נושאים נוספים
	התקשרות גליון 876 - כל המדורים ברצף
	הספירה – הכנה לעתיד לבוא
	"שכינה עמהם" – בגלות ובגאולה
	בעל "ערוך השולחן" – "מראשי האשכנזים"
	פרשת אמור
	"הוו זהירין ברשות"
	תפארת שבתפארת
	ספירת ובירור המידות
	הלכות ומנהגי חב"ד

הגאון הליטאי שהרבי ציטט מדבריו בהכרזה על מבצע נרות- שבת- קודש * ציין לספרו בנושאים רבים, ובהם: דין ברכת הגומל דווקא בנס היוצא מן הטבע, שיטתו באמירת ברכות, ופירושו בדברי הרמב"ם ביורה-דעה, שחזר ממנו באורח-חיים * נקט להלכה את פסקו בעניין ז' אדר בשנה מעוברת * ובמה שיבח את מנהג החסידים (חב"ד)? * רשימה ראשונה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ז' אדר בשנה מעוברת

הגאון רבי יחיאל-מיכל אפשטיין, בעל 'ערוך השולחן', נולד בשנת תקפ"ט, בבוברויסק, לאביו ר' אהרן יצחק הלוי, ונפטר בשנת תרס"ח בנובהרדוק. הוא היה גיסו של הנצי"ב מוולוז'ין (בנו הוא מלקט הפירושים של בעל חומש 'תורה תמימה'). בשנת תרכ"ב נתמנה לרב העיר נובוסיבקוב, שרבים מתושביה נמנו עם עדת חסידי חב"ד. יש אומרים שביקר אצל כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, והיה עמו בידידות (ראה 'נשיאי חב"ד ובני דורם' [אה"ק תשל"ב] עמ' 70. אבל ראה יגדיל תורה נ.י. חוברת יב עמ' מג-מד).

בשיחותיו של הרבי, שנאמרו ברבים, וגם בהערות הלכתיות ובאגרות-קודש, מבחינים אנו ביחס של כבוד לתורתו. הרבי השתמש בספרו וציטט ממנו בכתב ובעל-פה.

באחת השיחות היסודיות בעניין תענית ז' אדר וחודש אדר בשנה מעוברת (שיחת תשכ"ז – לקוטי שיחות כרך טז), הביא הרבי את דברי ה'מגן אברהם' (אורח-חיים סימן תקפ סעיף ח) שהתענית היא באדר ראשון. אמנם מציין שם גם לדעות (החכם צבי, היעב"ץ, החיד"א, חתם סופר, רבי דוד פדרו, ועוד) שצריך להיות באדר שני.

וממשיך שם:

אבל כבר כתבו בערוך השולחן (סתקפ"ז ס"ז: "בז' באדר מת משה רבינו ע"ה ובשנת העיבור הוא באדר ראשון"), במשנה ברורה, אורחות חיים החדש (ועוד) דנוהגין להתענות בראשון.

וקובע:

והרי במדינות אלו היו רוב מנין דבני-ישראל בדורם.

כתב וחזר בו

בתשובה הלכתית נרחבת שכתב הרבי בחודש טבת תש"ה (אגרות קודש כרך ב' עמ' טו), לגאון רבי אפרים אליעזר הכהן יאלעס, מתייחס הרבי לדעת הרמב"ם בעניין פיקוח נפש בשבת, אם דחויה או הותרה, ומציין:

בעל ערוך השולחן (יורה דעה סוף סימן רס"ו) רצה לומר דלא דק הרמב"ם בלשונו וסבירא ליה דשבת הותרה, אבל גם הוא חזר בו (באורח חיים סימן שכח סעיף ג) וכתב ש"אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם מפשוטן".

שיטתו בברכות שיצא בהן

בהזדמנות מסויימת רשם הרבי רשימה של הערות הלכתיות בכתב-יד-קודשו על חוברת הלכות לנוער שהכין הרב ניסן מינדל בשנת תש"ו (כמדומה). ברשימה זו יש הערה ארוכה בדין אם לא בירך על נטילת ידיים קודם התפילה אם ישוב ויברך אחר התפילה. הרבי מאריך בהבאת דעות הפוסקים ונושא-ונותן בהם (צילום כתב-יד-קודש הנדון בספר 'ניצוצי אור', קה"ת נ.י. תשנ"ט עמ' 19, ומשם ל'לקוטי שיחות' כרך לט עמ' 280).

בתוך דבריו כותב הרבי:

והנה בחיי אדם שם סעיף ח' ובקיצור שולחן ערוך פסקו דגם אלקי נשמה לא יברך. (ובערוך השלחן סוף סימן נב מנה עוד ברכות) ובמשנה ברורה וא"ו ס"ק י"ב לא הכריע בין הדעות אבל דעת רבנו (שם) דיברך.

ואלו הדברים שכתב בעל ערוך השולחן בסימן נב סעיף ח:

"וכתב רבינו הרמ"א ומכל מקום יאמר כל הברכות שמחוייב לברך בבוקר, עכ"ל. כלומר אם בא באמצע פסוקי דזמרה והתפלל עם הציבור... ועדיין לא בירך ברכת השחר יאמר כל ברכות השחר אחר התפילה, אך יש מי שאומר שאם לא אמר ברכת המחזיר נשמות וכו' לא יאמר אחר התפלה שכבר נפטר בברכת מחיה המתים [פרי חדש]. וכן יש מי שכתב שאם לא ברך ברכת התורה לא יברך אחר התפלה שכבר נפטר באהבה רבה... גם לעניות-דעתי לא יברך הנותן לשכוי בינה אחרי שבירך יוצר המאורות. וגם ברכת מתיר אסורים לא ידעתי איך יברך, הא הזכירו במכלכל חיים וצריך עיון. ולכן יזהר שלא לבא לידי כך ואם בא לידי כך נראה-לי דספק ברכות להקל ולא יאמר אותן ברכות שחשבנו אחר התפלה".

הדלקת נרות לבנות

בשלהי שנת תשל"ד יצא הרבי בקריאה לנשים ובנות להדליק נרות שבת קודש בברכה.

בהתוועדות יום ב' דראש השנה תשל"ה (שיחות קודש תשל"ה כרך א' עמ' 5 [וראה גם שיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה – שם עמ' 300]) ציין הרבי כי גם בכמה קהילות בליטא נהגו הבנות להדליק נרות שבת קודם אימן ולפני חתונתן, בהזכירו כי מנהג זה מובא ב'ערוך השולחן';

הכוונה היתה לדברי ערוך השולחן בסימן רסג סעיף ז: "על הנשים מוטלת מצווה זו ביותר... ובהדלקת הנר... ובנות ישראל נוהגות לברך כל אחת בעצמה אף כשהן אצל אמן... הבנות מפני שהן נצטוות יותר כמו שנתבאר, מברכת כל אחת ואחת. וטוב שכל אחת תברך בחדר בפני עצמו...".

לעניין זה התייחס הרבי (אגרות קודש כרך ל עמ' כו-כז):

לההערה במה שכתב בערוך השולחן (או"ח סרס"ג ס"ז): ובנות ישראל נוהגות לברך כו' דהכוונה לגדולות נשואות – על-פי זה: 1) "כל אחת בפני-עצמה" (שם) – אינו עולה יפה. 2) הקושיא בהמשך: אף שהבעל אינו מברך כו' משום דהחיוב הוא רק על המשפחה – אינה קושיא מעיקרא כי נשואה היא משפחה בפני עצמה. 3) הדין בסיומו שם שטוב שכל אחת תברך בחדר בפני עצמו – הוי ליה לכתוב כן גם בסעיף וא"ו.

בינתיים שיגר הכותב מכתב נוסף והרבי הספיק בשלהי האיגרת להגיב גם על כך, וציין (שם):

ואיני יודע מה אדון בתוכנו: א) גם נשואה באם היא קטנה – 1) אינה בת מצוה, 2) זקוקה לחינוך. ב) התמיהה וכי מנהג קטנה מנהג הוא – פשיטא שהכוונה – שבוודאי הגדולים הנהיגוה בזה. להעיר דוגמא מסוכה פ"ד מ"ז. ועוד. ג) מה שכתוב בערוך השולחן שם "אף שהבעל אינו מברך כו'" – אין הכוונה להבעל ד"בנות ישראל... שהן אצל אמן". כי-אם לבעל דעלמא, סתם, ועוד להעיר.

כאן המקום לציין לדברי הערוך השולחן שם בסעיף א:

"כשאחד בירך מקודם ואחר-כך בא אחר להדליק... דמיקרי שגם הוא מקיים מצווה זו לפי שבריבוי הנרות יתרבה האור, וכל מה שניתוסף אורה יש בזה הגדלת המצווה שלום בית ושמחה יתירה ואנחנו תופסים כדעה זו".

דבריו אלו תואמים את רוח דברי הרבי בהזדמנויות רבות אודות גודל עניין נרות שבת קודש.

חיים בניסים וברכת הגומל

בפירוש נוסח ברכת "הגומל לחייבים" מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך לג עמ' 139 הערה 8) מה שכתב בערוך השולחן או"ח סי' ריט ס"ד. ועוד בשיחה הנ"ל, בעניין ברכת הנס שחיובה הוא על נס היוצא ממנהגו של עולם – ציין למה שכתוב שם סעיפים א-ד.

הבה נעיין בדברים:

"שכל חיותנו וקיומנו הם על-פי ניסים ולא בטבע... והמתבונן בחיי עמב"י [=עמנו בני-ישראל] באריכות גליותינו וגודל פזורינו, ראה יראה בעיניים פקוחות כי ד' שוכן בקרבנו תמיד... שהכל רואים שקיום בני-ישראל אינו בטבע כלל וכלל ואף גם בהדורות העושים מעשים... עם-כל-זה שכינתו לא סר ממנו... אלא שמייסר אותנו ועל זה נאמר יסור יסרני י' ולמות לא נתנני, וזהו כלליות מצבנו בכלל ובפרט. אך הניסים נחלקים לשני קצוות עם דרך המיצוע... הקצה האחד כשהניסים גלויים ויוצאים מגדר הטבע לגמרי כמו ניסי מצרים... והקצה השני הניסים הכרוכים לגמרי בהטבע, כמו כל פרנסתנו וכל קיומנו, ועל זה לא שייך ברכה פרטית ויוצאים בהתפלות התמידיות... ויש עוד מין שלישי והוא ממוצע בין הניסיות ובין הטבעיות והיינו שהענין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע... היושב בבית האסורים והחולה שתקפה עליו מחלתו. ולכן לברך לשון נס – אי-אפשר ורק נותן תודה פרטית להשם יתברך על הדבר הזה ומצדיק עליו הדין בהברכה שהייסורים שהגיע לו הוי מפני חטאיו, והצלתו הוא גמולת טובה מהשם-יתברך אף לחייבים".

'גלילה' – כחסידים דווקא

באיגרת מכ"ו סיון תשי"ט (אגרות קודש כרך חי, עמ' תכ"ז) כותב הרבי:

במה שכותב במנהג שהמגביה הספר-תורה חוזר ומניחה על הבימה וגוללה בעצמו ורק אז יושב על הספסל ואחר כורך המפה כו' – ראה ערוך השולחן (שהיה מראשי האשכנזים) סימן קמז סעיף ט' ששיבח מנהג זה. ומסיים שמנהג האשכזים תמוה.

כמעט שנה לאחר-מכן, בי"ד סיון תש"כ (אגרות קודש כרך יט עמ' שלז-שלח), כותב הרבי לגאון החסיד רבי שלמה-יוסף זוין:

במה שכותב אודות הגבהה, לפלא קצת שאינו מוזכר בהערך באנציקלופדיא על-דבר אופן הגבה הנהוג בחב"ד, שמניחים הספר תורה על השולחן לאחרי הגבה וקודם הגלילה, וראה זה חדש שדוקא בעל "ערוך השלחן", מאשר ומשבח מנהג זה.

הבה נקרא את מה שכתב על מנהג "בתי מדרשות של חסידים" ומסתבר שכוונתו לבתי-המדרש של חב"ד שבעירו:

"ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמרא מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה. ולכן באמת במדינתנו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותה על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל, וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה".

ומוסיף הרבי על דבריו:

ועל הטעם שכותב יש עוד להוסיף: א) מוכח מכמה מנהגי ספר תורה שמהדרים שתהיה הספר-תורה פתוחה רק בעת הצורך ותיכף ומיד לגוללה. ב) למעט עד כמה שאפשר בחילוקי מנהגי בני-ישראל, והרי אצל הספרדים שהגבהת הספר-תורה היא לפני קריאת התורה המגביה חוזר ומניחה על הבימה וכן הוא הסוגרה (או הגוללה). ג) בכדי שיהיה הגלילה כדבעי – ראה שערי אפרים שער י' סעיף יט...