מה למדים מדיניו המיוחדים של מעיין, שלכן נאמר לבעש"ט – "יפוצו מעינותיך חוצה"? * במעיין אין המים מציאות לעצמם אלא חלק ממנו – להורות שעל-ידי בחינת הביטול, ניתן למלא את השליחות גם ב"חוצה" ללא חשש * בזה היה חידושו של אדמו"ר הזקן – בדוגמת המעיין שנובע גם מחוצה לו – שאת ענייניו הנעלים ביותר הכניס בהבנה והשגה בתורת חב"ד * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. על-פי הלשון במכתבו של הבעל שם טוב – נקבע הלשון הרגיל (בכמה מקומות בשיחות ואפילו במאמרים) בנוגע לתורת החסידות – לשון הכתוב1 "יפוצו מעינותיך חוצה".
וכיון שלשון זה הוא מענה משיח מלכא לבעל שם טוב, הרי זה בודאי בדיוק, היינו, שחלק זה שבתורה בפרט נקרא בשם "מעיין", כדלקמן2.
ב. מהעניינים העיקריים ב"מעיין" – שכל זמן שהמים נמצאים בתוך המעיין (מחוברים עמו), נקראים הם "מים חיים"3, ולא עוד אלא שיש לומר שאינם מציאות בפני עצמם, אלא הם מציאות המעיין עצמו.
ועל-פי זה יובן הטעם שמעיין מטהר בכל שהוא (אף שבשאר אופני טהרה צריך להיות שיעור דווקא)3 – כי, מי המעיין (בהיותם בתוך המעיין) אינם מציאות בפני עצמם, שנוכל לחלק בינם (בין מי המעיין שבהם טובל האדם או מטביל הכלים) ובין מי המעיין הנמצאים במקור המעיין, אלא כל נקודה, כל טיפה, היא מציאות אחת עם כל הנקודות וכל הטפות, הנקראת בשם "מעיין".
ג. [...] יש לבאר גם קא-סלקא-דעתך בנוגע למעיין:
מי מעיין שנפסקו ממקום חיבורן, ושוב אינם זוחלין, אלא נקווים ועומדים – פשיטא לכל הדעות שמטהרים באשבורן. אבל כאשר המים נמצאים בתוך המעיין – יש קא-סלקא-דעתך בתוספות4 שמטהרים דווקא בזוחלין ולא באשבורן.
ולכאורה אין זה מובן כלל: אם כאשר נפסקו המים ממקום חיבורם מטהרים באשבורן – איך יתכן שבהיותם במקום חיבורן, שאז היתוסף בהם עניין נעלה, יפסלו מלטהר באשבורן, ולא יטהרו אלא בזוחלין?!
וההסברה בזה – שבהיות המעיין כמו שהוא, הרי כל העניינים שבו הם חלק ממציאות בפני עצמו שנקראת "מעיין", ולכן חל עליהם כל הגדרים של מעיין, שאחד מהם הוא שמטהר בזוחלין; מה שאין כן לאחרי שנתלשו ממקום חיבורם, יש להם דין של מים חיים שנתלשו, ואז חלים עליהם גדרים אחרים שאינם במעיין.
ד. [...] ויש לומר, שזהו גם החילוק בתורה – "אין מים אלא תורה"5 – בין נגלה דתורה לפנימיות התורה:
בנגלה דתורה – עיקר הכוונה היא (כמו שכתוב בזהר6) "לאפשא לה", להוסיף ולהרבות בתורה, היינו, שעל-ידי הלימוד באופן של שקלא-וטריא, מיוסד על כללי התורה, הרי הוא מחדש בתורה7, כפי יכולת השגתו ושורש נשמתו8.
מה שאין כן בפנימיות התורה – העיקר הוא חזרת ושמירת דברי הרב (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בזה9), ולא לחדש חידושים, אלא שבדברי הרב גופא צריכה להיות שקלא-וטריא כדי להבינם על בוריים ולעומקם10.
ונמצא, שפנימיות התורה היא בדוגמת המעיין, שכאשר המים נמצאים בתוך המעיין אינם מציאות בפני עצמם, כי אם המעיין עצמו, ומטהר בכל שהוא, היינו, שאינו צריך להוסיף ולחדש דבר, כי אם, לקחת את ה"כל שהוא" לעמקו ולאמיתתו, על-ידי היגיעה בו;
ונגלה דתורה היא בדוגמת מעיין שהפסיקוהו ממקום חיבורו – שהרי נגלה דתורה נתלבשה בענייני עולם הזה, ועד לטענות של שקר, כמו "שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי"11,
– ועד שמצינו בגמרא12 שהלימוד יכול להיות בב' אופנים: "זכה, נעשית לו סם חיים", אבל אם "לא זכה", רחמנא ליצלן, "נעשית לו כו'" באופן הפכי. ואף ש"דברי תורה אינן מקבלין טומאה"13 – הרי זה רק בנוגע ל"דברי תורה" כשלעצמם, מה שאין כן בנוגע לאדם הלומד, שאצלו נעשה באופן הפכי, וכדיוק לשון הגמרא "נעשית לו כו'"14,
ובנגלה דתורה צריך להיות שיעור דווקא (לא רק כל שהוא) – שנוגע ההוספה והריבוי בכמות, עד כמה שאפשר לנשמתו להשיג, אלא שהלימוד צריך להיות מיוסד על כללי התורה, ובהקדמת יראת שמים, כדאיתא בגמרא15 "כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עאל", "חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד" (שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדים לו יראת שמים16), ואז "חכמתו מתקיימת"17, והולך הוא ב"דרכי ה'" שעליהם נאמר18 "צדיקים ילכו בם".
ה. וזהו הדיוק במאמר "יפוצו מעינותיך חוצה":
כיון שפנימיות התורה היא בדוגמת מעיין שהמים שבו אינם מציאות בפני עצמם, ודוגמתו באדם הלומד שעומד בביטול – אין לו לחשוש מהיציאה בחוץ, שבודאי לא תזיק לו, כיון שבכל מקום בואו ממלא את שליחותו – להביא את דבר הוי', תורת ה', במקום וזמן זה, ולהאירו ב"תורה אור"19, ועד לה"מאור שבתורה", שמחזיר למוטב20 גם את מי שנמצא ב"חוצה", מחוץ למחנה ישראל, רחמנא ליצלן.
וזוהי ההכנה לביאת המשיח – כי, בימות המשיח כתיב21 "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד", גם בנוגע לכל העמים, ולכן ההקדמה לזה היא התפשטות לימוד פנימיות התורה בין כל בני-ישראל (על-פי פעולת הקירוב, "כמים הפנים לפנים גו'" (כנ"ל..)), עד שאחד מהם לא נותר, שלא יישאר אפילו יהודי אחד שאינו לומד תורת החסידות, ועל-ידי זה פועלים ביאת המשיח, שישלים את העבודה ויפעל שאפילו כל העמים יכריזו "ה' אחד ושמו אחד"22.
* * *
ו. עניין נוסף בדיני מעיין – שזהו התואר הניתן לפנימיות התורה, תורת החסידות, עוד מזמנו של הבעל שם טוב – שלא זו בלבד שהמים צריכים להיות מחוברים למעיין, אלא עוד זאת, שלקא-סלקא-דעתך של התוספות4 צריכים המים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה23, מה שאין כן אם נפסק המעיין אפילו מחוץ למקום הטבילה, אין לו דין מעיין גם במקום הטבילה.
ובהקדמה – שמצינו על דרך זה בנוגע לאדם הטובל במקוה (או במעיין), שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו (בצאתו) מן המקוה24. ונוסף לזה צריך להיות כן גם בנוגע למעיין עצמו – שמימיו צריכים להיות זוחלין ויוצאין גם מחוץ למקום הטבילה.
ז. והעניין בזה בעבודת האדם – בנוגע ל"מי הדעת הטהור", "דעה את ה'" (כלשון הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות, ובסיום חיבורו), ובפרט בנוגע לפנימיות התורה הנקראת בשם מעיין:
כדי לבחון את האדם עצמו אם אכן טבל ונטהר – צריך לבחון את מעמדו ומצבו בצאתו מהמקוה או המעיין, היינו, לא רק בשעה שעוסק בתורה, שאז טובל הוא במי הדעת, אלא גם בצאתו לעולם לעבוד עבודתו ("ויעקב הלך לדרכו"25) במילוי שליחותו של הקב"ה, וכאשר רואים שגם אז חדור הוא בפנימיות התורה ורזין דאורייתא, הרי זה סימן שאכן טבל ונטהר.
ועוד תנאי בזה – שלא יהיה כלי המעכב התפשטות המים חיים, אלא ממנו והלאה ילכו ויתפשטו המים חיים המחוברים במקורם – גם במקום החוצה [...].
* * *
ח. [...] על-פי האמור לעיל שחיבור המעיין למקורו צריך להיות לא רק לפני מקום הטבילה, אלא גם לאחר מקום הטבילה – יש לבאר מעלה מיוחדת שמצינו אצל אדמו"ר הזקן לגבי קודמיו:
ובהקדם שכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) סיפר26 פתגם הצמח-צדק ("פוסק" לא רק בתורת החסידות, אלא גם על-ידי שו"ת בנגלה דתורה) אודות אדמו"ר הזקן: שאילו היה בזמן האמוראים היה אמורא, אילו היה בזמן התנאים היה תנא, (וסיים:) ועוד יותר מזה, ופירש כ"ק אדמו"ר נשמתו-עדן שהכוונה היא לדורות הנביאים27!
והנה, ישנם השואלים: הייתכן לומר תואר כזה בדורותינו אלו?
ובכן, מצינו שכעין זה אמרו על רבי יהודה החסיד. אלא שעניין זה הובא ב"ספר מעשיות"28, שלא ידוע עד כמה היה מחברו בר-סמכא. אך יתירה מזה מצינו בדברי רז"ל במדרש רבה29 – ש"אין דור שאין בו כאברהם כו' כמשה".
מהו אפוא החידוש בתואר שבפתגם הצמח-צדק הנ"ל?!
ויש לומר, שהחילוק הוא – אם מעלה זו היא רק במקום שהוא נמצא, או שזהו עניין היוצא וזוחל גם מחוץ הימנו, כתכונת המעיין, ובזה הוא החידוש של אדמו"ר הזקן, כדלקמן.
ט. וביאור העניין:
בנוגע לבחינת האבות ומשה שישנם בכל דור – הרי זה באופן שאותם אנשים עצמם נמצאים במדריגתם היותר נעלית (כאברהם כו' כמשה), אבל לגבי הדור הרי זה עניין בלתי ידוע.
כלומר: ישנה אמנם הפעולה שלהם, שבזכותם העולם קיים וכו', אבל אין כאן הבנה והשגה, לא במדריגתם ולא בענייניהם.
ובסגנון דלעיל – שהם עצמם נמצאים במעמד ומצב של חיבור עם המקור, שלכן הרי הם "כאברהם כו' כמשה", אבל אין זה באופן של יציאה וזחילה חוץ מהם, אלא באופן שמהם ולהלן נפסק העניין. ועל דרך מאמר רז"ל30 "מיום שחרב ביהמ"ק בטל כו' משמת כו' בטל כו'".
זאת ועוד: גם אותם צדיקים שנשארו מהם כמה הוראות פסקי דינים ומנהגים, וכמו בר' יהודה החסיד, שכמה וכמה מהוראותיו נתקבלו בתפוצות ישראל – הרי זה רק בנוגע לעשייה בפועל, אבל טעמי ההוראות, ובחינת הנבואה שלו, נשארו בהעלם.
והיינו, שמקיימים אמנם הוראות אלו כיון שיודעים שמקורם בדברי ר' יהודה החסיד, אבל, קיומם הוא באופן של "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"31, ללא הבנה והשגה במוח שבראש – והרי הבנה והשגה הוא עיקר עניין התורה, כפסק-דין32 בנוגע ללימוד תורה שבעל פה שאם אינו מבין מה שלומד אינו יוצא ידי-חובת לימוד התורה, ואינו יכול לברך ברכת התורה. – בנוגע למעשה המצוות, חייב לברך ברכת המצוה גם אם אינו יודע פרטי דיני המצוה וכוונת המצוה, אבל בנוגע ללימוד תורה שבעל-פה, בהכרח שהלימוד יהיה בהבנה והשגה (לכל הפחות מקצת דמקצת), ורק אז יכול לברך ברכת התורה: "נותן התורה" – לשון הווה33, "מה להלן כו' אף כאן כו'"34, כנתינתה מסיני!
י. וזהו החידוש של אדמו"ר הזקן בהוראותיו ותורת החסידות שלו, ובפרט לאחר המאסר והחופש דפטרבורג – שהלביש את כל הבחינות שלו (גם הנעלות ביותר) בתורת חסידות חב"ד ובהשגה, ועל-ידי לימוד תורת החסידות "לוקחים" כל בחינות אלו35.
והעניין בזה – שלימוד התורה בכלל צריך להיות אמנם בדרך הקדמת נעשה לנשמע, היינו, שהלימוד הוא בגלל שזוהי תורתו של הקב"ה, אבל לאחרי הקדמה זו, עוזרו הקב"ה ומצליחו שיהיה גם ה"נשמע" – מלשון "כי שומע עבדך"36 – שהוא עניין ההבנה וההשגה, אלא שבשביל זה צריך להיות עניין של יגיעה, "יגעת ומצאת"37, שמבין גם בשכלו.
ובנוגע לפנימיות התורה, ואפילו בתורת החסידות עצמה – היכן היתה הזכות וההצלחה ללמוד בהבנה והשגה ואריכות ההסבר – הרי זה התחיל אצל אדמו"ר הזקן, שתבע ודרש שתהיה הבנה והשגה גם בעניינים היותר נעלים שבתורת החסידות, אלא שציוה שצריכים לקשר את הלימוד עם מעשה בפועל, שזהו עניין ה"בכן", ובכל אופן, יש צורך גם בהבנה והשגה.
וזהו יתרון המעלה שבמעיין, שה"מים חיים" זוחלים ויוצאים גם מחוץ הימנו – שגם ב"חוצה" יוכלו ללמוד ולהבין את העניינים של פנימיות התורה (מן הקל אל הכבד), בהבנה והשגה של שכל נפש האלוקית, שיסביר גם לשכל האנושי של האדם הלומד, שעל-ידי זה מתקשר ומתחבר האדם – שהיה עד עתה ב"חוצה" – עם מקור ה"דברי אלקים חיים", שהוא הקב"ה, כמו שכתוב38 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים גו'",
ועל-ידי זה נמשכת החיות (לא רק בלימוד החסידות, אלא) גם בלימוד הנגלה, ועד שנמשכת החיות גם במחשבה דיבור ומעשה של כל היום כולו – שרואים שמתהלך איש חי, כיון שהוא מקושר עם מקור החיות, הקב"ה, שהכניס את עצמותו בעולם על-ידי תורתנו תורת חיים, שילמדוה בעולם הזה הגשמי, ויאירו אותו עם האור והמאור שבתורה.
(קטעים מהתוועדות י"ט כסלו ה'תשט"ו, תורת-מנחם כרך יג עמ' 132-140)
__________________________
1) משלי ה, טז.
2) כל הבא לקמן – נדפס בקיצור בלקו"ש ח"ד ע' 20-1119 הערות 36-34.
3) מקוואות רפ"ה. רמב"ם הל' מקוואות פ"ט ה"ח.
4) ד"ה שמא – בכורות נה, ב. וראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר חי"ב ע' שמ.
5) ב"ק יז, א. וש"נ.
6) ח"א יב, ב. הובא בתו"א מקץ לט, ד.
7) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.
8) ראה שם פ"א ה"ד. תניא פ"ד.
9) ראה סה"מ תש"ח ע' 296. סה"ש תש"ח ע' 263.
10) ראה ספר "שערי לימוד החסידות" (קה"ת, תשנ"ד) פ"ד ס"ג, ובהנעתק ונסמן שם.
11) ריש מס' ב"מ.
12) יומא עב, ב.
13) ברכות כב, א. וש"נ.
14) ראה גם תורת מנחם –התוועדויות חי"א ריש ע' 92.
15) שבת לא, סע"א ואילך.
16) פרש"י יומא שם.
17) אבות פ"ג מ"ט.
18) הושע בסופו.
19) משלי ו, כג.
20) ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב. סה"מ תרפ"ט ע' 176. וש"נ.
21) צפני' ג, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
22) זכרי' יד, ט ובפרש"י.
23) וכדוגמת זוחלין שבמקוה (דפסולין), שהזחילה מה שניידי ממקום למקום תוך המקוה, לא חשיב זוחלין (שו"ת הצ"צ יו"ד סי' קמד אות ה' ואילך. רמ"א יו"ד סי' רא סעי' נו"ן).
24) כס"מ בהל' אבות הטומאות ספ"ו.
25) לשון הכתוב – ויצא לב, ב.
26) סה"ש תורת שלום ע' 169 (והוא נוסחא אחרת מהמובא בלקו"ד ח"ד תרסב, רע"א (סה"ש תרפ"ז ע' 230)).
27) ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ס"ע 107 ואילך.
28) הועתק בספר חסידים הראשונים – וואיטצן, תרע"ז. וב"תולדות ר"י החסיד" שנדפסו בריש "ספר חסידים השלם".
29) ב"ר פנ"ו, ז.
30) משנה סוף סוטה.
31) לשון חז"ל – תנחומא חוקת ג. במדב"ר רפי"ט.
32) הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.
33) של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.
34) ברכות כב, א. וראה תו"א יתרו סז, ב. ובכ"מ.
35) ומ"ש בסיום הפתגם (בלקו"ד שם) שכיון שהדור לא הי' כדאי לכן הי' זה בהעלם – י"ל הכוונה שאין הענינים כמו שהם בהפשטה, כ"א שנתלבשו בתורת החסידות.
36) שמואל-א ג, יו"ד.
37) מגילה ו, רע"ב.
38) ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
