בביתו של החסיד הנדיב זאב-וולף, מהעיר סאנוק שבגליציה, הייתה שרויה דאגה רבה. מחלה קשה קפצה עליו ומצבו הידרדר מיום ליום.
רופאים מפורסמים, מקראקוב ומוורשה, הוזעקו למיטתו. הם נתנו לו את מיטב התרופות, אולם הכול היה ללא הועיל. מצבו החמיר והלך.
בשעה קשה זו הִרבה הציבור בתפילות בעבורו, ובמיוחד כל מי שזכו למתת-ידו הנדיבה. גם זאב-וולף התפלל ככל שהיה מסוגל. הוא ביקש שמעשי הצדקה הרבים שעשה ימליצו טוב בעדו.
באותם ימים הפציע בשמי החסידות אורו של רבי צבי-הירש מרימנוב. בימי בחרותו של זאב-וולף, כאשר הסתופף בצילו של רבי מנחם-מענדל מרימנוב, היה רבי צבי-הירש משרתו של הרבי. כל מעשיו היו תמיד בהצנע לכת ולא רבים עמדו על גדלותו.
לאחר הסתלקות רבו הלך רבי צבי-הירש אל רבי נפתלי מרופשיץ ונעשה אחד מחסידיו. שתים-עשרה שנים עברו, וגם רבי נפתלי נסתלק. עתה כבר התקשה רבי צבי-הירש להסתתר מאחורי מעטה של חסיד פשוט. כאשר רבו הפצרות החסידים, נעתר והחל להנהיג עדה בישראל.
רבי צבי-הירש נהג לסובב בעיירות, קיבל יהודים והעניק להם עצה וברכה. דרך מיוחדת הייתה לו: כאשר התייצב לפניו יהודי, היה הוא קובע את הסכום שעל האיש לתת. לעיתים השית על איש עשיר סכום פעוט ועל יהודי עני סכום גבוה. הדבר היה לפלא.
והנה נודע כי רבי צבי-הירש עובר בעיר סאנוק. בני משפחתו של זאב-וולף החולה מיהרו אל אכסנייתו לבקש את ברכתו.
הקשיב הצדיק לדבריהם ואמר: "עליכם לתת לצדקה שנים-עשר אדומים זהב". בני משפחתו של זאב-וולף הוכו בתדהמה. זה היה סכום עצום. מדוע הצדיק דורש סכום גדול כל-כך? הם העזו להעלות את תמיהתם לפני הצדיק, והוא השיב להם:
"נאמר בתורה 'ולא תונו איש את עמיתו'. והלוא כבר נאמר קודם לכן 'אל תונו איש את אחיו'. אלא יש לפרש זאת כך: התורה רומזת גם ל'אמיתו' (ע' מתחלפת בא'). משמעות הדבר, שגם ה'אמת' שלו, המעשים הטובים שהאדם עושה, צריכים להיות נקיים מהונאה. פעמים האדם עושה מעשים טובים, אך הם מלאים פניות אישיות וכוונות שאינן לשם שמים. לכן עליו להשגיח שה'אמת' שלו תהיה ללא הונאה.
"לא לחינם נקבתי בסכום הזה", המשיך הצדיק. "אם תואילו לנדב את הסכום שביקשתי, אוכל לעזור לאביכם".
בני ביתו של זאב-וולף התקשו להבין את הקשר בין הפירוש החסידי לבין התרומה, אך האמינו בדברי הצדיק. מיד עמדו ומסרו לידו שליש מהסכום, ואת היתרה הבטיחו להשלים בקרוב.
"האם אתה מזהה אותי?", פנה רבי צבי-הירש אל זאב-וולף, כאשר עמד ליד מיטתו. זאב-וולף היה חלוש מאוד ולא היה מסוגל לענות. ביקש הצדיק מהנוכחים לצאת מהחדר ולהשאירו לבד עם החולה. לאחר שיצאו העלה הצדיק אש במקטרתו ודקות ארוכות ישב בעיניים עצומות ופניו להבים, עד שהחדר התמלא בעשן המקטרת.
הצדיק קם ופתח את חלון החדר. אט-אט התפזר העשן ואוויר צלול נכנס פנימה. עתה שב אל מיטת החולה ושאל שוב: "זאב-וולף, האם אתה מכיר אותי?". שפתיו של החולה החלו לנוע והוא ענה בלחש: "כן, ודאי, שלום עליכם רבי צבי-הירש, משרתו של רבנו". זה היה אות-חיים רב-משמעות.
כאשר פתח רבי צבי-הירש את הדלת נדהמו הרופאים לראות את השינוי לטובה. בני משפחתו הזילו דמעות של אושר. רבי צבי-הירש בירך את החולה ברפואה שלמה, נפרד ממנו והמשיך בדרכו לעיר לינסק.
את השבת עשה הצדיק בלינסק, ומיד בצאת השבת מיהר לשוב לביתו. בעוברו ליד העיר סאנוק נכנס אליה ופנה אל ביתו של זאב-וולף. הוא שמח לראותו מתאושש וכבר הולך על משענתו.
זאב-וולף התרגש מאוד למראה הצדיק. הוא הורה לבני ביתו לערוך לכבודו שולחן ולמסור לו את יתרת הסכום שהתחייבו לתת. בשעה שישבו אל השולחן החליט לנצל את שעת הכושר, ושאל:
"שתי שאלות לי. האחת, כאשר חליתי התפללתי וביקשתי מהקב"ה שאתרפא בזכות מעשי הצדקה והחסד שעשיתי. מדוע לא עמדו לי זכויותיי אלה? שאלתי השנייה, מדוע ביקש הרבי סכום של שנים-עשר אדומים זהב דווקא?".
נענה רבי צבי הירש: "תשובה אחת לשתי השאלות. אמרתי לבני ביתך פירוש לפסוק 'ולא תונו איש את עמיתו', ועתה אפרש את דבריי. ייתכן שעשית הרבה צדקה וחסד בגופך ובממונך, אך לעיתים נעשו הדברים לשם פניות אישיות, כדי להגדיל את שמך.
"לכן לא היה בכוח המצוות והמעשים הטובים האלה להמליץ טוב עליך. ביקשתי בעבורך שנים-עשר אדומים זהב, כנגד שנים-עשר חודשי השנה, כדי להסיר מעליך קטרוג זה. ומעתה, כאשר כל הצדקות והחסדים שעשית במשך השנה נוקו מכל שמץ של פנייה, הועילה תפילתך וקמת מחולייך".
הנדיב הודה כי אכן פעמים רבות נדב לצדקה מתוך חישובי כדאיות גשמית או רוחנית. רבי צבי-הירש עזב את סאנוק וחזר לרימנוב, אך דבריו הנוקבים היו נר לרגליו של זאב-וולף. הוא הוסיף לעסוק בצדקה וחסד, אך נזהר שלא להונות את עצמו ושכל מעשיו אכן יהיו לשם שמים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
