ההלשנה הסעירה באחת את שלוות החיים בקהילה היהודית בסטראדוב שברוסיה. שמונים יהודים, ובהם הרב המקומי, משולם-זלמן ניימרק, נאסרו. כשנתיים ישבו מאחורי סורג ובריח עד שנתבררה צדקתם והם שוחררו.
מאחורי ההלשנה זו עמד יהודי, לזרוב שמו. הפרשה התחילה באסֵפה שהזמין הרב לביתו. בין המוזמנים היה גם לזרוב, שהיה חבר בחבורת ה'משכילים' ועשיר גדול.
באסֵפה החל לזרוב להטיח דברים בוטים כנגד החסידים ודרכיהם. הרב עצמו ורבים מתושבי העיר נמנו עם חסידי חב"ד, ולאחר שלזרוב הגדיש את הסאה, נאלצו לגרשו מהבית.
לזרוב נעלב והחליט להלשין לשלטונות כי הקהילה מסייעת לצעירים יהודים להשתמט מגיוס לצבא הצאר. הוא גם סיפר כי הרב עצמו מסייע למלט בחורים מחובת הגיוס.
מפקד המשטרה החליט לפשוט על היכל הישיבה. בוקר אחד הופיע בהפתעה באולם הישיבה, ועמו כוח גדול של שוטרים וחיילים.
המראה שנגלה לעיניו המם אותו לרגע. עשרות רבות של צעירים שקועים בלהט בלימודם. זה עומד תפוס במחשבותיו, השני שעון על 'סטנדר', השלישי רכון על ספר עב-כרס. הוא התאושש במהירות והכריז כי כל הבחורים צריכים למסור את פרטיהם האישיים ולעזוב את המקום.
בהלה אחזה בבחורי הישיבה. היו שצייתו מיד, והיו שסירבו לעזוב את תלמודם, עד שהשוטרים נאלצו לגרשם בכוח. לאחר זמן-מה נשאר האולם ריק לחלוטין.
פתאום הבחין המפקד בבחור אחד שנשאר במקומו. המפקד פסע אליו במהירות וכמעט הנחית על פניו סטירה, אך פתאום קלט כי הבחור פשוט אינו מבחין בכל הנעשה סביבו. הבחור הזה, יעקב שמו, היה מסוגל להתרכז לגמרי בסוגיה שאותה למד, עד כדי התנתקות מכל הסובב אותו. הוא היה בשנתו העשרים בלבד, וכבר ידע על-פה מאות דפי גמרא עם המפרשים.
המפקד הביט בבחור מלא השתוממות. עיניו העצומות של הבחור, תווי פניו העדינות והקמטים במצחו, שהעידו על עומק התרכזותו, עוררו את התפעלותו של מפקד המשטרה. כדי לעורר את תשומת-ליבו של הבחור דפק המפקד באגרופו על ה'סטנדר', אך הבחור עדיין לא הגיב. ואז תפס המפקד בידו של יעקב ונענע אותה בחוזקה.
יעקב פקח את עיניו, ראה את האולם הריק והבין מיד את הנעשה. בשקט סגר את ספרו, חבש את מגבעתו ופנה לצאת מן האולם. המפקד ואנשיו פינו לו דרך מתוך התפעלות והדרת-כבוד. מראה הבחור עורר בהם השתוממות עצומה. המפקד קרא בהתפעלות: "צעיר לימים כל-כך, וכבר הוא איש קדוש הפורח בשמים!".
ה'משכיל' לזרוב ביקש לצנן את התרשמותו של המפקד, ואמר: "כאלה הם היהודים הפנטיים, אשר מחנכים את בניהם לשקוע בעולמות של בטלה ודמיון, במקום ללמוד מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו".
המפקד השיב לו בלעג: "אדון לזרוב, מוזמן אתה לבקר במנזרים שלנו ולהאיר את מוחותיהם של 'אוכלי החינם' שלנו"...
המפקד לא היה אדם רע בטבעו. בבסיסו רחש כבוד ליהודים. בדרכם חזרה מן הישיבה פנה אל לזרוב ואמר: "התדע, לזרוב, מדוע אני שומר יחס מיוחד לאנשי דת ורבנים? אספר לך". והוא החל לספר:
"לפני שנים חלה בני הצעיר בן השמונה במחלה מוזרה. הוא נתקף עוויתות וחומו עלה מאוד, עד שהכרתו התערפלה. טובי הרופאים לא ידעו לומר לנו דבר. המצב הטריף אותנו. אף שאני איש צבא קשוח כברזל, הייתי על סף התמוטטות.
"בוקר אחד שבה אשתי הביתה נרגשת. שכנתה היהודייה סיפרה כי 'ראבין' [=רב] גדול וחשוב בא לביקור בעיר. הוא ידוע כעושה נפלאות, וכל הפונים אליו בבקשת עצה וישועה נענים בדרך נס.
"אשתי האיצה בי לגשת אל ה'ראבין' כדי שיברך את בננו. באתי אל ביתו של ראש הקהילה היהודית, שבו התארח ה'ראבין', והתברר כי שמו רבי שמואל שניאורסון מליובאוויטש. הופעתי במקום הבהילה תחילה את הציבור הגדול שהצטופף שם, וראש הקהילה הרגיע את האנשים.
"מסרתי את שם הילד ואת שמי ביד ראש הקהילה, וכעבור כמה דקות שב אליי בשמחה ובישר לי כי הרבי יקבלני מיד. נכנסתי בהתרגשות. הרבי, שפניו האצילות וההדורות הותירו בי רושם עמוק, ישב ליד שולחן ולפניו דלקו שני נרות. הוא הזמינני לשבת, הביט בפתק ואמר כמה מילים בשפה היהודית. ראש הקהילה תרגם כי הרבי בירכני: 'השם יתברך ישלח את ישועתו לבנך ורפואתו קרובה לבוא!'.
"באותו רגע נשמתי לרווחה. חשתי ביטחון כי דברי הרבי יקוימו, ושבתי מהר לביתי לבשר לאשתי על ברכת הרבי.
"ואכן, כעבור כמה שעות פסקו העוויתות כמעט לגמרי. הילד החל להזיע וחומו ירד. באותו לילה ישן שינה רצופה, בפעם הראשונה זה זמן רב. עברו כמה ימים והילד הבריא לגמרי.
"התבין עתה, מדוע התרגשתי כל-כך בראותי היום את הבחור המעמיק?", סיים מפקד המשטרה את סיפורו באוזני לזרוב. "מראה פניו הלוהטות הזכיר לי מאוד את פניו של אותו רבי קדוש, שברכתו הצילה את חיי בני".
(לרגל ב' באייר, יום הולדתו של הרבי מהר"ש מליובאוויטש) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
