האברך הצעיר היה מאושר. חותנו העשיר כלכל אותו ואת משפחתו, והוא התמסר ללימוד התורה ולעבודת ה'. האברך נמנה עם תלמידיו הצעירים של רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך.
יום אחד השתנה הכול. עסקיו של החותן התמוטטו, והאברך נאלץ לצאת לעולם המסחר כדי להביא פרנסה לביתו.
בהתקרב חג-השבועות יצא האברך אל העיר הגדולה, והצטייד בסחורה יקרה. כאשר הגיע הזמן לשוב, חלה העגלון. האברך נאלץ למלא את מקומו ולהוביל את העגלה בעצמו.
דרכו עברה ביער. דממת היער עוררה בו מחשבות נוגות. הוא נזכר כי בעבר היה מקפיד לעשות את חג-השבועות במחיצת רבו. עתה החג מתקרב והוא שקוע במסחרו, ואפילו נהפך לעגלון כדי להוביל את סחורתו...
התמרמרות ליבו גברה והלכה. בשלב מסויים לא היה יכול עוד לשאת זאת. הוא נטש את העגלה בלב היער, והחל לצעוד לעבר העיירה לאדי.
בהיכנסו בשערי בית-המדרש אמר הרבי לבנו רבי דובער (לימים 'האדמו"ר האמצעי'): "אברך פלוני המגיע זה עתה הוא חסיד בזכות מסירות-נפשו".
רבי דובער השתוקק לדעת לְמה כיוונו דברי אביו. הוא פנה אל האברך ולא שקט עד שזה סיפר לו את הדברים כהווייתם.
ימי החג הסתיימו באווירה עילאית. כשנכנס האברך ל'יחידות' אמר לו הרבי: "העגלה והסחורה יישמרו בשלמותן". כאן מצא האברך הזדמנות לשפוך את מרי-שיחו, וטען: "רבי, המסחר מונע אותי מתורה ומעבודת ה'!".
פני הרבי הרצינו, והוא ענה: "תוכל לנהל פונדק באחד הכפרים. זו מלאכה קלה בהרבה, וזוגתך תישא עמך בעול. כך יישאר לך די זמן להתפלל וללמוד".
מצוייד בברכת הרבי צעד האברך בחזרה לעבר המקום ביער שבו השאיר את העגלה. למרבה הפתעתו, כפי שהבטיח הרבי כן היה. העגלה עמדה במקומה וכל תכולתה שלמה.
בעודו מתכונן להמשיך בדרכו, התקרב אליו פריץ, מלוּוה בעוזריו, ושאל אם העגלה שייכת לו. הפריץ אמר כי כשראה את העגלה הטעונה עומדת לבדה ביער, החליט להמתין ולראות מי הסוחר שמשאיר מטען יקר כזה ללא שמירה.
צחק האברך: "שלושה ימים העגלה עומדת כאן". הוא סיפר לפריץ שהחליט לנטוש את העגלה וללכת לעשות את החג במחיצת רבו.
יושרו של האברך שבה את לב הפריץ. הוא הציע לו לחכור פונדק בכפר השייך לו. הפריץ אף הסכים לוותר על דמי החכירה בשנה הראשונה, והוסיף כי הוא מוכן לשאת בכל הוצאה שתידרש כדי לשפץ את המקום. אין לו ספק, הצהיר, כי כעבור זמן קצר יוכל היהודי להרוויח יפה מהפונדק ולשלם דמי חכירה סדירים.
האברך ראה בכך התגשמות ברכתו של הרבי. הוא חזר לביתו, ארז את מיטלטליו ונסע עם בני-משפחתו אל הכפר. בבואו אל הפונדק המיועד התאספו סביבו תושבי הכפר ויעצו לו שלא יכניס את רגלו לפונדק הזה.
"השכנים של הפונדק הם מכשפים גדולים, ועד היום כל מי שניסה להיכנס לפונדק מת בתוך שנה אחת, או שאשתו ומי מילדיו מתו. ראה הוזהרת!", לחשו באוזנו. אולם החסיד ענה כי בא לכאן בהנחיית רבו, ואינו חושש.
בשבועות הראשונים ראה החסיד הצלחה בלתי-רגילה, אולם פתאום החל לחוש כאבים עזים ברגליו. מצבו החמיר והלך, עד שבקושי היה יכול ללכת. הוא גם חש חולשה גוברת, והבין כי יד המכשפים השכנים בדבר.
בכוחותיו האחרונים נסע אל הרבי. הוא הגיע ללאדי בערב שבת פרשת בלק. לתפילת ליל שבת לא היה בכוחו ללכת. בבוקר אזר את כל כוחותיו, וצעד בכבדות אל בית-מדרשו של הרבי. הוא נכנס לבית-המדרש באמצע התפילה וישב בפינה צדדית.
בעל התניא היה הקורא בתורה, אך מעולם לא התערב בהזמנת הקרואים לעלייה לתורה. הפעם, כאשר הגיעו ל'חמישי', פנה הרבי אל הגבאי וביקש לקרוא לפלוני בן-פלוני. זה היה, כמובן, מיודענו האברך.
עלה האברך לתורה והרבי החל לקרוא בדבקות נפלאה ובהתלהבות מיוחדת. כשהגיע אל הפסוק "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", הרים את ראשו למעלה, פניו השתנו ונעשו כלפיד אש ועיניו בערו. הוא קרא את הפסוק כמה וכמה פעמים בדבקות עצומה. כל הקהל נבהל, כי לא ראה כדבר הזה.
עוד בטרם יצאה השבת הרגיש האברך כי כוחותיו חוזרים אליו. במוצאי השבת נכנס ל'יחידות' וסיפר על קורותיו. "אין לך לדאוג כלל", אמר לו הרבי. "תהיה בריא ושלם, כי לא נחש ביעקב". ושוב נכנס הרבי לאווירת דבקות, וחזר כמה וכמה פעמים על הפסוק.
יצא האברך לשוב אל ביתו, ומיד בהיכנסו אל הכפר פגשו אותו כמה יהודים בני הכפר ושאלוהו בהתרגשות אם שמע את החדשות האחרונות. הם סיפרו כי המכשפים מתו פתאום מיתה חטופה בלי כל סיבה נראית לעין.
שאל האברך מתי קרה הדבר. "בשבת בבוקר", השיבו. עוד בירור העלה כי הדבר התרחש בדיוק באותה שעה שבה קרא הרבי בתורה ואמר בדבקות את הפסוק "כי לא נחש ביעקב"...
מספר הסיפור, רבי יעקב קידנר, כותב בספרו 'סיפורים נוראים', כי כאשר נזדמן לדיסנה, העיר הסמוכה לאותו כפר, מצא כי הסיפור ידוע שם. התושבים אף הכירו היטב את החסיד, שנהפך לעשיר נכבד והוסיף לעסוק בתורה ובעבודת ה'. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
