אנחנו משדרים שדרים כפולים. מצד אחד נלחמים ומצד שני נסוגים. איך אפשר להכניע טרור אם אנו במו-ידינו מוכיחים למרצחים שהטרור משתלם ומניב הישגים?

אין חולק שהיה צודק לחלוטין לפגוע בראשו של רב-המרצחים העזתי, מי שנתן את ההשראה והעידוד ה'רוחני' למתאבדים רוצחי אנשים, נשים וטף. אין ויכוח שדינו של ארכי-טרוריסט זה אחד הוא, כפי שאמר שמואל לאגג מלך עמלק: "כאשר שיכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך". הדיון שהתפתח אצלנו, ושבו נחצו הקווים המסורתיים בין 'שמאל' ל'ימין', אינו על הצדק שבמעשה החיסול אלא על מידת התבונה שבו. כלומר, עד כמה היה חכם לנקוט צעד זה, שבדרך-הטבע אמור לגרור מעשי-נקמה קשים.

במערכת הביטחון טוענים, שאף-כי בטווח הקצר צפויה בהחלט עלייה בניסיונות הפיגוע (היו-לא-תהיה), הרי לטווח ארוך זו הייתה פעולה מוצדקת ויעילה, שפוגעת פגיעה קשה בארגוני הטרור. מנגד טוענים המבקרים כי חיסול מסוג זה עלול להצמיח הנהגה רצחנית וקיצונית עוד יותר. קשה להכריע בוויכוח הזה. ראשית, אין בידנו המידע המודיעיני הדרוש. שנית, בסופו של דבר אלה הערכות לכאן או לכאן ולא מדע מדוייק.

מטרה לא-ברורה

הבעיה המטרידה יותר קשורה לעובדה שהחיסול הזה הוא צעד נקודתי נכון בתוך הקשר לגמרי לא-ברור. במלחמה אמורה להיות מטרה ברורה – להכניע את האוייב. כאשר הולמים באוייב, השאיפה היא לשבור את כוחו, להכאיב לו עד אבדן כוחות, להכות בו עד שיתייאש. המהלומות הנקודתיות נועדו לשרת את היעד ולהביא את האוייב להרמת ידיים.

מבחינה זו, העובדה שחיסולו של מנהיג החמאס חולל סערת-נפש עזה כל-כך במחנה האוייב היא עדות ליעילותה של הפעולה. אם הם זועקים כל-כך מכאב, סימן שפגענו במקום כואב, ולא במחרטה זניחה או בבניין נטוש. עכשיו צריך להגביר את הלחץ, להכאיב בנקודות רגישות נוספות, עד שייכנעו ויניפו דגל לבן. לזה קוראים ניצחון, למי ששכח.

אבל אנחנו משדרים שדרים כפולים. רגע אחד מכים באוייב ורגע שני מפייסים אותו. מצד אחד נלחמים ומצד שני נסוגים. אם אך מתחילה להסתמן תחושה של ניצחון על הטרור, ומתחילה לחלחל בלב האוייב ההכרה כי הובס במערכה, הוא מקבל פתאום במתנה מן השמים הישג שלא חלם עליו בחלומותיו הוורודים ביותר – עקירת יישובים ונסיגה ישראלית.

איך אפשר להכניע טרור אם אנו במו-ידינו מוכיחים למרצחים שהטרור משתלם ומניב הישגים? במקום שכל פרץ של טרור מצידם יסתיים בתבוסתם המוחלטת ובהרחקתם משאיפותיהם הלאומיות, אנו עושים בדיוק את ההפך, ומנחילים להם הישגים. כך היה אחרי גל האלימות הראשון, שכאשר הוכרע כמעט לחלוטין הענקנו למחבלים פרס משמים – הסכם אוסלו. וכך מסתמן גם עכשיו, בדמות תכנית ה'הינתקות'.

על-כן נואלת היא הטענה ש"לא הצלחנו לנצח את הטרור". בהחלט הצלחנו, כאשר נלחמנו, אבל ברגע שמנחילים הישגים מדיניים לטרור, וכאשר כל גל אלימות נוסף מסתיים בהישג נוסף של המחבלים ובנסיגה נוספת שלנו – אין כל ערך למלחמה בטרור.

עד הניצחון

 את האמת הפשוטה הזאת זעק שנים רבות הרבי מליובאוויטש. לכן התנגד בתקיפות רבה כל-כך לכל ניסיון של ניהול משא-ומתן עם המחבלים. הוא טען שעצם השיחות וניהול המשא-ומתן הוא עידוד לטרור, ובזה עצמו מסכנים את חייהם של יהודים. במחבלים ובמרצחים צריך להילחם מלחמת-חורמה ולא 'לדבר' איתם ולהקנות להם תחושת הישג והצלחה.

עובדה היא שאחרי שפל בפעולות הטרור הננו עדים לעלייה בניסיונות הפיגוע, ואף לניסיון לבצע מגה-פיגוע (שנמנע בנס) בנמל אשדוד. זה קורה דווקא אחרי ההצהרות על הנסיגה ופינוי היישובים. אולי סוף-סוף יבינו שהגיע הזמן להפסיק 'להינתק' ולהתחיל להילחם עד הניצחון.