ט"ו בשבט בחצרו של הצדיק רבי יצחק-אייזיק מספינקה. בית-המדרש הגדול והמפואר גדוש בהמוני חסידים, שבאו מקרוב ומרחוק. במרכז בית-המדרש שולחן ארוך ורחב, עמוס פירות, מגדנות, יינות ושאר מיני מטעמים. אווירה חגיגית אופפת את הכול.

בראש השולחן יושב הרבי, פניו נוהרות באור עילאי ופיו שופע תורה וחסידות, כמעיין המתגבר. החסידים מטים ראשם קדימה, מצמידים כף-יד קעורה לאוזנם – מתאמצים שלא לאבד שום מילה.

הרבי מבאר את עניין המרגלים שהוציאו את דיבת ארץ-ישראל רעה – על-פי פשט, רמז, דרוש וסוד. מכאן הוא עובר לדברים שטרם שמעתם אוזן, על הר-המורייה ועל בית-המקדש שהתנוסס עליו לתפארה – ליבה של ארץ-ישראל ולב כל העולם כולו.

עומדים החסידים צפופים זה לזה, רגליהם על אדמת ספינקה, אך נשמותיהם כאילו מרחפות להן בחללה של ארץ-ישראל. הנה הן בירושלים, משתחוות אפיים ונושאות רינה במקום שממנו לא זזה שכינה מעולם. משם שטות הנשמות אל קבר-רחל ולמערת-המכפלה. מיד אחר-כך הן גומאות במעוף מרחקים וכבר הן על הרי הגליל, פוקדות את קברו של רבי שמעון בר-יוחאי ואת קברי שאר התנאים הקדושים הטמונים שם.

שעה ארוכה מאוד נושא הרבי דברים ומרומם את נפש החסידים. והנה, הרבי משתתק. הס גמור שורר בבית-המדרש. בדממה המוחלטת אפשר לשמוע אפילו את רחש האש האוחזת בפתילות שמאירות את המקום. מאות זוגות-עיניים נעוצות בנקודה אחת ויחידה המחברת את כולם כתרי"ב איברים לראש אחד.

הרבי מושיט יד ענוגה אל קערת הכסף המרהיבה, עמוסת הפירות, שלפניו. נוטל מתוכה פרי חדש, בשל וסמוק. אוחז את הפרי בידיו. "ברוך אתה ה'", פותח הרבי והברכה מתנגנת מפיו כמו הייתה שירה, "אלוקינו מלך העולם", ממשיך הרבי ומדביק את החסידים ברגש עז של תודה וברכה לה'.

"שהחיינו...", מבקש הרבי להמשיך את הברכה, כאשר קול נפץ אדיר מחריד פתאום את הדממה וקוטע את חוט המחשבה והדבקות. באופן טבעי מוסטים המבטים אל מקור הרעש, והעיניים מתקשות להאמין למראה הנגלה להן – שניים מחלונות הוויטראז' המרהיבים של בית-המדרש מנופצים לרסיסים, ושתי האבנים הגדולות שגרמו לכך נחות בגסות-רוח זועקת על השולחן הגדול, במרחק של הושטת יד ממקום שבתו של הרבי.

חיוורון עז מציף את פני החסידים. מביטים הם זה בפני זה כאובדי עצות. בבת-אחת חודרת ההכרה לתודעת הכול – אדוני הארץ ועושי דברם מתקשים להשלים עם הממלכה הקטנה שהקימו היהודים בארצם. האבנים שהושלכו פנימה באו אפוא להזכיר להם כי גרים הם, גרים בלבד, על אדמה זו.

אך ראה זה פלא – על פניו של הרבי לא ניכר אפילו רמז למבוכה הכללית. אדרבה, עיניו מפיקות רוגע ושלווה. חדי-הראייה מבין החסידים אף יכולים להבחין בזיק של חיוך בקצות עיניו של הרבי.

עדיין אוחז הוא בפרי וממשיך במקום שבו פסק – "...וקיימנו, והגיענו לזמן הזה".

"אמן!", שואגים החסידים, אך ליבם בל איתם. "שהחיינו וקיימנו?!", תוהים הם, "והגיענו לזמן הזה?!", תמהים הם. האם לא הוכח זה עתה ההפך הגמור?!

והרבי, כמו קורא את מחשבות חסידיו, טועם טעימה קלה מן הפרי, מניחו לפניו ופותח ואומר: "כן בניי היקרים, 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כל מילה אמת לאמיתה ואין להרהר אחריה. לא רק מצד קבלת-עול וגזרת-מלך מברכים אנו ברכה זו ומתכוונים לכל מילה, אלא גם מתוך הבנה והשגה...

"לכל מצווה ומצווה יש זמן שבה מאיר באופן מיוחד תוכנה הפנימי. התוכן הפנימי של ט"ו בשבט הוא ארץ-ישראל. ט"ו בשבט מעורר בליבנו את הכמיהה לארץ-ישראל, את הערגה לגאולה העתידה".

השתתק הרבי לרגע, בטרם הגביה את קולו ואמר: "אמרו לי אתם, בניי – מהי הדרך הטובה ביותר לטעת בליבנו כמיהה זו וערגה זו; האם לא כאשר חשים את חשכת הגלות הנוראה? האם לא כאשר מבינים את גודל החשכה שאנו שרויים בה?

"חסד עושה עמנו הקב"ה, החפץ לקבוע בנפשותינו געגועים לארצנו הקדושה וציפייה עמוקה לגאולתנו השלמה. לשם כך הוא שולח לכאן כמה 'שקצים' עלובים, כדי שישליכו לתוך בית-המדרש, בעיצומה של חגיגה והתרוממות-הרוח, שתי אבנים גדולות. למען נדע כי בחושך שרויים אנו ונתחנן לפניו כי יוציאנו לאורה.

"הוא אשר אמרתי – 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'"...