בתחנת המשטרה בעיר בודנהיים, במחוז אלזס (כיום בצרפת), התייצב נגר מקומי, ובפיו מידע חשוב. לדבריו, נסע בעגלה אחת עם שני סוחרים יהודים, ובמהלך הנסיעה שמע אותם זוממים להרעיל את בארות המים עיר.
אלה היו ימי הביניים, שבהם סבלו היהודים רבות מעלילות שכניהם הגויים. עלילה שפגעה קשות ביהודים הייתה כי הם מרעילים את הבארות, כדי להפיץ מגֵפות בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית.
בעקבות עדותו של הנגר הושלכו ראשי הקהילה, ובראשם רב הקהילה, הרב וולף, לבית-הכלא. הם נחקרו חקירה קשה. החוקרים האשימו אותם בשותפות במזימה, שכן הנגר העיד כי שמע את הסוחרים מדברים על דיון מיוחד שנערך בנושא בהשתתפות ראשי הקהילה.
הרב וולף טען כי אכן התקיימה אסֵפה כשבועיים קודם לכן עם ראשי הקהילה, אך נדונו בה אך ורק ענייני הקהילה, ולא הייתה כל מזימה להרע חלילה למישהו. מפקד המשטרה לא האמין לדבריו ואיים לבקש למחרת היום אישור לענות את העצירים כדי שיודו באשמה. כל אותו לילה לא עצם איש מראשי הקהילה העצורים את עיניו.
למחרת הובאו העצורים לאולם המשפט. הרב וולף ביקש לחקור את הנגר שהביא את המידע. השופטים נענו לבקשה, והנגר הוצג מול הרב. "האם תוכל לומר לי מה בדיוק שמעו אוזניך משיחת הסוחרים?", שאל הרב.
הנגר השיב: "כן. הם אמרו כי בהמשך לפגישה, יש להביא לידי לפעולה מעשית באשר לרעל המתפשט במעיינות ובמקורות המים במחוז אלזס...".
חיוך רחב עלה על פניו של מפקד המשטרה לנוכח עדותו הברורה של הנגר. להפתעתו ראה כי גם על פניהם של הרב ושל ראשי הקהילה עולה חיוך. הרב וולף מיהר להסביר כי עתה מובן היטב מקור העלילה. "באסֵפה שלנו דיברנו על רוחות רעות שמנשבות בקרב הנוער, שגורמות להם לזלזל בקיום המצוות. התבטאנו שצריך לטפל ב'הרעלת המעיינות', שכן תורתנו מכונה 'מעיינות מים חיים', והרוחות הרעות משולות לרעל המשחית את רוח התורה", הסביר.
דממה השתררה באולם. גם מפקד המשטרה התקשה להתכחש להסבר הברור. אולם אחד מחברי המועצה, בודו שמו, לא קיבל את ההסבר ותקף בלעג את דברי הרב: "על כל דבר יודעים היהודים לתת פירושים לכאן ולכאן. לדעתי, רק בדיקה מקיפה ורצינית תוכיח אם היהודים חפים מפשע. מוכן אני לקבל עליי משימה זו".
בודו היה שונא ישראל מובהק. הוא גם קיווה להיפטר מחובות כבדים שהיה חייב לכמה יהודים. הוא הודיע כי יש לחפש חיפוש יסודי בבתי היהודים, כדי למצוא את הרעל, שמן הסתם הוסתר היטב. בינתיים המליץ להשאיר את ראשי הקהילה במעצר.
הצעתו התקבלה על-ידי השופטים, ופני היהודים חפו. היה ברור כי נוסף על הסכנה שבעלילה עצמה, בודו ואנשיו ינצלו את ה'חיפוש' כדי לשים יד על רכוש יהודי.
בודו לא איבד זמן. הוא קרא מיד למשרתו הנאמן אורליך, והשביעו לבל יוציא מפיו הגה על המשימה שהוא מטיל עליו. אורליך נשבע.
שעת לילה מאוחרת. רחובות בודנהיים ריקים מאדם. אורליך עושה את דרכו לעבר בית-הכנסת הראשי. הוא מחזיק בידו שקיק קטן, שריח חריף נודף ממנו. ריחו של רעל חזק ומסוכן ביותר.
אורליך, שהיה גברתן ואיש-צבא מלומד, לא ידע להסביר את החולשה והפחד שתקפוהו פתאום. הוא פתח את שער בית-הכנסת. בדממה פילס את דרכו בחושך בין הספסלים, עד שאיתר את ארון-הקודש.
ידו האחת אחזה היטב בשקיק. בידו השנייה ניסה לפתוח את דלת ארון-הקודש, אך זו לא נפתחה בקלות. אורליך נאלץ להשתמש בשתי ידיו. הוא שם את השקיק בין שיניו, ואז הצליח לפתוח את הדלת.
פחד אימים שיתק אותו. הוא ראה יד מושטת לעברו, כאילו מצביעה עליו באצבע מאשימה. חרדת אימים תקפה אותו, ומרוב חרדה התהדקו שיניו זו אל זו. בשקיק הרעל נפער חור קטן. חושיו התערפלו והוא צנח אין-אונים על רצפת בית-הכנסת, גונח מייסורים.
החבטה הקשה וגניחותיו של אורליך העירו משנתו את השמש, שישן בחדר קטן, צמוד לבית-הכנסת. הוא קם והעיר את שכנו, כדי לבדוק עמו את המתרחש.
ליד ארון-הקודש מצאו השניים את אורליך שוכב על הרצפה, פניו מבועתות והוא מצביע ברעד על היד המושטת לעומתו. השניים פרצו בצחוק. זו הייתה כמובן 'יד הכסף', אשר הקורא בתורה מצביע באמצעותה על מקום הקריאה.
החיוך נמחה מיד מפניהם כשהבחינו בשקיק הרעל שבפיו של אורליך. השמש שלח את שכנו לזמן למקום מיד את מפקד המשטרה ואת חברי המועצה. הללו הוחשו למקום וצפו באורליך השוכב מאובן ומתקשה לדבר, ועדיין שקיק הרעל תלוי בין שיניו.
אורליך סקר את הנוכחים במבטו ואז הבחין בבודו. ביד רועדת הצביע עליו. כוונתו הייתה ברורה. בודו החוויר וכמעט בלע את לשונו. הוא נאלץ להודות במזימה השפלה שרקם.
מפקד המשטרה הכריז מיד על שחרור כל העצורים, לאחר בקשת סליחה מהם. בודו ואורליך קיבלו את עונשם הקשה, וסיפור 'יד הכסף' נחקק לזיכרון בדברי ימי קהילת בודנהיים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
