ובני-ישראל יוצאים ביד רמה (יד,ח)
ביד רמה – בריש גלי (אונקלוס)
מובא בספרים, שבמילה "בריש" רמוזים שמותיהם של רשב"י (רבי שמעון בר יוחאי), האריז"ל (רבי יצחק בן שלמה), והבעל-שם-טוב (רבי ישראל בעל שם).
וביאור הדבר: ידוע שהתגלות פנימיות התורה היא הכנה והקדמה לגאולה העתידה, וכמו שכתוב בזוהר (ח"ג קכד) שעל-ידי ספר הזוהר יצאו בני-ישראל מהגלות ברחמים. לכן שלושת הצדיקים האלה, שכל אחד ואחד מהם פעל רבות להפצת פנימיות התורה בעולם – שמותיהם רמוזים במילת "בריש", המדברת על היציאה מהגלות, ביד רמה.
במילה זו רמוזים גם שמו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק בן שלום, או רבי יוסף יצחק בן שטערנע שרה), שכן הוא גילה והפיץ את תורת החסידות בכל העולם, בשפות שונות ובאופן המובן אפילו לאנשים פשוטים.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 872)
והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)
משל לאדם שהוא בעל ייסורים, וכדי להיפטר מייסוריו משנה את מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום ייפטר מהייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שיֵלך, הייסורים יֵלכו עמו! אלא העצה להיפטר מייסורים היא להתפלל לה' יתברך, שיסיר ממנו את הייסורים.
זהו שאמר הכתוב: "והנה מצרים נוסע אחריהם... ויצעקו בני-ישראל אל ה'" – כאשר בני-ישראל ראו את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים עצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה' יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.
(כתר-שם-טוב עמ' 28)
מה תצעק אלי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)
באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב"ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב"ה יעשה את הנס למענו יתברך – לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.
על כך השיב להם הקב"ה: "מה תצעק אליי". כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני; אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס – "דבר אל בני-ישראל וייסעו"!
וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו נאמר (בראשית כב) "וישכם אברהם בבוקר" וכאן נאמר "לפנות בוקר".
(אור-תורה)
מימינם ומשמאלם (יד,כב)
יש שני סוגי ניסיונות – ניסיון העושר וניסיון העוני. ניסיון העושר הוא, שלמרות עושרו של האדם לא יגבה לבו אלא יזכור תמיד שהכול בא לו מאת ה'. ניסיון העוני הוא, שחרף עוניו ודוחקו יישאר נאמן לה' ולתורתו.
זהו שרמז הכתוב: "והמים להם חומה" – המים הגנו על ישראל, "מימינם" – גם מניסיון העשירות, וגם "משמאלם" – מניסיון העניות.
(ליקוטי-שיחות כרך ב, עמ' 525)
* * *
'ימין' רומז לעבודה בקו החסד (נתינת צדקה, הכנסת-אורחים וכו').
'שמאל' רומז לעבודה בקו הגבורה (כפיית עצמו לדבר מצווה וכו').
על האדם לעבוד את ה' בשני הקווים כאחד: קו החסד וקו הגבורה. אין הוא יכול להסתפק בעבודה בקו אחד בלבד, כי ייתכן שעבודתו זו נובעת מחמת נטייתו הטבעית לצד זה או לצד הנגדי. אך כשעבודתו בשני הקווים יחדיו, מוכח שעבודתו היא מצד ציווי הבורא ולא מחמת טבעו.
(ליקוטי-שיחות כרך ג, עמ' 969-970)
נורא תהילות עושה פלא (טו,יא)
משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, גדול ונישא, שבנה הרבה מדינות גדולות ונצורות וכבש ארצות רבות; הייתכן לשבחו על שכבש עיירה קטנה?! והלוא שבח זה – ביזיון הוא למלך, והאדם המשבחו בכך מתחייב בראשו!
זהו שאמר הכתוב: "נורא תהילות" – הרי זה נורא מאוד להלל את ה'. אנו יראים להללו שגדולתו מתבטאת בבריאת העולמות, שהרי הוא "עושה פלא" – ה'פלא' הגדול – רק 'נעשה' על-ידו.
"עושה פלא" – כי מה שנראה בעינינו כדבר פלא ומופלא ('פלא' רומז לבחינת החכמה המופלאה מגדר התלבשות בעולמות), הרי לגביו יתברך הוא רק בבחינת עשייה בלבד ('עשייה' – היא הדרגה הנחותה ביותר, המסמלת בין השאר את עולם העשייה הגשמי).
זאת ועוד:
גם השבח שכל העולמות אינם תופסים מקום כלל לגביו יתברך – גם הוא בבחינת "נורא תהילות". וכמשל האומר על אותו מלך אדיר וגדול שעיירה קטנה זו שכבש – בטלה אליו וסרה למשמעתו.
[ומה שאנו בכל-זאת מהללים ואומרים 'קדוש' וכו' – הרי זה רק לגבינו, שהעולם נראה 'יש' ומציאות ובעינינו זהו שבח גדול. אך חס-ושלום לא לגבי הקב"ה].
(אור-התורה שמות כרך ב עמ' תקנד)
היש ה' בקרבנו אם אין (יז,ז)
תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה' בקרבנו אם אין?! חייכם שהכלב בא ונושך אתכם (רש"י פסוק ח)
ויש להבין: כיצד בא ספק שכזה לבני-ישראל?
הזוהר (ח"ג קנח) מפרש כי הם היו מסופקים איזו בחינה ומדרגה של אלוקות שוכנת בתוכם – אם היא בחינת 'יש', או בחינת 'אין'.
פירוש הדברים: 'יש' – האלוקות כפי שהיא מלובשת בדרכי הטבע; 'אין' – האלוקות שלמעלה מהטבע (ולכן נקרא 'אין', כי אינו מושג לנו).
לפי זה קשה לאידך גיסא:
אם לא היה להם כל ספק במציאות ה' ביניהם, מדוע נענשו על כך?
אלא: מכיוון שבני-ישראל ראו בעליל את הניסים הרבים שנעשו להם (יציאת מצרים, קריעת ים-סוף, ירידת המן וכו'), היו צריכים בעצמם להבין ששוכן ביניהם האלוקות שלמעלה מהטבע ולא להסתפק כלל בדבר.
(אור התורה, כרך ה', עמ' תרצו)
ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (יז,יג)
כאשר עמלק בא להילחם נאמר "ויבוא עמלק" בלבד ולא נזכר "עמו", ומהו שמוסיף כאן "את עמלק ואת עמו"?
אלא: "ראשית גויים עמלק". עמלק – הגאווה והגסות שבאדם – הוא הראש והסיבה לכל יתר המידות הרעות הבאות מחמתן. שאר המידות הרעות הן בבחינת 'עמו' של 'עמלק'.
לכן תחילה נזכר רק עמלק בעצמו (הגאווה והגסות) שהוא היסוד לכל הרע. אך מאוחר יותר 'נולדו' מעמלק זה יתר המידות הרעות – "את עמלק ואת עמו".
(ספר המאמרים תש"ט, עמ' 66) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
