חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:58 זריחה: 6:52 כ"ד בתשרי התש"פ, 23/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 880 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נשא, א' בסיוון ה'תשע"א (03/06/2011)

נושאים נוספים
התקשרות 880 - כל המדורים ברצף
הכנה למתן תורה ובירור המידות
ברכת התורה על 'תורה חדשה' שילַמד הקב"ה
כולו תורה
פרשת נשא
קבלת התורה בשמחה ובפנימיות
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 880, ערב שבת-קודש פרשת נשא, א' בסיוון ה'תשע"א (03.06.2011)

  דבר מלכות

הכנה למתן תורה ובירור המידות

שתי הכנות כלליות למתן תורה: בירור המידות בספירת העומר והביטול לבעל הרצון בהקדמת נעשה לנשמע * כיצד רומז המדרש לביטול הגוף והכנתו, בג' לבושי הנפש? * מהו הקשר המיוחד של לימוד מסכת סוטה לספירת העומר, ומדוע נקראו שתי הנפשות "שתי אחיות"? * בירור נפש הבהמית ייתכן דווקא בהתעוררות אהבה שלמעלה מטעם ודעת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. איתא בגמרא1: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע".

כלומר: אף-על-פי שהפסוק "נעשה ונשמע" נאמר בסוף פרשת משפטים2, בפרשת "ואל משה אמר עלה אל ה'"3 – מפרש שם רש"י: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד' בסיון נאמר לו עלה". ועל-פי זה מפרש את הכתוב4 "וישכם בבוקר" שהיה "בחמשה בסיון", ובו ביום היתה אמירת "נעשה ונשמע" [...].

ב. והנה, ידוע מה שכתוב בכתבי האריז"ל5 על הפסוק6 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שבכל שנה ושנה חוזרים ו"נעשים" העניינים שהיו בפעם הראשונה. וכן הוא בנוגע למתן-תורה, שבכל חג השבועות נעשית נתינת התורה מחדש, ולכן אנו אומרים "זמן מתן תורתנו" לשון הווה7, היינו שמתן-תורה נעשה עתה.

ועל-פי זה נמצא, שביום . . חמשה בסיון – צריכה להיות ההכנה למתן תורה, שהכנה זו היא הקדמת נעשה לנשמע.

וכיון שמדובר אודות הכנה לקבלת התורה, שהיא עניין כללי הנוגע לכל העניינים – הרי גם ההכנה צריכה להיות באופן כללי, דהיינו, מצד עצם הנפש הכולל את כל הכוחות.

ויתרה מזו: כיון ש"מעלין בקודש"8, הרי בכל שנה נעשה עניין מתן תורה באופן נעלה יותר ("אַ טיפערער"), ובמילא צריכה להיות באופן נעלה יותר גם הקדמת נעשה לנשמע, שהוא עניין ביטול עצם הנשמה – שאין בה הגבלות, ולכן יכול ביטולה להיות תמיד באופן נעלה יותר – לבעל הרצון.

ועוד פרט בזה: כיון שהתורה ניתנה לנשמות בגופים דווקא, צריכה להיות ההכנה של הקדמת נעשה לנשמע לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף, והיינו, שגם באיברי הגוף יורגש הביטול שמצד עצם הנשמה לבעל הרצון. וכאמור לעיל, שבכל שנה צריך להיות באופן נעלה יותר.

ג. נוסף על ההכנה בהקדמת נעשה לנשמע, ישנה גם ההכנה של ספירת העומר, שעניינה הוא בירור מדות נפש הבהמית (כמדובר לעיל9), כמו שכתוב10 "וספרתם לכם", דהיינו, שצריכים להאיר את כל ז' מדות נפש הבהמית כפי שכל אחת כלולה מז', ולכן הספירה היא מ"ט יום, ז' פעמים ז'.

ועל-ידי בירור נפש הבהמית נעשית תוספת עלייה גם בנפש האלקית, כמדובר לעיל11 בעניין "קוממיות"12, ב' קומות13, קומת נפש הבהמית וקומת נפש האלקית.

ועל-ידי העבודה בבירור ז' המדות בפרטיות – באים ליום החמישים, שהוא עניין שער הנו"ן, ולא רק בחינת שער הנו"ן כפי שכולל את מ"ט יום, אלא גם לבחינת עצם שער הנו"ן, עצם הכתר14.

ובפרט בזמן הזה, שקביעות חג השבועות היא תמיד בששה בסיון, יום מתן-תורה – הרי ישנם ב' ההכנות: הן ההכנה של מ"ט ימי ספירת העומר (בירור מדות נפש הבהמית), והן ההכנה בהקדמת נעשה לנשמע (שהיא בחמשה בסיון, כנ"ל). ועל-ידי ב' עניינים אלו זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

* * *

ד. על-פי זה יש לבאר מה שכתוב במדרש15 בעניין ההכנה למתן תורה – "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם16, אמר להם הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים":

ג' לשונות אלו מורים על עניין הביטול, היינו, שבני-ישראל קשורים עם אלקות לגמרי, באופן שאין להם שייכות כלל לעניין אחר (וכנזכר בעניין הקדמת נעשה לנשמע, שהוא עניין הביטול לבעל הרצון).

ובפרטיות יותר:

דובר לעיל, שכיון שהתורה ניתנה לנשמות בגופים, צריך הביטול להיות גם מצד הגוף. ומזה מובן, שכיון שקיום התורה והמצוות צריך להיות בג' לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה – הרי גם הביטול של הקדמת נעשה לנשמע, שהוא הכנה למתן תורה, צריך להיות בכל ג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה.

ועניין זה נרמז בג' הלשונות הנ"ל: קשירה, עניבה ותפיסה.

ה. המדריגה הנעלית ביותר היא – קשירה, כפי שמצינו לגבי שבת שישנו "קשר של קיימא"17.

למטה מזה – עניבה, שלכן, קשירה (בקשר של קיימא) בשבת אסורה, מה שאין כן עניבה מותרת, כיון שאינה עניין של קיימא18.

למטה מזה – תפיסה (שהרי הסדר בדברי המדרש הוא מלמעלה למטה: קשירה קודם לעניבה, ומזה מוכח שתפיסה היא למטה מעניבה), כי, עניבה נקראת גם כן התקשרות, כפי שמצינו15 לעניין שבת, שעניינים שצריך לעשות בהם קשר, הרי כיון שקשירה אסורה בשבת – עושים בהם עניבה, ונמצא, שגם בעניבה ישנו עניין של התקשרות; מה שאין כן תפיסה היא באופן שאין בה עניין של התקשרות כלל, וכל עניין התפיסה מתבטא בכך שהוא מוגבל וסגור במקום מסוים ואינו יכול לצאת ממקום זה למקום אחר, אבל במקום שבו נמצא יכול לעשות כרצונו.

ו. והעניין בזה בשייכות לג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה:

מעשה – הוא דבר הקיים, "אין אחר מעשה כלום"19, ולכן גם בית-דין של מעלה מענישין על מעשה, שהוא דבר הקיים לעולם. וכלשון התניא20: "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". ונמצא שמעשה הוא בדוגמת קשר, קשר של קיימא.

דיבור – אינו דבר הקיים, ואפשר לבטלו בנקל – "אתי דיבור ומבטל דיבור"21, ועל אחת כמה וכמה שמעשה מבטל דיבור. ומכל מקום, כל זמן שלא נתבטל הדיבור – עדיין הוא בקיומו. ולכן עניין הדיבור הוא בדוגמת עניבה, שאפשר להתירה בנקל, ואף-על-פי-כן, כל זמן שלא הותרה – יש כאן חיבור והתקשרות (ולכן משתמשין בה בשבת כאשר אי אפשר לעשות קשר).

מחשבה – הרי אפילו בשעת המחשבה אין זה עניין של התקשרות, וראיה לזה – ממאמר רז"ל22 "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", והפירוש בזה – כמובן מדברי אדמו"ר הזקן בתניא23 בפירוש מאמר רז"ל22 "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", שלאחרי שישנו המעשה, מצטרפת המחשבה למעשה, והרי צירוף זה הוא רק מצד טובו של הקב"ה, ש"טבע הטוב להיטיב"24, ומזה מובן גם בנוגע למחשבה רעה – שגם אם לאחרי זה עושה מעשה, המחשבה אינה פועלת מאומה ואינה מצטרפת עם המעשה, וכאילו אינה בעולם כלל.

וזהו החילוק בין דיבור למחשבה: בדיבור ישנה התקשרות על כל פנים בשעת הדיבור, אלא שאפשר לבטלה לאחרי כן, אבל כל זמן שלא נתבטלה, הרי האדם מקושר עם הדיבור שדיבר (בדוגמת עניבה); מה שאין כן במחשבה – אין האדם מקושר עם המחשבה.

ואף-על-פי-כן, גם במחשבה ישנו עניין של תפיסה על כל פנים – שהמחשבה "מלפפתו"25, שהרי בשעה שחושב מוקף הוא במחשבה זו, ובכל מקום שהולך הולכת המחשבה עמו, והרי הוא כאדם התפוס, שהוא סגור במקום מסוים ואינו יכול לצאת ממנו.

ומכל מקום אין זו אלא תפיסה בלבד, היינו, שאינו יכול לצאת ממקום זה למקום אחר, אבל במקום זה גופא – יכול לעשות כרצונו. ודוגמתו בנמשל – שאף שנשאר בו הפגם שנעשה על-ידי מחשבה בלתי רצויה (עד שיעשה תשובה), מכל מקום, אין זה פועל על שאר כוחות נפשו, כיון שאין בזה עניין של התקשרות (דלא כמו בדיבור שיש בו עניין של התקשרות), ולכן יכול להאיר בו אור התורה והמצוות, כאילו לא היתה המחשבה בעולם כלל.

וזהו ביאור מאמר המדרש "הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים" – שהקדמת נעשה לנשמע, שהיא הביטול לבעל הרצון, צריכה להיות ניכרת ומורגשת בכל ג' הלבושים: מחשבה – "תפוסים", דיבור – "ענובים", ומעשה – "קשורים". ועל-ידי הביטול בכל הלבושים, וכן באיברי הגוף – נעשים כלי לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

* * *

ז. נזכר לעיל, שנוסף על ההכנה של הקדמת נעשה לנשמע, ישנה גם ההכנה של ספירת העומר, שהוא עניין בירור המדות של נפש הבהמית. וכידוע26 שמטעם זה היה קרבן העומר משעורים, שהם מאכל בהמה, בדוגמת מנחת סוטה שבאה מן השעורים, מאכל בהמה27.

ובפרטיות יותר – כמבואר בזהר28 שזהו על דרך עניין "תרתין אחתין"29, אחות דקדושה ואחות דקליפה, שעל-ידי שהשקו את מי הסוטה לאחות דקדושה, שעל-ידי זה נתקיים בה "ונקתה ונזרעה זרע"30 – אזי נתקיים באחות דקליפה "וצבתה בטנה ונפלה ירכה"31.

ומבואר בחסידות32, ש"תרתין אחתין" הם נפש האלקית ונפש הבהמית, שנפש האלקית שרשה מתיקון, ונפש הבהמית שרשה מתהו, ותהו ותיקון נקראים אחים (כמו שכתוב33 "הלא אח עשו ליעקב"). וכיון שהם "תרתין אחתין" בשרשם – נקראים "תרתין אחתין" גם כפי שהם בהתגלות.

והעניין בעבודה:

כאשר האדם מתבונן באלקות בשעת התפלה ומוליד אהבה בנפשו האלקית, אבל האהבה היא במורגש, וניכר בה עניין "לגרמיה", "קרבת אלקים לי טוב"34 (לא "קרבת אלקים טוב" בעצם, אלא "לי טוב" דייקא) – אזי מעניין "לגרמיה" שבנפש האלקית נעשית יניקה לנפש הבהמית.

והיינו, שמהתגלות האהבה בנפש האלקית בשעת התפלה, יכולה לבוא אחר התפלה אהבה זרה לעניינים גשמיים, ולא רק לעניינים המוכרחים, אלא גם לענייני מותרות (אף-על-פי שאינו מקיים בהם "בכל דרכיך דעהו"35), ועד שיכול ליפול רחמנא ליצלן למדריגה תחתונה יותר, שתהיה אצלו האהבה לדברים האסורים. וכל זה – מצד המורגש וה"לגרמיה" שבנפש האלקית.

ועל זה נאמר36 "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שהכסיל (נפש הבהמית) חפץ בהתגלות האהבה ויראה, כי, עם היותם אהבה ויראה דקדושה, מכל מקום, כיון שהם בהתגלות ובמורגש, יש לו יניקה מהם.

ולכן נקראים נפש האלקית ונפש הבהמית "תרתין אחתין", כיון שלפעמים יש לנפש הבהמית יניקה מנפש האלקית.

ח. והעצה לביטול יניקה זו היא – סדר העבודה של מנחת סוטה:

לכל לראש ישנו עניין התנופה על-ידי הכהן – "ולקח הכהן גו' והניף את המנחה לפני ה'"37, שהוא עניין התגלות אהבה רבה של נפש האלקית, כידוע38 ההפרש בין האהבה של אברהם לאהבה של אהרן, שהאהבה דאברהם היא בחינת "אהבת עולם", שהיא בהגבלה, והאהבה דאהרן כהנא רבא היא בחינת "אהבה רבה", שהיא בלי גבול.

ועל-ידי התגלות אהבה רבה של נפש האלקית אפשר לחדור ("דערנעמען") ולפעול על נפש הבהמית: על-ידי "אהבת עולם" – אי אפשר לפעול על נפש הבהמית, שהרי הוא "בהמה", ואינו מתפעל מעניינים שבהגבלה, על-פי טעם ודעת. ודווקא עניין "אהבה רבה" שלמעלה מטעם ודעת, כשנמשכת ובאה בהתגלות ובמורגש – יש בכוחו לפעול על הנפש הבהמית.

וזהו שמנחת סוטה היא משעורים, מאכל בהמה, שהוא עניין המדות שאינם על-פי טעם ודעת. אבל לא מדות שלמטה מטעם ודעת, אלא אדרבה – מדות שלמעלה מטעם ודעת, שהוא עניין אהבה רבה (כידוע39 בעניין "בהמות"40 לשון רבים, שיש בחינת בהמה שלמטה מטעם ודעת, ויש בחינת בהמה שלמעלה מטעם ודעת).

וזהו תוכן מאמר הזהר הנ"ל בעניין "תרתין אחתין", שעל-ידי השקאת מי סוטה ל"אחות דקדושה", שהוא עניין התעוררות אהבה רבה בנפש האלקית, נפעל ב"אחות דקליפה" "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", שהוא עניין בירור כל מדות נפש הבהמית, כולל בחינות נה"י (שהוא עניין ירכיים) שבה.

וכיון ששורש נפש הבהמית הוא למעלה משורש נפש האלקית (שהרי שורש הנפש הבהמית הוא מתהו שלמעלה מתיקון), הרי על-ידי זה שנפש האלקית מבררת את נפש הבהמית נעשית עלייה גם בנפש האלקית. וזהו שעל-ידי עניין "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" בנפש הבהמית נעשה בנפש האלקית "ונקתה ונזרעה זרע", "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים"41, שעניין הזכר הוא "איש דרכו לכבוש"42, דהיינו שנעשה מושל ושליט על עניני העולם.

ט. וזוהי שייכות עניין "תרתין אחתין" לעניין העומר, כי גם עניין ספירת העומר הוא בירור נפש הבהמית, שעל-ידי זה נעשית עלייה גם בנפש האלקית.

וכמו שנתבאר במאמר11 בעניין "קוממיות"12, ב' קומות13, שעל-ידי זה שנפש האלקית מבררת את קומת נפש הבהמית נעשה תוספת ועלייה גם בקומת נפש האלקית, ועד שעל-ידי בירור כל הז' מדות כמו שהם כלולות מז' (שהוא עניין מ"ט יום של ספירת העומר) באים לעצם שער הנו"ן, שהוא עצם הכתר14, שעניין זה הוא הכנה למתן-תורה (וכמו שנתבאר לעיל11 שמטעם זה קורין פרשת בחוקותי קודם מתן תורה).

ועל-פי זה יש לבאר טעם המנהג43 ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה, דף ליום דף ליום, כיון שעניין זה קשור עם בירור נפש הבהמית, שזוהי ההכנה למתן תורה.

 (משיחות ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשח"י; תורת מנחם, כרך כג עמ' 3-9)

_______________________

1)    שבת פח, א.

2)     כד, ז.

3)     שם, א.

4)     שם, ד.

5)     רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט.

6)     אסתר ט, כח.

7)     ראה של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.

8)     ברכות כח, א. וש"נ.

9)     ד"ה להבין ענין ספירת העומר דש"פ בהו"ב, מבה"ח סיון (תו"מ חכ"ב ע' 299 ואילך).

10)   אמור כג, טו.

11)   ד"ה הנ"ל (שם ע' 300). שיחת ש"פ הנ"ל סט"ו (שם ע' 314).

12)   בחוקותי כו, יג.

13)   ראה ב"ב עה, א ובחדא"ג מהרש"א שם.

14)   ראה לקו"ת פרשתנו יב, א ואילך. ובכ"מ.

15)   מכילתא שם.

16)   משפטים כד, ח.

17)   שבת קיג, א.

18)   ראה שבת שם. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סשי"ז ס"ה (ס"ג).

19)   ע"פ לשון חז"ל – ר"ה כט, ב. ב"מ יז, סע"א. וראה ש"ך חו"מ ספ"א סקע"ו. פירוש המלות לאדמו"ר האמצעי פכ"ח (טז, א).

20)   פכ"ה (לב, א).

21)   קידושין נט, א.

22)   שם מ, א. וש"נ.

23)   ספט"ז. פמ"ד (סג, ב).

24)   ראה הנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה ד"ה מספרי הח"ן.

25)   ראה סוטה ג, ב. וש"נ.

26)   ראה לקו"ת אמור לה, ד ואילך. תו"מ ח"ג ע' 63. וש"נ.

27)   סוטה רפ"ב.

28)   ח"ג צז, א (ברע"מ).

29)   ראה במדב"ר פ"ט, ט.

30)   נשא ה, כח.

31)   שם, כז.

32)   ראה ביאורי הזהר פ' אמור לאדמו"ר האמצעי (קמ, ג ואילך), ולהצ"צ (ח"ב ע' תתקלז ואילך).

33)   מלאכי א, ב.

34)   תהלים עג, כח. וראה המשך תער"ב ח"א ע' נו ואילך. ח"ג ע' א'תנה. ועוד.

35)   משלי ג, ו.

36)   שם יח, ב. וראה לקו"ת מסעי צ, א. ובכ"מ.

37)   נשא ה, כה.

38)   לקו"ת בהעלותך כט, ג ואילך.

39)   ראה תניא ספמ"ו. לקו"ת עקב יג, סע"ג ואילך.

40)   תהלים עג, כב.

41)   סוטה כו, א. וש"נ.

42)   יבמות סה, ב.

43)   "היום יום" ז אייר. וראה גם אג"ק ח"ט ס"ע עה ואילך. חי"ח ע' תיב.

 משיח וגאולה בפרשה

ברכת התורה על 'תורה חדשה' שילַמד הקב"ה

האם יברכו לפני תחילת הלימוד ב"תורה חדשה"?

לכל לראש – ישנו חידוש מתן תורה שבכל יום, כמודגש בנוסח ברכת התורה בכל יום: "נותן התורה" לשון הווה. ובהתאם לכך צריך להיות גם לימודו של האדם באופן של חידוש. היינו, נוסף לכך שניעור משנתו ונעשה "בריה חדשה", צריך להוסיף בלימוד התורה באופן של חידוש, עד שנעשה "בריה חדשה" באמת.

ולמעלה מזה – ישנו חידוש במתן תורה ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה, חידוש משנה לשנה, שמזה מובן שהחידוש של "זמן מתן תורתנו" בשנה זו הוא באופן נעלה יותר לגבי זמן מתן-תורה בשנים שלפני זה [...],

ועוד והוא העיקר – שחידוש מתן תורה בזמן מתן תורה מהוה הכנה לחידוש העיקרי שלעתיד לבוא, ש"תורה חדשה מאתי תצא", ותיכף ומיד ממש, בהמשך לדיבורים אלה!

ויש להוסיף ולהעיר בנוגע לברכת התורה על ה"תורה חדשה" שלעתיד לבוא:

אף-על-פי שבהתחלת היום בירכו כבר ברכת התורה – מסתבר לומר, שלפני הלימוד של "תורה חדשה מאתי תצא" (מהקב"ה בעצמו, או על-ידי התרגום של משיח צדקנו) יצטרכו לברך עוד פעם ברכת התורה – במכל-שכן וקל-וחומר מברכת התורה בעת העלייה לתורה, ולא עוד אלא שחוזרים ומברכים ברכת התורה כשעולים לתורה גם במנחה, אף שכבר בירכו בעלייה לתורה בשחרית (נוסף על הברכה בהתחלת היום) – ועל אחת כמה וכמה כשיתווסף החידוש של "תורה חדשה מאתי תצא".

וכיון שרצונו של הקב"ה שלימוד התורה של בני-ישראל יהיה בתכלית השלימות, בהקדמת ברכת התורה – בודאי ייתן שהות-זמן לברך ברכת התורה לפני התחלת הלימוד, על-ידי ההודעה שתיכף ומיד ילמדו "תורה חדשה".

ובפשטות – שתיכף ומיד בא דוד מלכא משיחא, "הנה זה בא" – שכבר בא, אלא צריך להיכנס בתוך הקהל כאן, באופן של "מראה באצבעו ואומר זה" – ומכריז שיכולים לברך ברכת התורה על ה"תורה חדשה מאתי תצא" שהולכים ללמוד מהקב"ה תיכף ומיד ממש.

(משיחת יום ב' דחג-השבועות תש"נ, התוועדויות תש"נ חלק ג, עמ' 289-290)

הגאולה על-ידי "מורה צדק"

 ...תיכף ומיד ממש הרי הקב"ה – "מורה צדק" ועושה את המוכרח על-פי דין (כביכול, "משפט" (שהרי כבר נפסק בגמרא ש"כלו כל הקיצין"), וביחד עם זה הרי זה בדרך צדקה וחסד (הגם שבני-ישראל יכולים לתבוע "בזרוע", מבקשים זאת בדרך צדקה), הצדקה הכי גדולה והכי עיקרית – שהוא מביא את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח-צדקנו, "מורה צדק", ויתגלה בשלימות אצל כל בני-ישראל שהם "ועמך כולם צדיקים", כל אחד ואחד מהם "מורה צדק" בהנהגתו...

(שם, עמ' 282)

 ניצוצי רבי

כולו תורה

מה בין מצוות דאורייתא, דרבנן ומנהגי ישראל? * מה ענה הרבי בנושא מושג הזמן לפני בריאת העולם? * ומה ביקש להראות לתלמידים בגיליון הש"ס למסכת שבת? * הנחיות בענייני הלכה ומנהג * על שיחתו עם הרב (חיים) דוד אסף מחיפה, ועל עידוד הלימוד והדיוק בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן * ומה ענה לחתן שביקש עצה למחשבות זרות

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

מעלת המנהג

הובא מפי השמועה ("ומקובלני מזקני החסידים"): באחת מהתוועדויות הרבי (לפני קבלת הנשיאות), עם תלמידי הישיבות בחול-המועד סוכות, ביאר הרבי את החילוק בין מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהג. מצוות דאורייתא הרי הן כפי שאדון מצווה לעבדו לעשות [והלה מקיים את דברו] ועושה את הפעולה. מצווה דרבנן היא כשם שהאדון מרמז לעבדו לעשות, והעבד עשה את הפעולה שנרמז. מנהג הוא כאשר העבד מבין מעצמו מה לעשות ועושה פעולה. המנהג מבטא את הקשר העצמי שיש לאדון עם העבד.

דוגמה לכך היא השמחה הכי גדולה שישנה דווקא במנהג ההקפות של שמחת תורה, וכן הזהירות המיוחדת בשאר מנהגי ישראל כגון לבישת כיפה וכו'. מובן מכך גודל מעלתו של מנהג, עד ש'מנהג מבטל דין', כי דווקא במנהג בא לביטוי הקשר העצמי של הקב"ה עם בני-ישראל (הערת הרב מנחם מענדל כהן מסקרמנטה, קליפורניה, הערות וביאורים אהלי תורה נ.י. גליון תתצב (יו"ד שבט תשס"ה) עמ' 110).

שינוי מסורה ברש"י

על הנאמר ברש"י על הפסוק בפרשת תרומה (כה, כב): "ואת כל אשר אצווה אותך אל בני-ישראל – הרי וי"ו זו יתירה וטפלה ...", היינו שרש"י מביא "ואת" עם וא"ו, והרי בספר תורה ובחומש נכתב בלי וא"ו – פרסם הרב יוסף-דב קרינסקי, בשנת תשס"ו, את הסיפור הבא:

בשנים הראשונות, ב'זאַל הקטן' [=אולם בית-המדרש] שב-770 למעלה, היה ממוקם ארון-ספרים מהרצפה עד התקרה, בצד שמאל של בית המדרש בין ארון-הקודש והדלת. הארון היה מלא ספרים: ש"ס, שולחן-ערוך, מדרשים ועוד.

מפעם לפעם היה הרבי יוצא מחדרו [אז חדרו היה המשרד של "מחנה ישראל"] לעיין באיזה ספר (נראה לצורך איזה מראה-מקום) ושב למשרדו.

פעם למדתי עם חברי ר' יצחק פלאהר (ע"ה) בפרשת תרומה פרק כה פסוק כב, והיה קשה לנו הרש"י בדיבור-המתחיל "ואת כל אשר אצווה אותך". שהרי בחומש כתובה תיבת את כל בלי וא"ו, וברש"י כתוב "ואת" (עם וא"ו)?

לפתע נכנס הרבי לעיין באיזה ספר. פנינו אליו והצגנו את השאלה. הרבי ניגש לארון, הוציא גמרא שבת, פתח בדף נה עמוד ב, והראה לנו את התוספות (דיבור-המתחיל 'מעבירם כתיב'), ואמר לנו לעיין בגיליון הש"ס של רבי עקיבא אייגר, שהביא הרבה פעמים שיש גרסאות שונות בתנ"ך, וגם לרש"י זה ציין שם.

מאז, בכל שנה כשלומדים את החומש – במסגרת שיעורי החת"ת – ביום שני של פרשת תרומה, חוזר העניין וניעור במחשבתי.

('הערות וביאורים' אהלי תורה גיליון תתקיז, ושם ציינה המערכת ללקוטי שיחות כרך כט עמ' 51 הערה 17).

זמן – לפני הזמן

באחת ההתוועדויות נתבאר עניין הזמן שלפני בריאת העולם כו', כי כאשר נברא העולם – נברא בצביונו, כאילו נברא זמן רב קודם. בהמשך לאותה שיחה כתב לרבי הרב שלום-דובער לוין, מנהל ספריית אגודת חסידי חב"ד, את הפתק הבא:

"כ"ק אדמו"ר שליט"א

"מה שנתבאר בהתוועדות שבת-קודש בעניין הזמן – הנה לכאורה היה אפשר להביא לזה הוכחה מבריאת החמה, דאמרינן כן בנוגע לעניין הנוגע להלכה למעשה (ובאמירת ברכה – ברכת החמה).

"דהנה מבואר בתוספות (דיבור המתחיל לתקופות – ר"ה ח,א), דאף שבכ"ה באלול נברא העולם, מכל מקום 'לתקופה מניסן של תוהו מונין, שהיתה התקופה בתחילת ליל ארבעה, ונמצאת תקופת תשרי של ישוב של אחריו ביום ד' ט"ו שעות'.

"ועל-פי המבואר בפירוש להלכות קידוש החודש להרמב"ם פרק ט' סוף הלכה ג, נראה הכוונה, דכאשר נבראה החמה בתחילת ליל ד' בששת ימי בראשית, נבראה במקום שהוא ט"ו שעות לפני תקופת תשרי; היינו כאילו נבראה בזמן תקופת ניסן של תוהו, והרי על-פי חשבון הנ"ל מברכין ברכת החודש בניסן, והרי גם חשבון התקופות הוא לפי חשבון זה דווקא (ז"ט טרמ"ב לשמואל, א' ט' תרמ"ב לר"א)".

על כך השיב לו הרבי בכתב-יד-קודשו:

לומר דכיון (כאילו נבראה בזמן תקופת ניסן של תוהו) לכן (מברכין ברכת החודש בניסן) – זה א[י] אפ[שר] ל[ומר] – כמו שא[י] אפ[שר] ל[ומר] דאד[ם] הר[אשון] חי תתקל שנה ועוד כ' שנה – כיון דנברא כבן כ'. והחילוק מרישא – מובן.

הרב לוין פרסם את המענה בשנת תשנ"ט (בגליון יו"ד (תשס"ח) של 'הערות וביאורים אהלי תורה' עמ' 95-94), בתוספת ביאור הדברים כפי הנראה לדעתו:

ולכאורה נראית הכוונה בזה, שעניין הזמן שלפני בריאת העולם, הוא רק סדר זמנים – ולא זמן ממש, לכן אפשר לומר שזהו עניין "בצביונם נבראו", כיוון שזהו כאילו נברא זמן רב קודם; אבל זמן בפועל לא היה קודם, ולכן אי-אפשר לומר שיום ההולדת של אדם הראשון הוא כ' שנה קודם, ושזמן תקופת החמה הוא חצי שנה קודם, והחילוק ביניהם מובן.

רמזי 'חב"ד' ביד החזקה

הרב (חיים) דוד אסף מווארשה (נפטר ביו"ד בסיוון תשכ"ז בחיפה) היה ספרא רבה. בין היתר פרסם את הספרים 'ילקוט דת ודין' שנדפס בחיפה בשנת תש"ה, וכן את 'אוצר לשון הרמב"ם'. את ספרו הראשון מזכיר הרבי באיגרותיו (מיום כ"ו תשרי תש"י, י"ד אדר ראשון תשי"ז, וי"ד מרחשוון תש"כ), וכמו-כן פרסמנו בשעתו כי הרב אסף פנה לרבי וביקשו לדאוג לסט של תלמוד בבלי עבור אנשי הקהילה בחיפה, והרבי נענה לבקשתו (ראה מכתב מח' אדר תשי"ג – אגרות קודש כרך ז' עמ' קפג). כמו כן ביקר בשנת תשכ"ה אצל הרבי שקיבלו בחביבות.

בו' במרחשוון תשכ"ה (אגרות קודש כרך כג עמ' רפא) כותב הרבי למר שז"ר:

מכתבי הקודמים בטח נתקבלו במועדם, וכן ספר השיחות תש"ב שמסרתי על-ידי הרב מחיפה הרב דוד שי' אסף שהיה בביקור כאן וחזר לארץ-הקודש ת"ו.

דרך אגב, אף שחששתי לזמנו של כבודו בידעי טרדותיו והיה לבי מהסס במסירת הספר לכבודו אישית על-ידי הרב אסף, אבל לא יכולתי להשיב פניו בזה, בפרט אחרי אשר הראני שנמצא הצירוף "חב"ד" – חכמה בינה דעת ביחד – בדברי המורה הגדול הוא הרמב"ם, בספר משנה תורה, הלכות יסודי התורה (פרק ב' הלכה ב')...

לימים, ציין הרבי בלקוטי שיחות (כרך כג עמ' 87-86, הערה 49):

"להבין כו' בחכמתו כו' ויודע" – חב"ד; וכן הוא בכמה מקומות ברמב"ם (הקדמת הרמב"ם:... הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב... הלכות דעות פ"ג ה"ג... הלכות ת"ת פ"א הי"ב... הלכות עבודה זרה... הלכות תשובה... הלכות מכירה... הלכות סנהדרין... סוף הלכות מלכים. ראה אוצר לשון הרמב"ם להרב אסף (חיפה, תשמ"א) בערכים השייכים לשורש חכם.

קדושה במיקרופילים

ז' אייר תנש"א. במהלך חלוקת השטרות לצדקה ('זורע צדקות' עמ' 64) מסר לרבי הרב משה הלברשטם, מנהל מפעל הש"ס, את הספר 'רזיאל המלאך' על מיקרופילים.

כ"ק אדמו"ר: בשורות טובות והצלחה רבה, מן הסתם כתבתם שיש לשמור על קדושת הספר.

הנ"ל: זה מונח בנרתיק מיוחד, כיס בתוך כיס.

כ"ק אדמו"ר: כשלא יכתבו לשמור על קדושת הספר, עלול מישהו להחזיק זאת אצלו, או במקום כלשהו שאינו מתאים, ואילו כשזה ייכתב – הלה יחשוש, הוא יחשוש לפחות מהקב"ה...

תיקוני סת"ם – בנוצה

סופר סת"ם חב"די, מאנ"ש קראון-הייטס, מסר לפרסום בשנת תשס"ט ש"יש הוראה מפורשת מכ"ק אדמו"ר ל'סופר מומחה וירא-שמים' (תואר שניתן על-ידי רבנו) הרב אליעזר צ"ז צירקינד שי' שאין להשתמש בעט ברזל [לעשות תיקונים על תפילין ומזוזות], רק בנוצה (אווז)" ('הערות וביאורים' אהלי-תורה ניו-יורק גיליון תתקסז [חג-הסוכות תשס"ט] עמ' 85).

הפרשות לצדקה בלי נדר

כתב בשעתו הרב משה לברטוב לעורך מדור זה:

הוראה מיוחדת שמעתי מכ"ק אדמו"ר, כשהורה להפריש צדקה ביום מסויים לתקופת זמן (כגון בעת הדלקת נרות שבת קודש לנשים), הדגיש, שיהיה הסך שונה בכל פעם שלא יהיה כנדר [וכן פרסם ב'הערות ובאורים' אהלי תורה גיליון תשכ"ו (ש"פ פקודי תשנ"ז) עמ' 57].

הזכרת שם ב'אוהל'

ועוד כתב הנ"ל [ופרסמו גם שם]:

כ"ק אדמו"ר אמר לי פעם, שנזהרים מלהזכיר שמו של איש אחד יותר מפעם אחת ביום על האוהל (והוסיף הרבי, שמה שהוא – הרבי – מזכיר, אינו נוגע לזה).

ביטל קושיה במתק לשונו

בשעתו כתב ת"ח גדול, הרב בן-ציון ריבקין, לרבי הערה, לפיה המדייק בלשונו של אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו (סימן קא סעיף ב) בעניין המתפלל בקול הרי זה מקטני האמונה, יבחין איך לשיטת אדמו"ר הזקן ומתק לשונו אין מקום לקושיית המהרש"א בחידושי אגדות שלו (סוטה לב, ב). את תוכן הערתו שב ופרסם ב'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. גליון תתקי"ג (יו"ד שבט – ש"פ בשלח תשס"ו), ולבסוף סיפר:

על עניין זה כתב לי כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בלשונו הקדושה:

א) נהניתי מלמדו בדיוק שו[לחן] ע[רוך] אדמו[ר] הז[קן].

ב) גם ציין לעיין בספר מראי מקומות על שולחן ערוך אדמו"ר הזקן [(מאנגעל)].

ג) וגם הוסיף שדבר זה הוא בחצאי-עיגול.

עצות לשמירת המחשבה

הנה קטע מדברי הרבי ב'יחידות' לחתן משנת תשל"ו (פורסם ב'הערות התמימים ואנ"ש' מאריסטאון גליון תריח (תשמ"ט) עמ' 19):

בנוגע למחשבות המבלבלות, הרי דובר כמה פעמים, שהעצה לזה היא היסח הדעת ככל האפשרי, שאין הכוונה בזה ללחום עם המחשבה שהרי זהו ההיפך מהיסח הדעת ואדרבה. כי אם, בשעה שנופל[ת] לו המחשבה צריכים להחליפה לענינים כאלו שאין להם שום שייכות לזה, ומה טוב לעניני תורה ומצוות. ואם מונח ספר על השולחן או מאמר או איזה קונטרס, צריכים להסתכל בפנים כי האותיות מועילות... ומכיון שהנך חתן "וחתן דומה למלך", זאָלן די אַלע זאַכן אָנקומען אין אַ גרינגן אופן [=תהיה התמודדות עם כל ענינים אלו בנקל] מכאן ולהבא.

 ממעייני החסידות

פרשת נשא

נשא

ההוראה בעבודת ה' משם פרשתנו:

כל יהודי חייב להיות בבחינת 'הרמה'. עליו להיות לא רק 'מקבל' אלא גם 'משפיע'. שכן כל אחד ואחד, מבלי הבט על מעמדו ומצבו הרוחני, מסוגל להשפיע על אחרים לפחות בעניין מסויים. וכשם שגם העני בישראל חייב לקיים מצוות צדקה לפי ערכו ויכולתו, כך גם ה'עני ואביון' ברוחניות חייב לתת ולהשפיע למי שנמצא בדרגה פחותה משלו.

(התוועדויות תשמ"ו כרך ג, עמ' 585)

* * *

יהודי צריך לדעת שבנוגע לכל ענייני יהדות נמצא הוא במעמד ומצב של 'נשא' – הגבהה ורוממות, מעל לכל מדידה והגבלה; ואז כשהוא מחליט לעשות פעולה טובה, ודאי יצליח בכך.

(התוועדויות תשמ"ה כרך ד, עמ' 2235)

* * *

פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לחג השבועות, 'זמן מתן תורתנו'. ואכן, הן בתחילת הפרשה והן בסופה יש רמז לעסק התורה.

בתחילת הפרשה: "נשא את ראש בני גרשון גם הם" – במילים "גם הם" מודגש שבני גרשון נמנו לאחר בני קהת (וכפי שרש"י מפרש: "כמו שציוויתיך על בני קהת"), והרי התורה מקדימה את בני קהת משום ש"היה קהת טוען הארון, ששם התורה" (מדרש-רבה כאן).

ובסוף הפרשה: "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר אתו גו' וידבר אליו" – משה נכנס אל אוהל מועד כדי ללמוד תורה מפי הגבורה.

אף בשם פרשתנו נרמזת מעלתה של התורה: 'נשא', מלשון התנשאות והרמה – רמז שהתורה מגביהה את האדם הלומדה מעל הגבלות הבריאה, וכמאמר רז"ל (גיטין סב) "רבנן איקרו מלכים".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נשא תשל"ה)

זאת עבודת משפחת בני הגרשוני... ומשמרתם ביד איתמר (ד,כח)

גרשון – מלשון גירוש, רומז לגירוש והרחקת הרע.

איתמר – רומז לדיבור בדברי תורה (איתמר מלשון דיבור, כמו 'איתְמר' בגמרא).

לפי זה מובן הקשר בין בני גרשון לאיתמר, שכן הדיבור בתורה מפריד את הרע מהטוב ו'מגרש' אותו. שהרי בכל דבר גשמי יש תערובת של טוב ורע, וכאשר יהודי פוסק הלכה על-פי תורה ואומר על דבר מסויים שהוא כשר, הוא מפריד בכך את הרע שבו ומרחיקו.

(אור-התורה – במדבר עמ' רלד)

קערת כסף שתים-עשרה (ז,פד)

הם הם שהתנדבו, ולא אירע בהם פסול (רש"י)

העובדה שלא אירע פסול בקרבנות הנשיאים נרמזת בפסוק שלנו דווקא, שבו נכללים קרבנותיהם של כל הנשיאים.

ללמדך: התפילה היא במקום קרבנות. אדם חייב לכלול את עצמו עם הציבור לפני שמתפלל, ואז מובטח לו ש"לא יארע פסול" בתפילתו, שכן "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים" (ברכות נח).

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 47)

  אוצרות דור ודור

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

התרוממות-רוח מול שברון-לב

החסיד הגאון רבי אייזיק מהומיל שאל את החסיד הגאון רבי אייזיק מוויטבסק: "מה ההבדל בין התורה שלמדת אצל ר' זעמלע הצדיק ובין התורה שלמדת אצל הרבי [=כ"ק אדמו"ר הזקן] בליאוזנה?".

ענה ר' אייזיק מוויטבסק: "בנוסף להבדל בעצם הלימוד – שהרבי, בשכלו הגאוני הבהיר, פקח את עינינו כיצד ללמוד – ההבדל היה בעיקר לגבי ההרגשה לאחר הלימוד". ר' אייזיק התחיל לבכות בכי עצום, כשהוא חוזר כמה וכמה פעמים בקול זעקה חרישי, מעומק פנימיות נקודת לבבו, על המילים: "איי, רבי", "איי, רבי", והדבר עשה רושם אדיר על כל המסובים.

ר' אייזיק מהומיל: "במה התבטא ההבדל בהרגשה שלאחר הלימוד?".

ר' אייזיק מוויטבסק עדיין התמוגג בדמעות וגנח. כשנרגע מעט, המשיך לדבר בקול רועד מהתרגשות פנימית ומבכייה מלבבת: "ההבדל לגבי ההרגשה לאחר הלימוד הייתה, שכאשר סיימנו לשמוע שיעור של דודי ר' זעמלע הצדיק, הרגשנו תחושה של התרוממות-הרוח מכך שברוך ה', יודעים עוד פלפול גאוני ועוד חידוש-תורה גאוני. ואילו לאחר שסיימנו לשמוע שיעור מפי הרבי, הרגשנו תחושת שברון-לב, שאין לנו כל השגה במאור שבתורה. שברון לב על הגסות האישית, שלא מרגישים את נותן התורה ברוך הוא"...

(תרגום חופשי ממכתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ – כ"ט בתשרי תרצ"ט)

"הטל והמאור שבתורה"

כותב הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, לבנו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

"בדבר מכתבך בהחידושי-תורה שחננך ה'... והנך שואל להודיעך דעתי בלי כחל ושרק. להווי ידוע לך כי המאמר בכללותו טוב מאוד, שיש בו חריפות ובקיאות בנגלה ובנסתר, ושכל ישר ועמוק בהבנת התורה בנגלה ובנסתר, ותודה לא-ל בעד זה שחננך בינה דעה והשכל, להבין ולהשכיל בתורתו יתברך, והמאמר הוא הפלא. חזק והתחזק והוסף אומץ, וה' יהיה בעזרך כי תשכיל לאמיתתה של תורה, ותצליח ותעלה מעלה מעלה.

"אמנם בני מחמדי, עצתי אמונה לך כי תראה בכל עניין כמו זה, להוסיף יותר פלפלין ומלח, היינו לראות שיהיו הדברים יותר ויותר מיוסדים על-פי חכמת האמת, על-פי קבלה, שהוא אמיתתה של תורה, והוא הטל והמאור שבתורה, כי אז יהיו הדברים בהירים ומאירים יותר, וכל העניינים יעלו אז כפתור ופרח, היינו קיילעכדיק [=עגולים] מכל צד ופינה, שאז נראה וניכר היטב שהעניין הוא אמת..."

(לקוטי לוי-יצחק, איגרות, עמ' שז ואילך)

"חסורי מחסרא" – לא על-פי פנימיות

בכתב-יד של אחד מחסידי כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נמצא:

מילות המשנה ספורות ומדוייקות מאוד. והראיה – גם כאשר הגמרא אומרת שהמשנה "חיסורי מחסרא" וכדומה, משנה לא זזה ממקומה. זאת, משום שרק על-פי דרך הפשט "חיסורי מחסרא", אבל על-פי חכמת האמת, צריכה המשנה להיכתב דווקא כפי שנכתבה.

('מגדל עוז' עמ' ריב)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת נשא
ב' בסיוון, "יום המיוחס"1.

תפילת שחרית:

קריאת התורה: לפי 'מנהג מדינתנו' (חומש 'תורה תמימה'2), ההפסקות בין העליות שונות מהנהוג ברוב החומשים, והן כדלהלן:

שני מתחיל: 'בני מררי' (ד,כט).

שביעי (וגם קריאת שיעור חומש היומי בשיעורי חת"ת, וכן להקוראים שוב את ה'שביעי' שמו"ת לפני תפילת שחרית כמנהג רבותינו נשיאינו) מתחיל: 'זאת חנוכת המזבח' (ז,פג).

אין אומרים 'אב הרחמים'.

הכנות למתן-תורה:

"ההכנה העיקרית לקבלת התורה היא על-ידי לימוד התורה [ובפרט הלכות החג, כולל ובמיוחד – לימוד... העניין דמתן-תורה (הן בנגלה דתורה והן בתורת החסידות... שעל-ידי זה ניתוסף בהתשוקה והגעגועים לקבלת התורה]3, וכן על-ידי ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל; קבלת החלטות טובות להוסיף בלימוד נגלה ופנימיות התורה, הלכות פסוקות, ובפרט בלימוד ספר הי"ד להרמב"ם4.

"בקשה נפשית: ביום השבת הבא עלינו לטובה5..., בעלות המנחה... יתאספו בכל מקום ומקום רבים מישראל, אנשים ונשים וטף... להתוועדות רעים, עד לסעודה כפשוטה ("גדולה לגימה שמקרבת") – אנשים לחוד ונשים לחוד (כמובן וגם פשוט), שבה ידברו דברי-תורה בכלל, ובמיוחד – בענייני אהבת-ישראל ואחדות-ישראל"6.

צריכים לארגן 'כינוסים' של [אנשים, של נשים7, ובפרט של] ילדי ישראל, 'צבאות ה'', בקשר ל'זמן מתן תורתנו': לפני מתן-תורה – בתורת הכנה למתן-תורה, ב"זמן מתן תורתנו" עצמו... וכן לאחרי מתן-תורה – בימי התשלומין.

בכינוסים אלו [עד סיום חג השבועות] ובכל מקום יש להודיע ולפרסם שכל ילדי ישראל יגיעו לקריאת התורה דחג השבועות8.

תפילת מנחה: אין אומרים 'צדקתך'.

פרקי-אבות – פרק ו.

מוצאי שבת-קודש: אין אומרים 'ויהי נועם', 'ואתה קדוש'9.

אין מתענים עד אחרי חג השבועות, אלא חתן ביום חופתו10.

יום ראשון
ג' בסיוון

תחילת שלושת ימי ההגבלה.

כשהסתפרו בימי הגבלה, קודם ערב חג השבועות , לא היתה רוח כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע נוחה מזה11.

יום שלישי
ה' בסיוון, ערב חג השבועות

היו שנים שהרבי אמר שיחה על 'סיום' מסכת סוטה בלילה, בהתוועדות אור לערב יום-טוב.

הכנות לחג:

ביום זה יש להתבונן בעניין הקדמת נעשה לנשמע, התבוננות המתאימה שמביאה לידי פועל, ואף שיום זה הוא ערב יום-טוב, הרי ידועה תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר שבחג השבועות, ועל-דרך זה בערב (ומעין) חג השבועות, אין שליטה (כל-כך) להצד שכנגד, ולכן הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה כו'12.

יש להוסיף ביום זה בכל ג' הקווין דתורה, עבודה, וגמילות-חסדים, ובפרט בצדקה – הוספה מיוחדת באופן של "פתיחה חדשה"13.

הרגילים בנתינת צדקה בכל יום – בערב חג השבועות זה ייתנו גם בעד חג השבועות. ועל-דרך זה בכל ערב שבת-קודש וערב יום-טוב14.

יש להזכיר אודות נתינת צורכי החג לכל הזקוקים, ובהדגשה יתירה בנוגע לחג השבועות, הן מצד הנותן והן מצד המקבל15.

חג השבועות היה נקרא בליובאוויטש 'חג המ"צות', כי בו היו באים רבנים [הרב מכונה 'מ"ץ' או 'מו"ץ': מורה-צדק] חסידים לרבי16.

ברכתו הנהוגה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לחג השבועות: "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

מצווה להסתפר17 ולטבול לכבוד החג18.

קישוט בית-הכנסת: בבית-המדרש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, וכן בקהילות רבות של חב"ד, לא נהגו בשטיחת עשבים והעמדת אילנות לכבוד החג19.

רצוי להשאיר אש דלוקה20 לצורך בישול והדלקת אש בחג. יש לזכור לכוון את שעון-השבת לתאורה כנדרש בליל שבועות.

הדלקת הנרות:

מדליקים (כמו בערב שבת) בזמן הנקוב בלוחות21. מי שלא הדליקה אז, תדליק בלילה לפני הסעודה (מאש הדולקת לפני החג)22. המדליקה מברכת (למנהגנו – אחר ההדלקה, כמו בשבת23): "להדליק נר של יום-טוב" ו'שהחיינו'. יש אומרים שאיש המדליק, וכן אשה המקדשת לעצמה, לא יברכו 'שהחיינו' בהדלקה אלא רק בקידוש24.

"כדאי ונכון שיתחילו [הבנות] להדליק פעם הראשונה תיכף בחג השבועות, שאז יברכו שהחיינו גם על התחלת קיום מצוות הדלקת נר יום-טוב... והמהדרות להתחיל בשבת-קודש הקודמת – יקנו להן שמלה חדשה"25.

הנוסח בברכת 'שהחיינו' (תמיד) הוא: "לזמן הזה" הלמ"ד בחיריק26.

יום רביעי
ו' בסיוון, חג השבועות

ממתינים להתפלל ערבית של חג עד לאחר צאת הכוכבים, כדי שיושלמו מ"ט ימי ספירת-העומר "תמימות תהיינה", לפני שנכנס יום-טוב27.

החלטות טובות: "חג-השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכול לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת-שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג, כדוגמת זמן התקיעות בראש-השנה ויום הקדוש דצום הכיפורים"28.

תיקון ליל שבועות:

נהגו כל ישראל להישאר ערים בליל שבועות. רובם נהגו, וכן מנהגנו, לומר 'תיקון' כנדפס29. מי שלא הספיק לסיימו בלילה, יסיימנו ביום30.

הכרזת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע31: "יש תחת-ידי כתב-יד אדמו"ר האמצעי, וכתוב שם שהוא מבטיח למי שיהיה ניעור בליל שבועות כל הלילה, שיזכה ל'כתר תורה'".

"היו לילות שלא קראו בליובאוויטש קריאת-שמע שעל-המיטה: שביעי-של-פסח, הושענא רבה, ליל שבועות, וליל ראשון של פסח.

"בכלל, בכל לילה נהג כ"ק [אדמו"ר מהורש"ב] לקרוא קריאת-שמע (פרשה ראשונה32) בהגיע חצות לילה, אפילו אם נשאר ער לאחר מכן (אפילו כל הלילה), אלא שלא הבחינו בכך. בלילות שלא היה קורא קריאת-שמע שעל-המיטה – כנ"ל – היה מדבר לפעמים בעניין קריאת-שמע, ולפעמים בפירוש המילות דקריאת-שמע"33.

תיקונים לנוסח 'תיקון ליל שבועות'34:

"(א) בכל הדפוסים שראיתי35, הסיום דספר יצירה הוא: '...נאמנת בפנים... אחד בפה ואחד בלב'.

"ואינו נכון. כי (נוסף לזה שחסר סיום בדבר טוב, הרי) נוסח זה אינו מובן כלל. וצריך להיות, כמו שהוא בכמה וכמה הוצאות דספר יצירה הנדפס כספר בפני-עצמו: "'...נאמנת. ג' רעות ללשון: דיבור רע, והמלשין, והמדבר אחד בפה ואחד בלב. ג' טובות ללשון: שתיקה, ושמירת הלשון, ודיבור אמת'.

"(ב) ומעניין לעניין: ב'תיקון' שנדפס בסלאוויטא (ועוד) בהעתקת מאמרו של רשב"י: 'אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב...', הובאו רק שני פסוקים.

"וצריך להיות כבזוהר: אנן בחביבותא תליא מילתא, דכתיב: 'ואהבת את ה' אלוקיך', וכתיב: 'מאהבת ה' אתכם', וכתיב 'אהבתי אתכם אמר ה'".

נוהג נפוץ בין אנ"ש שלא לומר את נוסחאות ה'יהי רצון' ושלא לכוון ה'כוונות' כנדפס ב'תיקון'36. כמו-כן אין אומרים כלל את ה'קדישים' הנדפסים שם37.

באשמורת הבוקר, מעט לפני עלות-השחר, נוהגים לטבול במקווה ארבע טבילות38.

לאחר מכן, כשעלה השחר, יֵצא לצרכיו וייטול ידיו שלוש פעמים על כל יד (ולמעשה – נוטלים אז לסירוגין כמו תמיד), עם כל ההקפדות כדין נטילת-ידיים לסעודה, ואז יברך את כל הברכות: "על נטילת ידיים"39; "אשר יצר"40; "אלוקי נשמה"39; הברכות הקצרות, "המעביר שינה" ו"ברכת התורה"41.

לאחר סיום הלילה טוב לישון מעט, כדי שיהיה אפשר להתפלל בכוונה42.

שחרית: בבית-המדרש של רבותינו נשיאינו התחילה התפילה בשעה הרגילה בכל שבת ויום-טוב43.

הלל שלם44, קדיש תתקבל. שיר-של-יום ליום רביעי, הושיענו, קדיש יתום.

מתקנת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: כל בני-ישראל, גם הקטני-קטנים/ות (מבן חודש ומעלה, ואף לפני כן45) יהיו בבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת הדיברות46.

מוציאים שני ספרי תורה. י"ג מידות – פעם אחת47. "ריבונו של עולם", בריך שמיה48. שמע, אחד אלקינו, גדלו וכו' עד "ישועה ורחמים".

אין קוראים מגילת רות49, ואין אומרים 'אקדמות'50.

בספר הראשון קוראים בפרשת יתרו מ"בחודש השלישי" עד סוף הפרשה. את עשרת-הדיברות קוראים ב'טעם העליון'51. בשעת קריאת-עשרת הדיברות – עומד הקהל, ופניו אל ספר-התורה52.

מניחים את הספר השני על הבימה מימין הספר הראשון53, ואומרים חצי-קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר "וביום הביכורים", ומפטירים במרכבה דיחזקאל54. מעלים גדול וחכם למפטיר. ויש נוהגים שגם הקורא הפטרה זו בלחש עם המפטיר קורא אותה בעמידה, מפני כבודה55.

בארה"ק, לאחר ברכות ההפטרה – הזכרת נשמות56.

מי שהוריו בחיים, יוצא מבית-הכנסת בזמן הזכרת נשמות. אָבֵל (רח"ל) בשנה הראשונה למות אביו או אימו, נשאר בבית-הכנסת אך אינו מזכיר נשמות57.

רבותינו נשיאינו דייקו לאחוז בעץ החיים של הספר-תורה בעת אמירת "יזכור"58.

בהזכרת נשמות אומרים: "בן/בת פלונית"59.

"וכידוע מנהג החסידים להזכיר גם את כ"ק מו"ח אדמו"ר (וכן את רבותינו נשיאינו שלפניו, בנוגע לאלו שהכירו אותם), שזהו עניין שפעולתו היא עבור האומר..."60.

אומרים 'אב הרחמים'. גם מי שאינו מזכיר נשמות, אומר 'אב הרחמים'61.

אשרי, יהללו, חצי-קדיש.

תפילת מוסף:

* בפיסקה "ומנחתם ונסכיהם" אומרים (במקום "ושעיר לכפר") "ושני שעירים לכפר"62.

* בפיסקה "אלוקינו... מלך רחמן" צריך לומר כפי שנתקן במהדורת תשל"ח בסידור 'תהילת ה'' (בהסכמת הרבי) על-פי סידורי חב"ד הישנים: לְנָויהם (ולא כברוב הסידורים, וכפי שהיה בעבר גם בסידור 'תהילת ה'': "לִנְויהם").

נשיאת כפיים: הכול מכסים את פניהם בטלית, וגם את הילדים מכניסים תחת הטלית. גם ידי הכוהנים מכוסות בטלית63.

כוהן קטן שהגיע לחינוך (ואפילו מגיל שש64), נושא את כפיו בברכה עם כוהנים גדולים כדי להתחנך במצוות65.

כשהכוהנים נושאים כפיהם במוסף של יום-טוב אומר הקהל "ריבונו של עולם..." – בשעה שהכוהנים מנגנים דווקא, אבל כשהכוהנים אומרים את התיבות, צריך לשמוע. כשמנגנים הכוהנים לפני התיבה "וישם", אומר הקהל "ריבונו של עולם... הצדיק". כשמנגנים לפני תיבת "לך" – "ואם... אלישע". כשמנגנים לפני תיבת "שלום" – "וכשם... לטובה". וכשהכוהנים אומרים תיבת "שלום", מסיימים "ותשמרני ותחנני ותרצני". 'אדיר במרום' אומרים אחר עניית אמן, כשעדיין הטלית על פניו66.

הכוהנים נשארים על הדוכן עד אחר סיום 'קדיש תתקבל'. כך נהגו אצל הרבי. במקום שיורדים הכוהנים לפני-כן, יש להימנע מלומר להם אז 'יישר-כוח'67.

היום יום השנה להסתלקות מורנו רבי ישראל בעש"ט נבג"מ זיע"א (תק"כ), ומנוחתו כבוד במז'יבוז'68.

מאכלי חלב69: נוהגים לאוכלם בשחרית אחר קידוש70. אחר-כך מברכים ברכה אחרונה וממתינים שעה אחת71, ואוכלים סעודת יום-טוב, הכוללת בשר72. כמו-כן שותים היום רביעית יין לשמחת יום טוב73.

סעודת יום-טוב: חובתה המיוחדת בחג-השבועות – כדי להראות שנוח ומקובל לישראל יום שניתנה בו התורה74. אך ודאי אין "לבסומי..."75.

"מנהג הוא אצל רבותינו נשיאינו לומר 'תורה' בחג-השבועות בעת סעודת יום-טוב וגם לספר סיפור ממורנו הבעש"ט"76. ונכון לנהוג כך77.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה נוהג להזכיר גם את משה רבינו ודוד המלך78.

בהתוועדויות חג-השבועות [שהתקיימו ביום-טוב שני לפני השקיעה] נהג הרבי נשיא דורנו לעורר על-דבר חינוך, ועל-דבר שיעורי חת"ת.

יש מנגנים בהתוועדות זו ניגוני רבותינו נשיאינו ועל-פי הסדר שהורה הרבי בהתוועדויות דראש-השנה, ועוד. לפני כל ניגון מכריזים שם בעל הניגון. ניגון ג' תנועות (להבעש"ט, הה"מ ואדה"ז), א-לי אתה (אדה"ז), ניגון מקהלת אדמו"ר האמצעי, ימין ה' (הצ"צ), לכתחילה אריבער (מהר"ש), ניגון הכנה (רש"ב), הבינוני (הריי"צ), הוא אלוקינו / אתה בחרתנו (הרבי), ניגון הקפות (הרלוי"צ – אביו של הרבי). לאחרי זה מנגנים כפי שהיה הסדר בסוף ההתוועדויות הגדולות (למעט שנים תשמ"ו ואילך): ניגון הכנה, ד' בבות, ניע זשוריצי.

ה'תהלוכה' לבתי-הכנסת לשמח יהודים בשמחת יום טוב וכו', שייכת במיוחד לחג-השבועות79.

יום חמישי
ז' בסיוון – אסרו-חג80

כנהוג בכל שלושת הרגלים (וקל-וחומר בזמן מתן-תורה), עורכים בכל אסרו-חג [או בימים הסמוכים לו] 'כינוס תורה' בכל מקום שאפשר. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה משתתף בזה בשיחה מיוחדת שאמר בהתוועדות דחג-השבועות לכבוד הכינוס81.

בשנת תשל"ט82 הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לערוך – ביום נפרד – 'כינוס תורה' גם לנשים, בקשר לעניינים הנוגעים לנשי ובנות ישראל, ובפרט טהרת-המשפחה, כשרות האכילה ושתייה ונרות שבת-קודש ויום-טוב.

כמו-כן עורר אודות הדפסת קבצי חידושי-תורה שנאמרו בהזדמנויות אלו, ובכלל.

ימי התשלומין:

עניינם – אצירת גילויי החג, שלא יאבדו בטרדת הזמן83.

ההוספה בתורה ובצדקה דימי התשלומין שייכת גם אם בחג-השבועות נעשו כל העניינים בשלימות, ונעשית באופן ד'מעלין בקודש' באופן מיוחד בימים אלו84.

בהמשך למדובר85 אודות כינוסי ילדים בימים שלפני חג-השבועות, והבאתם בחג-השבועות עצמו לקריאת עשרת הדיברות, הציע הרבי נשיא דורנו הוראה, ועל-מנת לפרסמה:

לאסוף ולכנס ילדי ישראל הן בנים והן בנות, גם בימי התשלומין לחג-השבועות, ומה טוב – עד י"ב בסיוון ועד בכלל, לכנסם פעם אחת, ומה טוב – פעמיים: פעם אחת לכנסם בבתי-הספר שם לומדים הם תורה, בהוספה על סדר לימודם הרגיל, ועוד פעם לכנסם בבית-הכנסת, "מקום שמגדלין בו תפילה".

על-דרך זה יש לנהוג בבתי-הספר ובתי-הכנסת שבארץ-הקודש. ובארץ-הקודש בנוסף לזה יכנסו אותם גם במקומות הקדושים, ובמיוחד בכותל המערבי שאין השכינה זזה ממנו, ובמערת-המכפלה (ובוודאי יקבלו רשיון לכך), וגם בקבר רחל אימנו86.

______________________

1)    שבו ביום נאמר לבני-ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). ביאורי מעלת היום בכתבי הרבי הובאו בס' 'שערי המועדים – שבועות' סימנים יב-טז, ואודות שם היום – ר"ס יד.

2)     שהרבי השתמש בו בקביעות לשמיעת קריאת-התורה ולאמירת ההפטרה, וההפסקות שבו [ועד"ז בחומש 'העמק דבר' להנצי"ב, דודו של בעל התו"ת] הן 'מנהג מדינתנו'. וכך קרא הבעל-קורא הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן שנים רבות גם בפרשתנו (ומה שבהקלטותיו מופיעות ההפסקות כאן כמנהג העולם, צ"ע) – הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' אופן. וראה בעניין זה ב'התקשרות' גיליון תסט עמ' 18. ובגיליון תע עמ' 16 מובא על חומש נוסף שהשתמשו בו בבית-חיינו לעקוב אחרי הקורא.

3)     ספר-השיחות ה'תשמ"ח ח"ב עמ' 462.

4)     'התוועדויות' ה'תשמ"ח ח"ג עמ' 410 (ושם: "ומה טוב – במשך השבת" (שלפני חג השבועות)).

5)     במקור – שבת מברכים וער"ח סיון ("שאז מתחיל כבר עניין האחדות דר"ח סיוון"...), וכל-שכן בקביעות שנה זו.

6)     ש"פ בחוקותי תשמ"ו. 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 366. ובהתוועדות באותה שבת עצמה, הוסיף הרבי (בהערה מודגשת בשיחה המוגהת): מובן וגם פשוט – שצריך להיות המשך מתאים לכל זה (ובאופן דמעלין בקודש) לאחרי השבת-קודש – וביתר שאת וביתר עוז במקומות שעדיין לא עשו בכל זה מאיזה סיבה שתהיה" (לקוטי שיחות חלק כח עמ' 239).

7)     'התוועדויות' תשמ"ח שם.

8)     בחומר ההסברה שפירסמו בנ.י. בשנת תש"מ בנושא זה, כתבו שיביאו כל ילד "מבן חודש ומעלה". ושאל הרבי מדוע לא הוסיפו "אם הבריאות מרשה לו".

9)     שו"ע אדה"ז סי' רצה ס"ג. לוח כולל-חב"ד.

10)   שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"כ, מג"א סי' תקעג ס"ק א. לוח כולל-חב"ד.

11)   ספר-המנהגים שם, וש"נ.

12)   'ספר-המאמרים – מלוקט' ח"ג עמ' קעח.

13)   שם עמ' קעט.

14)   לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315 ס"ג.

15)   'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 1536, תשמ"ח ח"ג עמ' 390.

16)   ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 137 (כנראה שם, החל מזמן הצמח-צדק). ביאור העניין באריכות, בספר-השיחות תש"נ ח"ב עמ' 487 ואילך.

17)   אם שערות ראשו גדולות, מצווה להסתפר לכבוד יום-טוב (שו"ע סי' תקל"א ס"א. וראה משנה-ברורה שם בשער-הציון ס"ק א, ובס' חוה"מ כהלכתו רפ"ג ובהערות).

18)   הטבילה – מחצות היום ומעלה, לקוטי-דיבורים ח"ג עמ' 865. ועיין אלף-המגן למטה-אפרים סי' תקפ"א ס"ק קכא. ליקוטי-מהרי"ח ח"ב דף ז,ב.

19)   אם כי מנהגים אלו (עשבים – שגדלו סביב הר-סיני, ואילנות – להזכיר שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם) הובאו בשו"ע אדה"ז סי' תצד סי"ד-ט"ו, ואף בלוח כולל-חב"ד – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רצג, וע"ש.

20)   אם כי 'נר נשמה' ממש, אין מדליקין כלל לימי 'יזכור' למנהגנו – המלך-במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכד.

21)   כמנהגנו בכל ערב יו"ט, וכדמוכח בהתוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 209 (ע"פ ההקלטה), שם מדבר הרבי על "הדלקה בעש"ק... ובפרט בערב יו"ט הבעל"ט 'זמן מתן תורתנו...", ומוסיף בהערה 25, "לא רק מתחילת המעת-לעת, כי אם עוד לפני הקידוש ואפילו תפילת ערבית, ובפרט שההדלקה היא עוד לפני שהבעל מתפלל מנחה בבית-הכנסת". ואם היה המנהג שונה בחג השבועות, ללא ספק היה הרבי מזכיר זאת. ודלא כמ"ש בלוח עץ חיים ובפסקי תשובות (תצד,ב) שמצד 'תמימות' מדליקים (ובפרט שמברכות 'שהחיינו' על עיצומו של יום) בערב שבועות רק אחרי צאת הכוכבים. וראה בנטעי גבריאל הל' שבועות, בשו"ת שבסוף הספר סו"ס ג.

22)   הקדמת (בן) הדרישה לטור יו"ד ח"א. מטה-אפרים תרכ"ה סל"ג. פסק הגאון בעל ה'תורת-חסד', וכן מוכח בלקוטי-שיחות כרך כד עמ' 297 הערה 69 – 'קיצור דיני נש"ק' עמ' לו.

23)   שו"ע אדה"ז סי' רסג ס"ח, משום לא פלוג. ומש"כ אחרת בגיליון תתי"ט עמ' 12 - נפלה שם טעות.

24)   ע"פ שחל בשבת פכ"ב סי"ז. בלוח כולל-חב"ד ער"ה נאמר שאיש המדליק לא יברך שהחיינו (בהדה"נ), אך בספר-המנהגים עמ' 60 נאמר רק שמי שמברך בהדלקה, לא יברך גם בקידוש.

25)   'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א עמ' רסא. וראה שם ובשולי-הגליון אודות ברכה בלא בגד חדש.

26)   כך מודפס בכל סידורי חב"ד. ראה בנושא זה ובדברי הרבי בו באריכות בגיליון תסב עמ' 19 הע' 43.

27)   שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"ב.

28)   היום-יום, ד סיוון, מתוך מכתב לבני הישיבות, מאג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' עו. והורה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "מכתב זה, צריכים ללומדו, וגם לפרסמו בין אלה שאינם יודעים אודותיו" ('תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י, עמ' 92). וראה ספר-השיחות תש"ב עמ' 119.

29)   שו"ע אדה"ז סי' תצד ס"ג, ע"פ המ"א שם, ומקורו מזוהר פ' אמור (צח,א), הנאמר גם ב'תיקון' עצמו, ש"חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה זה, והיו עמלים בתורה". וראה 'התוועדויות' תש"נ ח"ג עמ' 133.

30)   הוראת אדמו"ר מהוריי"צ למנהלי הישיבה קודם חג השבועות תש"ד, 'קובץ ליובאוויטש' גיליון 3 עמ' 35.

31)   ספר-המנהגים עמ' 44, מ'ספר השיחות – תורת שלום' עמ' 3.

32)   ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 1, וש"נ.

33)   ספר-השיחות תש"ב עמ' 100.

34)   לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315, בשינויים קלים.

35)   בהוצאת 'רדלהיים' (ודפוס-צילום שלה בהוצאת 'אשכול', ירושלים תשל"ה עמ' 158) נתקנו שתי טעויות אלו כבפנים.

36)   ראה 'המלך במסיבו' ח"א עמ' ריח. וע' בכיו"ב: אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' יח. היום-יום י"א אדר-א. ועוד.

37)   'אוצר' ס"ע רנב.

38)   שער-הכוונות, מובא בכף-החיים סי' תצד ס"ק ז, וב'תיקון'. יש לטבול קודם עלות-השחר לדעת הגרא"ח נאה ז"ל, שהוא כיום בתל-אביב בשעה 2:58.

39)   "הוראה בחשאי" – 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ר"ס ד. וב'היכל מנחם' ח"ב עמ' ריג נדפסה הוראה ב'יחידות' שכן מנהגנו בפועל.

40)   בקצות-השולחן סי' ה ס"ב ובבדי-השולחן שם ס"ק ג כתב, שאם לא יצא לצרכיו לא יברכנה, כי ברכה זו אינה חלק מברכות-השחר שנתקנו תמיד, וכבר כ"כ הברכי-יוסף סי' ו ס"ק ג בשם האריז"ל, עיי"ש. אבל ראה ב'יחידות' שבהערה הקודמת.

41)   סידור אדמוה"ז (הוספות לשו"ע ח"א עמ' 347. במהדורה החדשה ס"ע תרח).

42)   לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 225. וראה היום-יום י' בשבט, בשם אדמו"ר הצמח-צדק: "מוטב לאכול כדי להתפלל מאשר להתפלל כדי לאכול".

43)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ש.

44)   ראה בס' "מאמרי אדה"ז ע"פ התורה והמועדים" ח"א עמ' שמא, שעיקר ההלל (התגלות הכתר הוא הרצון, עיי"ש), הוא בחג השבועות.

45)   לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 251, ועמ' 256 (אם הבריאות מרשה להם – ראה לעיל הערה 8). וכמובן על המארגנים להשתדל למניעת הפרעות מהם (ראה שו"ע אדה"ז סי' צח סוס"א וסי' קכד סו"ס י מהשל"ה).

46)   לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 315.

הטעם כמובא בלקו"ש (כג, עמ' 254) מפסיקתא דר"כ, שקריאת עשרת-הדברות היא בדוגמת יום מתן-תורה, ולכן יש לכנס את ילדי ישראל לשמיעתה אז. והרי ברור שהכוונה בזה היא דווקא לקריאתה בציבור כתקנת חז"ל.

על-כן, בתי-חב"ד רבים מארגנים מניין מיוחד לקריאת התורה בשעה הנוחה לילדים, ובו שישה אנשים שלא שמעו עדיין את הקריאה (או שבשעת שמיעתם התנו שאם יזכו לשמוע באופן כשר אח"כ עם הילדים, הרי עכשיו הם מכוונים שלא לצאת כלל), ואח"כ אמירת הפסוקים, דברי התעוררות, ומחלקים פרסים וכו'. בדבר עריכת הגרלות, עדיף לארגן זאת באיסרו-חג, ואז גם להעניק בפועל את כל הפרסים (גם כאלה שהם מוקצה) לזוכים.

47)   מסתבר שגם המתפלל בביכ"נ שלפי הנוסח שלהם אומרים זאת ג"פ, א"צ לומר זאת עמהם (ראה תהילה-לדוד סי' סו ס"ק ז, ושו"ת אגרות-משה או"ח ח"ג סי' פט).

48)   סידור אדה"ז.

49)   פסקי הסידור אות קסו. ואכן מנהג זה אינו נהוג כלל אצל חסידי חב"ד, אף שהובא בשו"ע אדה"ז (סי' תצ סי"ז, תצד סי"ג) - 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעא-ב. רצו. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שה.

50)   זו ההוראה לרבים ולדורות – ספר-המנהגים שם, לקוטי-שיחות חל"ג עמ' 231.

51)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תצד סי"א.

52)   ספר-המנהגים עמ' 44. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' דש.

53)   רמ"א סי' קמז ס"ח.

54)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז שם ס"ה.

55)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז שם ס"ו.

56)   בחו"ל מקיימים הזכרת נשמות ביום-טוב שני, כדלהלן הערה 80.

57)   הוראת אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' רכא, וש"נ.

58)   לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 233. 'המלך במסיבו' ח"א עמ' שט.

59)   סידור 'תורה אור' עמ' 259, וכן נהג הרבי, 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' קסו.

60)   משיחת אחש"פ תשכ"ו (תודה למערכת 'הנחות בלה"ק'). ועפ"ז יש להזכיר את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

61)   כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רכ. והוראת הרבי שכן נכון לנהוג – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' נח-נט.

62)   שעיר עם שתי-הלחם ושעיר לחובת היום. שער-הכולל פ"מ סט"ו. קובץ 'יגדיל תורה' ברוקלין, גיליון יב.

63)   היום-יום, טו בתשרי. לקוטי-דיבורים ח"א עמ' 58. 'ציצית הלכה למעשה' פי"ב סכ"ז-כח וש"נ.

64)   סיפר הרה"ח ר' אשר-לעמיל שי' הכהן, שהרבי שאלו מדוע לא הביא את בנו בן השש לנשיאת-כפיים ('תשורה' לנישואי רוט-דרוק, כ"ט תשרי תשס"ב עמ' 151). וכן בנטעי גבריאל יו"ט ח"ב, הל' נ"כ פרק סב ס"ו.

65)   שו"ע אדה"ז סי' קכח סמ"ט.

66)   'רשימות', היום יום וס' המנהגים שם.

67)   ראה משנה-ברורה סי' קכח ס"ק ס. ואפשר לברכם רק בהושטת-יד ותו-לא.

הרבי היה מברך כל כוהן: "יישר-כוח, כוהן!". הכוהנים נוהגים להשיב: "ברוכים תהיו".

68)   על הדיון והמסקנא בקשר ליום ההסתלקות, ראה בספר-השיחות תרצ"ט עמ' 333, וש"נ, וב'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שי. אודות ההסתלקות, ראה 'רבי ישראל בעש"ט' הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשמ"ו, ח"ב פרק כד. צילום המצבה, ב'ימי חב"ד' ביום זה.

69)   שו"ע אדה"ז סי' תצד סט"ז. בטעמי המנהג (שלא יכלו לשחוט ולהכשיר הכלים בשבת; לפי שדוד המלך נסתלק בעצרת והיו כל ישראל אוננין בו ביום ואסורים באכילת בשר; מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב) – ראה בארוכה בקובץ 'אהלי שם' כרך ו' עמ' רא ואילך, וש"נ.

70)   מנהג אדמו"ר מהוריי"צ – 'רשימות' ח, עמ' 14. מנהג הרבי – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שז. לוח כולל-חב"ד.

71)   של"ה מסכת שבועות ד"ה ההפטרה, ומציינים לש"ך יו"ד סי' פט ס"ק טז. 'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד סי' יא (וראה מה שכתבתי בעניין זה בגיליון תשע"ט), וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שח. זאת, גם בחלב וחמאה, אך כמובן, מלבד גבינה קשה שממתינים אחריה שש שעות (רובן ככולן של הגבינות הכשרות למהדרין בארה"ק כיום, אינן "קשות").

"וראה פמ"ג לשו"ע יו"ד סי' פט, שפתי-דעת ס"ק ז, דהפסק שעה – מחליף קינוח" (אג"ק כרך כ עמ' רפט, שערי הל' ומנהג יו"ד סי' יא).

ההמתנה (אפילו בשש שעות מבשר לחלב) היא מגמר האכילה של סוג אחד עד תחילת האכילה של הסוג השני, ולא מגמר הסעודה או ברכה אחרונה עד תחילת הסעודה (דגול מרבבה ר"ס פט, ודלא כערוה"ש שם סוס"ד).

72)   מצווה – שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט ס"ז. וראה חוה"מ כהלכתו פ"א ס"ז.

73)   חובה – שו"ע אדה"ז שם. וצ"ל רביעית, 'תורה אור' לאדה"ז עמ' 198.

74)   שו"ע אדה"ז סי' תצד סעיף חי. וראה רשימות-דברים (חיטריק) ח"א עמ' שלב.

75)   רשימת כ"ק אדמו"ר, ספר-המנהגים עמ' 38 וש"נ.

76)   ספר-השיחות תש"ד עמ' 140.

77)   תורת מנחם תשכ"ד כרך מ, עמ' 57.

78)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שיא.

79)   לקוטי-שיחות כרך ח עמ' 252. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שיב. התהלוכה הראשונה היתה בשנת תשט"ו ('התקשרות' גיליון מה עמ' 9. גיליון פט עמ' 17 הע' 7, וש"נ).

80)   על השמחה המיוחדת ביום זה, ראה שו"ע אדה"ז סי' תצד סי"ט. נתבאר בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 24, ובלה"ק בס' 'שולחן המלך' ח"ב עמ' קמא.

לבני חו"ל:  יום-טוב שני. בהדלקת נרות מברכות: 'להדליק נר של יו"ט' ו'שהחיינו'. ערבית, קידוש וברהמ"ז של יו"ט. בשחרית מוציאים ב' ס"ת, י"ג מידות וכו' כדאתמול, בספר הראשון קוראים ה' קרואים בפ' ראה 'כל הבכור', ח"ק. בספר השני קוראים למפטיר כדאתמול. הפטרה בחבקוק (ספ"ב): 'וה' בהיכל קדשו...'. הזכרת נשמות (ולא ביום א' דחגה"ש), אב הרחמים, מוסף כדאתמול, ונושאים כפיים גם היום. קידוש וברהמ"ז של יו"ט [ביום ב' אין מנהג לאכול מאכלי חלב - ע"פ לוח כולל חב"ד]. הרבי התוועד בסוף יום ב'. למחרת, יום ח' סיוון – אסרו-חג.

בדבר בני חו"ל הנמצאים ביו"ט בארה"ק ולהיפך – ראה הנלקט בס' 'נתיבים בשדה השליחות' עמ' קג ואילך.

81)   שיחת יום ב' דחה"ש תשל"ח סי"ט.

82)   שיחת יום ב' דחג-השבועות, הנחת הת' סנ"ו.

83)   מדברי אדה"ז – ספר-השיחות תרח"ץ עמ' 285.

84)   שיחת מוצש"ק במדבר תשל"ט, הנחת הת' סי"ט.

85)   בער"ח סיון תש"מ, לקוטי-שיחות כרך כ"ג עמ' 249.

86)   משיחת ש"פ נשא תש"מ, לקוטי-שיחות שם עמ' 259.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)