החסידות, שמדגישה כל-כך את חשיבות הידיעה וההכרה בגדולת ה' ואת הצורך לעבוד את ה' מתוך אהבה ויראה, מדגישה לא פחות את חשיבותה של קבלת העול. יתרה מזו: קבלת עול היא היסוד והבסיס לכל העבודה, ואם יסוד זה אינו יציב די הצורך, הידיעה וההשכלה אינן משיגות את יעדן, ולא זו בלבד אלא עלול לקרות שדווקא השכל יגרור את האדם למחוזות שליליים.

וכך כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת מאיגרותיו (כרך ב עמ' שלו): "בעל השגה גדולה ורחבה, הנשען על שכלו, עלול יותר אל הטעות ממי שעושה כל מעשיו בקבלת-עול, ואינו הולך אחר הטעם כלל. וזה היה חטאו של שאול המלך, שהלך אחר הטעם, והשיב לו שמואל הנביא: 'הנה שמוע מזבח טוב' (שמואל-א טו,כב). ומהאי טעמא גדולה מעלת אנשים פשוטים, מקיימי מצוות השם יתברך בקבלת עול מלכות שמים באמונה טהורה, מאלו החכמים שהולכים אחר הטעם, שעל בינתם יישענו, ועל הרוב טועים בהשגתם, וחוטאים לכוונה האמיתית".

בלי טעם

קבלת עול היא המשמעות הפשוטה של מאמר חז"ל "מצוות צריכות כוונה". אין פירוש המאמר שחובה לכוון בשעת קיום המצווה את הייחודים וה'המשכות' שנוצרים למעלה על-ידי המצווה (כידוע בכוונת המצוות על-פי הקבלה והחסידות). דבר זה אינו חובה כלל על-פי דין. הכוונה הנחוצה היא - קבלת עול. היהודי מקיים את המצווה מפני שזו מצוות ה', ואינו צריך לחפש טעם, כי צריך לעשות בקבלת עול, גם אם אין טעם למצווה (אור התורה, במדבר עמ' תתקצז).

רבנו הזקן מסביר (לקוטי תורה שלח מ,א), שיש מעלה מיוחדת בקיום מצווה מתוך קבלת עול: "מי שמקיים מצווה כדי לפעול ייחוד בעולמות העליונים - אין עשייתו נחשבת עבודה, שהרי יש לו טעם בעשייה זו. אלא אין לבקש טעם כלל למצווה, ויש לקיימה מתוך קבלת עול, אפילו אם לא היה נעשה ייחוד, כגון אילו נצטווינו לחטוב עצים. כי הקב"ה מצד עצמו מרומם לבדו, ועיקר חיבורו לנבראים הוא מצד היותו מלך, ולכן אי-אפשר להמשיכו אלא על-ידי קבלת עול, ועל-ידו נעשה גם הייחוד. זהו שאמרו מצוות צריכות כוונה, היינו קבלת עול, שמצוות מלך היא".

עם זה, קיום מצווה מתוך קבלת עול אין פירושו עשייה כפויה ומדוכדכת. רבנו הזקן אומר, שגם בעבודה מתוך קבלת עול צריכה להיות מורגשת שמחת הנפש, והשמחה היא על שזכה להיות עובד ה' (ספר המאמרים תש"ט עמ' 206).

שינוי המהות

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' ענה פעם אחת לאחד מחסידיו, שהיה בקי בש"ס ומשכיל גדול בתורת החסידות: "קבלת עול משנה את המהות. על-ידי קבלת עול של עבד פשוט, כזה שגם בשנתו ניכר עליו עולו - יכול גם למדן וגאון להגיע למעלתו וחשיבותו של יהודי-של-מסירות-נפש פשוט ותמים" (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ד, עמ' קמח).

כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר: "עיקר ותכלית העבודה הוא ההנחה העצמית בקבלת-עול; לשעבד את הכוחות והחושים לעבודה אלוקית" (ליקוטי-דיבורים חלק א, עמ' 286). מוסיף על כך כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "השכלה היא בכוח עצמו, וכוח עצמו הוא רק מה שאפשר להיות בכוח עצמו. קבלת עול היא הכוח של הדבר שאליו הוא שואף" (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך א, עמ' רעח).

בהתוועדות חסידית, אמר אדמו"ר הרש"ב: "בהיכלות העליונים אין נותנים להיכנס אלא למי שראוי לכך, ומי שאינו ראוי לכך - אף אם הוא בעל-נפש, גדול בתורה ומשכיל בהשגות אלוקות - אינו מורשה להיכנס. קבלת עול מלכות שמים והתמימות של יראת-שמים - הם המפתחות הפותחים את כל מנעולי הדלתות של ההיכלות שלמעלה" (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ ו עמ' ערב).