מדורים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1234 - כל המדורים ברצף
	להתמקד באור ולא בחושך
	יש חדש
	כשהחושך עצמו מאיר
	השגחה פרטית
	משחיז בדמעות
	ספרו בגויים
	התשובה לשאלה 'מתי יבוא'
	מעלת היהודי הפשוט
	הרב שריד בנתיבות החסידות
	תקיעות של אלול

מס' 1234, ערב שבת-קודש פרשת תבוא, י"ז באלול ה'תש"ע (27.08.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

להתמקד באור ולא בחושך

החסידות מבקשת לעקור את הרע על-ידי הגברת הטוב. היא מחזיקה בתפיסה שככל שיגבר כוחם של הטוב והחיוב, יצטמצם כוחם של הרע והשלילה

בשבת זו יחול יום גדול בתולדות החסידות. זה ח"י באלול, יום-הולדתם של שני המאורות הגדולים - הבעל-שם-טוב (בשנת תנ"ח) ורבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל ה'תניא' והשולחן-ערוך ומייסד חסידות חב"ד (בשנת קה"ת). גדולי החסידות אמרו שח"י באלול מפיח רוח-חיים בעבודת-ה' של חודש אלול, שכן ביום הזה ירדו לעולם מאורי החסידות, שהחיו בתורתם את עם-ישראל.

קחו, למשל, את עניינו המרכזי של חודש אלול - התשובה. בלי אור החסידות התשובה מתקשרת עם אווירה קודרת, רצינית עד אימה, עם בכי, עם סיגופים ותעניות, עם נפש ממורמרת ומיוסרת. החסידות באה ומלמדת שגם התשובה יכולה להיעשות מתוך חיוך ושמחה, מתוך מרץ ורעננות, מתוך ריקוד ועליצות-הנפש – ואין כל סתירה ביניהם.

ראייה חיובית

רק החסידות יכולה להוליד את האמרה: אם כל מצווה צריך לקיים מתוך שמחה, על-פי הכתוב "עבדו את ה' בשמחה" - הרי מצווה חשובה כל-כך כמו התשובה, המתקנת את כל הפגמים והחסרונות, על-אחת-כמה-וכמה שצריך לקיימה מתוך שמחה רבה. זו גישתה המיוחדת של החסידות, שהצליחה להאיר באור-יקרות את כל מרכיבי החיים היהודיים.

לעומד מבחוץ הדבר נראה לפעמים כהתייחסות קלילה לחיים. כאילו החסידות אומרת: למה 'לקחת ללב'? ריקוד פה, כוסית 'לחיים' שם, אִמרה שנונה לפי הצורך - והכול בא על מקומו בשלום. אך זו התרשמות שטחית בלבד. מי שמכיר את החסידות לעומקה יודע כמה היא רצינית וחודרת כליות ולב. מי שזכה להתוודע למשנתה של החסידות למד, כי גם האִמרה החסידית ה'שובבה' ביותר נושאת תכנים עמוקים רבי-משמעות. אין כאן שום קלילות, חלילה, אלא ראייה אחרת של דברים.

החסידות מפנה את מבטה לעבר הצד החיובי שבכל דבר. לא שאין היא מודעת למגרעות ולצדדים השליליים, אלא שהיא מבקשת לעקור את הרע על-ידי הגברת הטוב. החסידות מחזיקה בתפיסה שככל שיגבר כוחם של הטוב והחיוב, יצטמצם כוחם של הרע והשלילה. סילוק הרע, אף שהכרחי הוא, גורם לך להתפלש בדברים שליליים, ולכן צריך לעשות זאת בקיצור ובזריזות האפשרית ולחזור מיד להתעסקות בטוב, בחיוב, באור. מי ששם יותר מדיי דגש בניקוי הרע, ימצא עצמו לבסוף מתעסק בשלילה רוב ימי חייו.

הדרך לקרב

הדברים תקפים בייחוד בימים האלה, ימי תשובה והתעוררות. אתה עומד לפני יהודים אחרים ורוצה לעוררם לתשובה. אתה יכול לתאר באוזניהם כמה הם טועים ושקועים בחטא. אך בידך להסביר כמה טוב ללכת בדרך התורה ולהיות קרוב אל ה'. שתי הדרכים עשויות להשפיע, אבל הראשונה עלולה גם לדכא, לקומם, לעורר תגובות נזעמות; ואילו השנייה מקרבת, מחממת ומעוררת אהבה אל ה' ותורתו.

כך גם בהתמודדות האישית הפנימית: אם נתרכז בחסרונותינו, בסיכום העגום לפעמים של הישגינו בשנה שחלפה, אנו עלולים לשקוע בעצבות ובקדרות ואף להגיע לכלל ייאוש. אכן, צריך לדעת את המגרעות ולהכיר בליקויים, אבל הדגש צריך להיות מוּשׂם בעתיד ולא בעבר. עדיף להתרכז בהחלטות הטובות והמתקנות ולא בכישלונות ובהחמצות.

בימי אלול מוטב להתבונן בסגולתם המופלאה של הימים האלה, שבהם 'המלך בשדה' - הקב"ה מתקרב אל כל אחד ואחת מאיתנו ומקבל את תשובתנו באהבה ובפנים שוחקות. מוטב לשמוח על היכולת שניתנה לנו לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה. והשמחה ממתקת דינים, פורצת את כל המחיצות, ובזכותה ודאי נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, ועד שזו תהיה שנת הגאולה האמיתית והשלמה.

  יש חדש

התוועדויות ח"י באלול

שבת זו, ח"י באלול, היא יום-הולדתם של שני 'המאורות הגדולים' – הבעש"ט ורבנו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך. ביום הזה הבעש"ט גם נתגלה לעולם והחל להפיץ בגלוי את אור החסידות. לרגל היום הזכאי הזה יהיו בקהילות חב"ד ובבתי-חב"ד ברחבי הארץ התוועדויות חסידיות, והציבור מוזמן.

עזרה לנזקקים

הכול מכירים את מנהג 'קמחא דפסחא', המיועד לסייע לנזקקים לקראת חג-הפסח, אולם גם חגי תשרי המתקרבים מחייבים הושטת יד עוזרת למשפחות הנזקקות. בתי-חב"ד ברחבי הארץ נערכים למבצעים מיוחדים של חלוקת מזון למשפחות האלה, כדי לאפשר להן לחגוג את חודש החגים. לנוכח המצוקה שרבים שרויים בה חשוב לתרום בעין יפה ולחשוב על המשפחות שבלי עזרתנו יתקשו לחגוג את החגים כראוי.

סיורי סליחות בירושלים

בית-חב"ד נחלת שבעה, במרכז ירושלים, עורך בימים האלה סיורי סליחות, שמתחילים בסיור בשעות הערב בירושלים, ובחצות הלילה נערכת אמירת הסליחות באחד מבתי-הכנסת או בכותל המערבי. יש אפשרות לאמירת סליחות בבית-הכנסת הראשון שנבנה מחוץ לחומות העיר העתיקה, לפני מאה וארבעים שנה. טל' 054-4642770.

אלבום כפול

הינדיק הפקות הפיקה את דעם רעבינ'ס טיש - אלבום כפול ובו שישה-עשר שירים וניגונים של חסידות ברסלב. בין הניגונים גם ניגונים אבודים, שנתגלו לפני שנתיים בארכיון באוקראינה. ניצוח מוזיקלי של המעבד החסידי ר' דודי קאליש. טל' 052-6962026.

  שלחן שבת

כשהחושך עצמו מאיר

עם כניסתם לארץ-ישראל ציווה משה את בני-ישראל לקיים מעמד מיוחד של קבלת התורה באלה ובשבועה. שישה שבטים נצטוו לעלות אל הר גריזים, ושישה להר עיבל. הכוהנים והלוויים וארון הקודש עמדו באמצע. הלוויים הפנו את פניהם לעבר הר גריזים ופתחו בברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה...", והכול ענו: 'אמן'. לאחר מכן הפכו את פניהם לעבר הר עיבל ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל...". כך אמרו שורה של 'ברוך' ו'ארור'.

אך למרבה הפלא, התורה מפרטת דווקא את הקללות ("ארור האיש"), ואילו הברכות ("ברוך האיש") אינן מפורטות כלל. אמנם אנחנו מבינים מהקללות מה היו הברכות, אך התורה מפרטת אך ורק את הקללות ולא את הברכות, אף-על-פי שהברכות נאמרו תחילה ורק אחר-כך הקללות!

דור נעלה

התמיהה גוברת עוד יותר בשל העובדה שהדברים נאמרו אל הדור שנכנס לארץ, דור שעליו משה רבנו עצמו אמר: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום". בני-ישראל עמדו אז בדרגה רוחנית עליונה, לאחר שבני דור המדבר כבר מתו, והנותרים היו "כולם שלמים ועומדים להיכנס לארץ".

אמנם גם לבני הדור הנעלה הזה יש בחירה חופשית, ותמיד יכולה להיות אפשרות שיחול שינוי בהתנהגותם, אבל התורה עצמה מעידה כי הם "הדבקים בה' אלוקיכם" וכי ידוע בוודאות שייכנסו לארץ-ישראל. אם-כן, מדוע לבני דור נעלה כזה צריכים לומר דווקא דברי קללה קשים, ועד שהתורה מפרטת רק את הקללות ולא את הברכות!

ברכה עליונה

ברור אפוא שהקללות המפורטות כאן אינן קללות כפשוטם של דברים, אלא הן מייצגות ברכה עליונה ביותר, שאליה מגיעים דווקא על-ידי הפיכת הקללות לברכות.

התורה בכלל עניינה ברכה. היא נפתחת באות ב ('בראשית'), שהיא ראש התיבה 'ברכה'. כמו-כן, כל מה שברא הקב"ה הוא טוב, ויתרה מזו – טוב מאוד, כמו שנאמר בתום מלאכת הבריאה: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד". מזה ברור שכל הדברים שברא הקב"ה בעולם בכלל וכתב בתורה בפרט – הם ענייני טוב וברכה.

אהבה יתרה

אלא שבענייני הברכה יש שתי דרגות. יש ענייני ברכה גלויים, שבהם רואים מיד כי הם ענייני ברכה, ויש דברים שבתחילה הם נראים לא-רצויים ואף ענייני קללה, אבל בפנימיותם גם הם ענייני ברכה, ואף ברכה עליונה ביותר, אלא שכדי להגיע אליהם יש להפוך את הקללה לברכה, בבחינת "יתרון האור מן החושך", הפיכת החושך לאור והמר למתוק.

על הפיכת הקללה לברכה נאמר בפרשה הקודמת: "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך". רואים כאן שבהפיכת הקללה לברכה באה לידי ביטוי גדול יותר האהבה שהקב"ה אוהב את עמו ישראל, כי כאשר החושך עצמו מאיר – זה אור באיכות אחרת לגמרי, אור נעלה באין-ערוך לעומת האור הרגיל. וזה עניינן של ה'קללות' המנויות בפרשתנו.

(התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2947)

  מן המעיין

השגחה פרטית

ההשגחה מוליכה

"והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם" (דברים כו,ד). כאשר יהודי בא למקום מסויים אין הוא הולך לשם מדעת עצמו, אלא ההשגחה העליונה מוליכה אותו "לשכן שמו שם", כדי לפרסם שם אלוקות.

(היום-יום)

גלגול של עלה

כאשר הרוח נושבת והופכת עלה קטן מצד אחד לצד שני – זה בהשגחה פרטית; כוונה יש בדבר.

(הבעל-שם-טוב)

מסבב סיבות

השגחה פרטית היא שהקב"ה מסבב סיבות שיהודי יגיע למקום מסויים בזמן מסויים, כדי לעורר חיוּת בתורה, בעבודה ובאהבת-ישראל.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

כל דבר – הוראה

בכל דבר שיהודי רואה או שומע צפונה עבורו הוראה כלשהי הקשורה בעבודתו לקונו.

(כתר שם טוב)

אדם מה יבין

"מה' מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו" (משלי כ,כד). כל צעד שאדם עושה, בכל מקום שהוא, מה' הוא, הנותן כוח ועוז לכל אדם להשלים את הכוונה העליונה. "ואדם מה יבין דרכו" – אם יטען הטוען על קשיי הזמן והמקום, הנה מה הוא האדם להבין דרכיו של הקב"ה.

(אגרות-קודש)

הראייה צריכה לעורר

כאשר רואים השגחה פרטית בגלוי הדבר צריך לעורר להתמסר להתעסקות בתורה ובעבודה. זהו שנאמר (מלאכי ג,ו) "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם": כאשר רואים שהקב"ה שומר על בני-ישראל מפני שבעים הזאבים, איך ייתכן שבני-ישראל אינם נמשכים אחר התורה והמצוות בכלות הנפש.

(ספר המאמרים קונטרסים)

שליח ההשגחה

"מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" (תהילים לז,כג). כל אדם שליח ההשגחה העליונה הוא להאיר אור תורה ועבודה דווקא באותו מקום ובאותה סביבה שבה הוא נמצא, על-פי גזֵרת ההשגחה העליונה. אך הבחירה היא ביד כל אדם, ורק כאשר הוא בוחר בטוב, או-אז בדרכו של האדם יחפץ הקב"ה.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

הכול היה כלול

פעם אחת הרבי הרש"ב שהה בנאות-דשא ויצא עם בנו הרבי הריי"צ לשוח בשדה. התבואה כמעט הבשילה, רוח נעימה נשבה, והשיבולים התנועעו אנה ואנה. נענה הרבי: "ראה אלוקות. כל נענוע של שיבולת היה כלול במחשבה הקדומה, בבחינת 'צופה ומביט עד סוף כל הדורות'. ההשגחה העליונה מוציאה זאת לפועל בגלל כוונה אלוקית".

(ליקוטי דיבורים)

  אמרת השבוע

משחיז בדמעות

קודם שנתגלה הבעש"ט שימש שוחט ובודק בעיירה אחת. לאחר שעזב את המקום מינו שוחט ובודק אחר במקומו.

באותו זמן שלח אחד התושבים את משרתו הנכרי אל השוחט כדי לשחוט בעבורו עוף. להפתעתו חזר המשרת ובידו העוף החי. שאל בעל-הבית את המשרת מדוע לא מסר את העוף לשחיטה.

השיב המשרת: "השוחט הזה אינו עושה את מלאכתו נאמנה. כשישראליק (הבעש"ט) היה רוצה להשחיז את הסכין היה מרטיב את האבן בדמעותיו, ואילו השוחט החדש שופך מים מן הכד. האם לשוחט כזה אתן לשחוט"?...

  מעשה שהיה

ספרו בגויים

אש פרצה ביערות שליד העיר הומיל ברוסיה הלבנה. הלהבות התפשטו במהירות. פחד גדול נפל על התושבים בראותם כי הרוח נושבת בחוזקה לכיוון העיר. עוד מעט תגיע האש אל הבתים וכל העיר תהיה בסכנה.

אלה היו ימיה הראשונים של חסידות חב"ד, שיָסד רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן-ערוך. מעת לעת נהג לבקר במחוזות חסידיו. גם קהילת החסידים בהומיל הזמינה את הרבי, והוא נענה וקבע את מועד ביקורו ליום מסויים.

כשהגיע היום המיוחל יצאו בני הקהילה, נערים וזקנים, לקבל את פני הרבי, אולם למרבה האכזבה הוא לא בא. למחרת יצאו התושבים שוב אל שער העיר, בתקווה שאולי היום יבוא, אך לשווא. ביום השלישי נודע פתאום כי הרבי בא לעיר בחשאי. שמחת החסידים הייתה גדולה, ובבית שבו השתכן הייתה תכונה ערה של נכנסים ויוצאים.

זה היה בדיוק אותו יום שבו פרצה השרֵפה. כל הניסיונות לכבותה עלו בתוהו. מאות פועלים ומשרתיו של הגרף, מושל העיר, התגייסו למלאכת הכיבוי. הם נשאו חביות ודליי מים וניסו לבלום את האש המתקרבת, אך כל מאמציהם לא צלחו.

תושבי הומיל דחקו בחסידים להעתיר לפני הרבי על הסכנה הגדולה. החסידים דיווחו לאדמו"ר הזקן על האש. הרבי קם, יצא מן הבית, עמד ברחוב והביט לעבר האש. באותו רגע אירע דבר פלא. הרוח העזה, שנשבה עד כה לעבר העיר, שינתה בבת-אחת את כיוונה. לא עבר זמן רב והכבאים השתלטו על האש, עד שכבתה לגמרי.

המופת הגלוי היה לשיחת היום והגיע לאוזני הגרף. האיש התפעל מאוד ואמר למשרתיו כי הוא מעוניין לפגוש את הרב שחולל את הנס. "אִמרו לו", אמר למשרתיו, "כי רוצה אני לראותו. הוא מוזמן לבוא אליי, ואם רצונו שאבוא אליו – מוכן אני לכך".

משרתי האדון חזרו ובפיהם התשובה כי הצדיק מוכן לקבל את הגרף. מיד עלה הגרף אל מרכבתו ההדורה ויצא אל הבית שבו השתכן אדמו"ר הזקן. הרבי יצא אל פתח הבית ובירך את הגרף לשלום.

התרגשות עזה נראתה על פני האיש. בקושי הצליח להוציא מילה מפיו. לבסוף שאל: "העודך חי?!". חיוך קל עלה על שפתותיו של הרבי, והוא ענה: "טועה אתה בי. אני תלמיד-תלמידו של מי שאתה מתכוון אליו". פגישתם הסתיימה. הגרף, שנראה קורן מאושר, הודה לרבי על הפגישה.

החסידים והצופים בפגישה היו סקרנים לפשר הדבר. כמה מהם אזרו עוז ופנו אל הגרף בבקשה להסביר להם את הדברים. הגרף היה עתה נינוח. הוא התיישב בכורסה מרוּוחת והחל לספר:

את הסיפור שמעתי מאבי. בזמנו היה מפקד גדוד, ונאלץ לצאת עם גדודו למרחקים. הגדוד קבע את משכנו סמוך לעיירה מז'יבוז'. זו הייתה תקופת מלחמה. הדואר לא פעל, והקשר היחיד התנהל על-ידי שליחים. בגלל המצב הזה לא קיבל אבי כל ידיעה מאשתו ומהנעשה בביתו במשך חודשים רבים, והדבר גרם לו דאגה רבה.

יום אחד נודע בגדוד כי שר הצבא העליון אמור לבוא לביקור. לקראת הביקור פנה אבי אל החייט של הגדוד כדי להזמין בעבור החיילים מדים חדשים. החייט, שהכיר את אבי כאיש צוהל ושמח, הביט עליו בעין בוחנת ואמר: "אתה נראה לא-טוב. קרה משהו?".

בתחילה נמנע אבי מלספר את אשר על ליבו, אך כשלחץ עליו החייט עוד, סיפר כי כאשר עזב את הבית הייתה אמי בחודשי הריונה הראשונים. עברו חודשים רבים ועדיין לא שמע ממנה מאומה.

אמר לו החייט: "יש בסביבתנו איש עושה פלאות. הוא יוכל לומר לך מה שלום אשתך". שמח אבי, קרא לאחד החיילים ושלח אותו אל הצדיק. הוא ביקש מהצדיק לבוא אליו, והנחה את החייל שאם לא יסכים הצדיק לבוא אליו, יקבע לו מועד שבו יוכל אבי לבוא אל הצדיק.

החייל חזר ואמר כי הצדיק מבקש שאבי יבוא אליו. הצדיק קיבלו במאור-פנים, ועוד בטרם הספיק אבי לשטוח את בקשתו, נתן הצדיק בידו מראה ואמר: "הבט בה ואמור לי מה אתה רואה".

אבי הביט במראה ונדהם. הוא ראה כי הוא גומא מרחקים, כאילו טס באוויר. חלף  מעל כפרים, נהרות ואגמים, עד שהגיע אל עירו, הומיל. בהיכנסו לעיר התקדם לעבר ביתו, והנה ראה את החווה הגדולה שבה מוצב ביתו המפואר. בהתקרבו אל הבית נוכח ששער החצר נעול. הוא הביט פנימה, מבין סורגי השער, וראה את משרתיו רצים אנה ואנה. פתאום שמע אחד מבשר לחברו כי זה עתה ילדה אשת האדון בן זכר...

לאחר אותו רגע לא ראה עוד כלום. הצדיק פטרו לשלום, ואמר לו כי הבשורה תימסר לו גם על-ידי שליח שיבוא אליו בעוד כמה ימים, וכך היה.

"הבן שנולד, הוא אני", סיים הגרף את סיפורו באוזני החסידים. "הצדיק ההוא היה מכונה 'בעל-שם-טוב'. כאשר שמעתי על הפלא שחולל רבכם בהביטו על האש, אמרתי בליבי שזה בוודאי אותו צדיק שאבי היה אצלו. לכן שאלתיו אם עודנו חי, והוא ענה לי כי הוא תלמיד-תלמידו. אך הפגישה עמו גרמה לי עונג לא-יתואר".

(לרגל ח"י באלול, יום הולדת הבעל-שם-טוב ובעל התניא)

  לומדים גאולה

התשובה לשאלה 'מתי יבוא'

באיגרת שכתב לארץ-הקודש (נדפסה בפעם הראשונה בסוף ספר 'בן פורת יוסף' של בעל ה'תולדות') הבעש"ט מספר על 'עליית נשמה' שהייתה לו בראש-השנה שנת תק"ז. במהלך אותה 'עליית נשמה' הגיע עד 'היכל המשיח', ושאלו: "אימתי אתי מר?" (=מתי יבוא מר); וענהו המשיח – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

באחת משיחותיו (לקוטי דיבורים חלק א-ב עמ' 618) הרבי הריי"צ שואל על שאלת הבעש"ט: לכאורה לא היה מקום לשאלה הזאת. הלוא זו גמרא מפורשת (סנהדרין צח,א), שרבי יהושע בן-לוי שאל את המשיח מתי יבוא, וענה לו: "היום – אם בקולו תשמעו". אם-כן, מהי שאלתו של הבעש"ט, בשעה שהמשיח כבר נתן את התשובה, שהוא יבוא כאשר עם-ישראל ישמע בקולו של הקב"ה?!

למה עדיין לא בא?

מסביר הרבי הריי"צ (שם עמ' 620): "מורנו הבעש"ט נ"ע, המפורסם באהבת-ישראל שלו, ראה בכל יהודי את מעלתו. בכל פעולה של יהודי, הן מצווה הן מידה טובה, ראה את האור האמיתי המאיר בה. הבעש"ט מביט בעיניו הטהורות על הגלות החשוכה. הוא רואה כיצד יהודים מקיימים את התורה ומצוותיה במסירות-נפש ובהידור, וזאת כשהם לחוצים ונרדפים בידי בני-אדם רעים.

"מורנו הבעש"ט רואה איך יהודים מקיימים במסירות נפש את ה'בקולו', של הקב"ה, 'תשמעו', מתוך מסירות-נפש. מתעוררת אצלו השאלה: מדוע אין משיח, גואל-צדק, בא?! הוא מחליט שהוא וחבריו הצדיקים הנסתרים יעשו כל שביכולתם כדי להביא את המשיח.

"השאלה 'אימתי' שהבעש"ט שואל את המשיח היא בדוגמת מאמר חז"ל 'אם לא עכשיו – אימתי'. הבעש"ט מדבר עם המשיח באותו עניין שעליו מדברת הגמרא בסנהדרין, כאשר המשיח עונה ש'היום – אם בקולו של הקב"ה תשמעו'. על זה שואל אותו הבעש"ט: הלוא כבר הגענו לכך שברוך-השם בקולו תשמעו! ועל זה המשיח עונה לו : 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'".

הרבי הריי"צ מסביר שם בהרחבה את משמעות תשובתו של המשיח, שהדבר החסר כדי שהמשיח יבוא הוא שיהודים יעבדו את ה' מתוך אור וחיות, ואת זאת אפשר להשיג על-ידי עבודת ה' ברוח החסידות. והוא מסיים (שם עמ' 656): "תשובתו של משיח היא: יפוצו מעינותיך חוצה. שתורת רבנו הבעש"ט והעבודה הטהורה בבירור וזיכוך המידות יפוצו סוף-סוף. שהכול יכירו את האמת, וגם מי שנמצאים ב'חוצה' יתעוררו בזכות מסירות-הנפש של הוריהם וסביהם, שישתמשו בהנהגות הטובות והמענגות ובירושה הבהירה שסביהם והוריהם הניחו להם".

יפוצו מעיינותיך חוצה

מה משמעות המשימה "יפוצו מעיינותיך חוצה"? מסביר הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמ"ה כרך ג, עמ' 1692): "יפוצו – אין להסתפק בלימוד התורה לעצמו, לימוד לכמה בני-אדם, או אפילו לקהל, אלא הלימוד צריך להיות עד כדי כך שהתורה מתפשטת באופן של 'הפצה'.

"מעיינותיך – תכונת המעיין שמימיו מחוברים בתמידות עם שורשם ומקורם, ללא כל הפסק, שאז יש בו את כל התוקף והעילוי של מעיין, מה שאין כן כשנפסק החיבור עם שורשו ומקורו... ובענייננו – שלימוד והפצת התורה צריכים להיות באופן שניכר בגלוי הקשר והחיבור עם המקור. היינו לא זו בלבד שהוא מחובר למקור ולא נפסק חס-ושלום, אלא שנראה וניכר בגלוי החיבור עם מקורו.

"חוצה – הפצת המעיינות צריכה להיות עד מקום החוצה. היינו, שכאשר יש נקודה בעולם (ועל-אחת-כמה-וכמה – בעולם היהדות) שהיא עדיין במצב של חוצה ביחס לתורה וליהדות – יש להשתדל ולעשות כל התלוי בך שגם שם יגיעו המעיינות, לא רק מי המעיין, אלא המעיין עצמו, ובאופן של הפצה דווקא".

  פתגם חסידי

מעלת היהודי הפשוט

"בעלי המוחין הגדולים ועובדי ה' בעלי לב בוער מבינים ומרגישים את הפלאת מעלת היהודי הפשוט באומרו 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', מתוך אמונה פשוטה וטהורה" (אדמו"ר הזקן)

  חיים יהודיים

הרב שריד בנתיבות החסידות

לפני כמה שבועות פתח הרב רן שריד את תא-הדואר שלו ומצא שם הזמנה לחתונה. השם שהופיע בגב המעטפה הזכיר לו משהו. הוא קפא על מקומו בהתרגשות ופתח במהירות את המעטפה. חיוך רחב התפשט על פניו. הוא נזכר באותו יום שישי, לפני כמה שנים, שבו עמד כדרכו ליד דוכן היהדות שהוא מפעיל ברמת-גן. קצינה בצה"ל, אלינה שמה, עולה מרוסיה, התעניינה בספר על היהדות. הרב שריד נתן לה ספר חסידי המותאם לה.

הצעירה העלתה לפני הרב שריד כמה שאלות באמונה, והוא השיב לה בנועם. בשבועות הבאים חזרה הצעירה אל הדוכן וביקשה עוד ספרים. בהמשך השתתפה בסדנאות יהדות והחלה להתקרב. "חיכיתי למעטפה הזו בכל יום", אמר לה הרב שריד, בשיחת טלפון נרגשת. בשבוע שעבר אירח בביתו את שמחת ה'שבע ברכות' לצעירה, שנישאה לבעל-תשובה, אף הוא עולה מרוסיה. "עם הסיפור הזה אני נכנס לראש-השנה", אומר הרב שריד בחיוך.

אי-אפשר בלי חסידות

לפני חמש-עשרה שנה, הצטרף הרב שריד ליוזמת הרב יהושע שפירא – הקמת ישיבה תורנית ברמת-גן. "הישיבה הוקמה על בסיס האמונה בצורך לשלב חסידות בלימודים היום-יומיים. הרב שפירא החדיר בנו שוב ושוב, כי בדור הזה אי-אפשר בלי חסידות. הוא נוהג לומר: 'אשר קידשנו להדליק את היהודי בתורת החסידות'", מספר הרב שריד.

כעבור כמה שנים החליט להקים פרוייקט חדש. "חשבתי על רעיון להקים רשת תרבות יהודית ברחבי הארץ. המטרה הייתה לשווק מוצרי יהדות. משהו מעין 'סטימצקי' דתי". לרשת שלו קרא 'דַבְּרִי שיר'.

רשת הפצה

במרוצת השנים שיווק ספרי יהדות, באמצעות דוכני היהדות של הישיבה ובדרכים אחרות. לדבריו, הרבה בעלי-תשובה נולדו בזכות רשת ההפצה הזאת. במשך הזמן החליט הרב שריד כי לצד שיווק ספרות יהודית קיימת יש צורך לייצר ספרות שעדיין אינה קיימת. כך נולדה סדרת הספרים 'בנתיבות החסידות', לכל חגי ומועדי ישראל. בכל ספר רעיונות של גדולי החסידות על החג, סיפורים מאלפים ומנהגי החסידים בכל הדורות.

"בישיבה ברמת-גן עסקנו הרבה בחסידות ונחשפנו לאור המופלא שבה", הוא מסביר את הרקע להוצאת הספרים. "החלטתי להנחיל זאת לציבור הרחב. עברתי על מאגר עצום של ספרי גדולי החסידות, ובחרתי את הרעיונות הקלילים יחסית, המותאמים לדור שלנו. בראש כל פרק יש מבוא, המתאר במילים פשוטות את תוכן הפרק", הוא אומר.

מתיקות וסנגוריה

הכרך הקרוב ביותר לליבו של הרב שריד הוא 'בנתיבות החסידות – ימים נוראים'. בשנה שעברה ראה הרב שריד מתפללים הבאים לבית-הכנסת ובידם 'מחזור' והספר הזה. "המאמרים של גדולי החסידות על הימים הנוראים נותנים עומק מדהים. סיפורים גדולי החסידות מלאים מתיקות וסנֵגוריה עצומה על עם-ישראל. איך אפשר להיכנס לחג בלי מאמר של הבעש"ט או דבר תורה מהרבי מליובאוויטש?", הוא אומר.

לדעתו לא צריך להיות חסיד כדי להתחבר לסדרה הזאת. "גם כשלמדתי בישיבה ליטאית תמיד למדתי חסידות. בלי החסידות העולם שלנו היה נראֶה יבש. החסידות – היא החיוּת שלנו בעבודת הבורא".

הרב שריד וספרו: "בלי החסידות העולם היה יבש"

  פינת ההלכה ומנהג

תקיעות של אלול

שאלה: מפני מה תוקעים בשופר בימי חודש אלול?

תשובה: בראש-חודש אלול עלה משה רבנו להר-סיני בפעם השלישית, כדי לקבל את הלוחות האחרונים, והעבירו שופר במחנה לבל יטעו שוב לעשות עגל. לאחר ארבעים יום, ביום-הכיפורים, ירד והלוחות בידו, ובישר לישראל שנתרצו לפני הקב"ה, והקב"ה קבע יום זה ליום סליחה ומחילה לדורות. על-כן, כל אותם ימים שמתחילת אלול ועד יום-הכיפורים הם ימי רצון.

מנהג קדמונים לתקוע בשופר בכל חודש אלול (הספרדים באמירת י"ג מידות שבסליחות, והאשכנזים  בסוף תפילת שחרית. ורצוי שכל יהודי ישמע את התקיעות), וסמך לזה שנאמר "תקעו בחודש שופר" - משמע לתקוע חודש שלם.

אם משום-מה לא תקעו אחרי תפילת שחרית, יתקעו אחר תפילת מנחה. אבל בלילה אין לתקוע, ואף לא כדי להתאמן.

למנהג הספרדים, חב"ד, צאנז ועוד תוקעים 'תשר"ת, תש"ת, תר"ת'. למנהג רבים מהחסידים וכן נהגו בליטא תוקעים רק 'תשר"ת'.

המתפלל תפילת שמונה-עשרה ושומע תקיעות, ואין לו אפשרות לשומען אחר-כך, רשאי לעצור ולהאזין להן בשתיקה. ועדיף לסיים תחילה את הברכה שהוא עומד בה.

בערב ראש-השנה אין תוקעים: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות-עשה מן התורה. ב) כדי 'לערבב את השטן' [שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש-השנה לפני זמנה, וכבר זכו בדין].

מקורות: פרקי דר"א פמ"ו. טושו"ע או"ח סי' תקפא ונו"כ. הוספות לשו"ע אדה"ז שם (במהדורה הישנה חלק ג-ד עמ' 1363, ובחדשה ח"ד עמ' תסז). משנ"ב שם. פסקי תשובות שם אות ג, וש"נ. שערי הל' ומנהג ח"ה סי' סו. ילקוט יוסף ח"ה עמ' טז. לוח 'דבר בעתו' א' אלול. לקוטי שיחות כרך כד עמ' 224.