הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 859, ערב שבת פרשת שלח, כ' בסיוון תשס"ג (20.6.2003)
יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)
ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169
עורך: מנחם ברוד @ יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב
עמדה שבועית
מתוך ה"צרה" תצמח הישועה
הלקח מחטא המרגלים הוא שאסור לחזור עליו. שומה עלינו להבהיר לכל מוציאי דיבת הארץ רעה, כי המוני בית-ישראל אינם נוהים אחריהם וכי נאמנותנו לארץ-ישראל אין לערערה
המציאות הקשה בארץ מעוררת דאגה אצל כל אדם החי כאן, אולם הציבור המאמין בה' ובתורתו חש מועקה של ממש. למצב הביטחוני הקשה והמיתון הכלכלי מצטרפת ההתנכלות המכוונת למוסדות החינוך המחנכים לתורה וליראת-שמים, והניסיונות הבלתי-פוסקים לפגוע פגיעה קשה וממוקדת במשפחות ברוכות-הילדים. הוסיפו על זה את הרס המחיצות בין ישראל לעמים והכנסת המוני גויים לארץ-ישראל, לצד קעקוע מואץ של שרידי הסטטוס-קוו בענייני דת, ותקבלו את כל סיבותיה של המועקה.
אכן, עת צרה היא ליעקב. העם היהודי בארץ-ישראל שרוי במשבר קשה, והנהגת המדינה לא זו בלבד שאינה נוקטת את הצעדים הנחוצים ליציאה מהמשבר, היא אף שופכת דלק על המדורה. הרבי מליובאוויטש הזהיר כמה וכמה פעמים, כי עצם המשא-ומתן עם המרצחים מגביר בפועל את פיגועי הטרור. ואכן, עינינו הרואות כי 'מפת הדרכים' ופינוי מאחזים לא הביאו שלום וביטחון, אלא הידרדרות ביטחונית חמורה ומרחץ דמים מר וכואב. גם הרס חומות היהדות אינו מבשר טוב.
שורש המשבר
אף-על-פי שההידרדרות מקיפה את כל התחומים, החמורה מכולם היא המדינית-ביטחונית. ראשית, מפני שהיא גורמת שפיכות-דמים והפקרת חיי יהודים, ופיקוח-נפש דוחה את כל התורה כולה. שנית, התורה מלמדת אותנו ש"וימאסו בארץ חמדה" הוא החטא שגרר את העונש המר והקשה ביותר.
בני-ישראל התמרדו נגד הקב"ה כמה וכמה פעמים לאחר יציאתם ממצרים. הם רצו לשוב למצרים, עשו את העגל, התאוננו, התאוו תאווה לבשר, כשלו ב'בעל-פעור' ועוד. אפילו אחרי חטא העגל נתרצה הקב"ה, סלח לעם-ישראל, והוסיף להוליכם לארץ-ישראל. אולם בחטא המרגלים, כאשר הוציאו דיבה על הארץ, נגזר עליהם למות במדבר, והכניסה לארץ-ישראל נדחתה בכארבעים שנה.
כשהקב"ה מחזיר את העם היהודי לארץ-ישראל, מחולל להם ניסי-ניסים, משחרר בעבורם את ירושלים וחברון, ואילו הם מתעקשים לדחות את מתנת ה' ולמסור במו-ידיהם את ארצם לגרועים שבאויביהם - זו כפיות-טובה וחילול-השם שאין כמותם. מדיניות זו המיטה עלינו את התוצאות הקשות, שכולנו עדים להן.
גם המשבר הכלכלי והמצוקה הפוקדת מוסדות תורה ומשפחות ברוכות-ילדים הם תולדה ישירה של "וימאסו בארץ חמדה". הסכמי אוסלו האומללים הם שהקימו בלב ארצנו את מדינת הטרור הזוועתית, שפגעה לא רק בנפשות יקרות, אלא מוטטה את הכלכלה, הרסה את התיירות, שאבה תקציבי-ענק לצורכי הביטחון ויצרה גירעון שחייב את הקיצוצים בבשר החי.
לשמור על חוט הקשר
בדיוק לפני עשר שנים, כשהחלו ניסיונות למסור לסוריה את רמת-הגולן, הלכה קבוצת רבנים מרמת-הגולן אל האדמו"ר מגור, בעל 'פני מנחם'. האדמו"ר הוסיף לסכנות הביטחוניות גם צד ערכי חשוב, והביע חשש מפני השפעת הוויתורים על תחושת הזהות היהודית. לדבריו, הנכונות לוותר על נתחים מארץ-ישראל מדאיגה מאוד, שכן רבדים רחבים בחברה הישראלית התרחקו מאמונה ומקיום תורה ומצוות, והחוט היחיד כמעט הקושר אותם ליהדות הוא הזיקה לארץ-ישראל. אם גם חוט זה ייקרע - הם עלולים לאבד לגמרי את תחושת הזהות היהודית.
מכאן מתחייבת הזהירות שלא לחזור חלילה על חטא המרגלים. פרשת השבוע מדגישה את הצורך לחזק את אהבת הארץ, להבין את יוקרתה ואת קדושתה, לטפח את הזיקה לארצנו ולנחלת אבותינו. שומה עלינו להבהיר לכל מוציאי דיבת הארץ רעה, כי המוני בית-ישראל אינם נוהים אחריהם וכי נאמנותנו לארץ-ישראל אין לערער אותה. או-אז ניווכח כי אף-על-פי ש"עת צרה היא ליעקב", ממנה דווקא תצמח הגאולה והישועה – "וממנה ייוושע".
בציפייה לגאולה
"אמר הקב"ה: בעולם הזה, על-ידי יצר הרע, היו לומדים ומשתכחים, אבל לעולם הבא אני עוקר יצר הרע מכם ואינכם משתכחים... ולא עוד, אלא שאינכם צריכים לאדם שילמדם, שנאמר 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו... כי כולם ידעו אותי'"
(תנחומא עקב סי' יא)
ספרים
ספר המאמרים מלוקט
מאת הרבי מליובאוויטש
בהוצאת קה"ת
מהדורה חדשה, בת ארבעה כרכים, של כל מאמרי החסידות שהגיה הרבי. בשעתו יצאו המאמרים בקונטרסים יחידים ולאחר מכן נדפסו בכרכים, כסדר הופעתם. כאן סודרו על-פי חודשי השנה, דבר המקל על הלומדים והמעיינים. טל' 9606018-03.
אוצר המדרשים
מהדורת פרידמן
בהוצאת מכון המדרש
חמישה חומשי תורה עם פירוש רש"י, תרגום אונקלוס ולקט מקיף של מדרשי חז"ל. המדרשים מנוקדים ניקוד מלא ומוגשים לצד החומש. מעתה יהיה קל ללמוד את פרשת השבוע עם מדרשי חז"ל. הפצה: יודאיקה, טל' 704120-700-1.
מגילת שיר-השירים
מאת שמואל-חיים-דוד הלפרין
בהוצאת מכון באר אברהם
שיר-השירים הוא משל לקשר שבין הקב"ה לכנסת-ישראל. ספר זה מבאר את מהלך השיר כולו על-פי המשל ועל-פי הנמשל, על יסוד דברי רש"י. 192 עמ'. הפצה: 'ספרייתי', טל' 5798187-03.
הלכות אבלות
מאת יצחק-צבי אושינסקי
בהוצאת המחבר
אל נזדקק, אבל השרוי באבל יפיק תועלת רבה מהספר, המגיש את כל ההלכות הנחוצות, מרגע הפטירה עד תום י"ב חודש. הספר מבחין בין ההלכות הנהוגות אצל בני אשכנז ואצל בני ספרד. 184 עמ'. טל' 474905-058.
שלחן שבת
אין לנתק את המעשה מהכוונה
כשנשלחו המרגלים לתור את הארץ, התורה מספרת כי הגיעו "עד נחל אשכול, ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד, ויישאוהו במוט בשניים ומן הרימונים ומן התאנים". את סדר נשיאת הפירות מפרט רש"י: "שמונה נטלו אשכול, אחד נטל תאנה, ואחד – רימון". אולם "יהושע וכלב לא נטלו כלום, לפי שכל עצמם – להוציא דיבה נתכוונו: כשם שפרייה משונה, כך עמה משונה".
הימנעות זו של יהושע וכלב מנשיאת הפירות מעוררת תמיהה: הלוא משה רבנו ציוום במפורש "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", ואיך נמנעו מלקיים זאת? אמנם חבריהם נתכוונו לעשות זאת כדי להוציא דיבה, אך יהושע וכלב יכלו לקחת מפרי הארץ כדי לקיים את ציווי משה, ומתוך מטרה טובה – להראות את שבחה של הארץ!
להיזהר מכוונה נסתרת
מכאן אנו למדים שגם דבר טוב, כאשר טמונה בו כוונה נסתרת להסיר על-ידו יהודים מהליכה בדרכי ה' – יש להימנע מלעשותו. אפילו המעשה עצמו הוא ללא דופי, אלא שהכוונה שמאחוריו שלילית – המעשה כולו נעשה פסול.
כשהתורה מספרת על שובם של המרגלים, לא מצאנו שהמרגלים הראו את הפירות ואמרו "כשם שפרייה משונה, כך עמה משונה". להפך, הם הציגו עצמם כממלאים בשלמות את ציוויו של משה רבנו: "ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה".
מזימת המרגלים
אלא שמאחורי הדברים עמדה כוונה נסתרת רעה. הם רצו לבסס את אמינותם בעיני בני-ישראל, ולכן הציגו את פרי הארץ ודיברו "קצת אמת". מזימתם הייתה, שכאשר בני-ישראל יאמינו לתחילת דבריהם, יקבלו גם את המשך הדברים "אפס כי עז העם וגו'". כמו-כן קיוו שבני-ישראל ייבהלו מהפירות הענקיים ויאמרו "כשם שפרייה משונה, כך עמה משונה".
יכולנו לחשוב, שכאשר המעשה עצמו אין בו דופי, לא היו יהושע וכלב צריכים להיכנס לבחינת הכוונות והמניעים הנסתרים. הלוא "המעשה הוא העיקר", ולא צריך לבדוק בציציות את כוונת הלב ומחשבת המוח.
חשיבות הכוונה
התורה מלמדת אותנו, שכוונה נסתרת להוציא דיבה על הארץ הופכת את הדבר הטוב ביותר – קיום ציוויו של משה רבנו – לעניין של עבירה ולשון-הרע. יהודי נדרש לבחון גם את הכוונות שמאחורי המעשה, ואם הכוונה שלילית – להימנע מלתת יד לזה.
ואם כך בצד השלילי, הלוא אמרו חז"ל "מרובה מידה טובה ממידת פורענות". יכולים אנו ללמוד אפוא עד כמה חשובה הכוונה הטובה והמחשבה הרצויה בקיום המצוות. לכן "מצווה בלא כוונה - כגוף בלא נשמה". כשם שהנשמה אינה פרט שולי בחיי האדם, אלא היא משנה את מציאות הגוף מהפך-החיים לחיים – כך הכוונה הטובה במצוות נותנת חיים למצוות התורה.
(לקוטי שיחות כרך לח, עמ' 48)
אמרת השבוע
ארבעים שנות מזימה
פעם אחת ניסו מחרחרי-ריב לחולל מחלוקת בין ה'חוזה' מלובלין ובין 'היהודי הקדוש'. בלובלין התגורר אז רב אחד, שהיה ידוע כמי שנזהר בקלה כחמורה, ואפילו מהרהור עבירה. באו הללו אליו ושכנעו אותו לדבר לפני ה'חוזה' נגד ה'יהודי'.
אותו רב השתכנע, הלך אל ה'חוזה' והחל לדבר בגנותו של 'היהודי הקדוש'. באותו זמן הגיע לבית ה'חוזה' מלמד מעיירה סמוכה, שהיה מחסידיו של ה'יהודי'. מאחורי הדלת שמע את דברי הדיבה נגד רבו, התפרץ אל החדר, תפס את התפילין של ה'חוזה' וקרא: "אני נשבע בנקיטת חפץ כי שקר הוא דובר".
אותו רב ברח משם מיד וה'חוזה' אמר 'יישר כוח' למלמד והוסיף: "ארבעים שנה שומר היצר-הרע את הרב הזה מהרהור עבירה, בתקווה שאולי אקבל ממנו לשון-הרע על ה'יהודי'".
מעשה שהיה
כבוד התורה
יום של סתיו בשנת תקס"ז. מזג-האוויר המעונן והסגרירי לא פגם באווירה המרוממת ששרתה על העיר פרשבורג. וכי קלה היא? רבה החדש של העיר עתיד להופיע בה אחר-הצהריים, וכל בני פרשבורג התכוננו לקבל את פניו ולכבדו, כיאה לשיעור קומתו התורנית.
הגבאי הראשי של בית-הכנסת הגדול ועוזריו נערכו משעות הבוקר למירוק בית-הכנסת ולקישוטו. צוות בעלי-מלאכה עסק בציור שלטי "ברוך הבא" ופסוקי ברכה לתלייה בכניסה לבית-הכנסת ועל כתליו הפנימיים. שני עצי ברוש צעירים וענפים ירוקים ורעננים הובאו לפתח בית-הכנסת, כדי ליצור מהם שער-כבוד חי.
הגבאי עבר בבית-הכנסת וזירז את המשתהים בתפילתם. הוא ביקשם לסיים ולפנות את המקום, כדי שיהיה אפשר להתחיל בהכנת בית-הכנסת למעמד ההכתרה. בחושו הגבאי רווי הניסיון ידע להתאים את המילים הנכונות לכל אחד. "הואיל-נא, ר' בונים, ללכת לחיים ולשלום. בערב תבוא לכאן ותראה כי בעזרת ה' הכול מוכן ומתוקן". "מה, ר' יצחק? טרם סיימת את תפילתך? במחילה מכבודך היכנס לחדר הצדדי". "הלוא תראה ר' פינחס, אנחנו מפריעים לך, אנחנו מפריעים לך!"...
בזהירות ניגש אל הזר שעמד באחת הפינות, עטוף בטליתו, שקוע בתפילה. "במחילה, ר' יהודי, העוד תאריך בתפילה?", שאל. כשלא נענה חזר הגבאי על שאלתו, בקול רם יותר וביתר תוקף. הסיט האיש את טליתו מעל פניו ושאל: "כלום מבקש אתה לנעול את בית-הכנסת?!".
"לא", ענה הגבאי, תמה על כי אין הלה מבחין בעבודה הרבה ובתכונה הגדולה מסביב, "אך עיניך הרואות, כי אנחנו עסוקים כרגע בניקוי בית-הכנסת ובקישוטו!".
"קישוט בית-הכנסת", חזר הזר על מילות הגבאי. "וכי חג-השבועות ממשמש ובא?!", הוסיף בנימה אירונית.
"נראה כי מרחוק באת ועל-כן אינך יודע כי פרשבורג מתכוננת לקבלת פני רבה החדש", ענה הגבאי, עדיין רגוע.
הזר לא ויתר. "האם מאורע זה חשוב הואכל-כך עד שכדאי להפסיק בעבורו יהודים מתפילתם ומתלמודם ולסלקם מבית-הכנסת?!", שאל.
עתה נאלץ הגבאי לגייס את שארית סבלנותו. "האינך סבור כי שומה עלינו לקשט את המקום ולהכינו כראוי לקבלת פני הרב?! וכי למדת מימיך פרק בהלכות כבוד התורה?!", השיב בשאלה שהיה בה יותר מקורטוב של עקיצה.
"קבלת-פנים ושוב קבלת-פנים. לא חבל על הכסף שאתם משקיעים בפרחים ובעצים? האם לא מוטב היה לו השתמשתם בו לעשיית מעשים טובים?", תקף האיש מכיוון לא-צפוי.
כאן פקעה כליל סבלנותו של הגבאי. "כנראה אינך יודע מיהו הגאון רבי משה סופר, ואולי אף מעולם לא שמעת עליו. נכון?!", הטיח בזר בבוז מוחלט. "לו היה לך שמץ של מושג על גדולתו בתורה, היית ממעט בדיבורים וממהר לפנות את המקום כדי לאפשר לנו לעשות את המוטל עלינו".
"נו, נו", הפטיר האורח באדישות, "תן לי עוד כמה רגעים ואסיים". כעבור רגע הוסיף, "אם אמנם כדבריך, כה גדול רבכם החדש, סבורני כי לא היה שבע-נחת מהדרך שבה אתם מגרשים מתפללים מבית-הכנסת". את המשפט האחרון שמע הגבאי מאחורי גבו, לאחר שנפנה לענייניו ושב לחלק הוראות עבודה לעוזריו.
אחר-הצהריים עמדו כרכרות מקושטות לפני בית-הקהילה, מוכנות להוביל את הפרנסים אל הכפר הקרוב, לקראת הרב החדש. והנה שמועה באה, כי הרב כבר הגיע העירה ומתאכסן בבית ידידו, הדיין רבי דניאל פרוסניץ. מיד הסיעו הכרכרות את הפרנסים לשם.
השמועה נפוצה בכל העיר וכעבור שעה קלה נאסף קהל רב סביב בית הדיין. בתוך כך נודעו פרטים נוספים. התברר כי למעשה הגיע הרב אל הכפר הסמוך עוד אמש. הבוקר, כשנודע לו שאין בכפר די יהודים למניין, הקדים ובא לפרשבורג בלא להודיע על כך לאיש.
צירפו האנשים פרט לפרט ולפתע התחוור להם כי הזר שהתפלל הבוקר בבית-הכנסת לא היה אלא הגאון רבי משה סופר – רבם החדש. מעיו של הגבאי החלו מתהפכים בבטנו. בבת-אחת קלט את טעותו האיומה. ובכל-זאת עדיין קיווה שחלה כאן טעות כלשהי ושמעולם לא פגש פנים אל פנים את הרב החדש.
הגבאי פילס לעצמו דרך בין ההמון והגיע עד דלת ביתו של הדיין. כיוון שדחק – נכנס. עוד רגע קט והנה עומד הוא חיוור כסיד, רגליו כושלות ושערותיו סומרות, מול האמת המביכה. אכן, הזר שעמו התעמת בבוקר וגער בו כי אינו מבין דבר בגדולת התורה וכבודה אינו אלא הרב בכבודו ובעצמו.
"יסלח לי כבוד תורתו, אנא יסלח לי!", פנה בקול רועד אל הרב וכמעט השתטח ארצה מלוא-קומתו. "יסלח לי על המילים שיצאו מפי בחוסר זהירות ובלא מחשבה, ועל התנהגותי הגסה והמבישה".
הביט בו רבי משה סופר בעיניים משועשעות ובחיוך של טוב-לב ואמר: "על מה צריך אני לסלוח? הלוא גירשת אותי מבית-הכנסת – לכבודי!"...
דרכי החסידות
אוטם הלב
כאשר באו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, החלו בני-ישראל לבכות ולא רצו להיכנס לארץ-ישראל, ואף פקפקו ביכולת ה' להכניסם לארץ. ואז קצף עליהם הקב"ה ונשבע שלא יביאם אל הארץ, ופתאום קמו בני-ישראל ואמרו "הננו ועלינו". מה קרה כאן? האם קיבלו תשובה לפקפוקיהם ובבת-אחת שינו את דעתם?
מסביר רבנו הזקן בספר התניא (פרק כט) כי זו המחשה לתופעה שנקראת 'טמטום הלב'. האדם מבין בשכלו את הדברים, אבל ליבו קהה ואטום מלחוש זאת. במצב כזה אין עצה אלא 'לבטש' את היצר ולהכניעו, ואז נפתח הלב ופורצת האמונה שהייתה קיימת גם קודם-לכן בלב. לכן כשהקב"ה "הרעים בקול רעש ורוגז, עד מתי לעדה הרעה הזאת... נכנע ונשבר ליבם בקרבם", ופתאום רצו לעלות לארץ-ישראל.
קהות לקדושה
את מושג ה'טמטום' אנו מכירים מעניין הכשרות. על הפסוק "ונטמאתם בם" (ויקרא יא,מג), שכתוב בלי א' ("ונטמתם"), נאמר, שהכוונה אכן לסוג מסויים של 'טמטום', שכן מזון שאינו כשר 'מטמטם המוח והלב'. יש אפוא סוג של טמטום שאינו קשור לאינטליגנצייה של האדם ולמידת חכמתו בענייני העולם. דבר-מה במוחו ובליבו נאטם.
ככלל, מתבטא הדבר בקהות ובאטימות מסויימת לענייני קדושה. דברים רוחניים אינם נקלטים כראוי. בענייני העולם– הכול מובן היטב, מעניין מרגש, מעורר; אולם כשמגיעים לענייני תורה ומצוות, ובפרט לעניינים עדינים בעבודת ה', מופיע לפתע 'טמטום' - הדברים נעצרים ואינם חודרים אל תוך המוח והלב.
יש 'טמטום המוח' - המוח אטום מלקבל את אור התורה. אנשים שבענייני העולם מוכיחים הבנה יפה וטובה, אינם מצליחים להבין דברים שקשורים בתורה וביהדות. לך הדברים נראים פשוטים למדי, אבל הם - אינם קולטים. כאילו דווקא בעניינים אלה ניטלה מהם בינתם.
סוג שני, דק יותר, מכונה 'טמטום הלב'. זו קהות רגשית מסויימת לדברים שבקדושה. אדם מבין היטב עניין אלוקי מסויים, מרגיש חיות והתלהבות שכלית ויכול להסביר את הדבר בטוב-טעם, אבל הלב כאילו מסרב להתעורר ולחוש את הדברים. האיש מתבונן בעניין באריכות ומנסה לעורר תחושה מסויימת בלב, אבל זה כאילו חתום ונעול. הדברים אינם עושים עליו שום רושם.
סוג שלישי, דק עוד יותר - נתק שקיים לפעמים בין ההבנה והרגש לבין החיים. אדם זה מבין היטב את הדברים, ואף מצליח לעורר בליבו רגשות מתאימים, אך בשלב זה התהליך נעצר. המסקנה המתבקשת, שצריכה הייתה להתבטא באורח-החיים ובהתנהגות היום-יומית - אינה באה. המוח והלב אינם מצליחים להשפיע על המעשים.
הביטוש פותח
כל אלה הם סוגים אחדים של מחלת ה'טמטום', והמשותף לכולם - אטימות, בדרגות משתנות, לעניינים שבקדושה. הסיבה העיקרית לכך היא, כדברי הפסוק (ישעיה ו,י): "השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו". הכול מתחיל מ"השמן לב העם" - משומן התאוות, החל בתאוות איסור וכלה בתאוות היתר. כשאדם הולך בשרירות-ליבו ונוהה אחר תענוגות העולם, יש לכך השפעה ממשית על נפשו. היא נעשית קהה ואטומה יותר לעניינים רוחניים דקים, לעניינים שבקדושה.
כמה עצות ניתנות בתורת החסידות כדי לגבור על בעיה זו. העיקרית היא - לשבור את חומת הישות העצמית על-ידי 'ביטוש' עצמי. האדם נדרש לבטש ולהשפיל את עצמו ולראות את הצדדים הנחותים שלו. הוא צריך לחשוף לפני עצמו את כל שפלותו, עד שיגיע לשיברון-לב ולמרירות-הנפש. ביטוש זה מסלק את שומן התאוות, ופותח את המוח והלב לקבלת אור ה'.
מן המעיין
טהרת הגוף והנפש
על הפסוק "בכל יום יהיו בגדיך לבנים" (קוהלת ט,ח) אומרים חז"ל (שבת קנג,א): "אלו ציצית". שמלבנים את האדם להיות תמיד בטהרת הגוף והנפש, ולא לתור אחרי ליבו ואחרי עיניו.
(נימוקי יוסף)
עבודה מאהבה
מן ההבדלים בין חוטי ה'תכלת' לחוטי ה'לבן' שבציצית, שחוטי התכלת רומזים לעבודת ה' מיראה – סור מרע, ואילו חוטי הלבן רומזים לעבודת ה' מאהבה – ועשה טוב. בזמן הזה אין תכלת וכל שמונת החוטים לבנים, ומכאן הוראה שעיקר העבודה בזמן הזה היא בקו האהבה.
(לקוטי שיחות)
מצילה מהחטא
למצוות ציצית סגולה מיוחדת שאין בכל המצוות, שכל המצוות אין מצילות מיצר הרע, ואילו מצוות ציצית מצילה מן החטא, כמסופר במסכת מנחות (מד,א).
(מקור חיים)
מובטח לו שלא יחטא
רבי אליעזר בן-יעקב אומר: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, ומזוזה בפתחו, וציצית בבגדו - מובטח לו שלא יחטא, שנאמר (קוהלת ד,ט) "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". ואומר (תהילים לד,ט) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".
(מנחות מג,ב)
הציצית עיקר
מברכים "להתעטף בציצית" ולא "להתעטף בטלית", אף-על-פי שבטלית מתעטפים; משום שהציצית תלויה למטה, כלפי הארץ, בשפלות, ולכן היא עיקר.
(רבי יחזקאל מקוזמיר)
מצווה בכל דבר
זרע הקב"ה את התורה ואת המצוות לישראל, כדי להנחילם חיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצווה לישראל... נתכסה בטלית - "ועשו להם ציצית".
(מדרש רבה)
ביטול הכעס
הציצית סגולתה לבטל את הכעס. וסימנך: 'כנף' בגימטרייה 'כעס'. מי שכועס, יאחז בכנפות הציצית ויסיר את הכעס מעליו.
(השל"ה)
שמונה חוטים, שמונה איברים
שמונה חוטים למה? לזכור מצוות ועבירות התלויות בשמונה איברים - עיניים, פה, לב, אוזניים, אות הברית, אף, ידיים, רגליים.
(בעל הטורים)
חיים יהודיים
עולים במדרגות ושרים
בתוך הגל הגדול של יהודים שגילו את אור היהדות יש לאמנים ובעיקר למוזיקאים מקום נכבד. אלה אנשים שמעצם טבעם נוטים אל החיפוש ואל הרוחניות. לא ייפלא אפוא כי רבים מהם מוצאים בשלב זה או אחר את דרכם אל עולם התורה.
חיפוש זה הוא גם הדבק המחבר את חברי להקת המדרגות. ארבעה צעירים, מרחבי הארץ, שבנקודה כלשהי בתהליך שיבתם ליהדות הכירו זה את זה, ומאז הם שרים ומנגנים יחד על אמונה, על אהבת הבורא ועל כמיהה לגאולה. סגנון זה של שירה צובר תאוצה בשנים האחרונות, גם בשל ריבוי היוצרים הבאים מרקע דומה.
"זעק ולא הרפה"
תקליטם הראשון, 'בפתח הדלת', הופיע לפני כשלוש שנים. מילות השירים מסגירות מיד את הלך-הנפש של חברי הלהקה. בשיר 'מרגיש', למשל, נכתב בבית הראשון: "אם אתה מרגיש בצער / ואין מי שיאמר לך דבר / שליבך בו ייפתח / תזכור רק אל תשכח / אם תתמיד אז תיווכח / כי יש בעולם תפילה השווה לכל נפש / בכל מצב / אז שיפכו לבבכם לפניו / כי יקר הזמן ואין כמוהו נאמן".
הקול הרך של הסולן הוא של אילן דמארי (36), המתגורר בתל-אביב ולומד בישיבת 'חזון אליהו' שעל-יד בית-חב"ד בעיר. אילן גדל בבאר-שבע להורים דתיים, שעלו ארצה מתוניס. בנעוריו פרק מעליו עול תורה. לפני כשתים-עשרה שנה חזר לשמור מצוות, לאחר שלדבריו "קול פנימי בתוכי זעק אליי ולא הרפה ממני, בחיפוש אחר משמעות אמיתית לחיים".
כוח שמעבר לעיניים
באותו זמן בערך הכיר אילן את הוד דיין, תושב רמת-השרון ובן למשפחה מוזיקלית במיוחד, שהיה אף הוא בשלבים סופיים של גיבוש עצמי, לאחר שנים של שאלות ותהיות. "אני זוכר את עצמי כבר כילד קטן מאוד, בקיבוץ גבעת-השלושה, שבו נולדתי וביליתי את ילדותי, מדווש באופניי הקטנים אל נקודה קבועה בראש אחת הגבעות, ומשקיף ממנה אל הנוף. כבר אז עבר בי איזה רטט פנימי ומילא אותי תחושה חזקה, שמאחורי הנוף הקסום מסתתר כוח שהוא מעבר למה שהעיניים רואות", אומר הוד.
יחדיו הקימו את 'המדרגות'. "למה 'המדרגות'? כי זה שם שמאפיין אותנו ואת התהליך שעברנו ועדיין עוברים – הליכה מתמדת וטיפוס במעלה המדרגות", הם אומרים. הד לכך אפשר למצוא גם בשיר 'אמת': "הולך בדרך אחת / בדרך של אמת / לשמור שבועה שנשבעתי לפני בואי לכאן / בין שכנוע עצמי / בין דמיון לרוח שהיא לא טהורה / התבוננות פנימית מוצא במה שנמצא".
מתי, מתי?
אילן שר והוד פורט על גיטרה חשמלית או אקוסטית. עמם בלהקה גם יוסי לוי, יליד הרצליה, שמתגורר כיום במושב בית-מאיר ומנגן בתופים, וששי מזרחי, שנולד בתל-אביב וכעת נשוי וגר בביתר. רן בגנו, הקלידן, הוא היחיד שאינו שומר מצוות ("עוד לא", אומר אילן בחיוך).
בימים האלה הופיע תקליטור שדרים מתוך תקליט שלם שעתיד לצאת לאור בעוד כחודשיים. שם השיר הוא 'מתי' ומילותיו מביעות כיסופים לגאולה: "שובי שובי ונחזה כי בא אורך / כבר הגיע הזמן לשוב אל ציונך / קול דודי הנה זה בא קול מבשר ואומר / את ליבנו בקול שופר הוא יעורר".
פינת ההלכה
לימוד חכמות העולם
הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שאלה: האם נשים ובנות, שאינן מחוייבות בעיקר המצווה של לימוד תורה, רשאיות ללמוד מדעים ללא הגבלה?
תשובה: לימודי המדעים במוסדות האקדמיים רוויים כפירה, ונוסף על כך יש במוסדות האלה אווירת מתירנות. אולם גם כאשר הלימודים הללו הם "בכשרות", חשוב מאוד שהעיסוק במדע לא יהיה תכלית לעצמו, אלא ישרת את לימוד התורה.
המדעים יכולים לסייע לתורה, הן ישירות (כגון מתמטיקה ואסטרו פיזיקה - לחישוב הלוח העברי וזמני היום בהלכה; זואולוגיה - לזיהוי בעלי-החיים הכשרים; הנדסה - לבירור עניינים הלכתיים (כמו השימוש במכשירי חשמל בשבת ובחג), והן כמכשיר לפרנסה ברווח לצורך עבודת הבורא (אף-כי תעודת-בגרות ואף תואר אקדמי אינם בהכרח ערובה לפרנסה). וכפי שנמסר בשם רבי אלחנן וסרמן הי"ד: כשם שתורה חייבים ללמוד 'לשמה', כך את המדע חייבים ללמוד דווקא 'שלא לשמו'.
יתרה מזו: בספר התניא נאמר, שהעיסוק ב"חכמות אומות העולם" מטמא את דרגות 'חכמה, בינה ודעת' שבנשמה, "אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן ברווח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן". מכאן שרק גדולי ישראל בתורה ובעבודת-ה' בכוחם להעלות זאת לקדושה (וכמו-כן מי שכבר למד מקצועות אלו, שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום שבו עליו להשתמש במדעים לעבודת הבורא ולהפצת היהדות).
ולמעשה, כאשר אפשר לקיים תכנית לימודים (לבנים או לבנות, בכל גיל) תורנית יותר, וכל-שכן – תורנית בלבד, חייבים לעשות זאת. ה'רווח' הישיר מכך הוא שיפור ביראת-שמים.
מקורות: איגרות הרמב"ם (מהד' הר"י שילת) ח"ב עמ' תקב. תניא ח"א ספ"ח. לקוטי דיבורים (לה"ק) ח"ה עמ' 1066. אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חי"א עמ' תג וחי"ז עמ' רלד. לקוטי שיחות (לה"ק) ח"ב עמ' 177. תורת-מנחם ב,312. וראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'חכמות חיצוניות' ס"ה, וציון 26. 'יהדות ומדע' לפרופ' יהודה לוי, פ"ד. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
