ימי ההכנות לחג-הפסח היו הימים המועדפים אצל שונאי-ישראל לרקימת עלילת-הדם המפורסמת. העלילה שלפנינו נרקמה בשנת תצ"ז (1737) ואיימה על יהודי קהילת ליאוזנה שברוסיה.
צעיר ושמו ניקולייב רכש אחוזות בליאוזנה ונעשה אדם בעל השפעה באזור. הוא רחש שנאה עזה ליהודים, וזו גברה לאחר שמצא את ידידו הטוב, שונא ישראל מושבע, קוזיצקי שמו.
בחודש שבט בשנת תצ"ז נעלם ילד נוצרי באחד הכפרים הסמוכים. להזדמנות זו חיכו ניקולייב וקוזיצקי. הם הפיצו שמועה כי היהודים רצחו את הילד, כדי להשתמש בדמו לאפיית המצות.
ראשי הקהילה היהודית ידעו כי ניקולייב וקוזיצקי ימהרו להגיש תלונה למושל העיר. דברים כאלה היו נפתרים לעיתים בתשלום שוחד, אולם ראשי הקהילה ידעו כי את מושל העיר לא יוכלו לשחד. הוא היה אדם ישר, שאמנם לא היה שונא ישראל, אך היה עלול להאמין לעלילה.
בליאוזנה התגורר נער צעיר, אמיץ-לב ועז-רוח, בעל כישרונות ברוכים, חיים-שמעון שמו. ליבו נמשך להתעניין בַנעשֶה בקהילה ובעניינים הציבוריים. כאשר החליטו ראשי הקהילה לכנס אסֵפה סגורה בעניין, החליט כי הוא חייב להיות בה.
קודם שהחלה האסֵפה חמק חיים-שמעון אל החדר שבו עמדה להיערך והסתתר בארון. הוא שמע את המתכנסים מדברים על העדר פתרון לבעיה. למתכנסים נמסר כי צמד השונאים מתכוון להיפגש עם המושל, ולהציג לפניו 'הוכחות' כי היהודים רצחו את הילד. באותו רגע גמלה החלטה בליבו של חיים-שמעון לפעול.
בימים הבאים בילה חיים-שמעון הרבה ליד לשכת מושל העיר. הוא הצליח להתיידד עם אחד מאנשיו. ממנו שמע כי ניקולייב וקוזיצקי אמורים להיפגש עם המושל בליל שבת. כמו-כן נודע לו כי בפגישה ישתתף גם הכומר.
בתוך כך החל חיים-שמעון להתחקות אחר ניקולייב וקוזיצקי. את כל מה שראה ושמע שמר בליבו.
באותו ליל שבת השתוללה סופת שלגים. חיים-שמעון אכל את סעודת השבת במהירות ואמר להוריו כי הוא הולך אל חברו, וככל הנראה גם ילון אצלו.
הוא התקרב אל בית המושל וביקש להיכנס, אולם השומר לא הרשה לו. חיים-שמעון לא אמר נואש. הוא סובב את הבית ועמד ליד אחד החלונות המוארים, בהבינו כי בחדר זה מתנהלת האסֵפה. הנער החל לזעוק לעזרה בטענה שהוא קופא מקור. התרגיל הועיל והמושל ציווה להכניסו פנימה.
ניקולייב וקוזיצקי נראו מופתעים מהנער היהודי שצץ פתאום, אולם בעיני המושל ושאר הנאספים הוא מצא-חן. במתק שפתיו החל הכומר לשבח את היהודים, כדי לשבות את ליבו של הנער. זו הייתה הזדמנות טובה לחיים-שמעון לפתוח בדבריו, והוא אמר כי בפיו מידע שיש בו להביא לידי גילוי האמת.
המושל עודד אותו להמשיך בדבריו, וחיים-שמעון סיפר כי בימים האחרונים עקב אחרי ניקולייב וקוזיצקי ושמע את שיחותיהם. הם הכינו איש את רעהו לפגישה, ודיברו על הצורך לדבר בהחלטיות, כדי שהדברים יישמעו משכנעים, אף שהם בדויים. ניקולייב אף הוסיף כי לאחר שתתקבל העלילה ודאי יציעו להם היהודים סכומי כסף גדולים והם יתעשרו.
הנאספים היו המומים. המושל ביקש לדון עם הכומר בחדר צדדי, והורה לחיים-שמעון להמתין בחדר ההמתנה. את הרגעים הללו ניצלו ניקולייב וקוזיצקי והחלו לצעוק על הנער כי הוא שקרן, ובחמתם אף ניסו להכותו.
חיים-שמעון הזריז הצליח לחמוק מידיהם ורץ לחדר הישיבות. הללו דלקו אחריו. ניקולייב הצליח לתפוס אותו, אך הנער דחף אותו בכל כוחו והלה השתטח מלוא קומתו. קוזיצקי מיהר לאחוז בנער, אך הנער הִכה בפניו ושוב הצליח לחמוק.
המהומה הגיעה לאוזני המושל והכומר והם חזרו אל החדר. שני הברנשים טענו כי חיים-שמעון תקף אותם, ואילו הוא טען כי הם ניסו להכותו והוא התגונן מפניהם.
שוב התייעצו המושל והכומר והחליטו כי כדי לברר את האמת, הן בעניין העלילה הן בעניין המריבה, יקבלו השניים עשרים מלקות והנער יקבל חמש-עשרה מלקות.
הוטל גורל כדי לקבוע מי ילקה ראשון והפור נפל על קוזיצקי. במכה הארבע-עשרה הוא לא היה מסוגל לשאת את הייסורים והודה כי כל דברי הנער אמת לאמיתה. אחריו הוטל ניקולייב על הספסל, בעודו מכחיש בנחישות את הודאת חברו, אולם גם הוא הודה לאחר שמונה הצלפות.
עתה, לאחר שהשניים הודו כי רקמו עלילה וכי הם שתקפו את הנער, פטר המושל את חיים-שמעון מעונש המלקות. הוא אף הרשה לו ללון בבית העירייה, בשל הסופה המשתוללת בחוץ.
בבוקר חזר חיים-שמעון לביתו ולא גילה לאיש את אשר אירע בלילה. רק באמצע השבוע נודע לראשי הקהל על נער יהודי שהביא לידי סיכול העלילה, אך איש לא ידע את זהותו. בתוך כך ביקש המושל להביא לפניו את הנער האמיץ, והרב ביקש להכריז בבתי-הכנסת כי הנער חייב להתייצב לפניו. רק אז נתגלה כי חיים-שמעון הוא הנער המסתורי.
חיים-שמעון היה לשיחת היום, והיהודים הצמידו לשמו את התואר 'האמיץ', וקהילת ליאוזנה הודתה לה' על הנס שזכתה לו באמצעותו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
