצו בלימוד התורה.
השניים התרגשו לקראת החוויה החסידית הצפויה להם, וקודם שיצאו לדרך אמרו כמה פעמים 'לחיים' על יין, ויצאו מאושרים וצוהלים. פתאום לא חשו כלל במגבלות המקום והזמן. הפחד נמוג מליבם והרגשת אמונה וביטחון מילאה את ישותם.
אווירת האימים לא מנעה מהצעירים להיסחף בשמחה חסידית. בלכתם שמו יד איש על כתף רעהו והחלו לשיר שירי פסח ונעימות חסידיות בקול.
הם לא ידעו מניין צץ האיש ואם עקב אחריהם כל הזמן, אך פתאום הופיע מולם המורה להיסטוריה, החבר במפלגה הקומוניסטית, והממונה על תכנית הלימודים. בארשת מטילת-אימה עמד באמצע המדרכה, רגליו פשוקות, כאומר לסגור לפניהם את המעבר.
הוא הביט במבט חורש רע ביעקב ובהילל, מעביר את עיניו מן האחד אל חברו. יעקב התכנס בתוך עצמו. הוא לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. פחד משתק מילא אותו. הוא ידע היטב מה עלולות להיות תוצאותיה של פגישה כזאת.
אולם חברו הילל הגיב בדרך אחרת לגמרי. האם לא ידע שהעומד מולו הוא הממונה על מערך הלימודים של יעקב, ואולי באווירת השמחה באותם רגעים לא חש באיום ובסיכון שבדבר? בין כך ובין כך קפץ פתאום והניח את ידו על כתפו של המורה, והחל לנאום באוזניו בהתלהבות:
"הידעת? אלוקים גאל את היהודים ממצרים. ופתאום מצאו את עצמם כשהים לפניהם והמצרים רודפים אחריהם, עם פרשים וחרבות שלופות. מסביב מדבר ואין לאן לברוח. ואז, בלילה הזה, משה אמר להם: יהודים, אל תבכו, לכו קדימה לקבל את התורה, ומשם נלך לירושלים. המצרים רודפים? אל תשימו לב. הים לפניכם? אל תשימו לב. קדימה, יהודים! אין כוח שיעמוד בפניכם!".
הילל סיים את 'נאומו', ניער את כתפיו של המורה ומשך אותו לרקוד עמו את שיר הפסח החסידי 'ממצרים גאלתנו'...
יעקב כבר לא ראה את ההמשך. הוא היה המום כל-כך מהתנהגותו של חברו ופחד גדול כל-כך מילא אותו, עד שכאשר הצליח להתעשת מקיפאונו חמק לעבר סמטה צדדית ונמלט. כל הלילה לא עזב אותו המחזה שראה לנגד עיניו, והוא היה חרד מתוצאותיו.
כעבור יומיים הלך יעקב לבית-הספר. הוא היה מוכן מראש לכל דבר. לא היה לו ספק כי האירוע לא יעבור בשתיקה, ומי יודע איזה מחיר ישלם על כך. ואכן, כפי שציפה, כבר בהפסקה הראשונה נקרא אל המורה להיסטוריה, הממונה על תכנית הלימודים.
"מי הוא הבחור שהלכת איתו באותו לילה?", שאל בהבעת פנים סתומה.
"לא יודע. נטפל אליי איזה שיכור", מלמל יעקב בניסיון נואש להינצל.
"אתה משקר! אתה מכיר אותו! כולכם מכירים זה את זה. אבל חבל שאתה מכחיש – הוא אכן בחור טוב!", סיים המורה את פגישתם הקצרה באוזני יעקב הנדהם...
לימים חזר אותו מורה אל שורשיו, הקים משפחה חסידית למופת, עלה לארץ וניהל חיים חסידיים לכל דבר.
(תודתנו לר' בצלאל שיף על שיגור הסיפור. כמה פרטים הושלמו מפי בעל המעשה, ר' יעקב לרנר) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
