כאשר הרב יעקב בידרמן בא לווינה, בירת אוסטריה, בשליחות הרבי מליובאוויטש, בשנת תשמ"א (1981), התחיל לחפש דרכים ליצור קשר עם יהודי העיר. בין השאר נהג להוציא-לאור לקראת כל שנה חדשה לוח-שנה, ובו פירוט המצוות של החגים והמועדים. את הלוח שיגר לרשימה של כשלושת-אלפים יהודים.
"מעטים הגיבו, ויחידים אף טרחו לשגר תרומה", מספר הרב בידרמן. "אחד הנמענים שהקפיד לשגר בכל שנה תרומה צנועה היה הד"ר ויקטור פראנקל, נֵירולוג ופסיכולוג נודע. חוץ מהתרומה השנתית הצנועה לא היה בינינו קשר. הד"ר פראנקל לא היה מחובר לקהילה היהודית, ואפילו ביום-הכיפורים לא בא לבית-הכנסת".
ביום קיץ שגרתי בשנת תשנ"ה (1995) נכנסה אישה קשישה אך נמרצת לבית-חב"ד בווינה. היא פגשה שם את הרב בידרמן ואמרה לו: "אתה סבור כי אתה השליח הראשון של הרבי מליובאוויטש בווינה. טעות בידך. זמן רב בטרם באת לאוסטריה מילאתי כאן משימה בשליחות הרבי".
האישה החלה לספר. שמה מרגרטה חיות. אימהּ הייתה בת למשפחת הַגֵר המיוחסת של אדמו"רי ויז'ניץ. היא עצמה נולדה בעיירה צ'רנוביץ במשפחה מודרנית. מרבית שנות נעוריה עברו עליה בווינה. היא עסקה בשירת אופרה וזכתה לפרסום. בווינה גם נישאה וילדה בת.
ערב פרוץ מלחמת-העולם השנייה הצליחה להימלט עם בעלה ובתה לאיטליה, והם עלו לאנייה האחרונה שהפליגה לארצות-הברית. כל בני משפחתה שנותרו מאחור – נספו בשואה.
הם השתקעו בעיר דטרויט. בתה בגרה ונישאה לרופא. בשנת תשי"ט (1959) ערך מוסד חב"די בניו-יורק 'דינר' חגיגי, ואליו הוזמן חתנה הרופא, כאורח-כבוד. כך נוצר קשר בינה ובין חב"ד, ובעקבות זאת ביקשה להיפגש עם הרבי.
"אינני יכולה להסביר זאת", סיפרה, "אבל כשישבתי מול הרבי פרצתי בבכי בלתי-נשלט. סכר שעמד בפני נהר דמעותיי במשך שנים – נפרץ. מאז השואה לא בכיתי. כאן הרגשתי שאני יכולה לשפוך את ליבי".
היא סיפרה לרבי את סיפור חייה, ובין הדברים אמרה כי יש בה רצון לחזור ולבקר בווינה. הרבי הגיב ואמר שאם היא תיסע לווינה הוא מבקש שתסור אליו קודם לכן. "יצאתי מחדרו מעודדת, ומאז הרבי הוא בעבורי כמו אבא", אמרה.
עבר זמן והיא החליטה לנסוע לווינה. היא באה אל הרבי, כפי שהבטיחה, והרבי שאל אותה אם תיאות לעשות לו טובה. "בוודאי", אמרה. הרבי ביקש ממנה להעביר בשמו מסר לשני אישים בווינה. אחד מהם היה הד"ר ויקטור פראנקל.
"מסרי לו דרישת שלום ממני ואמרי לו בשמי שעליו להתחזק ולהמשיך בעבודתו, מתוך נחישות מלאה. אל לו להתייאש, ויהי מה. אם יוסיף להיות חזק ונאמן לדרכו, בוודאי ינצח", אמר הרבי.
לא היה פשוט להיפגש עם הד"ר פראנקל. מרגרטה באה למרפאתו, ושם נמסר לה כי כבר שבועיים לא בא למרפאה. היא איתרה את כתובת ביתו. את הדלת פתחה לה אישה וביקשה ממנה להמתין.
הד"ר פראנקל יצא אליה והביט בה בקוצר-רוח. היא חשה אי-נוחות, אך אזרה אומץ ואמרה כי הרב שניאורסון מברוקלין מוסר לו דרישת שלום. היא הפסיקה לרגע, ואז מסרה לו את המסר מהרבי.
"נדהמתי מהשינוי שחל פתאום בפניו", סיפרה לרב בידרמן. "עיניו התמלאו דמעות, ובקושי הוא הצליח להירגע. הוא הודה לי, והזמין אותי להיכנס אל חדר-עבודתו. הוא הציג לפניי מסמכי הגירה שהיו מונחים על השולחן".
הוא סיפר לה כי שיטתו בפסיכותרפיה מותקפת בחריפות מצד הדוגלים באסכולת הפסיכואנליזה של פרויד. זה היה כמה שנים לאחר שפרסם את ספרו 'האדם מחפש משמעות', שבו הוא מגולל את חוויותיו בימי השואה ואת התובנות שהגיע אליהן בעקבות זאת. הוא האמין שביסוד האדם עומדת שאיפה למשמעות ולקשר עם כוח עליון. עמדתו זו עוררה עליו ביקורת קשה.
לנוכח המתקפות העזות החליט לעזוב את וינה ולהגר לאוסטרליה, בקרבת מקום לאחותו. עתה, כשקיבל את המסר מהרבי, אמר למרגרטה שישקול זאת מחדש.
ואכן, הד"ר פראנקל החליט להישאר בווינה ולהילחם על עמדותיו, והצליח בכך. ספרו תורגם לאנגלית ובמהרה נעשה רב-מכר ותורגם לעוד כעשרים שפות. האיש נעשה מרצה באוניברסיטאות בחמש יבשות, קיבל מדליות ופרסים בין-לאומיים, ומיליוני בני-אדם הושפעו מהראייה החיובית שביסוד שיטתו על טיבו של האדם.
בעקבות סיפורה של מרגרטה החליט הרב בידרמן להתקשר אל הרופא הקשיש בן התשעים. כששאל אותו אם הוא זוכר את המסר שקיבל מהרבי, השיב בחום: "כיצד אוכל לשכוח את הרב שבא לעזרתי בתקופה הקשה בחיי! הלוא אני חייב לו חוב עצום של הכרת-תודה!"...
בספר הביוגרפי 'כאשר החיים משוועים אלינו', המספר את קורות חייו של הד"ר פראנקל, מתגלה עובדה מעניינת – מתברר שהוא הניח תפילין בסתר מדי יום ביומו. "את התפילין לקח עמו תמיד לכל מקום על פני כדור הארץ", נכתב שם.
"הסיפור הזה חושף טפח מהפעילות המופלאה של הרבי לליבוי הזיק היהודי בליבם של יהודים, שאיש לא היה מעלה על דעתו כי יכול להיות קשר ביניהם ובין הרבי", מסיים הרב בידרמן. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
