העיר לאס-וגאס, שבמדינת נוודה בארה"ב, צהלה ושמחה. בשעה טובה נחנך בחודש אייר תשס"ו הבניין החדש והמפואר של בית-חב"ד. לרגל האירוע זימן השליח, הרב ישראל שאנוביץ, את ידידו ר' מרדכי זיגלבוים, חסיד חב"ד, תושב קראון-הייטס, שניחן בקול נעים, להשתתף באירוע ולעבור לפני התיבה בשבת.
השבת עברה בנעימים ובהתרוממות-רוח, בהשתתפות חברי הקהילה. בסיומה של השבת, כשישב הקהל לסעודה שלישית, פנה השליח אל האורח וביקש ממנו לשיר עם הנוכחים עוד ניגון חסידי.
זיגלבוים ניאות, ופצח בניגון דבקות המכונה 'ניגון פולטבה'. האווירה התחממה, אט-אט החלו עוד קולות להצטרף לשירה. הכול עצמו את עיניהם, ריכזו את מחשבתם והאזינו בערגה לניגון המעורר. עם סיום הניגון שרתה אווירה מיוחדת, וזיגלבוים החליט לשיר עוד ניגון, הקרוי 'ניגון התוועדות'.
כשהחל לשיר את הניגון הבחין כי אחד מחברי הקהילה מביט בו בעיניים פעורות, ונראה שרגשות עזים מציפים אותו. היה אפשר להבחין בנקל בסערת-הנפש המתחוללת בקרבו. מיד בתום הניגון פנה אל זיגלבוים ואמר: "האמן לי, כבר חודש ימים אני מנסה להיזכר בניגון הזה".
הנוכחים הביטו בו בתהייה, והאיש מיהר להסביר: "ודאי אתם זוכרים שבחג-הפסח האחרון לא שהיתי עמכם. נסעתי עם משפחתי לעשות את החג בקליפורניה. שם פגשתי את שליח הרבי, הרב שלמה קונין. במהלך החג שמענו ממנו סיפורים מרתקים, ואחד מהם שבה את לבי במיוחד. וכך סיפר הרב קונין:
"זה היה לפני כשלושים וחמש שנה. אז נולד דור המרדנות האמריקני. סטודנטים רבים חיפשו מענה לתהיותיהם וניסו דרכים מגוּונות, לעיתים לא-מקובלות, לספק את צימאון נפשם. הייתי אז שליח צעיר, ומפעם לפעם יצאתי לסבבי הרצאות באוניברסיטאות. בכל אוניברסיטה שהיתי כמה ימים, ומסרתי סדרת הרצאות.
"כמעט בכל מקום הייתי נתקל בסטודנט אחד שניסה להתריס כנגדי ולהציק בשאלות. לא קל להמשיך בהרצאה כאשר מישהו יורה לעברך שוב ושוב שאלות וקושיות, אבל זה היה אתגר שהייתי ערוך לקראתו.
"באוניברסיטת ברנדין נצמד אליי סטודנט שהגדיר את עצמו 'אתאיסט', והחזיק בדעות מוזרות וחריגות גם במושגי הימים ההם. סבלתי רבות מהשאלות המתריסות שלו, והוא אף הצליח לגרור עמו רבים מחבריו. פשוט לא יכולתי להמשיך בהרצאה. ואז צץ במוחי רעיון.
"פתאום התחלתי לשיר אחד מניגוני חב"ד האהובים עליי. הם השתתקו באחת והאזינו מרותקים לניגון. כשסיימתי לשיר את הניגון פעם אחת, התחלתי לשיר אותו שוב ושוב, כדי שהניגון ייקלט בליבם.
"כשסיימתי את הניגון הפניתי את מבטי לעבר הצעיר המתריס, וממש לא האמנתי למראה עיניי: הסטודנט ישב בעיניים דומעות ונראה שבור ורצוץ. בהמשך ההרצאה ישב בשקט מוחלט, שקוע במחשבותיו.
"לאחר ההרצאה ניסיתי לדובב אותו, ולבסוף הסכים לספר לי את פשר הדבר. 'ראביי, הרסת אותי לגמרי' – פתח ואמר, ואז סיפר לי:
"הוא נולד בחווה מבודדת במדינת איווה. מהוריו לא קיבל שום רקע יהודי. הוא רק ידע שהוא יהודי, אך זו הייתה עובדה נטולת משמעות בעבורו.
"בבית התגורר גם סבו הזקן, אבי אימו. את רוב שנותיו עשה ברוסיה, ולעת זקנתו היגר לארה"ב. הוא היה יהודי מאמין ושומר מצוות. הצעיר זכר כי סבו לא אכל מתבשילי הבית, וניזון מפירות וירקות. מפעם לפעם בישל לעצמו ביצים או תפוח-אדמה בסיר קטן שיוחד בעבורו.
"בוקר אחד הושיב אותו הסבא על ברכיו, ואמר: 'נכדי היקר, אני רוצה ללמד אותך ניגון חסידי עתיק, ואני מקווה שתזכור אותו היטב'. הסבא עצם את עיניו והחל לשיר את הניגון בדבקות, וחזר עליו שוב ושוב. הניגון ריגש את הילד, ואז נשמעה צפירת רכב ההסעה שבא לקחתו לבית-הספר. הוא נפרד מסבו ויצא ללימודים.
"בשובו הביתה בצהריים סבו כבר לא היה בין החיים. הוא נפטר מהתקף-לב. הילד ניסה להיזכר בניגון ששמע ממנו באותו בוקר, אך הניגון נשכח ממנו. מאז ניסה פעמים רבות להיזכר בניגון. לעיתים הרגיש שהוא על קצה לשונו ממש, ובכל-זאת לא הצליח להיזכר.
"עיניו התמלאו דמעות. 'ברגע שהתחלת לשיר את הניגון ידעתי כי זה הניגון שלימד אותי סבי!', קרא בהתרגשות.
"מאותו יום השתנה הצעיר הזה לבלי-הכר", סיים הרב קונין את סיפורו. "הוא האזין להרצאות בקשב רב, והשאלות ששאל היו שאלות ראויות ומַפְרות". כשסיים הרב קונין את הסיפור פצח שוב בניגון הישן.
את הסיפור הזה סיפר חבר הקהילה בלאס-וגאס לנוכחים וסיים: "גם אני ניסיתי פעמים רבות להיזכר בניגונו של הרב קונין, אך ללא הצלחה. עכשיו האורח שלנו שר את אותו ניגון ששר לפנינו הרב קונין. זה הניגון ששר הסבא הזקן מרוסיה באוזני נכדו הצעיר, מתוך אמונה כי יום יבוא והניגון הזה יתנגן באוזניו, יהדהד במוחו, ויעורר את נשמתו להתקרב אל אביו שבשמים". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
