מדוע השמחה היא בריקוד והקפות ולא על-ידי הלימוד בתורה? * מדוע לא נקבע שמחת תורה בחג-השבועות, ומאידך – גם לא ביום-הכיפורים, יום נתינת הלוחות האחרונים? * ביום זה מתגלית האחדות האמיתית של ישראל עם הקב"ה, ומצידה השמחה שווה בכולם, ומתבטאת בדברים השווים לכולם – ריקוד, הקפות ועליית כל אחד ואחד לתורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ב"ביכל" של מאמרי אדמו"ר הזקן, ישנו מאמר מאדמו"ר הזקן דיבור-המתחיל ביום השמיני עצרת, עם הגהות מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק.
המאמר1 מתחיל בקושיא: "להבין עניין שמחת תורה, מהו השייכות לשמוח שמחת תורה ביום השמיני-עצרת, והלא בשבועות הוא זמן מתן תורתנו, ואם כן אז היה צריך להיות קביעת שמחה זו"?
ומבאר: "אך העניין, כי בשבועות ניתנו לוחות ראשונות, אבל לוחות האחרונות ניתנו ביום כיפור כידוע, ועל לוחות אלו הוא שנוהגים לעשות חדוה ושמחה בשמיני-עצרת" (מה שאין כן על לוחות הראשונות, כיון שנשתברו, אין השמחה גדולה כל-כך).
וממשיך2: "אך להבין מה שנקבע שמחה זו בשמיני-עצרת דוקא ולא בימים שלפניו" – שהרי על-פי הנ"ל קשורה שמחת שמחת-תורה עם יום הכיפורים, ומה שייכותה לשמיני-עצרת דווקא?
ובהמשך המאמר3 מוסיף לבאר ש"עיקר השמחה עם התורה שבשמיני-עצרת הוא ממה שעושים הקפות שמקיפים עם הספר-תורה את המקום שקוראין עליו בספר בכל השנה" – דלכאורה אינו מובן: כיון שהתורה ענינה הבנה והשגה, היה צריך להיות הסדר דשמחת-תורה באופן שילמדו תורה בעיון, והשמחה תהיה מצד השכל העמוק כו', ומהו הטעם שסדר השמחה הוא "שמקיפים עם הספר-תורה (כפי שהיא מכוסה במפה4) את המקום שקוראין עליו בספר בכל השנה", והשמחה מתבטאת בעניין הריקוד?
ב. [...] וזהו הטעם שהשמחה דשמחת תורה אינה בעניין ההבנה וההשגה שבראש, שזהו בחינת שמים, כי אם בריקוד ברגלים דווקא5, בחינת ארץ קדמה.
ועוד זאת, שאופן השמחה הוא "שמקיפים עם הספר-תורה (כפי שהיא מכוסה במפה) את המקום שקוראין עליו בספר בכל השנה" – כי, "הקריאה שקורין בספר-תורה בדבור בפה הוא בחינת רוחניות, שהרי האותיות המה בחינות רוחניים . . מה שאין כן האותיות שבספר-תורה הנכתבת בדיו גשמי על-גבי קלף המה גשמיים . . ומה שמקיפים עם הספר-תורה את המקום שקורין עליו בדבור בפה הוא להורות שבחינת ארץ קדמה לשמים כו'"3.
ג. ועל-פי זה מובן גם הטעם ששמחת-תורה נקבעה ביום שמיני-עצרת דווקא ולא ביום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות:
עניין "יום חתונתו" ביום הכיפורים "הוא בבחינת מקיף (בחינת שמים) אל הכלה, וכעניין טבעת קידושין עגול שהחתן נותן לכלה"6 (אירוסין בלבד), ו"בשמיני-עצרת הוא גמר יום חתונתו (עניין הנישואין), שאז הוא בחינת יחוד חתן וכלה שנמשך הטפה כו'"3.
ומבאר במאמר7, ש"ז' ימי הסוכות הם ז' ימי המשתה שאחר יום-הכיפורים שהוא יום חתונתו", ולאחרי זה נעשה בשמיני-עצרת אמיתית היחוד של הקב"ה עם בני-ישראל באופן ש"היו לבשר אחד"8, כדאיתא בזהר9 שבשמיני-עצרת "ישראל ומלכא בלחודוהי", ומצד זה נעשית גודל השמחה בשמחת-תורה.
ד. [...] וזהו גם הטעם לכך שהאחדות שבשמיני-עצרת היא בעומק יותר מהאחדות שבסוכות10:
גם בסוכות ישנו עניין האחדות, כדאיתא במדרש11 שד' המינים הם כנגד ד' הסוגים שבבני-ישראל, ובחג הסוכות מתאחדים כולם יחד. אבל אף-על-פי-כן, כל אחד מד' המינים הוא מציאות בפני עצמו, זהו "אתרוג" וזוהי "ערבה", ואין זה אלא שבשביל קיום המצוה, "לעשות רצונך", הרי הם מתאחדים, אבל האחדות אינה בעצם מהותם.
מה שאין כן האחדות שמתאחדים כל בני-ישראל בשמיני-עצרת היא אחדות אמיתית, כך, שבאמת אין חילוק בין "אתרוג" ל"ערבה", שהרי מצות היום של שמחת-תורה היא בשמחה וריקוד12, ועניין הריקוד הוא אצל כל ישראל בשווה, ללא חילוק בין פשוט שבפשוטים לגדול שבגדולים.
כלומר: בחג הסוכות, הנה במצות ד' מינים גופא שמצדה נעשה עניין האחדות, ניכר גם עניין ההתחלקות, שישנו "אתרוג" וישנה "ערבה", שהרי המצוה היא לקחת ד' מינים דווקא, ובמילא, צריכה להיות מציאותו של כל מין, ומין אחד אינו יכול להחליף את חברו, ואם כן, ההתאחדות היא התאחדות של פרטים, היינו, שישנם פרטים שהם שונים זה מזה, וכולם מתאחדים "לעשות רצונך"; מה שאין כן בשמיני-עצרת, הנה במצות השמחה וריקוד אין מלכתחילה התחלקות של פרטים, ובמילא, אין זו התאחדות של פרטים, כי אם אחדות אמיתית בעצם מהותם.
וטעם הדבר הוא – לפי שבשמיני-עצרת "ישראל ומלכא בלחודוהי", היינו, שבני-ישראל והקב"ה (כמו שהוא בעצמותו) הם דבר אחד, וכיון שבני-ישראל נמצאים ב"מקום" שבו לא נמצא אף אחד אלא הקב"ה לבדו, הרי כשם שהקב"ה הוא אחד הפשוט (שהרי המדובר כפי שהעניין הוא מצד אמיתית העצמות ששם הוא עניין של אחדות פשוטה שלמעלה מהשתלשלות), כך גם בני-ישראל הם בבחינת אחדות פשוטה, שאין התחלקות ביניהם, אלא כולם הם מציאות אחת ממש.
ה. וזהו גם הטעם שבשמחת-תורה עולים לתורה כל בני-ישראל, ללא הבדל בין אחד לחברו, ואפילו אלו שאינם מברכים ברכה על התורה, אלא יוצאים ידי-חובה על-ידי שמיעה מאחר, הרי החילוק הוא רק בנוגע לברכה, אבל בעניין העלייה לתורה כשלעצמו כולם שווים.
ועוד זאת, שבשמחת-תורה עולים לתורה גם "כל הנערים", ולא עוד אלא שבעלייה לתורה ד"כל הנערים" ישנה הוספה – אמירת "המלאך הגואל"13 [ואף שבליובאוויטש אין נוהגים כן, מכל-מקום, נפעל עניין זה ברוחניות]14 , ומסיימים "וידגו לרוב בקרב הארץ", שהוא עניין ההמשכה מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא15.
וכשם שהעלייה לתורה בשמחת-תורה היא באחדות, כמו כן צריכה להיות גם התורה עצמה באחדות – לחבר גליא דתורה עם פנימיות התורה יחדיו, שאז היא "תורה תמימה"16.
וכמו כן צריכה להיות האחדות גם בעניין הזמן, שלא יהיה חילוק בין יום אחד לחבירו, היינו, שהאחדות של שמחת-תורה בין אחד לחברו, והאחדות דגליא דתורה עם פנימיות התורה, תומשך על כל השנה כולה.
* * *
ו. כ"ק17 מו"ח אדמו"ר אמר18, ששמיני-עצרת ושמחת-תורה הם אותו עניין כמו ראש השנה, אלא שבראש השנה הרי זה בקו המרירות, ובשמיני-עצרת ושמחת-תורה הרי זה בקו השמחה.
בראש השנה – "מצות היום בשופר"19. וכותב על זה הרמב"ם20 ש"רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו'".
והרי אין הכוונה דווקא לשינה רוחנית כפשוטה. הכוונה היא אפילו לשינה בבחינה נעלית ביותר, כידוע שבעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת לה חיים21, שזוהי מדריגה נעלית ביותר. דווקא כאשר הנשמה היא בבחינת עלייה מן הגוף, יכולה היא לשאוב החיים הרוחניים. וכדאיתא הלשון בזה, שבעת השינה שהנשמה עולה למעלה, הרי זה חיותה של הנשמה ("די נשמה אָפּלעבן").
ועם היות שזוהי מדריגה נעלית ביותר, מכל מקום אומרים על זה "עורו ישנים משנתכם".
וטעם הדבר – כיון שלא זו היא הכוונה העליונה. הכוונה היא – קיום התורה ומצוות למטה דווקא.
ז. [...] וכיון ששמיני-עצרת ושמחת-תורה הוא אותו עניין כמו ראש-השנה, אלא שזהו בקו השמחה, כנ"ל – צריכים גם בשמחת-תורה לומר "עורו ישנים משנתכם וכו'", אפילו לא סתם שינה, אלא שינה במדריגה נעלית ביותר, כיון שלא זו היא הכוונה, אלא – מצות היום בשמחה, בפשטות, להיות שמחים. שישו ושמחו בשמחת תורה.
* * *
ח. איתא בספרי קבלה22 שראש השנה ויום הכיפורים הם בבחינת "בת אמי"23, בחינת בינה, ושמיני-עצרת ושמחת-תורה הם בבחינת "בת אבי"23, בחינת חכמה.
והעניין בזה:
עבודת ראש השנה ויום הכיפורים היא בבחינת השגה. כלומר: אף-על-פי שעבודת ראש-השנה היא בעניין השופר שהוא קול פשוט, מכל מקום הרי זה שייך עדיין לבחינת הבינה, כי, העניין שמעורר את הקול פשוט דשופר הרי זה עבודת חודש אלול על-פי טעם-ודעת, ולכן גם השופר וגם מה שנעשה על-ידו ("וואָס שופר מאָנט אַרויס") הרי זה גם בחינת בינה. וכמו כן הוא בנוגע לעניין המסירת נפש של יום הכיפורים.
מה שאין כן שמיני-עצרת ושמחת-תורה הוא עניין "בת אבי", בחינת החכמה שלמעלה מטעם-ודעת, דהיינו, שהשמחה היא ללא חשבונות כלל, למעלה מטעם ודעת, בלי גבול.
ועניין זה מרומז ומתבטא באופן השמחה דשמחת-תורה – שאוחזים את הספר-תורה כפי שהיא מכוסה במפה, באופן שאי אפשר לקרות בה, ועל-דרך הקדמת נעשה לנשמע, ובאופן כזה רוקדים ושמחים עמה, והשמחה היא אצל כל בני-ישראל בשווה, היינו, שגם אלו שחושבים שאין להם שייכות לתורה, רוקדים הם ושמחים עם התורה, כיון ששמחה זו היא מצד עצם הנפש שמצדה מאוחדים בני-ישראל תמיד עם עצם האלקות.
וכיון שכן, צריכה להיות השמחה ללא הגבלות כלל.
* * *
ט. ידועה השיחה – ששייכת לד"ה החלצו24 – אודות הסיבה לכך שפעם היו עוסקים ופועלים בענייני עבודה, ואילו היום הרי זה באופן ש"לא נגע ולא פגע"25 – כיון שפעם היו חושבים בנוגע לעצמו, ואילו היום מסיימים תיכף את העבודה עם עצמו ("מיט זיך איז מען באַלד פאַרטיק"), וחושבים רק אודות הזולת...
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם26 אודות איכר שהפריץ שכרו וציוה עליו, שאותה העבודה שעושה בשדה, יעשה בבית, והוא ישלם לו על כך אותו סכום, ולאחר שעות ספורות שהאיכר ניסה "לעבוד", הפסיק לעבוד, באמרו: "ראַבּאָטוּ ניע ווידאָט", כלומר: לא רואים את פעולת העבודה...
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) מהי הפעולה של כל העבודה של חודש אלול ותשרי עד שמחת-תורה, בשעה שאין זה שייך לפועל?!... אמנם מתעוררים בשעת ההתוועדות, אבל, ההחלטה נשארת ב"רצון המוחלט", ולאחרי ההתוועדות נשאר הכול כמו קודם27...
י. [. .] לאחרי סיום ההקפות וסעודת יו"ט, לפנות בוקר, נכנס כ"ק אדמו"ר ואמר, שיחלק עתה משקה לכל אלו שיקבלו על עצמם להוסיף בלימוד החסידות, וגם אלו שלא למדו עד עתה, יקבלו על עצמם שיתחילו ללמוד חסידות28.
בעת חלוקת המשקה לימד כ"ק אדמו"ר ניגון חדש – "כי אנו עמך".
(קטעים משיחת ליל שמחת-תורה קודם הקפות ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך יח, עמ' 74, 79, 82)
____________________________
1) נדפס לאח"ז באוה"ת דרושים לשמיני עצרת ע' א'תשעט ואילך.
2) שם ס"ע א'תשפ.
3) שם ע' א'תשצ.
4) ראה גם שיחת ליל שמחת-תורה דאשתקד סי"ז (תו"מ חט"ו ריש ע' 113). וש"נ.
5) ראה גם שיחת ליל שמח"ת דאשתקד ס"ז (תו"מ חט"ו ע' 104). וש"נ.
6) שם ס"ע א'תשפו.
7) שם ע' א'תשפח.
8) בראשית ב, כד.
9) ראה ח"א סד, א-ב. רח, ב. ח"ג לב, א. קד, ב.
10) ראה גם שיחת יום שמח"ת דאשתקד סל"ט (תו"מ חט"ו ס"ע 167 ואילך).
11) ויק"ר פ"ל, יב.
12) ראה גם שיחת ליל שמח"ת תשט"ו בתחלתה (תו"מ חי"ג ריש ע' 45). וש"נ.
13) ויחי מח, טז.
14) ראה גם שיחת ליל שמח"ת הנ"ל סט"ז (תו"מ שם ע' 55). וש"נ.
15) ראה זח"ג קפז, ב ובביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי שם (קמח, סע"ד ואילך).
16) ראה שיחת ליל שמח"ת תרנ"ט (נדפסה גם בסה"מ תרנ"ט בהוספות (ס"ע רכז)).
17) מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 649 ואילך. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
18) ד"ה ביום השמע"צ תרצ"ה פכ"ו (סה"מ קונטרסים ח"ב שלט, א). – נעתק ב"היום יום" כב תשרי, שמע"צ. וראה "רשימות" חוברת קפה ס"ע 14. וראה גם שיחת ליל שמח"ת דאשתקד ס"ג (תו"מ חט"ו ע' 101).
19) ר"ה כו, ב (במשנה). שם כז, א.
20) הל' תשובה פ"ג ה"ד.
21) ב"ר ספי"ד. וראה פרדר"א פי"ב.
22) ראה זח"ג ק, ב ובביאורי הזהר לאדהאמ"צ שם (פ, ג ואילך). ולהצ"צ – אמור ע' תכא ואילך.
23) וירא כ, יב.
24) תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ס"ע נג ואילך).
25) ראה גם סה"ש תש"ט ע' 329.
26) ראה גם תו"מ חט"ו ס"ע 226.
27) ראה סה"ש תרפ"ב ע' 27. וש"נ.
28) ראה גם שיחת ליל שמח"ת דאשתקד בסופה (תו"מ חט"ו ע' 114). וש"נ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
