הרמז המיוחד בפסוק "עד כי יבוא שילה", ועניין האחדות המסתתר בו * מעלת ימים אחרונים של פסח על הראשונים * השמחה "בקב שלו" דווקא, במה שמשיגים על-ידי יגיעה ועבודה * על-ידי היציאה למדבר מתוך ביטחון והתחלת העבודה של ספירת העומר, הזדככו בני-ישראל והיו ראויים לדרגת נבואה גם בגופם * מנהג ד' כוסות ביום זה – בגלל הסמיכות לגאולה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעם בשיחת אחרון של פסח¹ [וציוה לפרסם את הדברים, אף שבאותם זמנים, בפולין, לא היה הסדר לצוות לפרסם את השיחות] אודות הפסוק² "עד כי יבא שילה", ואמר:

"שילה" – בגימטריא משה³, "יבא שילה" – בגימטריא משיח³ . . "יבא" – בגימטריא אחד, כלומר שעל-ידי זה שיהיה אחדות בבני-ישראל . . ימשיכו ברצון השם יתברך את הגאולה השלימה על-ידי משיח גואל צדק במהרה בימינו אמן.

וצריך ביאור: א) מדוע עניין האחדות בא רק ברמז (בתיבת "יבא"), ולא נאמר "אחד" בפירוש?

ב) מאחר שמשה ומשיח נרמזו בשתי תיבות ("יבא" ו"שילה") – היה הרמז יכול להיות בשתי תיבות נפרדות לגמרי, משה בתיבה אחת, ומשיח בתיבה אחרת לגמרי, ומדוע צריכים שניהם – משה ומשיח – להיות מרומזים בתיבת "שילה"?

ב. והביאור בזה – בהקדמת ביאור מאמר רז"ל שמשה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"⁴:

אף שמשיח ("גואל אחרון") יגלה בעולם עניין נעלה יותר ממה שנתגלה על-ידי משה ("גואל ראשון"), להיותו למעלה ממשה, כדאיתא בתנחומא⁵ על הפסוק⁶ "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" שמשיח יהיה למעלה אפילו ממשה רבינו – אף-על-פי-כן, גם הגאולה העתידה היא על-ידי משה רבינו ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"), אלא שאין זה משה כפי שהוא בפני-עצמו, כי אם כפי שנשמת משה תצטרף לנשמת משיח.

והעניין בזה:

פעולתו של המשיח בעולם היא – עניין השלום והאחדות, כמו שכתוב בהפטרת היום: "וגר זאב עם כבש גו'"⁷.

והנה, כללות עניין השלום ישנו כבר בתורה שניתנה על-ידי משה רבינו, כמאמר רז"ל⁸ "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה".

אלא, שעניין השלום הנפעל על-ידי התורה הוא באדם בלבד, כמבואר בלקוטי תורה⁹ בפירוש עניין "פמליא של מטה", שעל-ידי התורה נעשה שלום בין הנפש האלקית לנפש הבהמית, שכל זה הוא באדם בלבד;

ואילו המשיח יפעל שלום גם בעולם החי – "וגר זאב עם כבש" [שהפירוש בזה אינו כהיש מפרשים¹⁰ שאינו אלא בדרך משל, אלא כמבואר בתורת החסידות בכמה מקומות¹¹ (ומהם – בסיום המשך וככה תרל"ז¹²), שפירוש הכתוב הוא כפשוטו], ועד שגם בנחש הקדמוני – שהוא השורש לכל עניין הרע והפירוד – גם בו יפעל המשיח שלום¹³.

והכוח על זה ניתן בתורה שניתנה על-ידי משה רבינו, כמו שכתוב¹⁴ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ו"אין עוז אלא תורה"¹⁵, דהיינו שהתורה היא נתינת כוח על עניין השלום, אלא שבתורה כפי שהיא עתה ישנו העניין בכוח בלבד, ועבודתם של בני-ישראל היא להמשיך עניין זה בפועל.

ונמצא, שהמשכת עניין השלום בעולם על-ידי המשיח אינה עניין חדש, אלא גילוי עניין שנמצא כבר בתורה; אלא שעתה עניין זה הוא בהעלם, ותפקידם של בני-ישראל הוא להמשיך עניין זה בגילוי, וגמר גילוי זה יהיה בביאת המשיח.

על-פי זה יובן הטעם שמשה ומשיח נרמזו בתיבת "שילה" – כי עניינם אחד, אלא שבמשיח היתוסף עניין ה"יבא", שעניין זה יבוא מההעלם אל הגילוי, על-ידי העבודה של "והצנע¹⁶ לכת עם אלקיך"¹⁷.

ג. ועל דרך זה הוא גם החידוש שבימים האחרונים של פסח לגבי הימים הראשונים (שבכללות הם דוגמת ב' העניינים: משה ומשיח), שענייני הימים הראשונים נמשכים בגילוי על-ידי עבודת הימים האחרונים (כדלקמן).

מעלת הימים הראשונים של חג הפסח היא – שבהם ישנה שמחה רבה שאינה בכל השנה, כיון שהיה אז יחוד ב' הפכים: "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו"¹⁸ – בארץ "מלאה גילולים"¹⁹.

וזהו שבימים הראשונים דחג הפסח היה התחלת עניין גירות בני-ישראל²⁰, שהחידוש בענין הגירות גדול יותר מהחידוש של "קטן שנולד" (כמאמר רז"ל²¹ "גר שנתגייר כקטן שנולד", בכ"ף הדמיון, כי לאמיתו של דבר גר שנתגייר הוא למעלה מקטן שנולד), כי "קטן שנולד" ענינו התחדשות יש מאין, ואילו "גר שנתגייר" אינו התחדשות מאין ליש, אלא אתהפכא מיש ליש, מן הקצה אל הקצה – מגוף של קליפה לגוף של קדושה.

ומטעם זה אומרים הלל גם בליל חג הפסח, כיון שאז ישנו עניין "לילה כיום יאיר"²², מעין הגילוי של "והיה אור הלבנה כאור החמה"²³ שיהיה לעתיד. וזהו הטעם שלילה זה הוא "ליל שימורים"²⁴, שגם עניין זה הוא מעין הגילוי שלעתיד, שאז יקויים היעוד²⁵ "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (כמו שנתבאר באריכות בשיחת ליל ב' דחג הפסח²⁶).

וממה שכתב בסידור האריז"ל²⁷ "שאין זמן שמחה כל כך . . כמו בליל פסח", דהיינו שזהו הזמן היחיד בכל השנה שיש בו שמחה רבה כל כך מצד עניין יחוד שני הפכים, מובן, שעניין זה אינו בימים האחרונים של פסח.

ומאידך מצינו עניין מיוחד שישנו בימים האחרונים של פסח דווקא – עניין קריעת ים-סוף, ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים"²⁸, ו"אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה"²⁹, "זה אלי ואנוהו"³⁰, שגם גילוי זה הוא מעין שלעתיד, שאז יקויים היעוד³¹ "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם גו'". ועניין זה לא היה בימים הראשונים דחג הפסח, אלא בימים האחרונים דווקא.

ד. וכללות הביאור בזה – על-פי מאמר רז"ל³² "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו":

אף שה"קב שלו" אינו אלא קב אחד, ובפרט לפי המבואר³³ בעניין "חלק עשירי"³⁴, שאינו רק חלק עשירי בכמות, אלא גם חלק עשירי באיכות, אף-על-פי-כן, כיון שקב אחד זה הוא שלו, שהשיג בעמלו וביגיעתו ("זיינע אַ אויסגעהאָרעוועטע"), הרי הוא יקר בעיניו יותר "מתשעה קבים של חבירו", שעם היותם "תשעה קבים", הרי הם באופן של "נהמא דכסופא"³⁵.

ועל דרך זה הוא החילוק בין יציאת מצרים (ימים ראשונים דחג הפסח) לקריעת ים סוף (ימים אחרונים דחג הפסח):

ביציאת מצרים נמשכו אמנם העניינים הנעלים ביותר, ועד "בכבודו ובעצמו", לא רק "בכבודו", דקאי על מלכות דאין-סוף, אלא גם "בעצמו", עצמותו ומהותו³⁶, אבל אף-על-פי-כן, המשכה זו היתה שלא על-ידי הכנת ועבודת המטה;

מה שאין כן הגילוי שהיה בקריעת ים סוף – נמשך על-ידי עבודתם של ישראל מלמטה למעלה, שהרי מיד ביציאת מצרים היתה העבודה בעניין הביטחון, "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"³⁷ (כמו שנתבאר בשיחת ליל ב' דחה"פ³⁸), וכן היתה עבודת ספירת העומר במשך כמה ימים אחרי זה. וכיון שגילוי זה נמשך על-ידי עבודה – הרי הוא חביב ויקר יותר מהגילוי שביציאת מצרים.

וזהו הטעם שהגילוי שבקריעת ים סוף התבטא גם בגשמיות, כנזכר-לעיל שגילוי קריעת ים סוף היה על דרך עניין הנבואה, שעניינה גילוי במוחש (כידוע³⁹ שזוהי מעלת הנביא על החכם⁴⁰), ועד ש"כל אחד ואחד מראה באצבעו (הגשמית) ואומר זה א-לי"⁴¹ – כי גילוי זה בא על-ידי העבודה מלמטה למעלה, שעל-ידי זה נפעל זיכוך הגשמי, ולכן היה הגילוי גם בגשמיות.

מה שאין כן ביציאת מצרים, אף שנתגלו מדריגות נעלות ביותר (כנ"ל), מכל מקום הגילוי לא חדר ב"מטה", שהרי גם לאחר הגילוי נשארה מצרים ארץ "מלאה גילולים", ולכן הוצרך להיות עניין הבריחה מן הרע, כמו שכתוב⁴² "כי ברח העם" [...].

ה. על-פי זה יובן גם כן עניינם של ד' הכוסות ששותים באחרון של פסח – שהם אותו עניין כמו ד' הכוסות ששותים בימים הראשונים דחג הפסח, אלא שד' הכוסות שבימים הראשונים הם בעיקר בנוגע ליציאת מצרים, ובהעלם יש בהם גם העניינים דלעתיד, ואילו ד' הכוסות דאחרון של פסח שייכים לגאולה העתידה בגלוי⁴³. ולכן נתגלה המנהג לשתות ד' כוסות באחרון של פסח בדורות הכי אחרונים דווקא, בעמדנו סמוך לגאולה העתידה.

ומצד מעלת הגילוי בלבד (שזהו על דרך מעלת הקב שלו לגבי תשעה קבין של חבירו) – מובן גודל השמחה באחרון של פסח, ובפרט שיש בו שתיית ד' כוסות, ש"אין אומרים שירה אלא על היין"⁴⁴, להיותו "משמח אלקים ואנשים"⁴⁵.

(מהתוועדות אחרון של פסח ה'תשכ"א. תורת-מנחם כרך ל עמ' 247-252 – בלתי מוגה)