נושאים נוספים
	התקשרות 877 - כל המדורים ברצף
	בדבר הנוגע לאדם – יש לדרוש ולתבוע
	יפקון ביה מן גלותא ברחמים
	ציונים והערות ב'ערוך השולחן'
	פרשת בהר
	"חלק לעולם-הבא"
	הלכות ומנהגי חב"ד

עם סיום מלחמת ששת הימים נשא ונתן הרבי בשאלת איסור חיתון עם גר הפורש ממצרים בזמן הזה, ואגב הדברים תירץ את קושיית ה'ערוך השולחן' על-פי דיוק בדברי הרמב"ם * הביאוֹ להלכה בין רשימת הפוסקים וציין לספרו, בעניינים שונים כמו: דין בן ארץ-ישראל בחו"ל; המקור לאמירת 'חזק' ועוד * ומדוע אין מברכים על מצות כיבוד הורים? * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

המצרים נותרו מקולקלין...

בסמיכות לניצחון במלחמת ששת הימים נשא הרבי דברים בעניין איסור החזרה למצרים בזמן הזה, ובין השאר תירץ קושיה של בעל 'ערוך השולחן'.

בשלושה כתובים הוזהרו ישראל שלא לחזור ולהשתקע בארץ מצרים (ראה ירושלמי מסכת סוכה פ"ה ה"א). בהערה – שנכתבה בקיצור וברמז – למכתב כללי-פרטי מחודש סיון תשכ"ז (אגרות-קודש כרך כד עמ' שמו) כתב הרבי: "ובזה בטלה קושיית ערוך השולחן שם ס"ק כ'".

את הדברים ביאר הרבי בהרחבה בהתוועדות שבת קודש פרשת בהעלותך תשכ"ז (שיחות קודש תשכ"ז כרך ב' עמ' 185-180; ואחר-כך הוגהו על-ידי הרבי ונדפסו בלקוטי שיחות כרך יט עמ' 171 ואילך), ולהלן תמציתם:

בהלכות מלכים (פ"ה הלכה ז') הביא הרמב"ם איסור זה להלכה, ומשמע שהאיסור בתוקפו גם בזמן הזה.

ודרוש ביאור:

לגבי חיתון עם מצרי (עד דור שלישי) נפסק ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה סוף פרק יב) ובשולחן-ערוך (אבן העזר סימן ד סעיף יוד): כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם, ולכן המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, כי הואיל ונתערבבו הותר הכול, שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב.

מכיוון שבמצרים דרים עתה תושבים אחרים, שאין להם שייכות לתושבים שהתגוררו שם בעבר, וטעם האיסור הרי הוא (כמו שכתוב בספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה מו) כדי שלא נלמד ממעשיהם של המצרים – לכאורה אין מקום לאיסור זה כיום.

ונראה לבאר כי למרות שסנחריב בלבל את כל האומות, הרי בוודאי לא העביר את כולם מארצם, ומיעוטם נשאר בארצם. ולכאורה יש לחשוש לאותו מיעוט שנשארו במקומם, שהם בבחינת 'קבוע', וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלא שלגבי איסור חיתון עם מצרי, אותו אדם המתגייר הרי הוא פורש מהם וממילא חל הדין "כל דפריש מרובא פריש", כדברי הרמב"ם (ראה בלבוש לשולחן ערוך אבן העזר שם סעיף ד).

ועוד יש לבאר על-פי מה שמצינו בדיוק לשון הרמב"ם שם "שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב", לשם מה הוסיף מילת "להתגייר"? וההסבר: כוונת הרמב"ם להבהיר שלא מדובר כאן בפרישה ממקום למקום, אלא בואו להתגייר נחשב כפרישה הלכתית ממעמדו ומצבו הקודם (כאינו יהודי) למצבו עתה (יהודי).

ובדרך זו, ממשיך הרבי, מיושבת ממילא קושייתו של 'ערוך השולחן': מדוע נפסק בסתם כי גר מצרי מותר בבת ישראל מאחר ו"פירש מן הרוב", והרי היה צריך לחלק בין מקרה שפורש מביתו בארץ מצרים, שאז מותר להינשא לו מדין "כל דפריש מרובא פריש", לבין מצב כשנשאר בביתו, שאז דינו כ'קבוע' שהוא "כמחצה על מחצה דמי".

אך לפי האמור מובן בפשטות כי בכל מצב, עצם הגיור מחשיבו כפורש, גם כשנשאר לגור במקומו במצרים.

לכן ההיתר אינו אלא לעניין איסור חיתון (עם מצרי), מאחר וגירותו נחשבת כפרישה (ואז "כל דפריש מרובא פריש"), אך לעניין איסור החזרה למצרים, מאחר שמיעוט מצרים נשארו על אתר גם לאחר בלבול האומות, על-כן בעינו נותר האיסור להתיישב שם מחמתם. ואינם מתבטלים במיעוטם שכן קבועים הם במקומם, והרי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי.

במיוחד בנידון זה נראה שאין שייך כלל לומר שהמיעוט יתבטל ברוב, שכן אף אם מועטים הם בכמות אך מצד האיכות (קלקול מעשיהם) אינם בטלים, וכדבר הלכה שדבר חשוב אינו בטל במיעוטו (שולחן ערוך יורה דעה ריש סימן קי).

פסק תמוה

מעשה ביהודי שנסע מארץ-הקודש לחוץ-לארץ למשך שנתיים, כדי להרוויח את פרנסתו. הוא שאל רב כיצד עליו לנהוג ביום טוב של שני של גלויות, והלה פסק שעליו לנהוג רק יום אחד, כדין מי שדעתו לחזור לארץ-ישראל.

הרבי הגיב על-כך בפליאה, ושלל את פסק דינו של אותו רב, וכה כתב (לקוטי שיחות כרך יז עמ' 504):

... תמוה ביותר לפסוק כה'פרי חדש' (סימן תסח) נגד הרדב"ז שהוא דוקא שהובא לפסק הלכה בכל האחרונים: מגן אברהם (סימן תצ"ו), באר היטב, רבנו הזקן, ערוך השולחן, משנה ברורה, נמוקי אורח חיים (להגאון הצדיק ממונקאטש).

[ובפרט בנידון-דידן שיצאו להרויח – אפשר גם ה'פרי-חדש' מודה – עיין שם. והעובדא [=במציאות] תוכיח – שמאריך שהותו בחוץ-לארץ יותר על המשוער], ולדעתי פשיטא שינהגו יום-טוב שני של גלויות.

[השווה ערוך השולחן שם סעיף ד: בני ארץ-ישראל שבאו לחו"ל... דמלאכה אסור בכל עניין... ועוד דזהו פריצת גדר בדבר שקבלו כל הגולה ואסור מדינא. ושם סעיף ה: והעוקר דירתו עם אשתו מארץ-ישראל לחוץ לארץ... דינם כאין דעתם לחזור... עד אחר שנה מקרי אין דעתו לחזור].

חזק חזק ונתחזק

לגבי הכרזת 'חזק חזק ונתחזק', בשעת סיום קריאת ספר (חומש) מחמישה חומשי תורה – מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך כה עמ' 474 הערה 1): "ערוך השולחן אורח-חיים סקל"ט סט"ו". שם נכתב : "ודע דבקרא דלא ימוש כתיב 'חזק ואמץ' ומזה נהגו לומר למסיים ספר חזק חזק ונתחזק". לפניו מציין הרבי לראשונים (אבודרהם סדר הוצאת ספר תורה. שו"ת מהר"מ מינץ סימן פה) ואחריו לספרי מנהגים ("כתר שם טוב (גאגין) חלק א' סימן לח (ואות שכב)").

מה נשתנתה יציאת מצרים?

בהגדה של פסח שלו (פיסקה 'מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים') מונה הרבי שישה חילוקים בין מצוות יציאת מצרים שבכל יום לשל פסח. בחילוק הרביעי מזכיר הרבי את "ערוך השולחן אורח-חיים סוף-סימן ס"ז", ושם נאמר:

"ומה שמוני המצוות לא מנאו זכירת יציאת מצרים בכללי המצוות, נראה לי משום דבתורה כתיב למען תזכור את יום צאתך גו', ולא כתיב בלשון ציווי זכור את יום וגו' אלא הזכירה היא בגלל הדברים הקודמים שבפסוק שם.. דשם הוה חיוב עצמי והיא מצות עשה גמורה ומנָאוּהָ בכל המצות... חיובא דיציאת מצרים דיום הוא כל היום ואם נזכר בבין-השמשות מזכירה, וחיובא דלילה עד עלות-השחר עיין שאגת אריה שהאריך בזה".

רמז לי"ג מדות

מדוע מסיימים את הפטרת יונה בפסוקי "מי אל כמוך גו'" (מיכה ז, יח ואילך)? משום שרומזים על י"ג מידות הרחמים. דברים שהביא הרבי (התוועדויות תשמ"ט כרך ד' עמ' 248) ומקורם (כמצויין שם בהע' 37) בדברי הטור והשולחן ערוך (או"ח סימן תרכב סעיף ב) אדמו"ר הזקן (שם סעיף ד) וערוך השולחן (שם סעיף ב ["ומסיימין בפסוקי מי אל כמוך שמבואר בשם הי"ג מדות"]).

דברי כיבושין בימי תענית

בעשרה בטבת תשל"ח (לקוטי שיחות כרך כ' עמ' 352 וראה גם שם עמ' 362) השמיע הרבי שיחת דברי כיבושין לרגל הצום, ובמהלכה קרא לחדש מנהג זה בימי התענית. הרבי ציין את "היות המנהג בכמה קהילות שביום התענית [בזמן תפילת מנחה] נהוג היה לומר דברי כבושין, כדי לעורר לתשובה".

מצד סיבות שונות נשאר מנהג זה, לדאבון לב, רק במקומות ספורים – המשיך הרבי, ולימד זכות על כך שברוב המקומות אין נהוג כן – משום שאין צורך ב"דברי כבושין" גדולים יותר מההפטרה הנאמרת בתענית ציבור במנחה. כמו כן, מדובר ביום מלאכה ואין להטריח, שלא כבדורות הקודמים שלתפילת מנחה (בימי צום) כבר גמרו מלאכתן.

הרבי ציין שכבר תמה בכיוצא בזה המגן אברהם בסוף סימן תקע"ו וראה נושאי כלי השולחן ערוך שם.

כמו כן ציטט הרבי את דברי ערוך השולחן אורח חיים סימן תקעט סעיף ג: "וכן בכל תענית או בערב ראש חודש כשאומרים דברי מוסר יאמרו קודם תפילת מנחה", וציין: וכנראה שהוא על-פי המשנה בריש פרק ב' דמסכת תענית.

"מנחם אב" – כשר

"הדבר מפורסם וידוע דחודש אב קרו ליה חודש מנחם" – כן כתב בספר גט פשוט אבן העזר סימן קכו סקל"ה הובא בפתחי תשובה שם ס"ק יב. והרבי מוסיף (לקוטי שיחות כרך כג עמ' 214 הערה 6):

ובערוך השולחן שם סעיף טז דאצלינו אין נוהגין כן (לכתוב רק מנחם) אבל אם כתב מנחם אב כשר בדיעבד, כיון שכן מברכין החודש בכל מדינותינו וכן כותבין באגרות.

מצוות שאין מברכים עליהן

"כיבוד אב ואם הוא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עמב"י [=עם בני-ישראל] נצטוינו על כל מצווה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציווי הקב"ה בתורתו הקדושה. עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצוות השכליות תעשו מפני השמיעה... ולא מפני השכל...", כך כותב בעל ערוך השולחן בסימן רמ סעיף ב.

וממשיך שם סעיף ג: "דכיון דכל אום ולשון עושים אותם נהי שעושים מפני השכל, מכל-מקום כיון שבעשייה שווים הם, וההפרש הוא רק במחשבה שבלב שאלו עושים מפני ציווי הקב"ה ואלו מפני השכל לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר קדשנו במצוותיו וציוונו כו'".

הרבי הביא תוכן דברים אלו במספר הזדמנויות, ובין השאר צויין להם בשולי שיחת שבת בראשית (התוועדות ב') תנש"א (לקוטי שיחות כרך לו עמ' 95).

שתיים שהן אחת

בעניין קריאת שתי פרשיות מחוברות (לקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 380) מסביר הרבי שאין הכוונה שבשבת אחת קוראים שתי פרשיות, אלא ההתחברות ביניהם היא כזו שהופכת את שתי הפרשיות לפרשה אחת. בסוף שורת ראשונים ואחרונים העוסקים בנדון מציין הרבי ל"ערוך השולחן סימן רפב סעיף יב", ושם נאמר:

"המנהג הפשוט כששני סדרות מחוברות קורא הרביעי סוף פרשה ראשונה ותחילת שנייה כדי שהשבעה קרואים יהיו שווים בשתי הסדרות".

'הזמנה' נחשבת

גם לדעת רבא (במסכת סנהדרין מז, ב), שהלכה כמותו, ו"הזמנה לאו מילתא היא", יש מקרים מסויימים שמתחשבים ב'הזמנה' [=הכנת דבר עבור מצווה]. בלקוטי שיחות (כרך כא עמ' 137 הערה 30) ציין כך הרבי:

ראה לדוגמא: שולחן ערוך סימן מב ("אם מותר לשנות משל [=תפילין של] יד לשל ראש או להיפך") סעיף ג ונושאי-כלים שם; רמ"א שם (ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם סעיף וא"ו: ולענין הלכה יש להחמיר כסברא זו). וראה שקלא-וטריא להלכה – אם בהנ"ל מהני הזמנה בדיבור – ערוך השולחן ומשנה ברורה לשולחן ערוך אורח-חיים שם. אנציקלופדיה תלמודית ערך הזמנה (א) עמ' תרלד (וראה שם עמ' תרכה ואילך, תרלז), ושם נסמן.