מה מצופה מחסיד בעת האכילה, והאם הנהגה כזו שייכת לכל אחד? * מדוע נהג הרבי להרבות במלח, ומה היה יחסו למגבלות שהוטלו עליו בתשל"ח? * סיפורה של מלחייה ורחמנות על יהודי... * כמה פעמים נוהגים לטבול במלח, האם לטבול את הלחם או לפזר מעליו, והאם יש לטבול את המצה במלח בליל הסדר? * וכיצד פותרים בעיה של תאווה? * רשימה ראשונה
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
כשהופכים את הטעם לעיקר
"מיהודי בכלל ומחסיד שהיתה לו שייכות אל הרבי במיוחד נדרש כל היום [המחשבה] בעניין כל היום איה אלוקיך" – תבע הרבי בהרחבה בהתוועדות שבת-קודש פרשת מקץ תשי"ג (תורת מנחם כרך ז, עמ' 256 ואילך).
בתוך הדברים, שנימת התמרמרות נשמעה בהם, התבטא הרבי:
בעת האכילה – בורר לו חלק יפה, ואם חסר מלח במאכל – מוסיף מלח, בלי שתהיה ניכרת בו רישומה של התפילה... ולאחרי כל זה – יש לו טענות למה אין לו ערֵבות (געשמאַק) בתפילה, למה לימוד התורה הוא באופן שאינו מכוון הלכה לאמיתתה... [וכך הלאה].
ברוח דומה דיבר הרבי בשבת פרשת ויקהל תשמ"א ('ספר השליחות', קה"ת תשמ"ז, עמ' 336), שלא להיות מונח בגשמיות, לדאוג לטעם 'מלוח' כראוי, ועד שכאשר מדובר בשליחות, יחפש גם שתהיה 'מלוחה' לפי טעמו...:
מהתבוננות במאמר חז"ל "כל אחד ואחד חייב לומר בשביל נברא העולם" ניתן להבין את גודל האחריות המוטלת עליו וכיצד צריכה להיות הנהגתו. הוא אינו יכול להיות מונח בעניינים של אכילה ושתייה וטיול ושאר עניינים גשמיים, ואף לא לחשוב על העובדה שצריך להוסיף מלח למאכל. שהרי "היום אומר לו עשה כך" תחילה מפתהו היצר-הרע לחשוב על כך [מליחת המאכל] בשבת, מהטעם ש"מצווה לענגו", רק לדאוג שיהיה המאכל מלוח כראוי. ומכאן בא שגם באמצע השבוע צריך לדאוג לזה, וכמו שכתוב "היאכל תפל מבלי מלח"...
אך [=גם אם לפועל נדרש הדבר, הרי העיקר] צריך הוא שלא יהיה מונח בזה. וגם כאשר צאצאיו (בתו או נכדו) דורשים זאת – אפשר לעשות כן בשבילם, אך בד בבד עליו לחשוב בשעת מעשה – איזו מין ברייה שפלה הנני, שהם (הבת או הנכד) חושבים שהנני זקוק דווקא לאוכל מלוח כראוי... ומכך – ממשיך היצר ומתקדם – שלא רק בענייני הרשות יחפש מאכל "מלוח" כראוי, אלא גם כשמדובר על ענייני השליחות – מחפש הוא דווקא שליחות כזו שתהיה "מלוחה" כראוי, ועד שכל השליחות הופכת לטפל וה"מלח" הוא העיקר אצלו!
לפחות בזמני התעוררות
עוד סיפר הרבי בהרחבה, בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ה (לקוטי שיחות כרך יו"ד עמ' 106), את הסיפור על אורחו של אדמו"ר הזקן שלא אכל את התבשיל שהיה מלוח במידה מוגזמת, ואילו אדמו"ר הזקן פעל על עצמו עוד בהיותו במזריטש שלא להרגיש טעם במאכל.
וההוראה מכך – אמר הרבי:
ואף שדרגה נעלית כזו שייכת לבני עלייה כאדמו"ר הזקן, אמנם כיוון שסיפור זה הגיע אלינו, הרי זו הוכחה שבזמנים מיוחדים ובמעמד ומצב מיוחד אפשר (וממילא צריך) להיות מעין זה בכל אחד ואחד, וגם באיש פשוט.
וגם מי שעבודה זו נעלית מדי עבורו הרי על-כל-פנים יכול לפעול בעצמו שיהיה כל-כך מוטרד בעבודת ה"דעהו" עד שעל-ידי-זה לא ירגיש את הגשמיות, וכנראה במוחש שאם האדם הוא במצב של התעוררות עצומה ביותר אינו מרגיש טעם המאכל וכיוצא-בזה.
"מעשה רבי"
לפני אכילת הדגים בכל סעודות יום-טוב, ואולי גם בכל פעם שהיה אוכל דגים, היה הרבי מכסה את הדג בשכבת מלח עבה (ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' (מונדשיין) ניסן עמ' קפד אות קמ).
כאשר נשאל פעם לפשר הנהגה זו נראה היה הרבי כמתחמק, באומרו "כך ערֵב יותר" (ס'איז געשמאַקער אַזוי" ('מקדש מלך' כרך ב' עמ' 438).
שמועה נוספת מספרת כי פעם הסביר שבמהלך מלחמת העולם השנייה התחבא פעם במפעל מלח.
ויש אומרים כי הרבי החל בהנהגה זו לאחר שראה בספרו של הרב הקדוש ר' שמשון מאוסטרופולי כי יש לנהוג כן.
שינוי לא בריא
בחודש תשרי תשל"ח סבל הרבי מהתקף לב. המזכיר הרה"ח ר' יהודה-לייב גרונר שי' רשם ביומנו (נדפס ב'תשורה' גרונר י' תמוז תשע"א עמ' 23) את יחסו של הרבי לשינויים בענייני אכילה ושתייה וכדומה, שביקשו הרופאים כדי להיטיב את בריאותו.
ככלל "הניח יסוד לרופאים – לא לשנות טבע גופו בקשר לאכילה ושתייה... מכיוון שהגוף כבר התרגל למאכלים ומשקאות אלו..." מאותו טעם – "היות שמעולם לא לקח תרופות... ממאן גם כעת לקחתן, רק על-ידי זריקות".
וכאן באה פרשת המלח:
"מלח (זאַלץ): רגיל – היה כ"ק אדמו"ר – להוסיף מלח במאכליו בכמות גדולה. כעת מפני מצבו, לא הרשו לו הנ"ל וגם לא לבשל המאכלים עם מלח. כמה פעמים הבינו שרצונו ובקשתו לתת לו האפשרות להוסיף מלח, כי מרגיש שזה דרוש לו, אבל בימים הכי ראשונים למחלתו לא הרשו לו זה. אחרי שבוע לערך הרשו לו, אבל במידה (אחר-כך אמר שהוקל לו החיסרון קצת, למרות שטרם חזר לכמות שהיה רגיל בה)".
הטבילה ג' פעמים
כך כתב אדמו"ר הזקן בשולחנו סימן קסז סעיף ח:
"נהגו להניח מלח על השולחן לפי שהשולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח' וכשישראל יושבים על השולחן... בלא מצוות השטן מקטרג עליהם – וברית מלח מגין עליהם. לכן מצווה להניחו על השולחן אפילו לא יאכלו ממנו. ועל-פי הקבלה יש לטבל פרוסת הבציעה במלח ג' פעמים".
בעת הכנת 'ספר המנהגים' לדפוס, נכתב בו:
"נוהגין להטביל פרוסת המוציא שלוש פעמים במלח, ולא לזרוק המלח על הפרוסה". למקור – ציינו העורכים: "היום יום ע[מוד] נב, ולהעיר מלקוטי תורה ביאור לדיבור-המתחיל ולא תשבית סעיף ח".
על קטע זה הוסיף הרבי בכתב-יד-קדשו (צולם ב'תשורה' ברוק כ"ג אלול תש"ע עמ' 9):
ולהעיר מסי[דור] האריז"ל (כוונת המוציא).
ב'יומן שנת הקהל תשמ"א' (עמ' 11) מתוארת הנהגת הרבי בהתוועדות יום ב' של ראש-השנה: טבל את פרוסת החלה שלוש פעמים בדבש, פרוסה נוספת טבל שלוש פעמים במלח.
הדברים הובאו ב'אוצר מנהגי-חב"ד' (מונדשיין) תשרי (עמ' עד) וראה ההשוואות והמקורות שם ובעמ' עו.
מסורת מהנהגת המהר"ש
באחת מרשימותיו משנת תש"ב (רשימות היומן עמ' תכג) מספר הרבי: "זרקתי המלח על הלחם, והעירני [=כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א] שאטבול הלחם במלח.
"וסיפר [=כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ] שפעם בעשות רז"א [ר' זלמן אהרן, באופן] כזה (שזרק המלח על הלחם), שאלו (אחיו כ"ק) אדמו"ר [=מוהרש"ב] נ"ע: האינך זוכר איך היה אבא (אדמו"ר מהר"ש) עושה (שלא היה זורק המלח על הלחם, אלא טובל הלחם במלח)?
– תוכן מענה רז"א היה: כאשר 'אוחזים' (עומדים בדרגא השייכת) לעניין זה, שאני.
לגופו של עניין סיפר הרבי בהרחבה וביתר פירוט בשיחת ש"פ קדושים תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א כרך ג, עמ' 409-408):
פעם בעת הסעודה על שולחנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר עמדה מלחייה – צלוחית ובה מלח, אך לא היתה כפי שהיה פעם – צלחת פתוחה המיועדת לטבילת מלח – אלא, מסוג הנהוג בארצות-הברית שהצלוחית סגורה במכסה ובו חורים שמהם נופל המלח.
ליד השולחן ישב יהודי שביקש להוסיף מלח בלחם או במצה. כפי הנראה היה זה יהודי עדין, אשר לא רצה לפתוח את המכסה ולשפוך מלח על השולחן. מה עשה? נטל את המלחייה, הפכה, וניערה פעם אחר פעם במטרה שהמלח יצא.
אולם מסתבר שהמלח (שבתוך המלחייה) היה לח ולכן לא נשפך המלח. היתה זו פשוט רחמנות על אותו יהודי!...
לאחר-מכן אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שמנהגנו הוא לטבול הפת במלח ולא לזרוק מלח על הפת.
כמה דרגות במנהג
פעם (ליל א' דחג השבועות תש"ל – 'המלך במסיבו' שם עמ' קמא) נשאל הרבי לגבי עצם העניין בכלל ולפשר הדיוק להטביל ג' פעמים – וכן אודות מנהגו של ר' הלל מפאריטש לטבול ז' פעמים. הרבי השיב:
לא שמעתי [על המנהג של ר' הלל], אבל המנהג לטבול ג' פעמים, וכן כתוב.
וברשימת הרבי משנת תשמ"א (נדפסה ב'המלך במסיבו' שם) נאמר:
ראה ספר המנהגים-חב"ד עמ' 21 ושם נסמן (כולל מסידור האריז"ל "תטבול ג' פעמים") הובא בשו"ע אדה"ז או"ח סימן קסז סעיף ח.
ב"מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים" עמ' תק (אין העניין שיביא מלח דווקא ויטבלו בו את הפת אלא עיקר הכוונה שיהיה טעם מלח בפה כו' כי הטבילה לאו דווקא".
ועל-כרחך-צריך-לומר דבמנהג זה גופא יש כמה דרגות: 1) מנהג העיקרי (מונח על השולחן – לשון הלקוטי תורה דיבור-המתחיל לא תשבית מלח). 2) מעורב בלחם (מה שאין כן במצה) על דרך הקרבן. 3) על-ידי טבילה דווקא. 4) ג' פעמים טבילה. ולהעיר שבלקו"ת שם (בביאורו) [הובאה המשנה] "פת במלח תאכל".
בסיום הסעודה
עוד כתב אדמו"ר הזקן בשולחנו סימן קעט סעיף ח: "אחר כל אכילתך אכול מלח... אכל כל מאכל ולא אכל מלח... ידאג..." ["ועכשיו לא נהגו כלל באכילת מלח אחר הסעודה ואין ניזוקין מפני שנשתנו הטבעים"].
אמנם כפי הנראה אכן נהג הרבי לטבול תמיד [נוסף לתחילת הסעודה] גם בסיום הסעודה. וכך מובא בהנהגות שנרשמו בליל ב' דחג הסוכות תשי"א ('המלך במסיבו' כרך ב' עמ' שא):
בסיום הסעודה נוהג לטבול ג' חתיכות חלה במלח ג' פעמים.
כך גם בזיכרונות מתשרי תשכ"א (שם עמ' שח): בסוף כל סעודה אוכל כ"ק אדמו"ר שליט"א פרוסה קטנה של פת טבול במלח.
מלח בליל הסדר – כן או לא?
בהגדת הרבי כתב לגבי טבילת המצה בליל הסדר במלח: "ואינו טובל במלח מפני חיבוב מצווה, שלא יהא תערובות טעם אחר כלל (מהרי"ל, שו"ע רבינו תעה, י) וכן הוא מנהג בית הרב".
והרבי מקשה: "וצריך-עיון, שהרי כתב השל"ה שעל-פי כתבי האריז"ל יטבול במלח". וממשיך: "ולהעיר מלקוטי תורה, ביאור לדיבור-המתחיל ולא תשבית סעיף ח". [שם נאמר בין השאר: "בעניין חיוב אכילת מצה שהוא תחילת העבודה צריך להיות לחם עוני דווקא, שהוא בחינת אמונה ואתכפיא בלי שום טעם ודעת, ועל כן אין ליתן בה מלח..", עיין שם].
כל זה ב'כזיתים', אך בהמשך הסעודה – "היה כ"ק אדמו"ר טובל חתיכת מצה שלוש פעמים במלח ואוכלה... כדרכו בקודש בכל השנה" ('אוצר מנהגי חב"ד' ניסן עמ' קפה אות קמג. 'המלך במסיבו' ב' עמ' שכא).
והנה סיפור נוסף שהובא במדור זה בעבר:
מעשה באב שהתאונן בפני הרבי שבנו, שמאריך בתפילתו, מסרב לטעום מיני מזונות קודם התפילה. הרבי הגיב בחיוך: יכול הוא להוסיף מלח למזונות (אם חושש הוא לאכילת 'תאווה')... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
