גיליון 834, ערב שבת-קודש דברים / חזון, ה' במנחם-אב ה'תש"ע (16.07.2010)
דבר מלכות
מטרת הגלות – קידושין נעלים יותר לעתיד
מהו העניין החיובי בגט, שלמרות שהתורה לא רצתה בו, היא מדמה אותו לספר תורה? * ומדוע בתורה ובסדר הגמרא מופיעים הגירושין לפני הקידושין? * בכוח עבודת התשובה לחדש את הנישואין באופן נעלה יותר מבעבר * על-ידי "ופרצת" מכל ההגבלות בעבודת ה', מגיעים "מן המצר" אל המרחב האמיתי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. תוכן סיום מסכת גיטין (לאחרי כל העניינים במסכת גיטין) הוא, שאפילו כאשר בפועל היה עניין של גירושין, ו"כל המגרש . . מזבח מוריד עליו דמעות", מכל מקום, צריך לידע, שעניין הגירושין אינו אלא לפי שעה בלבד, ותכליתו היא שעל-ידי זה יתגלה המעמד ומצב האמיתי ש"היא חברתך ואשת בריתך", כדלקמן.
ובהקדם הביאור בדברי הגמרא בסוף מסכת גיטין1: "אמר ליה רב פפא לרבא, לא מצא בה לא ערוה ולא דבר (וגירשה), מהו (מי כייפינן ליה לאהדורה או לא). אמר ליה: מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו2, כל ימיו בעמוד והחזיר קאי (שבית דין כופין אותו להחזירה), התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד".
ונמצא, שבעניין הגט ישנם שני הפכים:
מחד גיסא – מדגישים גודל שלילת עניין הגט, עד כדי כך, שלכמה דעות הלכה כבית שמאי ש"לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר", ובכל אופן, "אין ראוי למהר לשלח כו'";
ולאידך גיסא – אם בפועל היה עניין של גירושין (מאיזו סיבה שתהיה), הרי למרות שבכל התורה כולה אמרינן "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני"3, הנה בנוגע לגט – "מאי דעבד עבד", היינו, שלא כייפינן ליה לאהדורה (גם כאשר הדבר הוא בידו, כיוון שאינו כהן), שמשמעות הדבר היא שיש בגירושין עניין חיובי!
ולהעיר, שאף שעניין הגט הוא היפך האהבה, שצריכה להיות גם על-פי שכל – הרי זה אחד מתרי"ג מצוות, שיסודם הוא "ואהבת לרעך כמוך", ונכתב בתורה [ועד שבין "ששים המה מלכות"4, "ששים מסכתות"5, יש מסכת מיוחדת שמוקדשת לעניין הגיטין] שעניינה הוא הבנה והשגה, ויתירה מזה – כפסק הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה: "כל התורה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר6 דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ועל כן צריך לומר, שיש בזה גם עניין חיובי.
ב. ועל דרך זה מצינו גם ב"גט" עצמו – שיש בו עניין חיובי:
גט – צריך להיות כתוב בשטר דווקא, כפי שלמדים ממה שכתוב7 "ספר כריתות", "ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה"8.
כלומר: אף-על-פי שאצל בני-נח – שגם הם נצטוו על איסור אשת איש – נעשה עניין הגירושין על-ידי זה שמשלחה מביתו9, מכל מקום, אצל בני-ישראל הרי זה נעשה על-ידי שטר דווקא. ואף שהטעם הפשוט על זה הוא כדי שעניין הגירושין לא יהיה דבר קל (כמבואר בספרי טעמי המצוות10), הרי, עניין זה היו יכולים לשלול גם על-ידי תנאים אחרים. ומזה מובן, שכתיבת שטר הוא תנאי עיקרי בעניין הגט מצד עצמו.
ועד כדי כך, שממה שכתוב "ספר כריתות", שנקרא ספר, למדים כמה פרטי דינים בנוגע לגט שצריך להיות כמו ספר תורה 11.
ומרומז גם בכך ש"נוהגים לכתוב י"ב שורות בגט" (ובשביל זה עושים תחבולות – לכתוב אותיות ארוכות כו'12, כדי שיהיו י"ב שורות דווקא, לא י"א ולא י"ג), "משום דכתיב ספר כריתות, כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה"13.
ולכאורה תמוה ביותר:
ענינו של ספר תורה הוא – שטר קידושין בין הקב"ה ובני-ישראל, וכידוע הרמז המובא בספרים14 בפירוש דברי המשנה בריש קידושין: "האשה נקנית . . בכסף ובשטר ובביאה", ש"כסף" הוא עניין האהבה, "אהבת עולם אהבתיך"15, שזהו ענינו של "אברהם אוהבי"16, "ביאה" קאי על עבודתו של יעקב שהיתה "מטתו שלימה"17, ו"שטר" קשור עם מתן-תורה, שהיה ב"קול שופר", משופרו של האיל שנשחט תמורת יצחק18, והיינו, שהתורה היא שטר הקידושין בין הקב"ה ובני-ישראל.
וכיוון שגט הוא היפך עניין הקידושין, מהי שייכותו לספר תורה – שיהיו בו דינים כמו בספר תורה, ויהיו בו י"ב שורות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה, הפסק (כריתות) שהוא חלק מהספר תורה עצמו, ויש בו קדושת ספר התורה, עוד יותר מקדושת הגווילין (שמסביב לעמודי הספר תורה), להיותו חלק מהעמוד עצמו – בה בשעה שגט הוא היפך ענינה של ספר תורה שהוא עניין הקידושין?!
ונקודת הביאור בזה – שאף-על-פי שעניין הגט הוא היפך ענינו של שטר קידושין, הרי הכוונה בזה אינה אלא כדי שלאחרי זה יהיה עניין הנישואין באופן נעלה יותר, מתוך אהבה וחביבות גדולה יותר, כך, שלאמיתתו של דבר, הנה גם הגט הוא שטר קידושין, ואדרבה, באופן נעלה יותר, כדלקמן.
ג. ביאור הדברים:
סדר הדברים בכתוב הוא – שלאחרי עניין הגירושין נאמר עניין הנישואין: "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"19. ולכן, גם בסדר המסכתות קודמת מסכת גיטין למסכת קידושין, "על דרך הכתוב שהקדים גירושין קודם נישואין" (כמבואר במפרשי המשנה20).
אלא, שלאחרי הגירושין נעשים הנישואין באופן אחר מהנישואין הראשונים – נעלה יותר, על דרך החילוק שבין עבודת בעלי תשובה לעבודת הצדיקים.
כלומר: אף-על-פי שבתחילה "הכתוב קראו אחר, לומר, שאין זה בן זוגו לראשון, זה הוציא רשעה מתוך ביתו ("כי מצא בה ערות דבר"), וזה הכניס רשעה לתוך ביתו" (כדברי הגמרא בסיום מסכת גיטין) –
הרי ענינו של בעל תשובה הוא, שעל-ידי עבודתו מהפך מ"אל אחר" ל"ה' אחד"21 (שעושה מר' ד', על-ידי זה שמוסיף בו נקודה22, נקודת פנימיות הלב).
ויתירה מזה – שהנישואין אינם "לאיש אחר", אלא שחוזרת לבעלה הראשון:
איתא בגמרא במסכת יומא23: "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה ("לא יוכל בעלה הראשון וגו'"24), שנאמר25 לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים (ואף-על-פי-כן) ושוב אלי נאום ה'".
והיינו, שעל-ידי תשובה גדולה ("גדולה תשובה") מבטלים לגמרי את פעולת הגט, ואז חוזרת האשה לבעלה הראשון, וכיוון שבינתיים היה עניין הפכי כו', אזי נעשית האהבה והחביבות באופן נעלה יותר מאשר בנישואין הראשונים – על דרך גודל האהבה והחביבות דבעל-תשובה, כמו שכתב הרמב"ם26 "אמש היה כו' והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד", והיינו, מכיוון שלפני זה היה שנאוי ומרוחק, הרי החביבות והקירוב שלאחרי זה הם באופן נעלה יותר מאשר בצדיקים, וכמבואר בתניא27 שכיוון ש"עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות", לכן "צמאה נפשו לה'" "באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה" "ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים".
ונמצא, שתכלית הכוונה בעניין הגט היא – כדי שלאחרי זה יתוסף עילוי גדול עוד יותר בעניין הנישואין, ויתגלה ש"היא חברתך ואשת בריתך", "ברית" דייקא, כיוון שברית כרת הקב"ה ש"לא ידח ממנו נדח", שלכן, גם אם ישנו עניין של גירושין, הרי זה רק לפי שעה ובחיצוניות בלבד, וכדאיתא במדרשי חז"ל28 על הפסוק29 "איכה גו' כאלמנה", "כאשה שהלך בעלה למדינת הים", בכ"ף הדמיון בלבד, ולאחרי זה נעשה עוד הפעם עניין הנישואין באופן נעלה יותר, כמו שכתוב30 "והיה ביום ההוא גו' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".
ועל-פי זה אתי שפיר השייכות של גט לספר תורה – דכיוון שתכליתו של הגט היא שעל-ידי זה יתוסף עילוי גדול יותר בעניין הקידושין והנישואין, נמצא, שאמיתת ענינו של הגט הוא שטר קידושין, כמו ספר תורה, אלא, שספר תורה מורה על עבודת הצדיקים, וגט מורה על עבודת הבעלי תשובה31.
ד. [. .] ויש לקשר כל הנ"ל לזמן "שבע דנחמתא" שלאחרי ימי "בין המצרים":
כללות עניין הגלות הוא בדוגמת עניין הגירושין (גיטין), שלכן צריך להבהיר בהפטרת שבע דנחמתא32: "כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה"33.
אמנם, עניין זה אינו אלא הכנה והקדמה וכלי לעניין הנישואין בין הקב"ה לישראל ביתר תוקף וביתר שאת לעתיד לבוא – כמו שכתוב בהפטרת שבע דנחמתא: "כי בועליך עושיך"34, והיינו, שהקב"ה קונה את בני-ישראל בג' העניינים של כסף שטר וביאה (כנ"ל) באופן של "בנין עדי עד", כיוון שזוהי גאולה שאין אחריה גלות35.
[ודוגמתו בזמני השנה הוא בשמיני-עצרת36 – לאחרי המחילה סליחה וכפרה על כל עוונותיהם של ישראל, שמזה נעשה אחר כך "זמן שמחתנו" – שאז השמחה היא גדולה ביותר שאין למעלה הימנה, כמו בן מלך שחוזר מהשביה, וכמו אשה שמחזירה בעלה בחביבות גדולה יותר מן הקודמת].
ונקודת העניין – שעל-ידי המעמד ומצב של "בין המצרים", שאז העבודה היא באופן ד"מן המיצר קראתי י-ה", נעשה עניין "ענני במרחב י-ה"37, שנמשך אליו מלמעלה עד למטה מבחינת מרחב העצמי – שזהו עניין של פריצת גדרו של עולם, ענינו של משיח, שנקרא "הפורץ".
ועניין זה נעשה על-ידי העבודה באופן של פריצת גדר, למעלה ממדידה והגבלה, ועל דרך שמצינו גבי איוב, שפרץ גדרו של עולם38, ולכן היו אצלו כל העניינים באופן של "כפל"39 (שמורה על העדר המדידה והגבלה40) – והרי זהו גם אופן עבודת בעל תשובה, כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה41 על יסוד מאמר רז"ל בתנא דבי אליהו42 "אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים וכו'", שזהו "כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל".
ועל-ידי זה פועלים גם את עניין ה"נחמה בכפלים" (לאחרי ש"חטאה בכפלים" ו"לקתה בכפלים")43 – "נחמו נחמו עמי"44, ולא רק נחמה על-ידי הנביאים, אלא גם נחמה על-ידי הקב"ה בעצמו – "אנכי אנכי הוא מנחמכם"45 (כדאיתא במדרש46), ב"פ אנכי, באופן נעלה יותר מ"אנכי" דמתן תורה, שזהו מצד גודל מעלת עבודת התשובה.
ה. וכל זה מודגש ביותר כאשר נמצאים בעקבתא דמשיחא, וצריכים לפעול ביאת משיח צדקנו בגילוי, למטה מעשרה טפחים – על-ידי העבודה באופן של פריצת כל המצרים וגבולים:
גם מי שנמצא במעמד ומצב שכאשר מביט בשלחן-ערוך נעשה לו מר על הלב ("עס ווערט אים ביטער אויפן האַרצן"): מי הוא ומה הוא, באיזה מצב הוא נמצא, וכיצד יוכל לצאת ("אַרויסקריכן") ממנו, ועל אחת כמה וכמה כיצד יוכל להיות ראוי לקבל פני משיח צדקנו שבא בעגלא דידן, בה בשעה שבדרך הטבע לא נשאר זמן לחזור בתשובה, לתקן מה שעשה עניינים אשר לא תיעשנה, ולמלא ולהשלים את העניינים שלא עשה – הנה במה דברים אמורים, בהיותו במעמד ומצב של עבודה מדודה ומוגבלת, מה שאין כן בהיותו במעמד ומצב הדרוש לעבודה בעקבתא דמשיחא, באופן ד"ופרצת"47, שפועל ש"יעלה הפורץ לפנינו".
וזוהי גם ההוראה הן בנוגע ללימוד התורה והן בנוגע לקיום המצוות שצריכה להיות העבודה באופן של "ופרצת" דווקא, והיינו, שבהכרח להרוס את כל המדידות וההגבלות שישנם בכל העניינים ובכל הפרטים.
ועניין זה הוא בכוחו וביכולתו של כל אחד ואחד מישראל – מכיוון שיהודי מתקשר על-ידי אורייתא בקוב"ה48, הרי, כשם שהקב"ה הוא בלי גבול האמיתי, כך גם "אתם הדבקים בה' אלקיכם"49 נעשים בלי גבול כמו מי שמתדבקים בו.
(מהתוועדות ש"פ מטות-מסעי, ה'תשי"ט. תורת מנחם כרך כו עמ' 179-189)
___________________________
1) צ, א (ובפרש"י).
2) תצא כב, כט.
3) תמורה ד, סע"ב.
4) שה"ש ו, ח.
5) שהש"ר עה"פ.
6) משלי ג, יז. וראה גיטין נט, ב.
7) תצא כד, ג.
8) גיטין כא, ב. וש"נ.
9) רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ח.
10) ראה מו"נ ח"ג פמ"ט. חינוך מצוה תקעט.
11) ראה טושו"ע שם סקכ"ה ס"י ואילך.
12) ראה שו"ע שם (אחרי סקנ"ד) בסדר גיטין סצ"ב.
13) תוד"ה המביא – ריש גיטין.
14) ראה כש"ט ס"י. לקו"ת בשלח א, רע"ג. אוה"ת דרושי שבועות ע' קצט ואילך. ביאוה"ז להצ"צ חיי שרה ע' צב. ועוד.
15) ירמי' לא, ב.
16) ישעי' מא, ח.
17) ויק"ר פל"ו, ה. ועוד.
18) פדר"א ספל"א.
19) תצא כד, ב.
20) פיהמ"ש להרמב"ם בהקדמה.
21) ראה ויק"ר פי"ט, ב.
22) ראה סה"מ תש"י ע' 119 ואילך.
23) פו, רע"ב (ובפרש"י).
24) תצא כד, ד.
25) ירמי' ג, א.
26) הל' תשובה פ"ז ה"ו.
27) פ"ז.
28) תענית כ, א. וש"נ. איכ"ר פ"א, ג. הובא בפרש"י עה"פ.
29) איכה בתחלתו.
30) הושע ב, יח.
31) להעיר גם מלקוטי לוי"צ הערות לספר התניא ע' כ. שיחת כ"ף מנ"א תש"י ס"כ (תו"מ ח"א ע' 168).
32) הפטרת פ' עקב.
33) ישעי' נ, א. וראה ד"ה איכה עת"ר (סה"מ עת"ר ע' יג ואילך).
34) ישעי' נד, ה – הפטרת פ' תצא. וראה שמו"ר ספט"ו: "לימות המשיח יהיו נישואין, שנאמר כי בועליך עושיך".
35) ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
36) ראה ביאוה"ז שבהערה 14. וראה גם תו"מ סה"מ תשרי ע' רכד. וש"נ.
37) תהלים קיח, ה.
38) ב"ב טו, ב.
39) ב"ב שם. ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א.
40) ראה גם תו"מ ח"כ ריש ע' 110.
41) ספ"ט.
42) ראה ויק"ר רפכ"ה.
43) ראה איכ"ר ספ"א.
44) ישעי' מ, א.
45) שם נא, יב.
46) הובא באבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות.
47) ראה גם שיחת כ"ף מנ"א דאשתקד סכ"ט ואילך (תו"מ חכ"ג ע' 242 ואילך). וש"נ.
48) ראה זח"ג עג, א.
49) ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד.
משיח וגאולה בפרשה
מ"חזון" ל"ותחזינה עינינו"
אין הגאולה תלויה אלא בקב"ה!
ויהי-רצון שקבלת החלטות טובות בכל הנזכר-לעיל (בהוספה על כל ענייני העבודה שכבר נעשו ונשלמו לפני-זה) תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד המקדש דלעתיד בפועל ממש, כלומר, נוסף לכך ש"מראין לכל אחד ואחד המקדש דלעתיד מרחוק" כפי ש"בנוי ומשוכלל" בשמים, רואים כל בני-ישראל בית-המקדש-השלישי למטה שיורד ומתגלה למטה, בארץ הלזו הגשמית, בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש ובהר הקודש.
וכפי שכל בני-ישראל מבקשים בכל תפילה שבכל יום, הן בימי החול והן ביום השבת, וגם ב'שבת חזון' (כש"מראין לכל-אחד-ואחד המקדש דלעתיד") – "ותחזינה עינינו בשובך לציון", כפי שהתפללו בשחרית ובמוסף, ויתפללו גם במנחה, לאחרי הקדמת הקריאה בפרשת ואתחנן, "אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה", ובפרט לאחרי ריבוי התפילות והבקשות של בני-ישראל על הגאולה – ריבוי שלא בערך אפילו לגבי "תקט"ו תפילות" כמניין "ואתחנן" – הרי בוודאי שהקב"ה ממלא בקשתם של בני-ישראל להביא את הגאולה תיכף ומיד ממש.
ובפרט שנוסף על ריבוי התפילות והבקשות דבני-ישראל, ישנו גם הפסק-דין של כמה-וכמה רבנים ומורי-הוראה שליט"א (ומספרם הולך וגדל) שהקב"ה מוכרח (כביכול) להביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, נוסף על הפסק-דין המפורש בתורה ש"כלו כל הקיצין", ההכרזה והפסק-דין של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לפני יותר מארבעים שנה: "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", כיוון שכבר סיימו כל ענייני העבודה, ואין הדבר תלוי אלא בהקב"ה!...
ומהפסק-דין של רבנים ומורי-הוראה זוכים תיכף ומיד לקיום הייעוד שבסיום ההפטרה ד'שבת חזון': "ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו'", "בטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש", בלשכת הגזית . . "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ונשיא דורנו בראשנו, ו"קהל גדול ישובו הנה", לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית-המקדש ולקודש-הקודשים.
(משיחת ש"פ דברים שבת חזון ה'תש"נ, ספר השיחות ה'תש"נ ח"ב עמ' 603)
עוד זעקה ותביעה
כמדובר כמה פעמים, כבר סיימו כל העניינים ובית-המקדש עומד ומוכן למעלה, ועל-דרך-זה בנוגע לכל העניינים – "הכל מוכן לסעודה", כל העניינים כבר מוכנים כביכול בתוך תיבה סגורה ומסרו את התיבה ואת המפתח שלה לכל יהודי,
הדבר היחיד שעליו מחכים הוא – שיהודי יזעק עוד זעקה ועוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: "עד מתי?!"...
ועל-ידי זה הוא פועל שמשיח-צדקנו נכנס עכשיו לתוך בית-הכנסת זה ולוקח את כל הנמצאים כאן, בתוך כלל-ישראל, לארצנו הקדושה...
(משיחת ש"פ דברים תנש"א. ספר השיחות תנש"א כרך ב, עמ' 735)
ניצוצי רבי
הדרכה אישית
יהודי שהתקרב לחב"ד בשנת תשי"ח, סימל את המהפך של 'ופרצת', וזכה ליחס חם ולהוראות והדרכות אין-ספור מהרבי, עד שקבע את מקומו בחברון – הוא הצייר המפורסם ר' ברוך נחשון * ברשימה זו מוגש מבחר מההוראות האלה, רבים מהם בפרסום ראשון
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
להפיץ חסידות ב-770...!
"נחשון חיפה"; "נחשון לוד"; "נחשון ברוקלין (ארץ-הקודש)"; "נחשון ירות"ו"; "נחשון חברון" – כותרות אלה מופיעות בשורת הנמען במכתבים ששיגר הרבי לרה"ח ר' ברוך נחשון, והן ממחישות את ציוני הדרך ומקומות המגורים שהחליף בחייו.
ב'תורת מנחם' כרך לז (עמ' 159 הערה 293) צוין, כי בין השיחות בהתוועדות י"ב תמוז תשכ"ג הכריז הרבי את "שמו של אחד המסובים, באומרו – בלשון הקודש – שייקח על עצמו שליחות להפיץ חסידות ב-770, ויאמר לחיים על חשבון זה".
מיהו אותו "אחד המסובים"?
זה היה "ברוך בן לאה נחשון", שהגיע באותו קיץ לניו-יורק ושהה עם רעייתו במשך כשנתיים בסמיכות לחצר הרבי.
הקשר הגלוי של ר' ברוך נחשון עם הרבי החל בשנת תשח"י. אז ביקר לראשונה בהתוועדות חסידית בכפר חב"ד, ומשם היתה הדרך קצרה ללוד לישיבת 'תומכי תמימים'. שם למד שנה, ולאחר שירות צבאי בנח"ל חזר לשנה נוספת בישיבה.
באותה תקופה כתב ר' ברוך הרבה אל הרבי וזכה לקבל תשובות רבות.
לחפש את בית המקדש שבכל אחד
נפתח בשאלה שהציג לרבי, על אכזבתו מבני-אדם שתוכם אינו כברם. הרבי התייחס לשאלה זו במכתב מכ' בטבת תשח"י:
אין כאן מקום לאכזבה כלל, כיוון שבטבע – חלק מסויים של מין האדם הם בבחינת עולה ויורד, וכמו שביאר בתניא שזהו הענין דלאום מלאום יאמץ...
כמה שנים לאחר-מכן, בכ"ו תמוז תשכ"ד, שמע ר' ברוך ב'יחידות' – לאחר שאמר לרבי כי הוא מרגיש בדידות גם ב-770, ומבקש להבין את מהות השליחות של 'ופרצת' – משל לכך:
אם אדם בא לבית-המקדש ורואה שיש שם בית כבוד. מוסד זה מוכרח להתקיים שם, ואין לפסול את בית המקדש בגללו. כמו-כן אין לראות אדם בצורה פסולה בגלל הכרחיותו להיכנס במשך היום לבית הכבוד. המבט הנכון הוא לחפש את בית המקדש שבכל אחד. וכשמחפשים זאת – מוצאים.
באחד המכתבים (י"א שבט תשכ"ב) כותב לו הרבי:
סיבת המחשבות המבלבלות דוקא בשעת התפילה ות[למוד] ת[ורה] – מבוארות בתניא פ[רק] כ"ח.
ידידים המבינים בחיים מסודרים
השידוך והחתונה של ר' ברוך לוו בעצות הרבי, על פרטי פרטיהם. הנה מקצת ההוראות במכתבי אותה תקופה:
בה' מנחם אב תשי"ט:
שידוך עם כזו שיחסה לתורה ומצוות אינו כדבעי – מובן שקשור עם הסתבכויות רבות, ושלא תמיד אפשר להעריכן מראש.
ביו"ד תמוז תשכ"ב:
פשוט שאין זה ענין כלל לעורר רוגז (ועל אחת כמה וכ[מה] וכ[מה] – מחלוקת) בדבר הלבוש בעת החופה והחתונה, ושנואה המחלוקת כו' וגדול השלום.
כפי שמתאר הדוחק בנוגע להוצאות החתונה וכיו[צא] ב[זה] – אינה מובנת הסברא ע[ל] ד[בר] ביקור בארצ[ות] הב[רית] וקנדא.
בימי הסליחות ה'תשכ"ב – התייחס הרבי לחתונה, וכתב:
נעם לי לקרות במכתבו ע[ל] ד[בר] ה"שבע ברכות" כו' ויה[י] ר[צון] שת[מיד] כ[ל] הי[מים] יבש[ר] ט[וב] בעניניהם הפרטים והכללים.
בי"ד תשרי תשכ"ח, כאשר משפחת נחשון התגוררה בירושלים ת"ו ור' ברוך דיווח על עניין אישי, שיגר לו הרבי נוסח רגיל אולם הוסיף בכתב-יד-קדשו: "בברכת חג שמח", ואחרי חתימתו כתב:
בנוגע לדירה בעיר העתיקה – תלוי בתנאי הדיור שם (למשפחה הכוללת ילדים קטנים), הריחוק ממקום לימוד הילדים, מקום עבודתו וכו' וכו' – ויברר כ[ל] ז[ה] אצל ידידים בסביבתו (שיש להם חוש בחיים מסודרים בפועל).
התנחלות חברון..
בחורף תשל"ב כתב לו הרבי (בשולי מכתב כללי פרטי מיום ג' בשבת ב' דחנוכה ה'תשל"ב):
נ.ב.
ז[ה] ע[תה] נתקבל המכתב מט"ו טבת.
הסברא לייסד ישיבה כו' – יכולה להביא לגירושם בכלל כו' ולכן מופרכת היא.
הפ"נ שבמכתביו יקראו בעת רצון על הציון הק', וכן הפ"נ דיום ההילולא.
בי"ח טבת תשל"א כותב המזכיר הרב י"ל גרונר לר' ברוך נחשון:
קבלתי מכתבך מכ"ב כסלו וכפי בקשתך שאלתי את כ"ק אדמו"ר שליט"א, וזה אשר הואיל לציין עליו:
הרי התנחל בחברון ומהו השינוי?
הרקע למענה – קשיים רבים, בעיקר חברתיים, שהיו מנת חלקם של בני-הזוג נחשון, והם ביקשו לעזוב את המקום. אולם, כאמור, הרבי הביע את דעתו השוללת זאת.
ממעייני החסידות
פרשת דברים
רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם (א,ו)
אין אדם רשאי להסתגר באוהלה של תורה ולהסתפק בעבודתו עם עצמו, אלא עליו לנסוע למקום רחוק מיהדות ולהביא גם לשם את אור התורה.
(ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 695)
שמוע בין אחיכם (א,טז)
אמר הבעל-שם-טוב:
"שמוע" – מי ש'שומע' ומרגיש את גודל אהבת הבורא לכל יהודי, איך שכל יהודי יקר למעלה, "בין אחיכם" – אדם כזה מבין את גודל חשיבותו של כל יהודי (בין לשון הבנה), וכתוצאה מכך הוא מעורב בין הבריות ומתענג מכל יהודי.
"שמוע" – אם רצונך להשיג 'שמיעה' והרגשה זו, "בין אחיכם" – עליך להיות מעורב בתוך הבריות, כך שכל יהודי, גם הפשוט ביותר, אחיך הוא.
(כתר שם טוב (הוספות) סימן כח)
לא תכירו פנים במשפט... כי המשפט לאלוקים הוא (א,יז)
"לא תכירו פנים במשפט" – אל תראו במשפט שלמעלה את הפנים של מידת החסד, למרות ש"משפט איהו רחמי" (תקוני זוהר בהקדמה),
"כי המשפט לאלוקים הוא" – היינו מידת הדין, אלא שהיא מתלבשת במידת הרחמים.
למה הדבר דומה? לאדם שרואה את המלך ופניו צהובות, ולכן עולה על דעתו שהמלך יאהבנו אפילו אם ימרוד בו.
('מגיד דבריו ליעקב' עמ' נא)
והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (א,יז)
הרמב"ן אמר לבנו:
אם תסתפק פעם באיזה דבר אם הוא מותר או אסור, אזיי בראש וראשונה עליך לסלק את הנאתך מהדבר, ורק אחר-כך לשקול את צדדי הספק. שכן כאשר יש לאדם צד הנאה מאיזה דבר, תמיד הוא ימצא סברות להתירו.
ואמר הבעל-שם-טוב שהדבר רמוז בפסוקנו:
"והדבר אשר יקשה" – אם אתה מתקשה להחליט באיזה דבר אם הוא מצווה אם לאו;
"מכם" – הספק נובע מכך שיש לך בדבר הנאה אישית.
"תקריבון אלי" – כשתסלק את הנאתך מהדבר ותתכוון אך ורק לשם שמים;
"ושמעתיו" – אתן לך הבנה איך להתנהג ("ושמעתיו" מלשון "והם לא ידעו כי שומע יוסף").
(כתר-שם-טוב עמ' ג)
ובמדבר אשר... נשאך ה' אלוקיך (א,לא)
התוכן הפנימי של מסעות בני-ישראל במדבר, סמל הקליפות, הוא הכנעת כוחות הטומאה והרע, "אתכפיא סטרא אחרא". עבודה זו מנשאת ומרוממת את הנשמה עד רום המעלות.
(אור-התורה)
אוכל בכסף תשבירני (ב,כח)
"אוכל בכסף" – כאשר אתה נכסף ומתאווה לאכול, "תשבירני" – עליך לשבור ולבטל את התאווה.
(אור-תורה עמ' נא)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
ערב שבת-קודש
ה' במנחם-אב
יום ההילולא של האריז"ל – מעורר בפשטות – שנוסף לההוספה ב'משפט' ו'צדקה' בכלל, שהם בהדגשה מיוחדת אצל האריז"ל – שיוסיפו בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה "זאת החכמה", ובפרט כמוסבר בתורת חסידות חב"ד1.
ב'שבת חזון'2 לובשים בגדי שבת3.
שבת-קודש פרשת דברים
ו' במנחם-אב, 'שבת חזון'
בקריאת התורה מסיימים לכוהן "כאשר דיבר לכם" ומתחילים ללוי "איכה אשא לבדי", כנדפס בחומשים4.
גם השבת עורכים 'סיום' עם סעודה5.
מנחה6. פרקי-אבות – פרק ג'.
מוצאי שבת:
מבדילים על היין7.
יום שני
ח' במנחם-אב, ערב תשעה באב
אחר חצות (12:47 באזור המרכז) לומדים דברים המותרים בתשעה באב, כמו איוב, ובדברים הרעים שבירמיהו, ומדרש איכה8.
אמירת שיעורי חת"ת היום: לכתחילה – לפני חצות היום9. בדיעבד – עד השקיעה10.
לימוד רמב"ם: רק לפני חצות11 (השלמה – רק במוצאי תשעה-באב).
לימוד ענייני בית-הבחירה: כמו בחת"ת דלעיל12.
במנחה אין אומרים תחנון13.
סעודה המפסקת 14:
נהוג לשבת על הארץ (בהפסק איזה דבר15) ואין חולצים הנעליים. ואסור לאכול שני תבשילים, אבל פירות חיים או חמאה וגבינה חיים, אפילו כמה מינים, מותר. ואסור לשתות משקאות חריפים, וקפה או תה מותר. לא ישבו לאכול שלושה ביחד, ואם אכלו – לא יזמנו. ומותר לאכול עד השקיעה (בת"א: 19:49). נוהגים לאכול [בסוף הסעודה – פת טבולה באפר, וכן] ביצה קשה וקרה טבולה באפר, על-שם הכתוב "ויגרס בחצץ שיני, הכפישני באפר"16. ואם אוכלים תבשיל בסעודה המפסקת, יש נוהגים לאכול את הביצה אחרי ברכת המזון17 [וכנראה לא נפוץ בין אנ"ש להקל בזה].
יום שלישי
צום תשעה באב18
ביום שני, לפנות ערב, חולצים את הנעליים ומסירים את הפרוכת19 [וכיסויי הבימה ועמוד הש"ץ].
בתשעה באב נועלים נעלי גומי ובד או סנדל שאינו של עור. ודלא כהמחמירים בזה20.
מדליקים אור רק כפי הנחוץ לתפילה ולקריאת הקינות, ולא יותר21.
אחר שמונה-עשרה – קדיש תתקבל. יושבים22 על הארץ (כנ"ל) וקוראים 'איכה'. בכל פרק המתחיל 'איכה' מגביהים את הקול יותר23. פסוק 'השיבנו' האחרון, אומר הקהל בקול רם יחד עם החזן24.
בספר-המנהגים מובא סיפור על הרה"צ מרוז'ין וחסידיו, בקשר לזריקת 'בערעלאך' ומעשי שובבות בתשעה באב. כנראה הובאו הדברים כדי שלא ירבו באבלות יותר מדי25.
אחר הקינות – 'ואתה קדוש', קדיש [שלם, ללא תתקבל26]. עלינו, קדיש יתום27.
אָבֵל בתוך ה'שבעה' רשאי ללכת לבית-הכנסת בלילה וביום עד גמר הקינות28.
תלמוד תורה:
אפילו בתשעה באב, ש"אסור לקרות בתורה… משום שנאמר 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב'"29 – חייבים ללמוד תורה בכל רגע ורגע, אלא שהלימוד הוא בחלקי התורה המתאימים ליום זה30.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לומד בכל שנה ושנה בתשעה באב מדרש 'איכה רבה', וסוגיית 'רבי יוחנן' דפרק הניזקין (גיטין נה סע"ב – נח סע"א)31.
גם במשך המעת-לעת דתשעה באב יש לערוך 'סיום' (על מסכת מועד-קטן, שהוא מהעניינים המותרים ללמוד ביום זה)32.
בנוגע ללימודי יארצייט בתשעה באב: עד חצות היום, לימוד משניות דאחרי התפילה הוא בפרקי דתענית33 ומועד-קטן (פרק ג) הידועים, ולאחר חצות היום, נוהגים בזה כמו בשאר השיעורים, היינו שהעוסק בזה בכל ימות השנה שומר עליהם גם בתשעה באב34.
לעניין לימוד חסידות, משמע שמותר35.
אין נוהגים לישון על הארץ או לשים אבן תחת הראש36.
שחרית:
שיעור נטילת-ידיים שחרית בתשעה באב – רק עד קשרי האצבעות37. אם יש לכלוך על-גבי העיניים והרגילות היא לשטוף לכלוך זה במים – מותר38.
אין מברכים "שעשה לי כל צורכי"39 עד למחרתו40.
בשחרית41 אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין42. אין אוחזים את הציציות בברוך-שאמר ובקריאת-שמע43.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה לובש הטלית בבוקר ופושטו, ואחר-כך מניח התפילין ומתפלל בהן – כל זה בחדרו, שלא ירגישו בדבר. ובעת שהתפללו – אמר תהילים וכיו"ב44.
הש"ץ אומר 'עננו' בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. שכח לאומרה ונזכר קודם שאמר "ה'" מחתימת רפאנו – חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', ואם כבר אמר "ה'" – אומר 'עננו' בברכת 'שמע קולנו' וחותם: "ברוך אתה ה', העונה בעת צרה ושומע תפילה". שכח גם שם – אומרה כברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום'45.
בשחרית אין נשיאת כפיים, ואין הש"ץ אומר: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו…". אין אומרים תחנון. הש"ץ אומר חצי קדיש. קוראים לשלושה אנשים46 בפרשת ואתחנן "כי תוליד בנים", והשלישי הוא המפטיר. חצי קדיש47. הפטרה בירמיהו (ח,יג – ט,כג) "אסוף אסיפם"48.
כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה עולה למפטיר. ולפעמים בשחרית וגם במנחה49.
אמירת כל הקינות50. אשרי. ובא לציון גואל, ומדלגים פסוק "ואני זאת בריתי". קדיש שלם בלא תתקבל. עלינו. קדיש יתום. בסיום תפילת שחרית אין אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'. לאחר מכן קורא כל אחד ואחד לעצמו 'איכה'51.
אם יש ברית-מילה, מלים אחר הקינות52. האב והאם, המוהל והסנדק מותרים ללבוש בגדי שבת (אך לא נעליים) עד אחר המילה. מברכים על הכוס ונותנים לתינוקות53.
אין 'שאלת שלום' בתשעה באב. וכן אין לומר 'בוקר טוב' וכדומה, או לשלוח שי לחברו. מי שאינו יודע מכך ונותן שלום, משיבים לו בשפה רפה ובכובד ראש, וטוב שיודיענו שתשעה באב היום54.
אמירת תהילים היום: רק לפני מנחה55 ואילך (השלמה – אחרי חצות הלילה, כרגיל56).
אמירת חומש ותניא דחת"ת היום: רק לפני מנחה57 ואילך (השלמה – מצאת הכוכבים, כרגיל).
לימוד הרמב"ם היום: רק במוצאי היום58.
לימוד ענייני בית-הבחירה היום: אחרי חצות היום59 (השלמה – מצאת הכוכבים)60.
עד חצות היום61 (12:47 בת"א), אסור לעשות מלאכה שיש בה שיהוי קצת. ואין מכינים צורכי סעודה62. ואין יושבים על הספסל63.
כתב הרבי נשיא דורנו: "לא ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר הולך לבית-החיים בתשעה באב"64.
מנחה:
תפילת מנחה – בשעה מאוחרת יחסית65.
'אגרא דתעניתא' (=דמי הסעודות שנחסכו בגלל התענית) – נותנים לצדקה לפני תפילת מנחה66.
מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בברכה. קריאת-שמע (כדי לומר קריאת-שמע בתפילין, אומרים את כל שלוש הפרשיות67). שיר-של-יום. אין כאלוקינו, וכל השיעורים (כולל: חת"ת68. וענייני בית הבחירה69) השייכים לשחרית70.
אחר-כך 71 סדר תפילת מנחה: וידבר. קטורת. אשרי. חצי קדיש. קוראים 'ויחל' לשלושה אנשים, והשלישי מפטיר ב"דרשו ה' בהימצאו". יהללו. חצי קדיש72. שמונה-עשרה. אומרים 'נחם' בבונה ירושלים, ו'עננו' (בתפילת לחש) ב'שומע תפילה'73. שכח 'נחם' – אומרה בברכת 'שמע קולנו' אחר 'עננו', או ב'רצה' קודם 'ותחזינה', או ב'מודים' קודם 'ועל כולם', ואם שכח – אינו חוזר. שכח 'עננו' – יאמרנה (ללא חתימה) אחר 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון'.
בחזרת הש"ץ אומר 'עננו' בין גואל לרופא, 'נחם' בבונה ירושלים, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, ברכנו..." (או נשיאת כפיים – לנוהגים אותה בכל יום. ונוטלים תחילה ידיהם עד הפרק74). קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום.
לאחר מנחה75 (קודם השקיעה76), מניחים תפילין דרבנו-תם77 ואומרים קריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, ושש זכירות78.
סיום הצום בתל-אביב בשעה 20:15 בערב.
יום רביעי
י' במנחם-אב
"כמדומה, שבליל מוצאי תשעה באב נוטלין את הידיים ג' פעמים לסירוגין כמו נטילת ידיים שחרית, אבל בלא ברכה"79. הנטילה – לפני קידוש לבנה80. וכן נועלים הנעליים ורוחצים הפנים תחילה81.
בלילה אין אוכלים בשר ואין שותים יין82.
יש להימנע היום עד חצות גם מברכת 'שהחיינו'83.
אולי יש לומר שבהוספה בלימוד (דט"ו באב) מתחילים כבר מתשעה באב ואילך84.
יש לערוך 'סיום' גם במוצאי תשעה באב85.
כתב הרבי והציע להתוועד שלוש פעמים אחרי ת"ב: "ועל-כל פנים: בחמשה-עשר באב, ובשבת "שלו" שלאחריו, ובשבת שלאחריה, שבת מברכים דחודש אלול, חודש החשבון (והתשלומין) דימות שנה זו. ובשלוש פעמים הווי חזקה..."86.
"... ולקשר ה'סיום' (ב'משפט' – הלכה) גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – לקשר את ה'סיום' – "יומא טבא לרבנן" – גם עם סעודה והתוועדות. ויש לפרסם זאת בכל מקום האפשרי..."87.
"הנוסעים למקומות שונים... ייקחו עמם קופת צדקה... שמזכירה ומעוררת אודות נתינת הצדקה בפועל"88.
__________________
1) 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 109.
2) "מצווה לפרסם (ו"בשם אומרו") אודות תורת הרה"צ מברדיצ'וב בעניין 'שבת חזון' ש'חזון' מלשון ראייה, שבו מראים לכל אחד ואחת את המקדש דלעתיד מרחוק" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 132.
3) ספר-המנהגים עמ' 46, שכן נהג אדה"ז, וש"נ לפוסקים הדנים בעניין זה, וראה גם בהוספות לשו"ע אדה"ז חלק ה-ו עמ' 1846 בשולי-הגיליון.
הטעם – כדי למנוע אבילות דפרהסיא בשבת. ולהעיר מהנהוג בין אנ"ש (וכלל החסידים – נטעי-גבריאל פכ"ה הערה טו), שאף את פסוקי התוכחה מהפטרת 'חזון' [אבל – גם את הפטרת ת"ב שחרית] אין קוראין בניגון איכה, שלא כמנהג העולם (המובא בשו"ת הריב"ש סי' קיב, מג"א סי' רפב ס"ק יד, שערי-אפרים שער ט סכ"ז). וראה 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"א ס"ק ג.
4) כך נהגו אצל כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בליובאוויטש, ולא כנדפס בס' המנהגים ס"ע 31 ובלוח כולל-חב"ד. וראה בקשר להנהגה זו ב'לוח השבוע' לשבוע שעבר, הערה 5.
5) סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 (נעתק ב'לוח השבוע' בשבוע שעבר).
6) הסיבה לאריכות הקטעים לעולים בקריאת התורה בפרשת 'ואתחנן' במנחת-שבת ובימי שני וחמישי, היא לכאורה מפני שאין רוצים לסיים או להתחיל ב'בית פעור'. וע"ע.
7) בלוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תקנ"א ס"י, כתב שנותנים לשתות לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע להתאבל על ירושלים [ובאמת קשה להגדיר מצב כזה. וראה א"א להרה"צ מבוטשאטש על אתר], ואם אין תינוק – שותה המבדיל בעצמו, ע"כ. וראה שיחות קודש תשל"ח ח"ג עמ' 496 (בהוצאה החדשה: ח"ד עמ' 388), שבמוצש"ק מטו"מ, ב' מנ"א, שכח המבדיל [הת' הר"ר ישראל-מרדכי שי' קאזאמינסקי] והחל לשתות את היין מהכוס, והרבי הורה בידו תנועת-תמיהה ואמר [או סימן בידו] שיתנו לילד לשתות [היו שם מעט בחורים. הילד היה אלחנן-דוב שי' בר"ד מרוזוב, בן י"א אז, שחונך בביתו שלא לשתות מהיין ולכן סירב לראשונה, ושוב סימן לו הרבי לשתות, ולבסוף נענה] וכשהילד שתה, חייך הרבי [ביותר, ויצא לחדרו] (והוא מרשימת הרה"ח ר' [אז: הת'] שלום-יעקב שי' חזן. ההוספות במוסגר מפי ר' אלחנן ואחרים שהיו שם).
8) לוח כולל-חב"ד (מנהג ישראל, רמ"א סו"ס תקנ"ג).
9) כנ"ל.
10) כיוון שאף בת"ב עצמו אחה"צ (שאסור מדינא) אומרים חת"ת כדלהלן.
11) כן הוא ב'מורה שיעור' להרמב"ם (מוגה).
12) ע"פ ההוראה ללומדם בת"ב אחה"צ (כדלהלן הערה 69). וראה להלן הערות 59, 60.
13) את פרקי המשניות שאומרים חיובים ובעלי יארצייט אחרי התפילה, אומרים בתפילה זו כרגיל, ראה להלן ע"י ציון 34, שמתירים זאת אפילו בת"ב אחה"צ.
14) ע"פ לוח כולל-חב"ד.
15) המקור להימנע מלשבת על הקרקע ממש, מובא בשע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג. וראה כף-החיים שם ס"ק לט, ובילקוט-יוסף ח"ז עמ' קכט, המקילין בזה. וראה בארוכה בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ו.
באבילות ובתשעה-באב, ישב הרבי על ארגז נמוך, שגובהו מעל ג' טפחים (וכן דעת בעל 'מנחת שלמה' בס' הליכות שלמה על ת"ב הע' 14, נדפס בקובץ 'ישורון' גיליון יד עמ' תשפז, וציינו שזה דלא כמהרש"ם בס' דע"ת יו"ד סי' שפז ס"ב).
16) בירושלמי סוף תענית (פ"ד ה"ו) מסופר שהאמורא רב, משאכל כל צרכו, היה טובל פיתו באפר, ואמר: "זו סעודת תשעה באב", לקיים מה שנאמר (איכה ג,טז) "ויגרס בחצץ שיני", הובא בב"י סי' תקנ"ב ובהגהת הרמ"א בשו"ע שם ס"ו. במקביל כתב הטור שם שבאשכנז נוהגים לאכול [ללא ציון הזמן] ביצים [ובב"י מהגמ"יי: קרים וקשים] שהן מאכל אבלים, והביאו הרמ"א שם בס"ה.
17) בנטעי-גבריאל פנ"א סי"ט כ' שאומרים לפני ברהמ"ז 'על נהרות בבל', וכמדומני שאין מנהגנו כן, אלא אומרים 'שיר המעלות' כהוראת אדה"ז בסידורו (נעתק בשער הכולל פל"ד ס"ב ובפסקי הסידור שבסוף השו"ע הוצאת קה"ת ח"א במהדורה הישנה עמ' 349, ומשום-מה נשמט מהמהדורה החדשה עמ' תרכו) לומר זאת בכל יום שא"א תחנון (ואין מוסיפים על האבלות יותר מהמוכרח. ואולי אדרבה – יש בזה משום עידוד, כבכמה עניינים).
18) בעניין חולה בתשעה באב, בעלמא נהוג לפסוק שיאכל כרגיל (וראה פסקי-תשובות סי' תקנ"ד ס"ק ט, שם מביא גם את אלה שהחמירו לאכול בשיעורים וכיו"ב. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק סו הערה ח), וכן שמעתי מכמה מרבני אנ"ש שאינם מכירים כלל פסיקה כזו שיאכל בשיעורין בדומה ליוהכ"פ. ואף שבשו"ת הצמח-צדק או"ח (במהדורת תשנ"ד: סי' קח-קי) מציע לאכול בשיעורים, הרי שם מדובר: (א) למי שרוצה להחמיר, וגם זה - רק (ב) לבריאים (שבגלל המגפה דאז ר"ל חייבים היו גם הם לאכול).
ומה שהביא הרבי עניין "כדי-אכילת-פרס" דווקא ב'מנהגי בין המצרים (ותענית ציבור)' (בסוף 'רשימות על מגילת איכה' להצמח-צדק, קה"ת תשי"א, עמ' 61, ומשם לספר-המנהגים עמ' 45), כשהכוונה כנראה לחידושו האמור של הצ"צ, לכאורה כוונתו בשני הקטעים הללו (שיעור עינוי בד' צומות [=שבצומות האחרים לכו"ע אין אוכלין בשיעורין] בככותבת, ושיעור אכילת פרס) היא רק לעניין זה, שמי שאכל בשיעורין בכל התעניות נקרא 'מתענה' ויאמר עננו ויעלה לתורה (כמ"ש בפסקי תשובות סי' תקס"ו אות ו בשם שו"ת מהר"ם שיק סי' רצ, מרחשת ח"א סי' יד, ובשם הגרש"ז אויערבך, הובא גם בש"ש כהלכתה בהערות ס"פ לט). וראה קובץ 'אהלי שם' גיליון 3, עמ' קח.
חולה וקטן האוכלים סעודה, אומרים ['שיר המעלות' – כדלעיל בהערה הקודמת] 'נחם' בברהמ"ז רק לאחר 'הרחמן', כיוון שיש פלוגתא אם לאומרו בברכה שלישית (ראה שער-הכולל פל"ד ס"ט, נטעי-גבריאל פרק סו סעיף יא וש"נ).
19) לוח כולל-חב"ד.
20) עיין שערי-תשובה ואחרונים בסימן תרי"ד. דרכי-חיים-ושלום ס"ק תרע"ג – ספר-המנהגים עמ' 46.
21) שו"ע סי' תקנ"ט ס"ג, וראה 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ז.
ה' נרות הנהוגים בעמוד הש"ץ, כשיש 'חיוב', מדליקים היום וגם מחר כרגיל.
מי שיצא לצרכיו, מותר ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו לתפילה (שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ד-ה. ותמיד רצוי לגעת במקום המכוסה, כדי ליטול ולברך אשר יצר בידיים נקיות, שם). במטה-אפרים שם כ' שהנוטל בכל השנה ג"פ יכול גם עתה ליטול כך, והובא בכמה ספרים ללא חולק. ולפ"ז ניתן בשחרית, לאחר לבישת הבגדים, ליטול ידיו שוב עם מגבת כנהוג כל השנה (אלא שרק עד קשרי אצבעותיו) כדי לברך ברכות-השחר.
בדברים שבין איש לאשתו נוהגות היום כל ההרחקות שבסי' קצ"ה (כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תרט"ו ס"א ביוהכ"פ, ודין ט"ב זהה ליו"כ כדבריו בקו"א יו"ד סי' קפ"ד ריש ס"ק ב). וכנראה שמסיבה זו, כשחל ברי"מ היום, אין לוקחים זוג ל'קוואטר' (ראה גם בנטעי-גבריאל ח"ב פרק פא סי"ז והערה כ).
22) היינו לא רק שלא יישב על הספסל, אלא שיש לקרוא איכה וקינות לא בעמידה אלא דווקא בישיבה על הקרקע. כן הביא בס' 'מנהג ישראל תורה' שם ס"ק ה מס' נוהג כצאן יוסף, ומשמעות הרוקח, מהרי"ל, כל בו וסדר היום, עיי"ש.
23) לוח כולל-חב"ד.
24) רמ"א סי' תקנ"ט ס"א.
25) וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 262: "בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'… ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'…".
26) קדיש של הש"ץ: יהא שלמא – כיוון שהוא לאחר אמירת פסוקים. ללא תתקבל – כי כבר אמר תתקבל מיד אחרי שמו"ע. וראה ערוך השלחן שם ס"ג. וע"ד האמור במג"א ר"ס תרצ"ג.
27) לוח כולל-חב"ד.
28) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע ונו"כ סי' תקנ"ט ס"ו.
29) שו"ע או"ח ר"ס תקנ"ד.
30) "ראה שו"ע שם ס"ב. וראה שדי-חמד, אסיפת-דינים, מערכת בין-המצרים ס"ב סי"ב, על-דרך ובדוגמת קדימת הלימוד בעניינים שהזמן גרמא, הלכות החג בחג וכיו"ב, בכל השנה. ראה טושו"ע ודאדה"ז או"ח ר"ס תכט, ובט"ז שם" – ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 574 (וכ"כ בילקוט-יוסף ח"ה עמ' 580, ובנטעי-גבריאל מהדו"ב ח"ב פרק עה הערה יז. וע"ש בשו"ת שבסוף הספר סי' יז. ועיין ביאור בזה בשיחת ש"פ דברים תשל"ד (שיחות-קודש ח"ב עמ' 340-342, נעתק ב'התקשרות' גיליון תיט עמ' 17)). וראה לקוטי-שיחות חלק ט' עמ' 250, שבשנת תש"ל המליץ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כשהורה באותה שנה על עריכת משמרות ללימוד במשך כל היממה דתשעה באב, שהמתאים ביותר בלימוד עניינא דיומא הוא רשימות כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' על מגילת איכה.
בספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63 מובא "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל) בתורה (בנביאים) פרשת היום ע"ד 'צום הרביעי' ו'צום החמישי' (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)". פרשת היום: מלכים-ב כה,א-כא. ירמיהו לט,ב-י. נב,יב-כז. דברי הימים-ב לו,יז-כ.
31) ספר-המנהגים.
32) ספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 579 הע' 189 (ועד"ז בכ"מ, כגון לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 336, כרך כח עמ' 287, סה"ש תשמ"ח ח"ב עמ' 564 הע' 117 וסה"ש תנש"א ח"ב עמ' 708 ועמ' 733).
33) אולי הכוונה למשניות ממסכת זו העוסקות בענייני התעניות, מפ"א מ"ד עד ספ"ג.
34) אג"ק חלק יא עמ' שו. ומציין שם ללוח היום-יום ביום זה, והכוונה לומר שלימודי יארצייט דינם כמו שיעורי חת"ת. (ומה שבתשעה באב תשמ"ח סיים הרבי במנחה דת"ב את המשניות דמו"ק, היתה הנהגה חד-פעמית).
35) בספר-המנהגים עמ' 77 מובא בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש ז"ל, שאבל ר"ל בימי השבעה לומד פנימיות התורה. והרי אבל חמור בעניין זה מתשעה באב, כמבואר בטור יו"ד סו"ס שפד. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6, שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב למד פעם דא"ח בתשעה באב, "וכנראה למיגרס בעלמא" [כ"כ המאירי מו"ק כא,א בקשר לדברי מוסר]. וראה גם ספר-המנהגים עמ' 46 והערה 11. וע"ע 'לשמע אזן' ס"ע רטו. ומ"מ רצוי ללמוד מעניינא דיומא, ראה המובא לעיל הערה 30, ולהלן הערה 41.
36) ספר המנהגים.
37) שם עמ' 47. ובמכתב המצויין שם: "בתשעה באב מפני החלישות שבקדושה אין הטומאה מתאווה כל-כך לשרות... ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו" – אג"ק ח"ג עמ' קמז, עיי"ש. וראה לעיל הערה 21.
38) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע אדה"ז סי' תרי"ג ס"ג.
39) סידור אדה"ז, וכן הוא בכתבי האריז"ל – ספר-המנהגים שם.
40) ) הוראת הצמח-צדק בשם רבנו הזקן. ודלא כיש נוהגים לברך בלילה כשנועל הסנדל – ספר-המנהגים שם.
41) ולכאורה, כיוון שאין מניעה ללמוד היום פנימיות התורה (ראה לעיל הערה 35), הנוהגים לומר פרק תניא לפני התפילה (סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 412, ובכ"מ. ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 246: "על הסדר, או באופן אחר"), יאמרו זאת גם היום (ועדיף ללמוד מענינא דיומא, כמו באגה"ת פ"ז).
42) ע"פ ס' המנהגים, מטור ושולחן-ערוך סימן תקנ"ה ס"א. בטור כתב "ויש שאינן רוצין לשנות המנהג, וגם אינן רוצין להיות בלא ציצית, ומתעטפין בטלית-קטן תחת בגדיהם". ובב"י בשם האגור (סי' תתמו) "היחידים לובשין ט"ק תחת בגדיהם בלי ברכה". ובשו"ע ס"א כתב זאת כמנהג כללי: "לובשים ט"ק תחת הבגדים בלא ברכה". הביטוי "תחת בגדיהם", הוא בניגוד לדברי הטור סי' ח והשו"ע שם סי"א "עיקר מצות ט"ק ללובשו על בגדיו" - ז"א שמדין השו"ע (והרמ"א - שלא הגיה ע"ז מאומה) שאין להוציא הציציות לחוץ עד חצות [כמ"ש בלוח דבר בעתו, וכן נהגו בישיבת תו"ת בצרפת], ודלא כמנהג העולם ואנ"ש. בנטעי גבריאל ס"פ נז סיים שמנהג העולם ללכת בט"ק כרגיל, ועם זאת הביא בפנ"ח סכ"ב את מנהג העולם שלא לאחוז את הציציות בק"ש כדלהלן, וכתב שם שמקורו מהאמור לעיל, וה"ז תרתי דסתרי.
הברכי יוסף שם הביא שראה להמקובל מוהר"ר שלום שרעבי שהניח טו"ת כרגיל בשחרית. אך מהנהגת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב המובאת בפנים מוכח שאפילו למנהג רבותינו אין זה "כרגיל", שהרי רק לבש את הטלית ומייד פשטו ואח"כ הניח תפילין (בלבד) והתפלל.
למעשה יש ללבוש את הט"ק שישנו בו בלילה, או עכ"פ ללבשו כשהידים אינן נקיות, כדי שלא להתחייב בברכה (ראה לקט יושר עמ' קי ענין ג, משנ"ב ס"ק ב, ולוח דבר בעתו).
43) מנהג העולם, נטעי-גבריאל פנ"ח סכ"ב וש"נ.
44) משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – ספר-המנהגים, ועיי"ש בהערה. וראה 'רשימות' חוברת ד עמ' 6.
45) לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קיט ס"ה.
46) מי שאינו מתענה – ישתדל (אם אפשר – באמירה לגבאי מראש) שלא יקראוהו לעלות לתורה, ראה הדעות בס' פסקי-תשובות סי' תקס"ה ס"ק ז.
47) וכן נהג הרבי (בשנת תשמ"ח), וכמ"ש בשערי-אפרים שער ח סעיף צט, וזאת למרות דברי אדמוה"ז (ע"פ המג"א) בשו"ע שלו סי' רפב סי"ב וי"ח, שאין להפסיק בקדיש בין המפטיר להפטרה (וכמו שהקשה בגיליון רע"א לסי' תקנ"ט ס"ד). וראה בס' בירור-הלכה תנינא סי' תקנ"ט, שריכז עשרות שיטות הסוברות שיש לנהוג כן (אך לא ביאר הטעם).
48) רמ"א סי' תקנ"ט ס"ד.
49) ספר המנהגים.
50) לאמירת פיוט 'אלי ציון' – נהג הרבי לעמוד (המנהגים השונים בזה ראה נטעי-גבריאל פרק סא סעיף יב, וש"נ).
אין אומרים את הקינות שחוברו בדורותינו לזכר קדושי השואה (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 1005 שהרבי שלל זאת. וראה נטעי-גבריאל שם סי"ד).
51) לוח כולל-חב"ד. אצל אדמו"ר מהורש"ב בשחרית היו מסיימים את התפילה בשעה 12:30 לערך [ואם התחילו בשעה מוקדמת יחסית, הרי שהאריכו הרבה בקינות. וראה בשערי-תשובה ר"ס תקנ"ט, שבמקום שאין מאריכין בקינות, טוב שלא להשכים, בעניין שישהו באמירת הקינות עד סמוך לחצות היום], ואחר כך היה אומר [לעצמו, לא בציבור] 'איכה' במשך שעה וחצי לערך, ורק אחרי כן ישב על כסא כרגיל – ספר-המנהגים עמ' 48.
52) בספר מהרי"ל – מנהגים (הוצאת מכון-ירושלים ס"ע רנה) איתא, שאז, ב'ובא לציון', אומרים 'ואני זאת בריתי'. וצ"ב מנהגנו בזה.
53) לוח כולל-חב"ד.
54) שו"ע סי' תקנ"ד ס"כ ומשנה-ברורה שם.
55) ראה בס' 'תורת מנחם - מנחם ציון' ח"א עמ' 312 שהרבי הסביר שבתהילים יש "נעימות וזמירות" שזהו עניין של שמחה, שלכן לא אמר תהילים (ברבים) בימי ה'שבעה' בשנת תשמ"ח, עיי"ש הציון לעניין ת"ב בשחרית.
נשים רשאיות, לכאורה, לומר (אם נוהגות בזה): שיר-של-יום, 'אין כאלוקינו', חת"ת ו(מה שהורה להן הרבי) ענייני 'בית הבחירה' – מייד אחרי חצות היום. גברים אומרים זאת כדלהלן רק אחרי ק"ש בתפילין דרש"י – כנראה כסדר ההשלמה דשחרית.
56) מפשטות הלשון בספר-המנהגים "וכל השיעורים השייכים לשחרית".
57) ספר-המנהגים – מנהגי ת"ב.
58) כן הוא ב'מורה שיעור' לרמב"ם (מוגה). ואולי כיוון שלא רצה הרבי להקל בדין ת"ב, קבע מראש שילמדו זאת בלילה לימוד כסדרו, לא בגדר "השלמה" (משא"כ חת"ת, כמבואר באג"ק כרך יג עמ' שלא), אף שבכל יום עיקרו ביום דווקא, כמ"ש בסה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 194 הערה 39.
59) והעירני ח"א, שאולי כיוון שמותר ללמוד ענייני בית-הבחירה אחה"צ – ניתן יהיה גם לסיים אז מס' מידות ותמיד, אף שבשיחות (כמה מהן צויינו לעיל בהערה 32) לא נזכרה בפירוש בעניין הסיום היום אלא מס' מו"ק (אלא שברוב המקומות הלשון היא "בלימוד המותר אז ע"פ שו"ע" וכד'). ועצ"ע.
60) סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 691 סוף הערה 87. והנה בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 286 איתא, שהואיל והשיעורים בתורה הם "חיי נפשו", הרי זה גם למי "דלא ידע מאי קאמר" (למרות שכמובן, מאותה סיבה, צריך לעשות הכול על-מנת להתעמק בהם), וזה כולל חת"ת, רמב"ם ו'בית הבחירה', עיי"ש. וכנראה שזו גם הסיבה להיתר אמירתם בת"ב אחה"צ (אף שמדינא ניתן היה לאומרם בבוקר, מצד צער, או מדין "להוט אחר התורה", או מצד "סדר היום", אך בפועל ההוראה היא להחמיר ולדחותם לאחר חצות – ראה נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק קו הערות ה,יא). וגם אם נאמר ששיעור הרמב"ם נתקן מראש לאומרו בלילה (ראה לעיל הערה 58) ולא כהשלמה, עדיין צ"ע מדוע בענייני בית-הבחירה לא נאמר דבר זה. ואולי מפני שעניינם הוא "בניין ביתי" וזה שייך בעיקר לפני תום יום ת"ב. וע"ע.
61) ב'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א שבהערה 25: "כפי שראיתי על הרבי – הנה בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו מתיחות ועצבות".
62) וכבר כתבו, שיותר טוב לעסוק בצורכי סעודה אפילו קודם חצות, מאשר לדבר דברים בטלים וכדומה (טור ברקת סי' תקנ"ט ס"ק י).
63) לוח כולל-חב"ד, על-פי שו"ע שם סכ"ב ונו"כ.
64) ספר-המנהגים עמ' 47. וראה הסבר ע"ז באג"ק חלק יא עמ' שז.
65) ספר-המנהגים שם, ע"פ שו"ע אדה"ז סימן קכט. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ב, שיש המתפללים מנחה גדולה בת"ב כזריזין מקדימין להנחת תפילין, ודחה זאת. וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מתפלל בקביעות בכל התעניות, כולל תשעה באב, בשעה הרגילה לתפילת מנחה בכל יום (15:15).
בכף-החיים סי' תקנ"ט ס"ק יט הביא מס' פתחי-עולם (שמחברו היה מחסידי חב"ד), שבמנחה תולין את הפרוכת במקומה כמו שלובשים את הטלית. וכן מנהגנו, וכך נהגו אצל הרבי (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).
66) כדאיתא בספרים (מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב) שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שדמי המאכלים שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלו לקדושה ממש - 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460.
67) ודלא כמשנה-ברורה סי' תקנ"ה ס"ק ה. וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תקנ"ה ס"ק ג, ובספר 'נטעי גבריאל' הל' בין-המצרים, בשו"ת שבסוף הספר (במהדו"ב - סימן יט) בענין זה. אך אין לחזור תיבות "ה' אלוקיכם אמת" (ראה אג"ק חט"ז עמ' רצד).
68) לכאורה, את שיעור התניא ניתן היה לומר בבוקר, ראה לעיל ובהערה 35, אבל מהלשון 'כל השיעורים' משמע שסדר האמירה צ"ל דווקא אחרי שחרית. ואגב, התניא שהרבי היה אומר לפני התפילה, לא היה מהשיעור היומי.
69) ראה ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 (ושם, שיש לזה השלמה במוצאי היום). אך בשיעור הרמב"ם היומי, ההוראה במורה-שיעור, המוגה, היא ללמדו (רק) במוצאי תשעה באב. (ראה 'התקשרות' גיליון כח עמ' 16, גיליון לו עמ' 15 וגיליון נב עמ' 16).
70) ספר המנהגים. ראה גם אג"ק חלק יז עמ' קמו, שטוב ללמוד שיעורי חת"ת בסמוך לשחרית. ובשו"ע אדה"ז סי' קנה ס"א, שכן עדיף לגבי כל שיעורי תורה הנלמדים ביום.
71) ספר המנהגים. סדר התפילה – לוח כולל-חב"ד (וראה לעיל הערה 46).
72) כשהתפלל הרבי כש"ץ, התחיל את החצי קדיש במנחת ת"צ מייד לאחר סיום ברכות ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארוה"ק.
73) מי שאינו מתענה, לא יאמר 'עננו' (גם לא "ביום צום התענית הזה"). ראה הדעות בזה בפסקי תשובות סי' תקס"ה ס"ק א.
74) הוראת הרבי ביו"כ, ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ריז. ושם, שגם הם צריכים ליטול ידיהם במוצאי היום ג"פ לסירוגין עד הפרק.
75) הרבי נהג תמיד להניח בבוקר (ראה לעיל ע"י ציון 44) רק תפילין דרש"י. למנחה הניח שוב תפילין דרש"י, ולאחריה חלץ אותן בחדרו והניח תפילין דר"ת, ואחריהן תפילין דשימושא-רבא וראב"ד.
76) ראה פסקי הסידור אות נג. קובץ 'אהלי שם' גיליון ז, עמ' רלח. אך מסתבר, שמי שלא הניח עדיין – יניח גם אחרי השקיעה. וראה דיון בזה ב'התקשרות' גיליונות: תשפ"ג, תשפ"ז, ת"ת, תת"ז.
77) לעצם ההנחה בת"ב – "מסיפורי כ"ק מו"ח אדמו"ר על-דבר הנהגות אביו כ"ק אדמו"ר מהרש"ב. והוא דלא כמו שכתב במשמרת-שלום ס"מ משו"ת הרמ"ע מפאנו" – ספר-המנהגים שם [וראה שם להלן עמ' 77 אודות אבל ר"ל בתוך שבעה שיניח תפילין דר"ת, בשם הרה"צ הרה"ח ר' הלל מפאריטש, ושכן מובא בשם המקובל מוהר"ר שלום שרעבי].
78) ספר-המנהגים, והאמירות – ה"ה מכלל סדר היום.
79) "לא שמעתי זה בפירוש, אבל למדתיה מהנהגת מוצאי יום-הכיפורים" – ספר-המנהגים.
80) כמו במוצאי יום-הכיפורים – אג"ק חלק כ עמ' רפד.
81) לוח כולל-חב"ד.
82) על-פי הרמ"א סי' תקנ"ח.
לאחר קידוש לבנה במוצאי ת"ב תש"ל, החלו הת' לזמר בנוכחות הרבי "כי אלוקים יושיע ציון", והרבי נזף בהם מיידית ושאל "היכן המשפיע?", באומרו שזה דבר טוב, אבל ע"פ שו"ע צריך להמתין עד מחר בצהרים.
ולהעיר ממנהג העולם לזמר ולרקד "טובים מאורות" בסוף קידוש לבנה, גם במוצאי ת"ב (לוח 'דבר בעתו'. נטעי-גבריאל פמ"ט הערה ז וס"פ פ"ז).
83) בלוח כולל-חב"ד משמע שאסור עד חצות, וכן מנהג העולם. מאידך הרה"ק מבארדיטשוב נ"ע פירש דברי המג"א שגם בשר ויין שרי (משחרית), ארחות-חיים תקנ"ח סק"א בשמו. וראה ביה"ל תקנ"ח ד"ה עד חצות. נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"ב פרק פט ס"ז. ש"ש כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' טו-טז. בירור הלכה סו"ס תקנ"ח. שו"ת: שאילת יעב"ץ ח"א סי' צו. אז-נדברו ח"ח סי' מ. אבן-ישראל ח"ז סי' כז. יחוה-דעת ח"ה סי' מא. פסקי-תשובות שם ס"ק ד.
84) לקוטי-שיחות חלק יד עמ' 206, הערה ד"ה 'בנתנם סימן', עיי"ש.
85) "ועי"ז תהיה מעלה נוספת – שני סיומים (בת"ב עצמו ובמוצאי ת"ב), ש'כפול' קשור עם הגאולה" – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 94.
86) לקוטי שיחות חלק לט עמ' 229.
87) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 733.
88) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 121, 123. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
