דווקא על-ידי עבודה בהגבלה, ממשיכים את הבלי גבול * זהו כללות עניין העבודה דתורה ומצוות, שהרי המצוות הן במדידה והגבלה, ואפילו התורה מצוותה שתהיה בהשגה דווקא, שהיא בהגבלה * לפי דעה אחת מרירות המים במרה נתבטלה, אך לפי הדעה השנייה מרירות המים נתמתקה וזה חידוש גדול יותר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. האמור לעיל (בסעיפים קודמים בגוף השיחה) שעל-ידי העבודה נעשית המשכת העצמות - הרי זה דווקא על-ידי עבודה שבהגבלה, שזהו עניין העבודה דתורה ומצוות, שהרי המצוות הן במדידה והגבלה¹, ואפילו התורה ש"ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים"², הרי מצוותה שתהיה בהשגה דווקא, והרי ידוע שהשגה היא בהגבלה דו' קצוות דמקום.

והעניין בזה - שדווקא בעניין ההגבלה ממשיכים את הבלי-גבול³, וזוהי התכלית שיהיה גבול ובלי-גבול ביחד.

וכמודגש גם בהעניין ד"ועשו לי מקדש גו'" - שמקום הארון, שהיתה בו המדידה וההגבלה דתורה, "אמתיים וחצי ארכו וגו'", הוא למעלה מן המידה.

ב. ועניין זה (שהבלי-גבול קשור עם גבול) מבואר בהמשך המאמר של בעל ההילולא - בביאור העניין ד"היושבת בגנים"⁴:

בפסוק זה ישנם ג' פירושים:

א) "היושבת בגנים" קאי על הנשמות שבגן-עדן, שזהו עניין "גנים", ב' הבחינות דגן-עדן העליון וגן-עדן התחתון, ועד להעניין ד"נשמה מנשמה נאצלת", שרומז על עולם האצילות, שזהו בחינת ה"עדן" שב"גן" (כמדובר לעיל⁵).

ב) "היושבת בגנים" קאי על בני-ישראל שיושבים בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות באופן של חברים, באהבה וקיבוץ אחד⁶ (על דרך מאמר רז"ל⁷ "תלמידי-חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקב"ה אוהבן, שנאמר⁸ ודגלו עלי אהבה").

ג) "היושבת בגנים" קאי על כנסת ישראל הנפוצה בגולה ורועה בגנים של אחרים, ועד שעניין זה (שרועה בגנים של אחרים) הוא באופן של ישיבה והעכבה כו'. ולפירוש זה צריך לומר ש"חברים" קאי על מלאכי השרת (כמדובר לעיל⁵).

- בהמאמר של בעל ההילולא הובא רק פירוש הא' ופירוש הג', שהם ב' הקצוות, קצה היותר עליון וקצה היותר תחתון, ולא הובא פירוש הב', וטעם הדבר, לפי שפירוש הב' קאי על העבודה שבזמן הבית, ולכן אין זה נוגע עתה.

ומבאר בהמאמר בפירוש "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך", שעל-ידי לימוד התורה למטה פועלים עילוי בנשמות ומלאכים.

וכיוון שבתחילת המאמר נתבאר שעל-ידי העבודה למטה פועלים המשכת אור הסובב, ובהמשך לזה מבאר שפועלים עילוי בנשמות ומלאכים, שנעשה אצלם תוספת אור, שזהו עניין אור הממלא שבא בהתלבשות בפנימיות (כמדובר לעיל⁵) - הרי זה חיבור של גבול עם בלי-גבול.

ועוד זאת, שסיום הכתוב "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" (שהוא עניין ההוספה שנעשית בעולמות העליונים, בנשמות ומלאכים) הוא "השמיעני", לשון יחיד - שקאי (לא על נשמות ומלאכים, אלא) על עצמותו יתברך, כיוון שעניין זה נוגע גם בעצמות.

ג. ולבאר עניין זה - שגם העניינים שבהגבלה, המשכת תוספת אור בנשמות ומלאכים, ועד להגבלה ד"היושבת בגנים" של אחרים (בעניינים דלעומת-זה), קשורים עם עצמותו יתברך - הובאה לעיל⁵ תורת הרב המגיד⁹ בביאור מאמר רז"ל¹⁰ "בים נדמה להם כבחור ובסיני נדמה להם כזקן":

"על-פי משל האב האוהב את בנו ומפני גודל האהבה שיש לו לבנו נחקקה להאב צורת הבן כמו שהיה עומד לפניו, וכשהבן קטן עדיין נדמה לאביו במחשבתו צורת קטן וכשהוא גדול נדמה לו צורת גדול במחשבתו... והנה ידוע שכשיצאו ישראל ממצרים... וכשבאו על הים היו כנער שגמלתו אמו... וזהו פירוש בים נדמה להם כנער, רצונו לומר, כאשר היו ישראל בעת ההוא כך נדמה במחשבה עליונה צורתם גם-כן כנער ובחור... וכשבאו אל הר סיני היו משיגים כבר חכמה עילאה, והיו אז בסוד זקן זה שקנה חכמה¹¹, וזהו בסיני נדמה להם כזקן, רצונו לומר, מצורתם נחקקה במחשבה עליונה בצורת זקן כדרך הבן הנחקק במחשבת אביו כפי גדולתו ושלימותו".

והיינו, שכל פרטי העניינים כפי שהם בהגבלה, "כזקן" או "כנער ובחור", ואפילו מעמד ומצב שלמטה מזה (כדלקמן ס"ד) - חקוקים בעצמותו יתברך.

ד. והנה, בהמשך התורה הנ"ל מוסיף הרב המגיד עוד עניין:

"וזהו שאמר הכתוב¹² אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, כביכול שהשם יתברך רחץ את עצמו מצואת בנות ציון לפי שהיו חקוקים במחשבתו כביכול".

וכמו כן מבאר את הפסוק¹³ "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" - "רצונו לומר, ישראל היו עדיין מרים כו'".

ולכאורה, כדי לבאר מאמר רז"ל "בים נדמה להם כבחור ובסיני נדמה להם כזקן", מספיק לבאר את המעמד ומצב דבני-ישראל "כנער ובחור" (כשבאו על הים) וכ"זקן" (כשבאו אל הר סיני), שבאופן כזה נחקקה צורתם במחשבה העליונה; ואינו מובן לשם מה מוסיף הרב המגיד העניין ד"רחץ הוי' את צואת בנות ציון" והעניין ד"מרים הם"?!

אך העניין הוא - כמדובר לעיל¹⁴ שתורתם של הנשיאים היא באופן שבכל תורה פרטית מתבטא כל העצם דתורת החסידות, כי, העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, ועל-דרך זה בנידון-דידן, שבתורה הנ"ל מתבטא העצם דתורת החסידות - ביאור מעלת נשמות ישראל והתקשרותם עם הקב"ה, ולכן מאריך בביאור העניין גם בפרטים שאינם נוגעים לפירוש מאמר רז"ל הנ"ל, הן בנוגע למה שכתוב "רחץ ה' את צואת בנות ציון", שגם במעמד ומצב כזה חקוקים הם במחשבתו, והן בנוגע למה שכתוב "כי מרים הם", שבזה מסיים: "ונמתקו שם", שזהו מצד היותם חקוקים במחשבתו יתברך (כדלקמן ס"ז).

ה. ויש להוסיף בפירוש הרב המגיד על הפסוק "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם", ש"ישראל היו עדיין מרים כו'" - שגם עניין זה (ככל ענייני התורה) משתקף בנגלה דתורה, ועד להלכה:

איתא במכילתא על הפסוק¹⁵ "וימתקו המים" - "מרים היו לפי שעה ונמתקו", היינו, שקודם לכן לא היה המים מרים, ורק כשבאו בני-ישראל למרה נעשו המים מרים. ויש לומר, שזהו גם הפירוש בדברי המכילתא על הפסוק¹⁶ "ולא מצאו מים", ש"אף בכליהם לא מצאו מים" - שבבואם למרה נעשו גם המים שבכליהם מרים.

וטעם הדבר - כמו שכתוב במכילתא על הפסוק¹⁶ "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים", "לא מצאו דברי תורה שנמשלו למים... שפרשו מדברי תורה שלושת ימים", "ולכך התקינו להם הנביאים והזקנים שיהיו קורין בתורה בשבת, בשני ובחמישי".

ונמצא, שסיבת מרירות המים היא לא מצד המים עצמם או מצד המקום, אלא מצד אשמתם של בני-ישראל.

והרי זה מתאים לתורת הרב המגיד ש"כי מרים הם" - קאי על בני-ישראל, וכתוצאה מזה נעשו גם המים מרים, כולל גם המים שהיו בכליהם, דאף שהיו באופן ה"סמוי מן העין" שבזה שורה הברכה¹⁷, לא הועילה הברכה שהיתה בהם מקודם לכן, וגם הם נעשו מרים (על-דרך מה שכתוב ביחזקאל¹⁸ "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו").

ו. אמנם, אף שבאותה שעה היו ישראל מרים, מכל-מקום, "נמתקו שם" - כי, התורה שהיתה להם מקודם לכן פעלה פעולתה להחזירם למוטב, ועל דרך הפסק-דין¹⁹ לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, כיוון שסוף-כל-סוף המאור שבה מחזירו למוטב.

ובהתאם לכך נעשה כן גם במים - "ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים"¹⁵.

ובפרטיות יותר - יש בזה ב' דעות²⁰: א) עץ החיים, ב) עץ של הרדופני, שהוא עץ מר.

והעניין בזה - שלדעה הא' נתבטלה המרירות מצד ריבוי האור ד"עץ החיים". אמנם, עדיין אין זה תכלית השלימות, כיוון שצריכים להפוך את המרירות עצמה, על-דרך מה שכתוב²¹ "לילה כיום יאיר". וזהו החידוש בדעה הב' - שהמים נמתקו על-ידי עץ מר, היינו, שהמרירות עצמה נתהפכה למתיקות.

ועניין זה (הפיכת המרירות למתיקות) הוא לא מצד ריבוי החסדים, אלא מצד קו הגבורות דווקא, שעניינם תגבורת החיות, וכידוע²² שמשורש הגבורות נמשך העניין דתחיית המתים שהוא מבחינה שיורא דטלא דבדוחלא (וקשור גם עם עניין המן שבפרשת השבוע²³ שהוא בחינת טל²⁴).

ז. וזהו שבתורת המגיד הנ"ל מתבטא העצם דתורת החסידות:

מצד מעלתם של ישראל, הרי כל ענייניהם נעשים חקוקים בעצמותו יתברך, ועד כדי כך, שאפילו העניין ד"צואת בנות ציון" נחקק כביכול בעצמותו.

אמנם, כיוון שלמעלה בעצמותו יתברך לא ייתכן שיהיה עניין של רע - בהכרח שעניין זה יתהפך לטוב.

כלומר: אין הכוונה לביטול העניין הבלתי-רצוי - דכיוון שעניין זה נחקק בעצמותו יתברך, לא שייך שיתבטל, אלא שעניין זה עצמו יתהפך לטוב.

* * *

ח. בהמשך המאמר של בעל ההילולא מבואר העניין שישראל נקראים "צבאות הוי'". וזה לשונו:

"נקראים ישראל צבאות הוי', וכמו שכתוב²⁵ ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים, הנה צבאות הוי' הכוונה הוא על ישראל, וכמו שכתוב²⁶ ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם... וכן ביציאת מצרים מזכיר לצבאותם דווקא, וכמו שכתוב²⁷ כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים".

וצריך להבין: לשם מה מביא בהמאמר ג' פסוקים?

ובפרט על-פי המדובר בארוכה בהתוועדות די"ט כסלו²⁸, שדיבורו של כל אדם מישראל צריך להיות מחושב ("אויסגערעכנט"), ומכל-שכן אצל רבותינו נשיאינו, ובפרט במאמר חסידות, ובפרט בנידון-דידן, שבאותו עניין מביא ג' פסוקים זה לאחרי זה - הרי בוודאי שעניין זה הוא בדיוק.

ומה שנתבאר לעיל²⁹ שהטעם שאינו מסתפק בראיה מהכתוב "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים", הוא, לפי שיש לפרשו שקאי על המלאכים - הרי אי משום הא, היה יכול להביא רק את הפסוק האחרון.

ט. ויש לומר הביאור בזה:

בהמאמר נתבארו ג' עניינים: א) שהעבודה צריכה להיות באופן של צבא - דקאי על עולמות בי"ע, היינו, עבודה בדרך התלבשות כו'. ב) תכלית העבודה באופן של התלבשות בבי"ע היא לפעול את העניין ד"באתי לגני", לגנוני כו', היינו, המשכת אור הסובב, ג) ועל-ידי זה נעשה עילוי גם במלאכים ונשמות, היינו, שניתוסף גם בהמשכת אור הממלא.

ועל זה הובאו ג' הפסוקים הנ"ל:

בנוגע לעבודה בבי"ע באופן של התלבשות כו' - הובא הפסוק הא', "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים", שרק בו נאמר הלשון "צבאות הוי'" (מה-שאין-כן בב' הפסוקים שלאחרי זה נזכר רק הלשון צבא, "צבאותם" או "צבאותיכם"), שמורה על פעולת הביטול ב"צבאות" - בי"ע - שיהיו בטלים וטפלים לשם הוי'.

אמנם, בפסוק זה אפשר לפרש ש"צבאות ה'" קאי על המלאכים (כנ"ל), או שקאי על הניצוצים שנתבררו בגלות מצרים ונתעלו ליכלל בשם הוי' (כידוע³⁰ שרפ"ח ניצוצים נפלו בשבירת הכלים, ומהם נתבררו בגלות מצרים ר"ב ניצוצים), כמבואר בתורה-אור³¹.

ולכן מביא גם את הפסוק הב', "ויהי בעצם היום הזה הוציא הוי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" - כי, גם אם נפרש ש"צבאותם" קאי על המלאכים או הניצוצות, הרי זה שייך גם לבני-ישראל שנזכרו בפירוש בכתוב, והיינו, שגם בני-ישראל שייכים להעניין ד"צבאות", כיוון שפועלים עילוי בהמלאכים והניצוצות.

ועל-פי זה יש לבאר גם הדיוק שבפסוק הא' נאמר "יצאו גו' מארץ מצרים", ובפסוק הב' נאמר "הוציא הוי' גו' מארץ מצרים" (ועל-דרך זה בפסוק הג', "הוצאתי גו' מארץ מצרים") - כי, בפסוק הב' (וכן בפסוק הג') מדובר אודות בני-ישראל, ועליהם לא שייך לומר הלשון "יצאו" שפירושו שיצאו מעצמם, שהרי בשביל יציאת בני-ישראל ממצרים היה צורך בגילוי אור מלמעלה, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"³², שגילוי זה פעל להוציאם מהמעמד ומצב שהיו שקועים בטומאת מצרים, להיות על-כל-פנים במעמד ומצב ד"כי ברח העם"⁶³; מה-שאין-כן בנוגע להמלאכים והניצוצות שייך לומר הלשון "יצאו", כיוון שעל-ידי יציאת בני-ישראל יצאו גם הם - בדרך ממילא - מארץ מצרים.

אמנם, בפסוק זה נאמר "על צבאותם", כמבואר בתורה-אור³¹ הדיוק בזה, "שנשמות ישראל הן למעלה מבחינת ניצוצין הנ"ל", והיינו, שעבודת בני-ישראל אינה באופן של התלבשות בה"צבאות", ומה שבני-ישראל פועלים עילוי בה"צבאות" הרי זה על-דרך הבירורים שבזמן שלמה שנעשו בדרך ממילא³⁴.

ולכן מביא גם את הפסוק הג', "כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" - שפסוק זה נאמר בהציווי דקרבן פסח, היינו, קודם היציאה ממצרים והבריחה מהרע, בהיותם עדיין במצרים, וכיוון שגם אז נקראים בשם "צבאות", הרי זה מורה על העבודה באופן של התלבשות.

ועל-פי זה יובן מה שמוסיף בנוגע להפסוק השלישי: "וכן ביציאת מצרים מזכיר לצבאותם דווקא, וכמו שכתוב כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" - דלכאורה, הרי גם ב' הפסוקים שמביא לפני זה מדברים ביציאת מצרים? - כי, ב' הפסוקים שמביא לפני זה נאמרו לאחרי ש"ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה"³⁵, ורק מהפסוק השלישי שנאמר בהיותם במצרים עדיין, מוכח, שגם בעת היציאה ממצרים (לא רק לאחריה) נקראים צבאות, כיוון שעוד בהיותם במצרים היתה עבודתם באופן של צבא.

ונמצא, שמכל ג' הפסוקים הנ"ל מבואר כללות עניין העבודה: העבודה ב"צבא" בדרך התלבשות - בפסוק השלישי, "הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים"; הפעולה ד"באתי לגני", המשכת אור הסובב - בפסוק הראשון, "יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים", "צבאות הוי'" דייקא; והעילוי שנעשה במלאכים כו', על-ידי תוספת אור הממלא - בפסוק השני, "הוציא הוי' גו' את בני ישראל גו' על צבאותם".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח, ט"ו בשבט ה'תש"כ - בלתי מוגה)

----------

1) ראה תניא אגה"ק ס"י (קטו,א). סה"מ תש"י עמ' 272 ואילך. ובכ"מ.

2) איוב יא,ט.

3) ראה גם ד"ה באתי לגני די' שבט פ"ז.

4) בהמשך באתי לגני ה'שי"ת (סה"מ ה'שי"ת עמ' 119; 125).

5) ד"ה באתי לגני די' שבט פ"ג.

6) שהש"ר עה"פ פ"ח,יג (ב), ובפירוש מת"כ.

7) שבת סג, סע"א.

8) שה"ש ב,ד.

9) לקו"א נג,ב ואילך. או"ת צט, סע"ד ואילך.

10) ראה מכילתא ומדרש לקח טוב פרשתנו טו,ג. מכילתא ופרש"י יתרו כ,ב.

11) קידושין לב,ב. ועוד.

12) ישעיה ד,ד.

13) פרשתנו טו,כג.

14) שיחת י' שבט ס"ה ואילך.

15) פרשתנו שם,כה.

16) שם,כב.

17) ראה תענית ח,ב.

18) לג,יב. וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ג.

19) ראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.

20) מכילתא עה"פ. וראה גם הנסמן בתו"ש עה"פ (אות רסא).

21) תהילים קלט,יב.

22) ראה ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך טל ס"ח. סי"ב. וש"נ.

23) טז,ד ואילך.

24) ראה לקו"ת ר"פ עקב. ובכ"מ.

25) בא יב,מא.

26) שם,נא.

27) שם,יז.

28) ס"ג.

29) במאמר ד"ה באתי לגני די' שבט פ"ד.

30) כנפי יונה ח"ג סנ"ו. הובא במג"ע אופן נח.

31) בא ס,ג.

32) נוסח הגש"פ.

36) פרשתנו יד,ה. וראה תניא פל"א.

34) ראה תו"א בראשית ה, סע"ד ואילך. ובכ"מ.

35) בא יב,לז.