האירוע החמור של חטא העגל, שעליו מספרת פרשתנו, מעורר תמיהה גדולה: הלוא אך לפני זמן קצר עמדו בני-ישראל בהר-סיני, ראו במו-עיניהם את ההתגלות האלוקית האדירה, שלא הייתה כמותה, שמעו באוזניהם את הדיברות "אנכי ה' אלוקיך... לא תעשה לך פסל"! איך ייתכן שאחרי התגלות אלוקית נפלאה כל-כך ואיסור מפורש על עבודה זרה, יעלה על דעתם לעשות עבודה זרה?!

אכן, חז"ל מסבירים שבא השטן "וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפלה וערבוביה", ובכל-זאת לא מובן איך הבלבול שיצר השטן גרם לבני-ישראל ליפול נפילה תהומית כל-כך, מהקצה העליון ביותר עד הדיוטה התחתונה ביותר - עשיית עגל?!

עגל במקום משה?

הסבר העניין טמון בתוך התיאור שהתורה מתארת את השתלשלות הדברים שהובילו לחטא העגל. אם נדייק בלשון התורה נמצא, כי בני-ישראל אינם מבקשים תחליף לקב"ה חס-ושלום, אלא הם מחפשים תחליף למשה רבנו. לאחר שראו כי "בושש משה לרדת מההר", ביקשו תחליף לו, וזה מה שנימקו – "כי זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו".

אמנם כשפנו אל אהרון השתמשו בביטוי "עשה לנו אלוקים", אבל מתוכן הדברים נראה שאין הכוונה לאלוקים במובן של הקב"ה בורא שמים וארץ, אלא כמורה-דרך ומנהיג (כפי שהתורה עצמה משתמשת בביטוי זה, כשהקב"ה אמר למשה רבנו "ראה נתתיך אלוקים לפרעה", והכוונה ל"שופט ורודה"). אולם לאחר מכן נגררו עוד יותר, עד שהחשיבו את העגל לעבודה-זרה ממש.

כרובים – רק במקדש

אך עדיין לא מובן: אין העלו בני-ישראל על דעתם שעגל זהב יהיה תחליף למשה רבנו, "איש האלוקים", שעליו נאמר "אנכי עומד בין ה' וביניכם"?

אלא טעותם נבעה מכך, שגם הקב"ה ציווה לעשות כרובי זהב, על ארון העדות, שמשם היה הקול האלוקי בוקע ויוצא. חשבו אפוא בני-ישראל שגם הם יכולים ליצור מעין 'מקשר' בינם ובין הקב"ה, בדמות עגל הזהב (ובאמת זו הסיבה שהקב"ה ציווה "לא תעשון איתי אלוקי כסף ואלוקי זהב, לא תעשו לכם", והכוונה היא שאין לעשות כדמות הכרובים בבתי כנסיות ובבתי-מדרשות).

לחזק את האמונה

למעשה, השורש של חטא העגל הוא חיסרון בקבלת-עול-מלכות-שמים. אילו האמונה וקבלת-העול היו אצל בני-ישראל בשלמות, לא היו מגיעים אפילו לתחילת הטעות, ובוודאי לא היו נופלים וחוטאים חטא חמור כל-כך. ואכן, הנשים והטף לא נתנו מזהבם לעגל, משום שאמונתם הייתה חזקה ותקיפה, וממילא לא היה אצלם מקום לכל העניין.

על-ידי חיזוק האמונה וקבלת-עול-מלכות-שמים מתחזקת גם ההכרה באחדות ה', עד שיהודי מרגיש שאין עוד שום מציאות מלבד הקב"ה, וגם כשהוא לומד תורה ומוצא בה כמה וכמה פירושים, הוא חש שבעצם היא תורה אחת, שניתנה מאלוקים אחד.