חייהם של לייבל ושושנה, עם אחד-עשר ילדיהם, התנהלו על מי-מנוחות. בית-המזיגה שלהם היה לשם דבר בסביבה, ולמומחיותו של לייבל לא היו מתחרים.
במרתף הבית הקים מפעל קטן לייצור יין-שרף. לייבל טרח רבות בהכנת המשקה המיוחד, בעוד אשתו מנהלת את בית-המזיגה.
ופתאום חלה לייבל וכעבור זמן קצר שבק חיים. לא היה קץ לשיברון ליבה של האלמנה, והיא גם לא ידעה מניין תביא לחם לפיות אחד-עשר ילדיה. במלאכת הכנת היי"ש לא היה לה שמץ של מושג. סודות הייצור ירדו עם בעלה המנוח אל הקבר.
לייבל נהג לפקוד מעת לעת את חצרו של הצדיק רבי אברהם-יעקב מסדיגורה. האישה זכרה היטב כי בכל פעם שבעלה שב מהרבי הייתה רוחו טובה עליו. בצר לה החליטה לנסוע אל האדמו"ר לבקש את ברכתו. בבכי ובדמעות סיפרה את סיפורה, והצדיק האזין לכל פרט בחמלה וברחמים. לבסוף העניק לה את ברכותיו ועודד אותה לשים את מבטחה בקב"ה.
חודשיים עברו והמצב החמיר. הנושים החלו לפקוד את הבית, וביניהם נציגי הפריץ, שלייבל נשאר חייב לו סכום לא-מבוטל.
האישה שבה אל בית הצדיק, והפעם לא הסתפקה בברכה. ברוב מצוקתה החלה להעלות לפניו רעיונות כיצד יוכל הקב"ה לעזור לה. היא הציעה, למשל, שאולי תזדמן ברחוב בדיוק בשעה שהפריץ יוצא לטייל, וכשיֵרד ממרכבתו ייפול ארנקו מכיסו, והיא תזכה בכסף שבארנק...
"הלוא לפריץ לא חסר דבר, ואילו אני אוכל להחזיר את חובותיי לפריץ. כך גם יקבל את כספו וגם לי יישאר מעט למחיה...", סיימה לשזור את חוט דמיונותיה.
בכאב וברחמים הביט הצדיק באישה המרה, והשיב לה בנחת: "איננו צריכים לתת עצות לקב"ה. הוא יֵדע בעצמו כיצד לעשות זאת".
בוקר אחד, בשעה שהאישה הייתה מחוץ לבית, נשמעו דפיקות בדלת. הבן הגדול, בן החמש-עשרה, ניגש לפתוח, והופתע לראות מולו את הפריץ בכבודו ובעצמו.
"היכן אבא?", שאל הפריץ. הנער סיפר כי זה זמן אביו איננו בין החיים.
"מה אתה אומר!", קרא הפריץ, מופתע, "אני ממש מצטער. לא שמעתי על כך". אך מיד ניגש לעניין שלשמו בא: "הייתי קונה יי"ש אך ורק אצל אביך. בעוד כשבועיים אני מחתן את בתי ואני זקוק לכמויות גדולות של משקה מעולה, כפי שידע אביך להכין".
מאז פטירתו של לייבל עמד מרתף הבית שמם. החביות נותרו ריקות. רק כמה חביות מולאו במים, כדי לנקותן משיירי היי"ש.
הנער ענה כי החביות ריקות וכי היי"ש תם. אולם הפריץ היה משוכנע כי הנער מתנהג כסוחר ממולח, המנסה לקבל מחיר גבוה יותר על סחורתו, ואמר לו: "אשלם לך כפליים ושלושה תמורת המשקה, רק תיאות להכין לי את ההזמנה הגדולה".
הנער התאבן מרוב פחד. הוא לא הבין מה הפריץ רוצה ממנו. סבלנותו של הפריץ פקעה והוא הרעים בקולו: "מדוע אתה שותק, נער? קח אותי עכשיו אל המרתף! רצוני לראות מה נשאר שם".
בקושי גרר הנער את רגליו במדרגות. הם עדיין לא הספיקו להגיע אל החביות והפריץ כבר נהם בהנאה: "אהה, ריח של יי"ש חריף וטוב עולה באפי"... הוא ניגש לבדוק חבית אחר חבית, וכאשר הגיע אל החבית המלאה מים שאל את הנער: "מה זה?". הנער השיב: "מים".
הפריץ לגם מעט מתכולת החבית וקרא בצהלה: "טעמו של היי"ש הזה משובח אף יותר מהיי"ש של אביך. ביקשת לרמות אותי, אך אני מוותר לך, בתנאי שתכין עד יום החתונה שלוש חביות של יי"ש בטעם המשובח הזה בדיוק". באומרו זאת הוציא חבילת שטרות נאה מארנקו ותחב אותה בידיו הרועדות של הנער.
הפריץ עזב את הבית, והנער רץ לספר לאימו את אשר התרחש. זו תפסה מיד את העגלה הראשונה היוצאת לסדיגורה. "רבי!", קראה בהתרגשות בבואה, "מניין נשיג עכשיו שלוש חביות של יין-שרף משובח?!".
חייך הרבי את חיוכו האבהי ואמר: "וכי חסרים מים בנהר?! מלאו את החביות במי הנהר"...
האישה שבה לביתה תוהה על דברי הצדיק, אך עשתה כדבריו. עד מהרה סיפקו לבית הפריץ את הכמות הדרושה, וגם זכו לתוספת תשלום ביד רחבה. ובהגיע חתונת בת הפריץ יצאו כל המוזמנים מגדרם בשבח היי"ש הנפלא והנדיר, עד שהפריץ גילה את זהותו של ה'מומחה' לייצור היי"ש: נער צעיר, בנו של לייבל המוזג...
למחרת הופיעו שליחי האצילים בחצר ביתה של האלמנה. הללו ביקשו לקנות מאותו משקה מיוחד. האישה ובניה מיהרו למלא את החביות במי הנהר ומכרו את המשקה, והלקוחות חזרו וביקשו עוד. בתוך זמן קצר הייתה האלמנה יכולה להחזיר את חובותיה לפריץ ולשאר הנושים, וגם כסף רב נותר בידה לכלכלת ביתה.
עתה שבה האישה אל הרבי כדי להודות לו על ברכתו. הרבי חייך את חיוכו הטוב ואמר: "הלוא אמרתי לך שהקב"ה אינו נזקק לעצות שלנו"...
האישה הכפרייה השיבה בתמימות: "יאמין לי הרבי, חשבתי על כל הדרכים האפשריות, אולם על רעיון כזה, שמים יתהפכו ליין-שרף – על זה לא חשבתי"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
