מדוע מדגיש המדרש את שייכותם של ה"משפטים" דווקא לתורה? * קל יותר לטעות בעניינים המובנים בשכל, שגם בלי התורה היו מובנים * את קדושת התורה מקבלים מ"משה" שבכל דור, ואז גם הלימוד הוא ביגיעה ונוגע לפנימיות הנפש * מדוע דווקא במחצית השקל תמה משה כיצד יוכל להיות כופר נפשו, ואילו לגבי הקרבנות לא הוקשה לו? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. על הפסוק1 "ואלה המשפטים וגו'", איתא במדרש תנחומא2: "זהו שאמר הכתוב3 מלך במשפט יעמיד ארץ . . מלכה של תורה במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ".
כלומר: כוונת המדרש לבאר מהו עניינם המיוחד של "משפטים" – כפי שמצינו עוד קודם מתן תורה, כמו שכתוב4 "שם שם לו חק ומשפט", וכן לאחרי מתן תורה נאמר1 "ואלה המשפטים אשר תשים" – ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".
ולכאורה: מלבד משפטים ישנם עוד עניינים – הן קודם מתן תורה, שהרי בפסוק זה גופא נזכר גם "חק", והן לאחרי מתן תורה, שהרי קודם "ואלה המשפטים גו'" נאמרו כמה ציוויים: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"5, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"6 – ומהי ההדגשה על עניין ה"משפטים" דווקא?
ועל כן צריך לומר, שבנוגע לכל שאר העניינים אין צורך בביאורים מיוחדים אודות שייכותם למתן-תורה, ורק בנוגע ל"משפטים" יש צורך בביאור מהי שייכותם למתן-תורה, ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".
ב. והביאור בזה7:
דובר כמה פעמים8 שענינו של מתן-תורה הוא החיבור של הנברא עם הבורא, שכן, הנברא מצד עצמו הוא מוגבל, ואינו בערך כלל אל הבורא, ואילו במתן-תורה – כאשר "וירד הוי' על הר סיני"9 ואמר "אנכי הוי' אלקיך"10, "ואל משה אמר עלה אל ה'"11 – נמשך אלקות למטה, ומשה עלה אל המקום של אלקות, ולהיותו רועה ישראל, פעל זאת גם בכל ישראל.
ומובן, שהחיבור של הנברא עם הבורא (מתן-תורה) הוא עניין שלמעלה מהשכל, שהרי על-פי שכל אין מקום לכך שנברא ובורא יתחברו יחד.
וכיון שמתן-תורה הוא עניין שלמעלה מהשכל, הרי מובן שבאופן כזה צריכה להיות גם ההכנה למתן-תורה,
– דאף שעניין מתן-תורה בא מלמעלה, כמאמר רז"ל12 "ואני המתחיל", מכל מקום, מצינו שהיתה צריכה להיות גם הכנה מלמטה שהיא מעין ודוגמת העניין של מתן-תורה, וכמו ההכנה של "ויחן שם ישראל"13, "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"14, ועל-ידי זה שכל בני-ישראל היו באחדות, פעלו המשכת האחדות והפשיטות שמלמעלה –
ועל-פי זה מובן שקודם מתן-תורה היה צריך להיות עניין ה"חק" ("שם שם לו חק"), שהוא עניין שאין לו מקום בשכל, ש"השטן ואומות העולם מונין את ישראל כו'"15, ועל-ידי קיום ה"חק" שענינו הוא ביטול השכל – באו למתן-תורה.
וכמו כן בנוגע לציוויים שלאחרי מתן-תורה מובנת שייכותם למתן-תורה: לכל לראש – הציווי על שלילת עבודה זרה ("אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"), שזהו היפך עניין "אנכי הוי' אלקיך", שזהו כללות כל התורה16; ולאחרי זה הציווי על עניין הקרבנות ("מזבח אדמה גו' וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"), שגם עניין זה הוא כללות כל העבודה17.
ובפרט על-פי המבואר בתורת החסידות18 בפירוש "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", ש"עולותיך" היינו המעלות שלך, ו"שלמיך" היינו השלימויות שלך, כלומר, עניינים כאלו שהתורה קוראת אותם בשם מעלות ושלימויות, ואף-על-פי-כן, צריך לזבוח ולבטל אותם, שזהו עניין של ביטול שלמעלה מטעם ודעת, ולכן הרי זה שייך לביטול של מתן-תורה.
אבל עניין ה"משפטים", שהם מצוות המחויבות מצד השכל – לא נראית לכאורה שייכותם למתן-תורה.
ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ", היינו, שגם העניינים של "משפטים" הם חלק מהתורה, שעניינה הוא למעלה מהשכל, כנ"ל.
ג. וההוראה מכך:
כאשר לומדים בתורה עניין המובן גם בשכל, יכולים לחשוב, למאי נפקא מינה באיזה אופן לומדים עניין זה – הרי זה עניין שכלי, כך שיכולים ללמדו כפי שלומדים, להבדיל, שאר חכמות, וכיון שמבין זאת בשכלו, אזי יקיים את הדברים.
ובכן, צריכים לדעת, שכאשר ניגשים לעניין בתור עניין שכלי, אזי חסר העיקר שבדבר – שזהו עניין של תורה, שעניינה ואופן נתינתה הם למעלה מהשכל, וכיון שכן, הרי גם "משפטים" צריכים לקיימם מאותו טעם שמקיימים "חוקים", והיינו, שהגישה גם ל"משפטים" צריכה להיות כמו הגישה ל"תורה" – חכמתו (ורצונו) של הקב"ה, שלמעלה משכל הנבראים, וכמו שכתב הרמב"ם19 שהוא וחכמתו אחד, ולכן, כשם שאי אפשר להשיג מהותו יתברך, כך אי אפשר להשיג חכמתו.
וכאשר חסר עניין זה – הרי מלבד זאת שחסר העיקר, הנה סוף-כל-סוף תהיה אצלו נטייה גם מהשכל שבדבר, כך שיחסר גם החיצוניות והטפל – כמובן גם על-פי שכל, שכאשר ישנה הטיה קלה, "איין קער", אזי יכולים לבוא למעמד ומצב שהוא על-דרך "כי תשטה אשתו"20, כמבואר בהמשך באתי לגני21.
ד. וזהו גם הדיוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – א) שגם המשפטים צריכים להינתן על-ידי משה דווקא, ב) ו"לפניהם" – כפירוש בתורת החסידות22 – לפנימיותם:
לכאורה, כיון ש"משפטים" הם עניינים שכליים שגם על-פי שכל מובן שצריכים לקיימם, אם כן מה נוגע לשמעם ממשה דווקא? – ישנו כלל "קבל את האמת ממי שאומרה"23, ואם כן, יכול לשמוע זאת אפילו מאינו-יהודי, ומכל שכן מיהודי שאינו שומר תורה ומצות, ולמה צריכים לשמוע זאת ממשה דווקא?
וגם: מה נוגע שה"משפטים" יהיו בפנימיותם – מדוע לא מספיק הלימוד מן השפה ולחוץ, היינו, כמו כל עניין של שכל, דכיון שמבין זאת בשכלו, והוא אדם שכלי, הרי מסתמא יעשה כפי חיוב השכל, ולמה צריך להיות הלימוד באופן של "תשים לפניהם", "לפנימיותם"?
והביאור בזה – על-פי האמור שכללות התורה (גם "משפטים") היא בעיקרה למעלה מהשכל, ולכן, צריכה להינתן על-ידי משה דווקא, ועל דרך זה בכל דור ודור, שצריכים ללמדה מ"תלמיד חכם" שנקרא "משה", כמאמר רז"ל24 "משה שפיר קאמרת", וכן אמרו רז"ל25 "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו"; ואופן הלימוד צריך להיות "לפנימיותם" דווקא – לא רק כפי שלומדים שכל סתם, מן השפה ולחוץ, אלא צריך ליגע בפנימיות הנפש.
ה. וזהו גם תוכן תורת הבעל שם טוב26 בפירוש מאמר המשנה27 "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או אות אחת כו' שמצינו בדוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד כו' קל-וחומר הלומד מחבירו פרק אחד על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד" – ד"קשה מאי קאמר ב' דברים בלבד" (ואילו גבי "הלומד מחבירו פרק אחד כו'" לא אמר "בלבד"), "עוד קשה, הוא-ליה-למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון" (ואיך ילפינן מלימוד "ב' דברים" שכן הוא גם בלימוד "אות אחת"), "ופירש, דכשאדם לומד מרב הגון, התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע, וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו. ולזה אמר, מה דוד שלמד מאחיתופל ב' דברים בלבד, שהיה רשע, ולא היה פרה ורבה, רק נשאר ב' דברים לבד, כמו שלמד ממנו, ואפילו הכי קראו רבי, הלומד מחבירו, דהיינו שניהם צדיקים, דאז התורה פרה ורבה, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד".
כלומר: כאשר לומדים תורה ממי שחסר אצלו בקדושת התורה, אלא הלימוד הוא רק כפי שלומדים שכל סתם – אזי מקבלים רק את העניין שלומדים, ולא יותר. ובאופן כזה היה הלימוד מאחיתופל, כי, תורתם של דואג ואחיתופל היתה רק מן השפה ולחוץ28, היינו, רק מצד השכל, ולכן למד דוד ממנו "שני דברים בלבד";
אבל כאשר "לומד מחבירו", דהיינו חבירו בתורה ומצות29 – אזי גם כאשר לומדים ממנו "אות אחת", הרי זה עניין של תורה, שהיא בלי גבול, ונמצא, שבפנימיות הרי זה לא רק אות אחת, אלא כל התורה כולה –
על-דרך אות א' דתיבת "אנכי" שבהתחלת עשרת הדברות שכוללים את כל תרי"ג (תר"ך16) המצוות (כדאיתא באזהרות הרס"ג30), שכיון שכוללת את התיבה כולה, נמצא שכוללת את כל התורה כולה.
ו. וההוראה מזה:
יש ללמוד תורה ממי שלימודו הוא באופן שנרגשת בזה קדושת התורה, והלימוד צריך להיות באופן של "לפניהם", "לפנימיותם", וכל זה – לא רק בנוגע ללימוד עניינים שלמעלה מהשתלשלות, אלא גם בנוגע לעניינים שכליים שבתורה, כמו "משפטים".
ודווקא לימוד באופן כזה מגיע "לפנימיותם" – לעצם הנשמה, הקשורה עם עצמותו יתברך, כמרומז באות א', שהיו"ד (יהודי) שלמטה קשור עם היו"ד שלמעלה (עצמותו יתברך) על-ידי הקו המחברם31.
* * *
ז. על32 הפסוק33 "זה יתנו וגו' מחצית השקל", איתא בירושלמי ובמדרש34: "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו וכו' כזה יתנו". ומבואר בתוספות35 שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש, לא בגלל שנתקשה משה לידע מהו מחצית השקל, "אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו", וכדברי המדרש שם: מי יוכל ליתן כופר נפשו, "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"36 ועדיין אינו מגיע וכו'. ובתור מענה לזה הראהו הקב"ה "מטבע של אש".
הגם שעניין הקרבנות – שגם הם כפרה על חטאים37 – נאמר עוד לפני ציווי מחצית השקל, שהרי מיד לאחרי מתן-תורה נאמר כבר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך"6, מכל מקום, לא תמה משה על כך שקרבנות יכולים לכפר; רק בציווי על מחצית השקל תמה משה מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו.
והביאור בזה:
מחצית השקל היתה כפרה38 על חטא העגל39, שהיה חטא של עבורה זרה. ועל זה תמה משה: כיצד יכול מחצית השקל לכפר על חטא שכזה?
מצוות הם בדוגמת אברים40. כשם שבאברי האדם יש חילוקים: יש אברים פרטיים, שלכל אחד מהם יש חיותו הפרטי מהנפש (והם עצמם מתחלקים לשני סוגים: אברים שהנשמה תלויה בהם, ואברים שאין הנשמה תלויה בהם), ויש אברים כלליים, כמו מוח ולב, ובהם היא עיקר השראת הנפש41, החיות לכל הגוף – כמו כן ישנם חילוקים אלו גם במצוות: מצוות פרטיות ומצוות כלליות. "אנכי" ו"לא יהיה לך" הם כללות כל התורה16, שהם נוגעים לעצם הנשמה, ובהם תלויה ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה.
ולכן, כשהקב"ה ציוה על נתינת מחצית השקל בתור כפרה על חטא עבודה זרה, שזהו "כופר נפשו", כפרה עבור הנפש עצמה שבה פגע חטא העגל – תמה משה כיצד יכול מחצית השקל להגיע ולהיות כפרה עבור הנפש עצמה.
ח. על-פי זה יובן פירוש האור החיים הקדוש על הפסוק42 "כי תשא את ראש בני-ישראל לפקודיהם", שפסוק זה קאי אודות הסתלקות של צדיקים ראשי בני-ישראל: "כי תשא את ראש בני-ישראל" – שכאשר מסתלק צדיק קודם זמנו, הרי זה "לפקודיהם" (מלשון חסרון, כמו שכתוב43 "ולא נפקד ממנו איש") – מצד החיסרון, החטא של בני-ישראל.
כל הפירושים שבפסוק אחד שייכים זה לזה44. מהי השייכות של פירוש האור החיים לפירוש הפשוט שבפסוק זה?
אך העניין הוא, שלפי הפירוש הפשוט מדבר הפסוק אודות חטא עבודה זרה, חטא ופגם כללי, ולכן יש לזה שייכות לפירוש האור-החיים, כי חטא כללי נוגע בכללות הנשמה ובנשמה הכללית, כפי שאכן היה בחטא העגל, שפעל ירידה במשה רבינו, ראש ישראל (אף שהוא בעצמו לא היתה לו שייכות כלל עם החטא, להיותו בעת מעשה למעלה), כמאמר רז"ל45 "לך רד מגדולתך"46.
וכיון שחטא העגל גרם עניין המיתה – כידוע שעל-ידי נתינת הלוחות נעשה "חירות ממלאך המות"47, ואילו חטא העגל חזר ועורר את חטא עץ הדעת שגרם מיתה בעולם – הרי זה משתקף באותו אופן גם בנשמה כללית, שזהו עניין הסתלקות הצדיקים.
ט. אך עדיין צריך להבין48: כיון שאצל משה רבינו לא היה קשה מהו מחצית השקל, אלא שהיה תמה כיצד יכול מחצית השקל להיות "כופר נפשו" – כיצד נתיישבה תמיהתו כשהראהו הקב"ה "מטבע של אש"?
ויובן על-פי משל (שיש אומרים שמקורו מהבעל שם טוב)49 מאדם שלמד מלאכת צירוף זהב וכסף, והמלמד הראה לו כיצד לעשות את כל פרטי המלאכה, אבל, פרט זה, שתחת הזהב והכסף צריכים להבעיר אש, לא אמר לו, מרוב הפשיטות שבדבר. וכאשר התלמיד מילא אחר כך את כל פרטי העבודה, אבל החסיר פרט אחד, שלא הבעיר את האש – הרי מובן שלא היה פועל יוצא מעבודתו, והזהב והכסף נשארו גולם כמקודם.
וזה היה מענה הקב"ה למשה רבינו כשהראה לו "מטבע של אש":
נתינת מטבע כשלעצמה, אינה יכולה להגיע עד עצם הנפש להיות כפרה עבורה;
אבל כאשר לצורך זה משתמשים באש, שנותנים את המטבע מתוך להט ואש שבאים מעצם הנשמה, "נר הוי' נשמת אדם"50 – אזי יכול "מחצית השקל" להיות "כופר נפשו".
(מהתוועדות ש"פ משפטים – שקלים, ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז עמ' 382-388 – בלתי מוגה)
________________________
1) ריש פרשתנו.
2) פרשתנו ב.
3) משלי כט, ד.
4) בשלח טו, כה.
5) יתרו כ, כ.
6) שם, כא.
7) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, מבה"ח אד"ר דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ה ע' 65 ואילך).
8) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר תשח"י ס"ב (תו"מ חכ"ב ע' 79). וש"נ.
9) שם יט, כ.
10) שם כ, ב.
11) פרשתנו כד, א.
12) שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
13) יתרו יט, ב.
14) פרש"י עה"פ. וראה מכילתא שם.
15) פרש"י ר"פ חוקת.
16) ראה של"ה ר"פ יתרו (שטו, ב ואילך) – בשם הקדמונים. תניא רפ"כ. וראה לקו"ש ח"ג ע' 892.
17) ראה מפרשים לאבות פ"א מ"ב.
18) ראה סה"ש תרצ"ט ס"ע 337 ואילך.
19) הל' יסוה"ת פ"ב ה"י.
20) נשא ה, יב.
21) סה"מ תש"י ע' 114.
22) תו"א פרשתנו עה, ג.
23) ראה רמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים שלו. הקדמת הרמ"א למחיר יין שלו. ועוד.
24) שבת קא, ב. וש"נ.
25) מו"ק יז, א. וש"נ.
26) כש"ט סכ"ב.
27) אבות פ"ו מ"ג.
28) ראה סנהדרין קו, ב.
29) ראה ב"מ נט, א. וש"נ.
30) הובא בפרש"י פרשתנו כד, יב.
31) ראה תו"מ חכ"ג ע' 266. וש"נ.
32) מכאן עד סוס"ט – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 923 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
33) תשא ל, יג.
34) שקלים פ"א ה"ד. במדב"ר פי"ב, ג. ועוד. הובא בפרש"י עה"פ.
35) ד"ה זאת החי' – חולין מב, א.
36) איוב ב, ד.
37) ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ן (ויקרא א, ט) בענין הקרבנות, "שיחשוב אדם . . כי . . ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה . . נפש תחת נפש וכו'" (מהנחה בלתי מוגה).
38) וכדאיתא בירושלמי (שם ה"ג) בפירוש "כל העובר על הפקודים" (תשא שם) – "כל דעבר על פיקודייא" (מהנחה בלתי מוגה).
39) ירושלמי שם. תנחומא תשא יו"ד.
40) ראה ת"ז ת"ל (עד, סע"א). תניא פכ"ג.
41) תניא רפ"ט. וראה ת"ז תכ"א (נג, א). שם תכ"ז (עב, רע"ב).
42) ר"פ תשא.
43) מטות לא, מט.
44) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ועוד.
45) ברכות לב, א. הובא בפרש"י תשא לב, ז.
46) ראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר תשח"י בתחלתה (תו"מ חכ"ב ע' 78).
47) תקו"ז תנ"ו (צא, א).
48) ראה עד"ז גם בלקו"ש ח"א ע' 178 ואילך. תו"מ חי"ט ע' 120 ואילך.
49) ראה ספר בעש"ט עה"ת ר"פ תשא, ובהנסמן שם.
50) משלי כ, כז. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
