שאלה: היכן עובר הגבול בין שמחה לליצנות?
תשובה: הלצה יכולה לשרת מטרות רציניות, ולא רק כאמצעי הסברה והמחשה. יש מקום לבידור כשר במסגרת לימוד תורה, כפי שרבא היה אומר לתלמידיו בדיחה לפני השיעור, כדי לשמחם ולפתוח את ליבם לתורה, ואחר-כך ישב באימה והחל ללמד את הסוגיה. יתרה מזו, מצאנו בגמרא שאליהו הנביא אמר על שני בדחנים, המבדרים אנשים עצובים, שהם "בני עולם הבא"!
הבעיה מתחילה כשהבדיחה נעשית מטרה לעצמה, כשתוכנה פוגע בבני-אדם או שהוא מנוגד לתורה. רבנו יונה מגדיר את הליצנות האסורה כאחת מאלו: מתן דופי בבני-אדם; לעג למצבם הכלכלי, החברתי וכדומה; 'חכם בעיניו' הדוחה כל ביקורת, ומהתל בפעולות ובדברים מועילים; וכמו-כן העיסוק בבידור לשמו – נחשב 'מושב לצים'.
נוסף על כך בעיני חז"ל כל סוגי הבידור של תרבויות הגויים הוגדרו 'ליצנות', גם אם יש בה שנינות והיא מונעת עצב. באותו הקשר אמרו חז"ל: "כל המתלוצץ – ייסורים באים עליו", ומבאר הר"ן: "מידה כנגד מידה, שהליצנות פורקת עול יראת-שמים, ולפיכך ייסורים באים עליו להכניעו". ואף אמרו, ש'כת ליצנים' אפילו אחרי מותם "אינם מקבלים פני שכינה".
בעל התניא, באיגרת לחסידיו, דרש להימנע מליצנות, גם אם חושבים שהיא רפואה לעיצבון ושפלות, כדי לשמוח בעבודת ה' - כי לא ייתכן שאחרי שנטמאה הנפש בטומאה חמורה כל-כך תזכה על-ידי-זה לשמוח בה' בתפילתה. כמו-כן דרש מהם שלא להתלוצץ מיהודים "שאינם מאנשי שלומנו", כי זה ההפך הגמור של עבודת ה' המתחילה ב"רוח נמוכה ונפש שפָלה בפני כל אדם ממש", וסיים: "והגם כי כל פרטי דקדוקי עניין זה, מה נקרא 'ליצנות', לא נמצא כתוב בפירוש בדברי רז"ל, הרי קיימא-לן 'ספיקא דאורייתא – לחומרא', ובפרט העוון הגדול הזה".
עם זה, יש עניינים שליליים שמצווה להתלוצץ מהם, כפי שאמרו חז"ל: "כל ליצנות – אסורה, חוץ מליצנות של עבודה-זרה".
מקורות: שבת ל,ב. תענית כב,א. סנהדרין סג,ב.קג,א. ע"ז יח,ב ומהרש"א. שערי תשובה לרבינו יונה, שער ג, קעד-קעז. תניא ח"א פ"ז. אג"ק אדמו"ר הזקן (ברוקלין תש"מ) סי' פד-פה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
