נושאים נוספים
	התקשרות 921 - כל המדורים ברצף
	גם המנוחה צריכה להיות חלק מה'מסע' והעלייה
	יהודי שאינו רואה גילוי שכינה, דורש ותובע "היכן השכינה!"
	עסקן בשליחות הרבי (ב)
	פרשת ויקהל-פקודי
	הלכות ומנהגי חב"ד

סיום ספר בתורה מעורר לחשבון ולסך-הכול, במיוחד ספר שמות, הכולל את כל עבודת האדם, מ'יציאת מצרים' ועד עשיית 'משכן' ודירה לו יתברך, ופרשת 'פקודי' במיוחד, שעניינה – חשבון * ההוראה הנלמדת מהפסוק האחרון בספר: אין חניה לשם מנוחה בלבד, אלא עליה להיות חלק מה'מסע' לדרגה נעלית יותר * בכוח כל אחד ואחד להגיע לגילויים הכי נעלים, לעיתים אף בלי שירגיש * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בשבת זו סיימו את ספר השני מחמישה חומשי תורה – ספר שמות.

כל סיום בתורה ובקדושה בכלל צריך לעורר אצל היהודי (המסיים) התעוררות מיוחדת לעשות חשבון צדק וסך-הכול מעבודתו בתקופה שלפני זה, וגם להתכונן לשלב החדש בעבודה, שמתחילה עכשיו, ובנידון דידן – התחלת ספר ויקרא.

כפי שרואים בסיומים של תקופות שונות בחייו (ובעבודתו) של יהודי: בסוף השנה – חודש אלול, חודש החשבון¹ על שנה שעברה, שיהודי צריך לעשות חשבון הנפש וסך-הכול מהנהגתו במשך השנה, וגם לעשות ההכנות המתאימות לשנה החדשה; בסוף כל חודש – ערב ראש-חודש (שנקרא "יום כיפור קטן"²) זמן המתאים לעשות חשבון מהעבודה במשך החודש, ולהתכונן לחודש החדש; ערב שבת³ (וגם – שבת⁴) הוא זמן לחשבון הנפש ולעשות סך-הכול מכל השבוע, והכנה לשבוע החדש⁵; ועד שבכל יום – הזמן לזה הוא בסוף היום, בקריאת שמע שעל המטה, לפני "בידך אפקיד רוחי".

מזה מובן, שכן הוא גם כאשר מסיימים תקופה ב(חיים עם ה)תורה⁶ – ספר שלם בתורה⁷, שכל ספר בתורה הוא עניין⁸ בפני עצמו⁹ (כפי שרואים בפשטות גם מתוכן כל ספר)¹⁰ – הרי זה בוודאי¹¹ זמן המתאים לעשות חשבון הנפש וסך-הכול מתוכן הספר, ההוראה והעבודה שלו, ולהתכונן במיוחד לעבודה החדשה הבאה בספר החדש.

כל עניין בתורה הוא בתכלית הדיוק. ולכן מובן, שה(תוכן של ה)חשבון וסך-הכול בסיום ספר שמות וההכנה לעבודה שלאחרי זה, מרומזים בתורה גופא – בחלק שקוראים ולומדים בסיום ספר שמות – פרשת פקודי (שתוכנו הגלוי הוא חשבון וסך-הכול), ולאחרי זה – בתחילת ספר ויקרא, פרשת ויקרא. כדלקמן.

ב. בספר שמות (שהוא ספר שלם בפני עצמו כנ"ל) משתקפת כללות עבודת האדם¹², מתחילתה ועד סופה:

התחלת הספר "ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה", הירידה בגלות מצרים¹³, המורה ומבטאת (בעבודת האדם) – את כללות ירידת הנשמה (בני-ישראל) ל(מצרים לשון) מיצר הגוף ומיצר העולם הזה הגשמי והחומרי.

ובהמשך לזה¹⁴ – אודות השבירה ובירור (קליפת) מצרים על-ידי עשר המכות, שזה קאי על כללות העבודה של בירור וזיכוך גשמיות וחומריות העולם; ועד – שמביא ליציאת מצרים, להשתחרר מעול שיעבוד המיצרים וגבולים של העולם, כהכנה¹⁵ ל"תעבדון את האלוקים על ההר הזה"¹⁶, מתן-תורה¹⁷, שאז נתבטלה הגזירה של עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה¹⁸, ואני המתחיל – וירד ה' על הר-סיני ונתן תורה ומצוות, ביחד עם הכוח לעשות מעולם הזה הגשמי – (חפצא של) קדושה, ולהשלים תכלית בריאת כל העולמות – לעשות דירה לו יתברך בתחתונים.

ועד – השלימות בזה¹⁹ על-ידי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"²⁰, שבני-ישראל עשו משכן להקב"ה החל מעשייתם ומלאכתם בהבאת נדבות המשכן, מהדברים הגשמיים שבעולם ("זהב וכסף ונחושת גו'"), שמזה יעשו משכן להקב"ה כמסופר בפרטיות בהמשך ספר שמות²¹ (ובפרט – בסיומו) אודות הציווי על עשיית המשכן וכלי המשכן, ואחר-כך אודות העשייה בפועל.

ג. ולאחרי זה באים לסיום והמשך ספר שמות – פרשת פקודי, ששם מדובר בפרט אודות החשבון וסך-הכול של העבודה ב"ועשו לי מקדש"²².

– שבזה רואים בפשטות ובגלוי איך שהחשבון וסך-הכול בסיום התקופה (ספר שמות) בתורה מודגש בחלק התורה בסיום ספר זה (כנ"ל סוף סעיף א') –

כמודגש גם בשם הפרשה (שמורה על תוכן כל הפרשה) – "פקודי", כפירוש רש"י: "בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת ונמנו כל כליו לכל עבודתו". זאת אומרת: "פקודי" הוא לשון מניין וחשבון, ו"פקודי המשכן" הוא החשבון וסך-הכול של נדבות המשכן וכל כליו לכל עבודתו, כמפורט בפרטיות בהמשך הפרשה.

ונמצא, שבפרשת פקודי, בסיום ספר שמות – עושים חשבון וסך-הכול של כללות העבודה אודותיה מדובר בספר זה (החל מ"אלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה", יציאת מצרים, מתן-תורה, שהשלימות מכל זה הוא): "ועשו לי מקדש", בכדי שיהיה "ושכנתי בתוכם", דירה לו יתברך בתחתונים.

ומזה יש לימוד והוראה בנוגע לעבודתו של יהודי ב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד²³ – שבעמדו בסיום תקופה בתורה (שמסיימים ספר שמות), עליו לעשות ולמסור "פקודי המשכן" – חשבון וסך-הכול מכללות עבודתו בנתינה ומסירה (לנדבת המשכן), ובעשיית כל ענייניו הגשמיים משכן ומקדש להקב"ה דירה לו יתברך – חשבון צדק איך ובאיזה אופן התנהג בזה.

וזה צריך להיות באופן של "אלה פקודי"²⁴, "אלה" לשון גילוי – חשבון ברור ומדוייק, שרואים בגלוי ויכולים להראות באצבע ואומר (זה, ובלשון רבים) – "אלה פקודי המשכן" מהמשכן לה' שהיהודי עשה.

* * *

ד. [..] כאשר מגיעים לסיום הספר – לאחרי שכבר עשו העבודה של כל ספר שמות, עד לסיום שבזה - "אלה פקודי המשכן", החשבון וסך-הכול של כל העבודה (כפי שעושים בסיום כל תקופה בחיים כנ"ל), וגם הקמת המשכן בפועל – אפשר לחשוב שבזה כבר גמרו, ועכשיו ניתן "לנוח".

על זה ישנו הלימוד מהפסוק האחרון ופירוש רש"י בסיום הפרשה והספר – שהסיום וסך-הכול צריך לעורר עלייה נעלית יותר, שלב חדש בעבודתו [כמו כל סיום בתורה וקדושה, שאינו רק סוף המדריגה שלפני זה, אלא גם הכנה, המביאה למדריגה חדשה ונעלית יותר²⁵]:

בסיום הפרשה (לאחרי שהתורה מספרת ש"לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן גו'") נאמר²⁶: "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני-ישראל בכל מסעיהם גו', כי ענן ה' על המשכן יומם גו' לעיני כל ישראל בכל מסעיהם".

וצריך להבין²⁷: מהי השייכות שבין סדר המסעות (שדווקא "בהעלות הענן גו' יסעו גו'") עם תוכן הפרשה כאן, המדובר אודות השראת השכינה במשכן²⁸?

ויובן על-פי דברי רש"י בסיום הפרשה: "בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם, מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע כו', לפי שממקום החניה חזרו ונסעו לכך נקראו כולן מסעות".

התורה מוסיפה אודות עניין המסעות (לאחרי שמדובר אודות השראת השכינה במשכן) בכדי ללמד, שאפילו בחנייתן, חניה על-פי תורה, ועד ש"כמאן דקביע להו דמי"²⁹, ויתירה מזה – "היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם" (עד בחינת הכתר במהותו ועצמותו) – הייתה יכולה להיות קא-סלקא-דעתך, לכאורה, להישאר באותו מקום ולנוח, כי הגיעו לתכלית השלימות;

מלמדת אותנו התורה, ש(גם בשעת החניה צריך לדעת ש)אחר-כך יהיה "ובהעלות הענן גו' יסעו גו'", צריך להמשיך בנסיעה ועלייה למדריגה נעלית יותר.

ויתירה מזה: עד כדי כך מוכרח עניין הנסיעה, שגם "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע, לפי שממקום החניה חזרו ונסעו לכך נקראו כולן מסעות": גם בשעת החניה עצמה – ובכל החניות ("כולן") – חניה קטנה או חניה גדולה, אפילו החניה האחרונה מעבר לירדן, גמר המסעות במדבר, ומתיישבים כבר בארץ-ישראל, ארץ נושבת³⁰ – צריך יהודי להרגיש "שממקום החניה חזרו ונסעו", ועד שהחניה עצמה, "קרוי מסע", כי היא (לא חניה, סוף, אלא) מקבלת תוכן הנסיעה (להמשיך לעלות).

והטעם על זה הוא – כי זה "חנייתן", חניה של יהודי – שנדרש ממנו שתמיד יהיה מהלך, מחיל אל חיל, ועד – בהליכה אמיתית שהיא שלא בערך.

מזה ישנו גם הלימוד בחיי היום-יום של יהודי: אפילו כאשר יהודי נח – ועל-פי תורה צריך לנוח מזמן לזמן³¹ – צריך (בשעת מעשה) לדעת ולהרגיש שמזה צריך להיות "חזרו ונסעו", למעלה יותר, עד שבחניה עצמה נרגש שהיא (חלק מ)נסיעה³².

ה. מזה מובן גם בנוגע לעבודה בסיום ספר שמות:

לאחרי שסיימו את עבודת עשיית והקמת המשכן, כולל החשבון וסך-הכול ("אלה פקודי המשכן") שבא בסיום תקופה זו, וכבר נפעל "כבוד ה' מלא את המשכן" – ישנו מיד הלימוד, שביחד עם זה אין צריך להישאר (חניה), אלא צריך להיות מיד מסע ועלייה, שלב חדש במדרגה – ספר חדש בתורה (ספר ויקרא), ויתירה מזה: עניין זה עצמו "מכריח" ודוחף את בני-ישראל לעלות וליסע הלאה - "ובהעלות הענן גו' יסעו".

כפי שהיה כאן בהמשך המאורעות גופא: בגלל זה ש"כבוד ה' מלא את המשכן" "לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן", כי "שכן עליו הענן" הוא "המשכת והשראת אור אין-סוף ממקום עליון ונורא מאוד שנאמר בו ישת חושך סתרו כו' שלא שייך בו שום גילוי השגה כו'"³³;

ולאחרי זה – בהתחלת ספר ויקרא – הייתה עלייה למדריגה נעלית יותר, שעל-ידי "ויקרא אל משה" – כי על-ידי הקריאה נפעל ש(יוכל ל)היכנס באוהל מועד³⁴, ולקבל את הגילוי גם מבחינת ישת חושך סתרו, מספירת הכתר, שעל זה מרמז האל"ף דויקרא (אל"ף אותיות פלא – בחינת הכתר), על-כל-פנים כפי שזה ב"אל"ף זעירא"³⁵.

ויש לומר, שזה נעשה אחר-כך כלי לקבל גם מהכתר במהותו ועצמותו³⁶.

והכלי לזה הוא על-ידי זה שאצל משה היתוסף (לאחרי השלימות שלו בהקמת המשכן) תכלית הביטול (ש"לא יכול לבוא"), בבחינת אל"ף זעירא, שהיה אצלו "לב נשבר ונדכה" ו"הגיע לדרגא הכי נעלית בענווה, (לכן) נאמר ויקרא עם אל"ף זעירא"³⁷. ולכן הרי זה – ה"דכא ושפל רוח" – היה  הכלי ל"מרום וקדוש אשכון"³⁸ – עצם הכתר³⁹, מרחב העצמי⁴⁰, שהוא גם כמו נקודה (זעירא), למעלה מגילוי והתפשטות⁴¹.

ו. מזה גם הלימוד בנוגע לכל אחד ואחד – כי "התורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו⁴², ובפרט מצד "בחינת⁴³ אתפשטותא דמשה בכל דרא (ש)היא בחינת הביטול שיש בכל אדם שהוא מבחינת משה" – שעל-ידי העסק בלימוד התורה – "ממשיך⁴⁴ מבחינת המקיף דישת חושך סתרו שהוא חושך והעלם בבחינת אור וגילוי, ועל זה נאמר ותורה אור, להיות אור אין-סוף שורה למטה כמו למעלה כו', שמעצמיות המקיף מאיר הארה גדולה ועצומה בבחינת פנימית כו'".

ובפשטות: כל אחד ואחד (על-ידי משה שבקרבו) בכל זמן ובכל מקום, גם בזמן הגלות⁴⁵, יש בכוחו שייתגלו אליו הגילויים הכי נעלים, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו – להסיר ההסתר של הנפש הבהמית⁴⁶, על-ידי הוספה בעבודתו בתורה ומצוות – הקב"ה מגלה לו העניינים הכי נעלים [וברור שבכל מסיבה של ריבוי יהודים – ישנם כמה וכמה שיש להם גילויים הכי נעלים], ואפילו באם לא מרגישים⁴⁷ – אין זה משנה המציאות⁴⁸, ועד שפועל עליו גם בגשמיות.

– ה' יתברך יעזור, שאצל כל אחד ואחד יתגלו גילויים הכי נעלים, עד בחכמה, בינה, דעת שלו, ובמדותיו, עד במחשבה, דיבור ומעשה, ונזכה גם להרגישם – אפילו באם לא מבינים אותם, כידוע שלפעמים מרגישים שמתעלים למדרגה נעלית ולא מבינים איך "הגיעו" לשם לאחרי שלא היו לזה הכנות – גילוי ואתערותא דלעילא מבחינת מקיף דמקיף (שלמעלה אפילו מאתערותא דלעילא הבאה על-ידי אתערותא דלתתא), מעין, או על-כל-פנים על-דרך, הגילוי ד"ויקרא אל משה"⁴⁹.

(קטעים משיחות שבת פרשת פקודי, ד' באדר שני ה'תשמ"ט; התוועדויות תשמ"ט, כרך ב, עמ' 400-408 – תרגום מאידיש)

______________________

1)    ראה ספר המאמרים אידיש עמ' 75, 78, 129. וראה לקוטי מהרי"ל הל' ימים הנוראים. ל"ת להאריז"ל עה"פ (תצא כא, יג) ובכתה גו' ירח ימים. טואו"ח ר"ס תקפא. לקו"ת ד"ה אני לדודי. וראה לקו"ש חי"ט עמ' 590 (ועוד) בהערה ד"ה חודש אלול.

2)    ראה אוה"ת בא עמ' רנג. ועוד.

3)    ראה אגה"ת ספ"י (בלילה) "לפני יום השבת".

4)    אותיות תשב (אלא שהתשובה דשבת (עצמו) היא תשובה עילאה, הבאה לאחרי ההקדמה דתשובה תתאה לפני השבת) – אגה"ת שם.

5)    שמתברך מיום השבת (זח"ב סג, ב. פח, א).

6)    כפתגם אדה"ז הידוע: שצריך לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע ("היום יום" ב' חשון. ס' השיחות תש"ב עמ' 92 ואילך).

7)    ובפרט (ע"פ מנהג ישראל) שבסיום הספר מכריזים "חזק חזק ונתחזק" – ראה לקו"ש חכ"ה עמ' 474. וש"נ.

8)    היינו, אף שסיפור המאורעות בכל הספרים הם המשך אחד, מ"מ כל ספר הו"ע בפ"ע ויש בו תוכן מיוחד ששונה משאר הספרים. ולהעיר מהכלל (פסחים ו, ב. וש"נ) שאין מוקדם ומאוחר בתורה (אבל כן הוא גם בספר אחד עצמו). וראה גיטין ס, א – אבל בכל פעם יש טעם ע"ז (ראה של"ה תב, ב).

9)    כנראה מדיוק חלוקת ספרים בחז"ל – ראה הערות הבאות. וראה שבת קטז, א. ולהעיר מגיטין שם. רמב"ם הל' ס"ת פ"ז הי"ד-טז. וראה שם פ"ח – החלוקה לה' ספרים. וראה סוטה לו, ריש ע"ב בנוגע ל"חומש שני" (שמות) ו"חומש פקודים" (במדבר); ושם מ, ב (במשנה). ע"ז כה, א בנוגע לספר בראשית (ספר הישר). ועוד.

10)  ראה ב"ר פ"ג, ה (וראה שם פס"ד, ח): ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה כו', ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו כו', ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה כו', ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות כו', ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כו', ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות כו'.

11)  ובמכ"ש וק"ו מהחשבון בסיום תקופות הנ"ל בזמן העולם (בסוף שנה, סוף חודש וכו'), עאכו"כ בסיום ספר בתורה – שהיא מקור כל הדברים שבעולם, אסתכל באורייתא וברא עלמא (זח"ב קסא, רע"ב). ובשביל התורה נברא כל העולם (פרש"י ר"פ בראשית).

12)  לאחרי ספר בראשית – שתוכנו בעיקר ע"ד הבריאה (לפני שנתגלה בה כוונת בריאתה בשביל התורה ובשביל ישראל – ראה לקו"ש חט"ז עמ' 478), וע"ד עבודת האבות, דאף שהיו למעלה מעולם, הרי עבודתם היתה הכנה – מעשה אבות סימן לבנים – לעבודת הבנים (ראה לקו"ש ח"ו עמ' 238), שהתחלתה היא עיקר בספר שמות*, שבו ע"ד יצי"מ (לידת עם ישראל) ומתן תורה וכו' (כדלקמן בפנים). וראה תו"ח (לך פד, א ואילך. ח"ש קלה, ב ואילך) שספר בראשית הוא "שרש ומקור למצות שיכתבו בס' שמות ושאר הספרים".

_______________

[*    ובלשון רש"י (ר"פ בראשית), שהתחלת התורה היא ע"ד "כח מעשיו הגיד לעמו" ("בראשית ברא אלקים גו'"), ואח"כ ע"ד המצוות, (החל מ)"החודש הזה לכם" (שבספר שמות)].

_________________

13)  משא"כ אצל האבות לא היה שייך גלות - ראה לקו"ש ח"ו שם.

14)  בפרשיות וארא בא ובשלח.

15)  וגם גלות מצרים (בתחילת ספר שמות) היא הכנה למ"ת, כמבואר בכ"מ (תו"א עד, א. ועוד) שגלות מצרים היה"כור הברזל" (ואתחנן ד, כ) שעל-ידו נתברר ונזדכך ישראל, ועל-ידם – נזדכך העולם, ועי"ז נעשה ההכנה להגילוי דמתן תורה כו'.

16)  שמות ג, יב. וראה תו"א סז, סע"ב. וראה בארוכה לקו"ש ח"א עמ' 265 ואילך. ח"ו עמ' 239.

17)  בפרשת יתרו. ובהמשך לזה – הדינים בפ' ואלה המשפטים (מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני. וגם בסיום הפרשה – ע"ד מתן תורה).

18)  תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

19)  כדאיתא במדרש (במדב"ר פי"ג, ב. פי"ב, ו. ובכ"מ) "אימתי שרתה השכינה בארץ ביום שהוקם המשכן", שאז נשלמה המשכת השכינה בארץ שהתחילה במתן תורה, כי במ"ת היה בעיקר הגילוי מלמעלה, ושלימותה היא כשנעשה ע"י עבודת המטה דווקא – "ועשו לי מקדש גו'" (ראה בארוכה לקו"ש חכ"א עמ' 150 ואילך. וש"נ).

20)  תרומה כה, ח.

21)  בפרשיות תרומה, תצוה, תשא ויקהל.

22)  ויש לומר שיש בזה גם חידוש לגבי העבודה ד"ועשו לי מקדש" בפרשיות שלפנ"ז (לפני החשבון וסך-הכל) – ראה לקמן בגוף השיחה ס"ו.

23)  ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני פסוקים) . אלשיך עה"פ תרומה כה, ח קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב.

24)  ולהעיר שכן נקראת הפרשה ("אלה פקודי") בסידור הרס"ג (סדר קריאת התורה) וברמב"ם (ב"סדר תפילות" שלו) בסו"ס אהבה (בסופו).

25)  ולכן בסיום תושב"כ (בשמח"ת) "מתכיפין התחלה להשלמה". וכן נוהגים בסיום הש"ס וכיו"ב. וכנוסח סיום הש"ס - "הדרן עלך כו'".

26)  מ, לו ואילך.

27)  ראה גם לקו"ש חט"ז עמ' 457 ואילך.

28)  עניין זה שייך לכאורה בפ' בהעלותך ששם מסופר בארוכה אודות סדר המסעות.

29)  עירובין נה, ב.

30)  בשלח טז, לה.

31)  וכנראה בפועל בטבע בני אדם, שצריכים לנוח בכל יום (ובפרט לאחרי יגיעה גדולה). ובפרט ע"י השינה – דבר המוכרח ע"פ טבע (עכ"פ בתוך שלושה ימים - ראה רמב"ם הל' שבועות פ"ה ה"כ). וראה רמב"ם הל' דעות (פ"ד ה"ד). ש"די לו לאדם לישן כו' שמונה שעות".

32)  להעיר מסיפור ופתגם הרב המגיד: בבית הוא בכלל באופן אחר, ולכן הנהגתו ואופן דירתו בעוה"ז הייתה באופן עראי, כמו באמצע הדרך (לקו"ד ח"ב ריד, א. עיי"ש). וראה אוה"ת וישלח רכט, ב (ועד"ז שם וישב רסז,א) מכד הקמח ערך גר: וכשם שגולה מעירו לעיר אחרת יקרא גר כן מצינו שהצדיקים נקראים גרים, לפי שאין מחשבין העוה"ז לכלום ואין דירתן אלא עראי.

33)  לקו"ת ר"פ ויקרא (א, א).

34)  תנחומא ר"פ ויקרא (א' וח'). זהר שם (ג, ב). תנחומא בהעלותך ו. ועוד. וראה לקו"ת שם פ"ב (א, ב).

35)  הארת כתר כמו שנמשך למטה על-ידי צמצום – לקו"ת שם, סע"ב.

36)  שהרי אל"ף זעירא ("שהוא בחי' אלף ופלא ממש כמו האלף רברבא כו' והוא בחי' יחיד ממש אלא שמצמצם שכינתו כו'" – אוה"ת ויקרא עמ' ריח ואילך) "הוא הארה והמשכה שמבחי' כן שכן עליו הענן דישת חושך סתרו" (לקו"ת שם ספ"ג - א, ד). וראה לקו"ת שם (סע"ב), ש"נמשך לו הארה שעל-ידי זה יוכל אחר כך לבוא אל אוהל מועד אשר שכן עליו הענן" – והרי (בפש"מ) ענן זה הוא אותו הענן שלא יכול לבוא אליו קודם הקריאה.

37)  תורת אדה"ז – נדפסה בס' השיחות ה'ש"ת עמ' 68. הובא ונתבאר בלקו"ש חי"ז עמ' 1 ואילך.

38)  ישעי' נז, טו.

39)  ע"ד הדרגא העליונה שבשער הנו"ן, פנימיות הכתר (ראה אוה"ת שם עמ' ריז, שלמעלה מהדרגא בשער הנו"ן ששייך למ"ט שערים (ראה לקו"ת במדבר יב, א ואילך). ואף שנתבאר לעיל, שע"י "אלה פקודי" מגלים בחי' "אחת" (שחסר מהבריאה), היינו שער הנו"ן – הרי מובן שגם בדרגא העליונה בשער הנו"ן עצמה ישנם כו"כ מדריגות.

40)  ראה גם שיחת יום ג', אדר"ח שני תשמ"ט ס"ז.

41)  ע"ד העניין ד"מטבע של אש", צדקה בטהרתה, שהיא למעלה מכל גדר ציור כו' - כמשנ"ת לעיל (קונטרס משיחת ש"פ תשא תשמ"ט).

42)  לקו"ת שם רפ"ד (א, ד).

43)  שם (ב, א).

44)  שם (א, ד ואילך).

45)  ואדרבה: בזמן חושך הגלות (ובפרט בעקבתא דמשיחא) נותנים מלמעלה כוחות נפלאים, כדי לעמוד נגד הגזירות כו' שבגלות. ובפרט בדורות האחרונים, שכבר נגמרו לגמרי כל הגזירות ("ולא יהיה עוד" – שערי תשובה (לאדהאמ"צ) ח"א ה, ב). וישנם רק הכחות נעלים והעליות (שבאו ע"י הירידות).

46)  וראה לקו"ת שם (ב, א).

47)  וע"ד כמה סיפורי מחז"ל – שהיו כו"כ שנתגלה אליהם אליהו ולא ידעו מזה (עד לאחר זמן).

48)  וע"ד המשל הידוע מהחכמים היושבים בעגלה, דאף שהסוס חושב אודות התבן, והבעל-עגלה חושב ע"ד פרנסתו ופרנסת ב"ב – אין זה משנה אמיתית ההבנה והעניין שבדברי החכמים היושבים בתוך העגלה (ראה שיחת ליל ש"ק פ' תשא תרפ"ח (נדפסה בהוספות לסה"מ תרפ"ח ס"ע רג ואילך). וראה שיחת ש"פ וארא תשמ"א. ועוד).

49)  ראה אוה"ת ויקרא שם. ד"ה ויקרא תרע"ח. תש"ה.