בבית הוריה שבנתיבות משלימה אילנית חורי את תהליך החלמתה מפציעתה האנושה בתאונת-דרכים קשה שאירעה לה לפני שנה. הטיפול כולל נסיעה יום-יומית ל'בית לוינשטיין' לצורך שיקום. על-אף זאת אילנית שמחה ומאושרת ומלאת תודה לה'.

סיפורה של אילנית מוגדר על-ידי כל הרופאים שטיפלו בה – נס רפואי. היא עצמה משוכנעת כי חייה ניצלו בזכות המעשים הטובים שעשתה זמן קצר קודם לתאונה. את תודתה לה' הביעה בסעודת הודיה גדולה, שהתקיימה לא-מכבר באולם-אירועים גדול, בהשתתפות מאות קרובי-משפחה ומכרים.

אילנית היא אישה צעירה כבת עשרים ותשע, עובדת סוציאלית קהילתית. לפני כמה שנים החלה לעבוד במועצה האזורית גלבוע. בין השאר פעלה עם אוכלוסייה חלשה בבית-שאן. באותה תקופה התגוררה בקיבוץ מרב. בעקבות שיחות ממושכות עם רב הקיבוץ, התקרבה לשמירת מצוות ונעשתה שומרת תורה ומצוות במלוא מובן המילה.

לפני כשנתיים עברה לעבוד במועצה האזורית מטה-בנימין. את מגוריה קבעה במצפה-דני, הסמוך ליישוב מכמש. גם כאן לא שכחה את המשפחות שבהן טיפלה בבית-שאן. פעם בשבוע, בכל יום שישי, נהגה לצאת לבית-שאן, לבקר בבתי המשפחות, לשוחח, לעודד ואף לסייע בחבילות מזון שגייסה למענן.

זה קרה בדיוק לפני שנה, ביום שישי, י"ב באדר-א תשס"ג. אילנית יצאה כדרכה, במכוניתה, לכיוון בית-שאן. מזג-האוויר היה גשום וערפל כבד כיסה את הדרך. היא הגיעה בשלום לבית-שאן, ביקרה אצל 'משפחותיה', חילקה להן מזון, ויצאה בחזרה לביתה.

בכביש הבקעה, לא-הרחק משדמות-מחולה, ניסה רכב שבא מולה לבצע עקיפה. בגלל הערפל לא הבחין, כנראה, ברכבה, והתנגש חזיתית במכוניתה. מעוצמת ההתנגשות הועפה מכוניתה לנתיב הנגדי והתנגשה בשתי מכוניות נוספות.

למקום הגיע עד מהרה צוות של רופאים צבאיים ששהה בסביבה. מבין כל נפגעי התאונה מצבה של אילנית היה החמור ביותר. הרופאים עוד הספיקו לשמוע אותה מתחננת לעזרה – "תצילו אותי! תצילו אותי!" – קודם שאיבדה את הכרתה.

הצוות שטיפל באילנית אמר נואש. בגלל פציעתה הקשה לא מצאו הרופאים שום דרך להנשימה ולנסות להחזירה לחיים.

ואז הגיע למקום מנשה פרג, פרמדיק בניידת טיפול-נמרץ של מד"א מעפולה. "מה עושים איתה?", שאל מנשה את הצוות שטיפל בה לפניו.

"אין מה לעשות, היא כבר מתה", הייתה התשובה.

"כלומר?", תהה מנשה.

"כלומר, לא נושמת".

"אז מדוע אינכם מבצעים הנשמה?!", תמה הפרמדיק.

"אי-אפשר, כל הלסת הקדמית מרוסקת".

"אם-כן עשו לה קנולה דרך הגרון!", התעקש.

"ניסינו פעמיים ולא הצלחנו. התקשרנו לרופא והוא בדרך לכאן כדי לקבוע את המוות. מצטערים, אבל אין מה לעשות", נדו בראשם.

"תשמעו חבר'ה, לא באתי לכאן מעפולה כדי לשמוע ש'אין מה לעשות', אלא כדי לנסות להציל חיים. תנו לי לעשות משהו!", ביקש מנשה, כמעט התחנן.

"אם אתה רוצה מאוד לעשות משהו, קח את הסדין הלבן וכסה את הגופה", קבעו.

מנשה החליט ליטול את העניינים לידיים. "תודה רבה לכם, אני לוקח פיקוד על האירוע", הכריז הפרמדיק, שמאחוריו כעשרים וחמש שנות ותק בהצלת חיים.

מנשה ביצע חתך בגרון, החדיר צינורית והחל להנשים – פעולה כירורגית קיצונית המבוצעת רק במקרי חירום קשים ביותר, כשכבר "אין מה להפסיד". בגופה החלו להיראות סימני חיים קלושים. כעבור שעה קלה הגיע למקום מסוק שהעביר את הפצועה למרכז הרפואי 'רמב"ם' בחיפה.

תקופה ארוכה הונשמה אילנית במכונת הנשמה כשהיא מחוסרת הכרה. מנשה פרג, איש בעל לב גדול, נהג להתקשר מדי פעם ולהתעניין בשלומה. "עדיין קריטי", "עדיין בלי הכרה", היו התשובות שקיבל. בפעם האחרונה שטלפן בישרה לו אחת האחיות (מתוך טעות או אי-הבנה) על פטירתה של הפצועה, ומנשה חש כאב-לב גדול.

חלפו כארבעה חודשים מאז התאונה. יום אחד הוא מקבל שיחת טלפון. "שלום, מדברת אילנית חורי", אמר הקול מעבר לקו.

"מי?!", השתומם מנשה.

"כן, אילנית חורי, זו שהצלת את חייה בתאונה ליד שדמות-מחולה", נשמע הקול מהמכשיר.

מנשה הוכה הלם. "מאיפה... מאיפה את מדברת אליי... מהקבר?!", שאל כלא-מאמין.

"לא, דווקא מהעולם הזה... רציתי להגיד לך תודה". חלפו כמה שניות עד שמנשה קלט והפנים את הדברים ואז פרץ בבכי.

אילנית נפצעה אנושות. ימים רבים הייתה מחוסרת הכרה. בכמה מקומות בגופה רוסקו העצמות. ברגלה השמאלית הושתלה פלטינה באורך של חצי מטר. פלטינה הושתלה גם במקומות נוספים בגופה. לאחר כל זאת ונגד כל הסיכויים, היא חיה והולכת על רגליה ומצפה כבר לחזור לעבודתה ולמשפחות המצוקה בבית-שאן שמחכות לה.

"אם הקב"ה מחליט שמישהו צריך לחיות", אמרה אילנית למשתתפים הנרגשים בסעודת-ההודיה, "אז הוא חי!".

(תודתנו לשולח הסיפור, הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית-אל וראש ישיבת עטרת-כוהנים)