נושאים נוספים
	התקשרות 838 - כל המדורים ברצף
	איך יתכן שיתנו יכולת לנביא השקר להראות מופת?!
	הנבואה ש"לאלתר לגאולה"
	שלילת גיוס בנות לצבא
	פרשת שופטים
	"משה קיבל תורה מסיני"
	תפילה בסידור / ברכת מזונות

זהו עניין של העלם והסתר, שמטרתו כדי שיהיה עניין הבחירה חופשית * בדבר העלול להוביל לעבודה זרה – יש לראות בו ניסיון בלבד כדי לאפשר בחירה חופשית * הקב"ה אחד והתורה אחת, ולא ניתן לשתף ולתת מקום לדבר נוסף עמם * על-ידי התעוררות תשובה ניתן לפעול גם על יהודים אחרים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כתיב¹: "כי יקום בקרבך נביא גו' ונתן אליך אות או מופת, ובא האות והמופת גו' (שכן הוא סדר העניינים על-פי דין², שכאשר בא נביא מנסים אותו על-ידי מופת, וכאשר מראה את המופת, הרי זה ראיה שהוא נביא אמת; אמנם, אם מסקנתו היא) לאמר נלכה אחרי אלקים אחרים גו' ונעבדם, (הרי לא זו בלבד ש)לא תשמע אל דברי הנביא ההוא גו' (אלא יתירה מזו) והנביא ההוא גו' יומת" (כדין מסית ומדיח³, ש"לא תאבה לו ולא תשמע אליו וגו' וסקלתו באבנים ומת", כמה שכתוב בהמשך הכתובים⁴).

והנה, מה שכתוב "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא גו'" – מובן, וכמו שכתב הרמב"ם⁵ ש"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה . . ובמה האמינו בו במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך" – החל מ"אנכי הוי' אלקיך"⁶ ושאר עשרת הדברות, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, עד "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"⁷.

ולכן "אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו . . לפי שנבואת משה רבינו אינה על-פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה"⁸, ולכן אין בכוחו של מופת להפריך אמונה זו (מה שאין כן אילו היתה האמונה במשה מצד המופת בלבד – שאז בא מופת אחר ומפריך את המופת הראשון).

אבל הקושיא היא – איך יתכן שנביא השקר יוכל להראות מופת: הרי כל העניינים, ואפילו עניינים טבעיים, הם מצד אלקות, ומכל-שכן עניין נסי; ואם כן, איך יתכן שיתנו מלמעלה יכולת לנביא השקר להראות מופת?!

והביאור בזה – "כי מנסה הוי' אלקיכם גו'"⁹, דהיינו שזהו עניין של העלם והסתר, שמטרתו כדי שיהיה עניין הבחירה חופשית, שיש צורך בה כדי שהעבודה לא תהיה באופן ד"נהמא דכסופא"¹⁰; וכדי שתהיה בחירה חופשית, ניתנה האפשרות לעניין של מופת גם ללעומת-זה, שלא תהיה התגברות יתירה של צד אחד על הצד השני.

וזהו גם כן הביאור במאמר רז"ל¹¹ על הפסוק¹² "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם בן בעור" – שהטעם לזה הוא כנ"ל, כיוון שאילו היה בקדושה עניין שאין כדוגמתו בלעומת-זה, לא היתה בחירה חופשית.

אמנם, אף שיש הכרח בעניין המופת בלעומת-זה – מכל מקום, אותו הנביא שאמר "נלכה אחרי אלקים אחרים", הרי לא זו בלבד ש"לא תשמע אל דברי הנביא ההוא", אלא יתירה מזה – "והנביא ההוא גו' יומת" מכלל ישראל, שעליהם נאמר¹³ "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום", ועליו נאמר "יומת".

ב. והנה, בפירוש "אלקים אחרים" – נכלל גם עניין השיתוף, שהרי בני-ישראל מוזהרים על השיתוף (ורק בני-נח אינם מוזהרים עליו¹⁴).

ועניין ה"שיתוף" הוא – שמשתפים להקב"ה עניין נוסף. ועל דרך זה בנוגע לתורה – שהיא "תורה אחת"¹⁵ משום שהקב"ה הוא "הוי' אחד"¹⁶ – שמשתפים לתורה עניין נוסף.

דוגמא לדבר: הדין שאסור לנשק בניו הקטנים בבית-הכנסת¹⁷. והיינו, שאף ש"ואהבת לרעך כמוך"¹⁸ היא מצוה מן התורה, ועניין "רחמי אב על הבן" הוא דין בתורה (גבי הבא במחתרת)¹⁹  – אף-על-פי-כן, כשהאדם נמצא בבית הכנסת, שהוא המקום לאהבת ה' – אסור לשתף בזה עניין נוסף²⁰.

כלומר: אף שלעת-עתה מניח הוא מקום גם להקב"ה ולתורתו – מכל מקום, מכיוון שמשתף בזה גם עניין נוסף, הרי זה התחלה לכך שבסופו של דבר ישליך רחמנא-ליצלן לגמרי את הקב"ה מאחורי הדלת...

ובפרט שגם כאשר מניח מקום לתורה הרי זה באופן שהוא מקבל את התורה באופן המתאים לרצונו שלו, רק את העניינים הכדאיים עבורו, למחצה לשליש ולרביע ("האַלב תורה, דריי פערטל תורה") וכו' – הרי ודאי שזוהי התחלה לעזיבת התורה לגמרי ("אָפּטרעטן אינגאַנצן פון תורה") רחמנא-ליצלן, וכמאמר הגמרא²¹ "היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה".

וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר²², שכאשר פוגשים אדם תועה במעבה היער, הרי אין ענינו שקפץ מביתו ישירות למעבה היער, אלא בתחילה הלך בדרך המלך, אחר כך סטה מדרך המלך בפסיעה אחת, ואחר כך הוסיף לסטות על סטייתו בפסיעה אחר פסיעה, ובסופו של דבר – הרי כשם שבקדושה "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"²³, כן הוא גם בצד השני, שכל פסיעה ופסיעה מצטרפת, עד שבסופו של דבר תועה במעבה היער.

וכפי שראו במוחש בהנהגת הצדוקים והבייתוסים, שההתחלה היתה בכך שלא שמעו להוראות החכמים שבדורם, ואחר כך הלכו ונתרחקו יותר ויותר, עד שיצאו מכלל ישראל²⁴.

ג. ולטענה שהיה בזה עניין של מופת כו' – הרי התורה הבהירה זאת מראש ("האָט דאָס באַוואָרנט") בשעת מתן-תורה, שתתכן מציאות של נביא שקר שיראה "אות או מופת", ואף-על-פי-כן, אם מסקנתו היא "נלכה אחרי אלקים אחרים" – אזי "לא תשמע וגו'".

שלמה המלך גדל מכל מלכי הארץ, ובזמנו ישבו בני-ישראל "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"²⁵. ואף-על-פי-כן, כשרצה שלמה לבטל יו"ד אחת מהתורה – אמר הקב"ה²⁶: "שלמה ואלף כיוצא בו יהיו בטלין, וקוצה ממך איני מבטל".

ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר אינו על אדם במדריגתו של שלמה המלך, ולא רק על "אות אחת" מהתורה – הרי בוודאי שאין לזה מקום כלל.

ומכיוון שהתורה היא נצחית, ולא תשתנה לעולם, שזהו אחד מעיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת"²⁷ – הרי גם פסק-הדין האמור (שאין מקום להנהגה באופן של "שיתוף", "אלקים אחרים", גם כשהיסוד לזה הוא על-ידי "מופת") הוא נצחי.

אלא שמכיוון שהקב"ה הוא "ארך אפים", וכל שאר י"ג מדות הרחמים – מניח הקב"ה לעניין זה להתקיים, וממתין שישובו בתשובה²⁸.

ומה שנזכר לעיל שישנו אופן ש"הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן . . ומחזירן למוטב" – הרי כבר שתינו את כוס המרורים במילואה ("די ביטערע האָבן מיר שוין געהאַט אין דער פולער מאָס")... בדורנו, קשה כהמן כבר היה ובפועל רחמנא-ליצלן – הקדושים ה' ינקום דמם, ובודאי שארית הפליטה, שארית ישראל, יעשו תשובה, ובפרט בחודש אלול – תשובה שלימה ותשובה עילאה, באופן ש"זדונות נעשו לו (לא רק "כשגגות", אלא גם) כזכיות"²⁹.

ד. ויש להוסיף בזה – אפילו בנוגע לנביא השקר עצמו שמגיע לו עונש:

ידוע³⁰ שעניין העונשים אינו בשביל העונש בלבד, אלא בשביל הזיכוך שנעשה על-ידם, כמו שכתוב³¹ "ונקלה אחיך", "כשלקה הרי הוא כאחיך"³². ואפילו בעונשי מיתות – הרי אמרו רז"ל³³ "ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא", היינו, ש"ביום הזה אתה עכור" (עניין העונש) הוא בשביל שיהיה "אי אתה עכור לעולם הבא" (עניין הזיכוך), והרי "כל המומתין מתוודין"³⁴, כדי שיהיה אצלם עניין הזיכוך.

והנה, בזמן הזה הרי ד' מיתות בטלו, ורק "דין ד' מיתות לא בטלו"³⁴. וכיוון שכן, הרי מובן בפשיטות, שמאחר שכל בני-ישראל הם "קומה אחת"³⁵, אזי התעוררות של אדם מישראל יכולה לפעול גם על הזולת, כמשל האיברים³⁶, שכאשר ישנו חולי באבר אחד, הנה לפעמים מרפאים אבר זה עצמו, ולפעמים מרפאים אותו על-ידי הוספת חיות באבר אחר.

ועל אחת כמה וכמה כאשר כמה וכמה מישראל יחד מתעוררים לעבודת התפלה, לימוד התורה וקיום המצוות – הרי בוודאי שהדבר פועל על כל בני-ישראל בכל קצווי תבל³⁶.

ה. המורם מכל האמור לעיל:

ראשית – אין לעשות עניינים שעל-ידם יהיה נתינת מקום למחשבה שמסכימים עם ה"שיטה" של שינויים בתורה ועשייה היפך התורה, אפילו אם ישנם מופתים.

שנית – יש להודיע ברבים ש"שיטה" זו היא עניין של "אלקים אחרים", וממילא "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא".

ונוסף לזה, שאפילו "נביא השקר" עצמו – אין להתייאש ממנו, שהרי אין להתייאש משום אדם מישראל, אלא יש לפעול שיעשה תשובה. וההתחלה – על-ידי התעוררות עצמו, כנ"ל במשל האברים.

והרי זהו תוכן עבודתו של משיח – "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"³⁷, מבלי לשאלם אם רצונם בכך³⁸.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "אבינו מלכנו" ו"ניע זשוריצי כלאָפּצי". ואחר כך אמר:]

מצינו³⁹ שגם לעתיד לבוא "מזכירין יציאת מצרים" (אף שהזכרה זו היא בדרך טפל), ולכן ינגנו עתה "ממצרים גאלתנו".

* * *

ו. איתא⁴⁰ בפרי עץ חיים⁴¹ ש"להוי' ויאמרו לאמר אשירה"⁴² ראשי תיבות אלול.

וצריך להבין: א) מהי שייכות עניין זה לחודש אלול? ב) מה פירוש תיבת "לאמר"? פירוש תיבת "לאמר" בכל מקום הוא – לומר לזולת, אבל, כיוון שכל בני-ישראל היו שם, איך מתאימה כאן תיבת "לאמר"? – אלא, "לאמר" כאן פירושו לדורות, שבכל דור ודור יהיה "אשירה להוי' כי גאה גאה".

כאשר יהודי אוחז ב"אשירה להוי'" – אזי "גאה גאה", וכדברי התרגום "אתגאי על גיותניא". והיינו, אף שישנם "גיותניא", שהם השרים שלמעלה, הנהגת הטבע על-פי סדר ההשתלשלות, מכל מקום, כשיהודי מוסר את עצמו להקב"ה, מבטל הקב"ה עבורו את כל העולם יחד עם השרים, שכולם נמצאים תחתיו.

וזוהי העבודה באלול: "ויאמרו לאמר אשירה לה'" – להתמסר להקב"ה, שזהו עניין התשובה, "והרוח תשוב אל האלקים"⁴³, שמזה נמשכת ("קומט אַרויס") גם התנועה של "אשירה". ותנועת ההתמסרות להקב"ה פועלת גם על יהודי נוסף – "ויאמרו לאמר", ואמירה לדורות. ואזי "כי גאה גאה", שנעשה בעל-הבית על העולם, "עבד מלך – מלך"⁴⁴, עבד של הוי', ש"מלך גאות לבש"⁴⁵.

(מהתוועדות ש"פ ראה מבה"ח אלול ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יד עמ' 284-289)

______________________

1)    פ' ראה יג, ב-ו.

2)    ראה רמב"ם הל' יסוה"ת ספ"ז. שם רפ"י.

3)    סנהדרין פט, ב.

4)    שם, ט-יא.

5)    שם רפ"ח.

6)    יתרו כ, ב.

7)    ראה מגילה יט, ב. ועוד (נסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252).

8)    שם ספ"ח.

9)    פ' ראה שם, ד.

10)  ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.

11)  ספרי ברכה לד, יו"ד, ויל"ש שם (רמז תתקסו). במדב"ר פי"ד, כ. זח"ב כא, ב. ובכ"מ.

12)  ברכה שם.

13)  ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד.

14)  ראה הנסמן בלקו"ש חכ"א ע' 41 הערה 36.

15)  בא יב, מט. ועוד.

16)  ואתחנן ו, ד. ועוד.

17)  רמ"א ושו"ע אדה"ז או"ח רסצ"ח.

18)  קדושים יט, יח.

19)  מכילתא ופרש"י משפטים כב, ב. סנהדרין עב, רע"ב ובפרש"י.

20)  ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חי"ח ס"ע שצד ואילך.

21)  שבת קה, ב. וש"נ.

22)  ראה גם מכתב ו' כסלו שנה זו (אגרות-קודש ח"י ריש ע' קכד). ח"ז ריש ע' ריט. תורת מנחם – התוועדויות ח"א ס"ע 134 ואילך. לקו"ש ח"א ע' 226. ועוד.

23)  ב"ב ט, רע"ב.

24)  ראה אבות דר"נ ספ"ה.

25)  מלכים-א ה, ה.

26)  שמו"ר רפ"ו. וש"נ.

27)  עיקר הט' מי"ג העיקרים. וראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט. הל' מלכים פי"א סה"ג. פיה"מ סנהדרין פ' חלק יסוד התשיעי.

28)  חסר קצת (המו"ל).

29)  יומא פו, ב.

30)  ראה לקו"ש חכ"ב ס"ע 71 ואילך. וש"נ.

31)  תצא כה, ג.

32)  מכות כג, סע"א (במשנה).

33)  סנהדרין מג, ב (במשנה).

34)  כתובות ל, סע"א ואילך. וש"נ.

35)  לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.

36)  ראה גם לעיל ע' 241.

37)  רמב"ם הל' מלכים ספי"א. וראה גם לעיל ע' 243. וש"נ.

38)  חסר הסיום (המו"ל).

39)  ברכות יב, סע"ב.

40)  שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 379 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

41)  שער ר"ה פ"א. וראה סה"מ תשי"א ע' 319 (תורת מנחם – התוועדויות ח"ג ע' 299).

42)  בשלח טו, א.

43)  קהלת יב, ז. וראה לקו"ת ר"פ האזינו. ובכ"מ.

44)  ספרי ופרש"י דברים א, ז. ועוד. וראה שבועות מז, ב.

45)  תהלים צג, א.