המלך המשיח מאופיין בשילוב הניגודים שיש בו. מצד אחד הוא "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט,ט), ומצד שני הוא "מלך" ("הנה מלכך יבוא לך"), ומלכות פירושה רוממות והתנשאות על העם. הוא יתנהג כמלך – בהתנשאות של מלכות, בתקיפות של מלך, בהדר שראוי למלך המשיח; ובה-בשעה תהיה בו ענווה ופשטות, כאחד העם.
כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה אומר שמשיח-צדקנו יתענג במיוחד מהיהודים הפשוטים, בעלי מסירות-הנפש. כלומר, אף-על-פי שילמד תורה את כל העם, ובהם גדולי-הגדולים, וכולם ילמדו מפיו את "תורתו של משיח", עם זה, תהיה בו ענווה והתבטלות פנימית מופלאה, כדי להתייחס לאנשים פשוטים וללמוד גם עמם, על-פי רמתם ומידת הבנתם (ראה ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 194).
מקור התקיפות
למעשה, שילוב זה, בין תקיפות והתנשאות ובין ענווה גמורה, צריך להיות אצל כל יהודי. התורה דורשת מהיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יֵשות עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. עם זה, היא מצפה ממנו לנהוג לא-אחת בתקיפות ובנחישות-דעת עד כדי מסירות-נפש בפועל. התורה דורשת ממנו לדחות בתוקף את השפעותיו השליליות של העולם ולעמוד נגד כל גורם שמנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בו-בזמן גם העדר שמץ של ישות עצמית וגם עוז-רוח ותקיפות רבה כל-כך?
בעומק הדברים אין כל סתירה, ואדרבה, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה הקיימת בעולם. דווקא משום שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל למציאות עצמאית, תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יֵשות עצמית, אלא להפך – ביטוי להכרה העמוקה שאין עוד מציאות מלבד הבורא. דווקא ההתבטלות והעדר כל יֵשות עצמית הם הגורמים לאדם לנהוג בשיא של תקיפות ועוצמה בכל הקשור לענייני התורה ומצוותיה.
להוציא את ה'חמץ'
מסופר על אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן, שבצעירותו נודע כעילוי גדול והיה ממתנגדי החסידות. פעם אחת הגיע אל הרבי, ודברי-תורתו שבו את ליבו, עד שנשאר במקום ושקד חודשים רבים על תורת החסידות. כשנכנס בפעם הראשונה ל'יחידות' אל הרבי, שאל: "מה חסר לי?". השיבו הרבי: "לא חסר לך מאומה, כי ירא-אלוקים אתה ולמדן. אתה רק צריך להוציא את ה'חמץ', שהוא יֵשות וגסות-הרוח, ולהכניס 'מצה', שהיא ביטול".
איסור חמץ שונה מהרבה איסורי-תורה בהיותו אסור ב'משהו'. אפילו פירור זעיר של חמץ אסור בתכלית בימי הפסח, ואינו מתבטל ברוב או בשישים. פירושו של דבר במשמעות הרוחנית, שאת ההתנשאות והגאווה יש להרחיק לחלוטין ואסור להשאיר אפילו 'משהו' של גאווה. כל עוד יש באדם גאווה וגסות-הרוח, אומר עליו הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". וכפי שנאמר במשלי: "תועבת ה' כל גבה-לב".
הגאווה נשללת שלילה גמורה משום שהיא הגורם הראשי לחטא ועוון. לוּ היה האדם בטל בתכלית לקב"ה – לא היה עולה על דעתו לעשות דבר שאינו עולה בקנה אחד עם רצונו. אך מכיוון שיש בו גאווה והרגשת יֵשות עצמית, נוצר אצלו מצב של 'אני רוצה' מול 'הקב"ה רוצה', ואז אי-אפשר לדעת רצונו של מי יגבר.
זו מעלתו המיוחדת של המלך המשיח. אין בו אפילו שמץ של יֵשות אישית, ולכן יוכל למלוך על העולם כולו ולהביא את דבר-ה' לכל העולם. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
