חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:45 זריחה: 5:35 י"ב בסיון התש"פ, 4/6/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 951 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בראשית, כ"ו בתשרי ה'תשע"ג (12/10/2012)

נושאים נוספים
התקשרות 951 - כל המדורים ברצף
הכוח להתחיל את התורה מחדש
נצחיות הגוף על-ידי הנשמה
"ומתלמידי יותר מכולם"
פרשת בראשית
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 951, ערב שבת-קודש פרשת בראשית, כ"ו בתשרי ה'תשע"ג (12.10.2012)

  דבר מלכות

הכוח להתחיל את התורה מחדש

מה למדים מסמיכות "בראשית ברא" ל"וזאת הברכה", ושייכות שניהם לסיום התורה "לעיני כל ישראל" * כאשר מונח אצל האדם שאינו מציאות לעצמו וכל אשר לו מהמחדש בכל יום טובו – יהיה חלק מ"לעיני כל ישראל" * זו גם נתינת כוח למרות מעמדו ומצבו, כי גם אם אינו לומד כל התורה, יוכל להחזיק לומדי תורה ולהשתתף בלימודם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. יש להוסיף ולבאר בפרטיות יותר שייכות1 "לעיני כל ישראל" עם הקריאה שלאחרי זה – "בראשית ברא אלקים" (שהרי מיד כשמסיימים את התורה מתחילים אותה עוד הפעם מתחילתה), וכן עם הקריאה שלפני זה, בהתחלת הפרשה – "וזאת הברכה".

עניין "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" הוא, שיהודי צריך לדעת, ש"את השמים", עניינים רוחניים, "ואת הארץ", עניינים גשמיים – "ברא אלקים". אין לו לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"2, אלא עליו לדעת שמשל עצמו ("אייגענע") אין לו מאומה, כל מה שיש לו, הגשמיות והרוחניות שלו, יש לו מזה שהקב"ה מהוה בכל רגע ורגע3 כללות הבריאה וגם את ההשפעה אליו בפרט.

הרמז ב"וזאת הברכה אשר ברך משה" הוא:

משה רבינו הוא רועה ישראל. הוא המדריך שלהם שיתנהגו בכל הנהגותיהם כדבעי, ועל-ידו משפיעים להם כל הצטרכותם.

וכמאמר רז"ל4 שירידת המן היה בזכותו של משה. גם ענני הכבוד שהיו בזכותו של אהרן ובארה של מרים, הנה כשנסתלקו אהרן ומרים, חזרו בזכותו של משה4. ובאמת הנה גם לפני זה היה ההשפעה ממשה רבינו, ורק עברה באמצעות אהרן ומרים.

כי, ענינו של רועה ישראל הוא, שהוא דואג ומספק לבני-ישראל כל המצטרך להם הן בגשמיות והן ברוחניות.

אבל בכדי לקבל את ההשפעה ממשה רבינו, רועה ישראל, ואתפשטותיה שבכל דרא ודרא5 – צריכים לעמוד בביטול והתקשרות אליו. צריכים להיות מסורים כמו צאן לרועה, צאן שאין להם רצונות משלהם, והולכים היכן שהרועה מוליך אותם. ובשעה שאין רצונות אישיים, לא בעניינים ארציים, ולא בעניינים שמיימים, אלא מסורים לגמרי למשה, אזי נעשים כלי לקבל את הברכה: "וזאת הברכה אשר ברך משה גו'" "ממגד שמים" – עניינים רוחניים, "ומתהום רובצת תחת"6 – עניינים גשמיים.

ב. וזוהי השייכות של "בראשית ברא" עם "וזאת הברכה" ל"לעיני כל ישראל", כי:

בכדי לאחוז באמת באהבת ישראל – כל ישראל – הרי זה על-ידי היציאה מעצמו7,

ובמילא, כאשר מונח אצלו האמת שמשלו אין לו מאומה, וכל מה שיש לו הרי זה של הקב"ה שהוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – "בראשית ברא גו'" – ומצד זה מתמסר למשה ואתפשטותא דיליה – "וזאת הברכה גו'" – אזי יוצא ממציאותו, הוא אינו מציאות בפני עצמו, הוא חלק מכלל ישראל – "כל ישראל".

ג. השייכות של "לעיני כל ישראל" עם "בראשית ברא" היא כפולה. כשם ש"בראשית ברא" נותן כוח בעבודה של "כל ישראל" כנ"ל, כך גם "כל ישראל" הוא הכנה ל"בראשית ברא".

בשמחת תורה צריך כל יהודי לסיים את התורה ולהתחיל ללמדה עוד הפעם מחדש ובאופן נעלה יותר. אך כאשר יהודי מתבונן במעמדו ומצבו במשך שנה העברה – יכול לחשוב לעצמו: אני עדיין בכלל ולחלוטין אינו מוכן, וכיצד הנני שייך לזה?

על כך נותנים לו עצה (בתיבות האחרונות שבתורה) – "(לעיני) כל ישראל":

אם בתור פרט אינו יכול לבדו ללמוד את כל התורה ולקיימה – יכלול את עצמו עם יהודים נוספים, להחזיק לומדי תורה, ועל-ידי זה יהיה לו חלק בלימוד התורה של אותם יהודים שהוא מחזיק.

וכמאמר רז"ל8 – וכן הוא הדין9 – שעל-ידי זה שזבולון תומך בישכר, יש לו חלק בתורה שלומד ישכר.

אמנם, כל זה הוא רק אם מצד טרדותיו אין לו פנאי ללמוד, ויוצא י"ח בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית10, אבל מה אם לא למד גם בזמנו הפנוי? – הנה גם במצב כזה אין לו להתייאש. כי:

הרביים אומרים שבשמחת תורה יכולים לפעול על-ידי קו השמחה אותו עניין שפועלים בראש השנה ויום הכיפורים בקו המרירות11. והיינו, שאפילו כאשר עבר חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ואפילו ביום כיפור בנעילה גם לא שב בתשובה רחמנא ליצלן, מכל מקום, בבוא שמחת תורה יכול לשוב בתשובה בקו השמחה.

וגם – "לעיני כל ישראל", לכלול את עצמו עם כל בני-ישראל, שעניין זה הוא מצד גילוי עצם הנשמה, שהנשמות מתאימות, שמצד זה באה אהבת ישראל אמיתית12. וכיון שעצם הנשמה היא תמיד בשלימות, יש בכוחו תמיד להתחיל עוד הפעם את התורה מתחילתה, ובאופן נעלה יותר.

ד. האמור לעיל הוא ביאור שייכות "לעיני כל ישראל" ל"בראשית ברא" בתור התחלת התורה, שעל-ידי "לעיני כל ישראל" יש כוח להתחיל עוד הפעם את התורה מחדש. אבל מהי השייכות ל"בראשית ברא" בפרט?

והעניין בזה13:

"ברא" הוא מלשון גילוי14. ופירוש "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" הוא: "בראשית" – ראשית העבודה היא – "ברא", לגלות את ה"אלקים" שנמצא ב"את השמים", שמים וכל צבאם, וב"ואת הארץ", הארץ וכל צבאה15.

בכל הנבראים, הן בצבא השמים והן בצבא הארץ, ישנו כוח וחיות אלקי שמהוה ומחיה ומקיים אותם בכל רגע ורגע, וחיות אלקי זה הוא כל מציאותו של הנברא, ואין זה אלא שהחיות הוא בהעלם, והנברא נראה למציאות בפני עצמו. וזוהי ראשית העבודה, לפעול שהחיות האלקי יהיה בגילוי – "ברא".

וכשם שבכל נברא ישנו האלקות שבו, אלא שהוא בהעלם, כמו כן ובמכל-שכן יש בכל אחד ואחד מישראל האלקות שבו, נפש האלקית, "חלק אלקה ממעל ממש"16, שיש בו. ואין זה אלא שמצד התלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית יכול להיות שהגוף ונפש הבהמית יעלימו ויסתירו על אור הנשמה, ועד שלפעמים יכולים אפילו להלחם עמה.

ועל זה צריך להיות העניין של "בראשית ברא אלקים" בנוגע לעצמו – לגלות את הנשמה שבו, שתצא ממאסר הגוף ונפש הבהמית ותתגלה כמו שהיא, לא רק כוחותיה הגלויים, אלא גם עצם הנשמה הקשורה עם עצמות, אשר הסימן על גילוי עצם הנשמה הוא "ואהבת לרעך כמוך"17, "לעיני כל ישראל", כנ"ל.

ועל-ידי עניין "בראשית ברא אלקים" בעצמו, ביכולתו לגלות אלקות גם בכללות העולם, בצבא השמים ובצבא הארץ, שבכל דבר יהיה נראה בגילוי שכל מציאותו הוא רק אלקות, ו"אין עוד מלבדו"18.

* * *

ה. [...] וזהו מה שנתבאר לעיל [. .] שכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו עד עתה, ביכולתו לכלול את עצמו עם כלל ישראל, "לעיני כל ישראל", כמו חלק מן העצם, ועל-ידי זה יש בכוחו לסיים את התורה, ולהתחיל עוד הפעם מ"בראשית ברא".

והעניין בזה:

כאשר ישנו עניין "לעיני כל ישראל", היינו, שיוצא ממציאותו הפרטית, שאינו מחשיב את עצמו למציאות בפני עצמו, אלא הוא נעשה חלק מהעצם דישראל,

והיינו, שהתשובה של שמחת-תורה נוגעת בבחינת היחידה שבנפשו, "יחידה לייחדך"19, ועד לעצם הנשמה, שעל זה נאמר "כולן מתאימות", ומצד זה עומד בתנועה של "ואהבת לרעך כמוך", "לעיני כל ישראל",

אזי הוא מגיע ("ער רירט אָן") לא רק בעצמות אור א"ס ב"ה, ולא רק בעצמות א"ס ב"ה, אלא בעצמות ומהות ממש!

ואז יכול להמשיך ולקרוא "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", "ברא" מלשון גילוי, שמתגלה אצלו שהשמים וכל צבאם והארץ וכל צבאה, הנה כל מציאותם אינה אלא ש"ברא אלקים", היינו, שמציאות העולם כולו היא רק אלקות, "אין עוד מלבדו".

(קטעים משיחת ליל שמחת תורה ה'תשח"י. תורת מנחם כרך כא, עמ' 91-94; 99)

1)    מכאן עד סוס"ד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (ביידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 437 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2)    עקב ח, יז.

3)    שענין זה נכלל בהתיבות "ברא אלקים" (ראה לקמן ס"ד).

4)    תענית ט, א.

5)    תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

6)    ברכה לג, יג.

7)    כדלקמן [בשיחה שם].

8)    ראה ויק"ר פכ"ה, ב.

9)    רמ"א יו"ד סרמ"ו ס"א.

10)  ראה מנחות צט, ב.

11)  ראה ד"ה ביום השמע"צ תרצ"ה פכ"ו (סה"מ קונטרסים ח"ב שלט, א). – נעתק ב"היום יום" כב תשרי, שמע"צ. וראה גם שיחת ליל שמח"ת דאשתקד סי"ב (תו"מ חי"ח ע' 82). וש"נ.

12)  כמבואר בתניא פרק לב.

13)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות ס"ד ואילך. וש"נ.

14)  כמאמר "שמא הבריא" – חולין מג, ב.

15)  ראה פרש"י בראשית א, יד.

16)  תניא רפ"ב.

17)  קדושים יט, יח.

18)  ואתחנן ד, לה.

19)  נוסח הושענות ליום ג' דחה"ס.

 משיח וגאולה בפרשה

נצחיות הגוף על-ידי הנשמה

השכר לעתיד הוא גילוי ההמשכה שנעשית עכשיו

בפרשת בראשית מסופר אודות בריאת האדם: "וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה" – בריאת הגוף, ואחר כך – "ויפח באפיו נשמת חיים", נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". והכוונה בזה – כדי שהנשמה תעבוד עם הגוף כדי לעשות ממנו כלי לאלקות, והיינו, לפי שתכלית הכוונה היא "דירה בתחתונים" דווקא.

והעניין בזה – שכאשר הנשמה היא למעלה ועובדת עבודתה בעולמות עליונים, אזי פועלת המשכת אור הממלא בלבד, מה שאין כן על-ידי עבודתה בגוף מגעת הנשמה למעלה יותר, והיינו, לפי שהשורש של יש הנברא הוא מיש האמיתי, ולכן על-ידי העבודה בגוף הגשמי 'לוקחים' את העצמות, אלא, שלעת עתה הרי זה בהעלם, ויתגלה לעתיד לבוא.

וזהו עניין תכלית ושלימות השכר שיהיה בזמן התחייה:

ידועה שיטת הרמב"ן (וכן פוסקת תורת החסידות להלכה) שהתכלית אינו גן-עדן לנשמות בלא גופים, אלא זמן התחייה שאז יהיו נשמות בגופים דווקא.

וטעם הדבר – על-פי הידוע שכללות עניין השכר הוא גילוי ההמשכות שנמשכים עכשיו על-ידי התורה ומצוות, וכיוון שתכלית ההמשכה היא למטה בגוף דווקא, שעל-ידי זה לוקחים את העצמות, לכן גם השכר – שענינו גילוי ההמשכה שעל-ידי העבודה – הוא למטה בגוף.

וזוהי מעלת זמן התחייה על גן עדן, שבגן עדן נמשך רק אור הממלא, מה שאין כן בזמן התחייה תהיה התגלות העצמות.

על-פי זה יובן מה שכתוב בזוהר שתחיית המתים תהיה על-ידי "עצם הלוז", שנשארת בשלימותה גם לאחר שהגוף נרקב, וממנה תתחיל התחייה:

ובהקדמה, שלכאורה אינו מובן: מצינו בגמרא ראייה לתחיית המתים בקל-וחומר מבריאת האדם – "דלא הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן" (אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין, אותן שהיו כבר לא כל שכן שחוזרין וחיין). ועל-פי זה אינו מובן: מהו הצורך ב"עצם לוז" – הרי אפילו אם לא יישאר מהגוף כלום, יכול הוא להיבראות מחדש, בקל-וחומר מתחילת הבריאה, שאז נברא דבר שלא היה מעולם, ועל אחת כמה וכמה שדבר שכבר היה בעבר יכול לשוב ולהיבראות?

והביאור בזה – שהקל-וחומר "דלא הוו חיי, דהוו חיי לא כל שכן" אינו אלא תשובה ל"ההוא מינא", שרצה להכחיש את כל עניין תחיית המתים, וכדי לשלול סברא זו נאמר לו קל-וחומר זה; אבל לאמתם של דברים – עניין התחייה אינו באופן של התהוות חדשה (כמו בהתחלת הבריאה), כי אם עניין של שכר וגילוי ההמשכה שממשיכים על-ידי העבודה. והיינו, שפעולתה של הנשמה בעבודתה בגוף בזמן הזה על-ידי התורה ומצוות – היא המתגלית בגוף לעתיד לבוא, ולכן יש צורך באותו גוף עצמו שבו נתקיימו התורה ומצוות, ולא בהתהוות חדשה.

וזהו ההכרח שתחיית המתים תהיה על-ידי ה"עצם לוז":

אילו היה אופן התחייה רק מצד הקל-וחומר "דלא הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן" – היתה זו בריאה חדשה, ולא אותו הגוף שבו קיים האדם תורה ומצוות, ואילו הגוף שבו קיים תורה ומצוות – היה נפסד, מבלי שיישאר זכר מקיום התורה ומצוות על-ידי הגוף.

אמנם, לא זה הוא עניין תחיית המתים – שאינו בריאה חדשה, אלא גילוי ההמשכה שנעשית על-ידי העבודה, שלכן נעשית התחייה על-ידי ה"עצם לוז" דווקא, שהוא עיקר ועצם הגוף שנשאר תמיד בשלימותו, וממנו קם לתחייה אותו הגוף שבו נתקיימו התורה ומצוות.

(משיחת יום שמחת תורה תשי"ט; תורת מנחם כרך כד, עמ' 147-149 - בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

"ומתלמידי יותר מכולם"

בתוך עשרות אלפי עמודי תורתו של הרבי והערותיו מוצאים אנו פעמים רבות את הביטוי "העירני חכם אחד" * הרבי ביקש: לא להימנע מלשאול ולהעיר, גם אם ייאלץ לחזור בו מדבריו... * לעיתים נודע לרבי כי דבריו תאמו את האמור בספרים שקדמו לו, וטרח לציין זאת * וארבע הערות של 'חכם אחד' הביא הרבי כסימוכין לחומרת ההגירה משכונות יהודיות

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לשאול בלי להעלים

אמרו חז"ל (תענית ז, א. מכות י,א): "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן".

יותר מפעם אחת ביקש הרבי שיעירו על דבריו. פעם אחת בשנת תשכ"ט הזכיר (שיחות קודש תשכ"ט, כרך א' עמ' 31) כי:

במסגרת הנהוג כמנהג רבותינו נשיאינו לקבל על עצמם הידור נוסף לפני ראש השנה, יקבלו [השומעים] על עצמם הנהגה חדשה לשאול על המדובר בהתוועדויות. אלו שרוצים לעשות זאת בדרך כבוד – ינהגו כן – וישאלו בדרך כבוד. השאלות ששואלים מיהודי בכלל צריכות להישאל בדרך כבוד (במיוחד כששואלים מיהודי שלומדים ממנו), על-כל-פנים העיקר שישאלו ולא שיאמרו דבריהם בהעלם (אפילו בהעלם מהנפש האלוקית שלו). ואם יהיה מקום לבאר שזה ממש אותו עניין ולא עניין הפכי יבארו זאת, ואפילו אם יצטרכו לומר כמימרת החכמים "דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי" יעשו כן...

בכלל עודד הרבי הערות לדבריו. בדרך כלל תירץ את השאלות וביאר את דבריו, עד שעל-פי-רוב לא נותר מקום לקושיה או להערות אלו.

ההייתה סוכה בעזרה?

במכתב תורני מכ"ח בתשרי תש"ה דן הרבי בשאלה: מכיוון שאסור לעשות סוכה בעזרה משום לא תיטע לך כל עץ, איך אכלו הכהנים את שיירי המנחות בחג הסוכות. ותירץ אחד דמכיוון שמשולחן גבוה קא זכו הוי אכילת גבוה דפטורה מסוכה (אגרות קודש כרך ב, עמ' ט'; לקוטי שיחות כרך כט, עמ' 498).

בתוך שורה של הערות, מעיר הרבי מהנאמר שעשו סוכות "בחצרות בית אלקים" – שלכאורה הכוונה לעזרה, ודוחה זאת מכיוון שמצות סוכה היא לא רק באכילה ושתייה. בשולי אותו מכתב מציין הרבי:

העירני הרה"ג הרב אברהם זיסקינד דגם באכילה מצינו חיוב סוכה בעזרה, גם ע"פ הנ"ל [שנתבאר בגוף האיגרת], והוא באכילת לחמי תודה וכיוצא בזה דמותרין בכל העיר ונאכלין גם בעזרה (שבועות טו, א).

דברי ה'באר מים חיים'

הנה אוסף מיוחד מהמקומות שבהם הרבי ציטט הערות שקיבל, כשהוא מציין "העירני חכם אחד" או "העירני אחד" "הראני אחד".

חז"ל מציינים שדינה בת יעקב אבינו "על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה", ומפרש הרבי לקוטי שיחות כרך לה עמ' 151): שתכונה טובה זו של דינה, שהיה ביכולתה לצאת לראות בבנות הארץ ולהחזירן למוטב, באה לה מאמה, שאף היא נהגה לצאת כן. ולכן מדגיש רש"י "בת לאה ולא בת יעקב", כי עניין זה ירשה מלאה, מה שאין כן יעקב הסתירהּ מעשיו ומנעהּ מפעולות מסוג זה, ועד שנענש על כך.

בהערה 18 כותב הרבי:

לאחר זמן העירני ח[כם] א[חד] שעל דרך זה פירש ב'באר מים חיים' (לבעל המחבר ספר 'סידורו של שבת') על התורה כאן, שיציאת דינה היתה לשם-שמים להכניסן תחת צל כנפי השכינה כו'.

אמנם, ממשיך הרבי, יש שינוי מדבריו, שהרי ה'באר מים חיים' מסיים: "אחר כל זה הנה הכתוב צווח ואמר 'כל כבודה בת מלך פנימה כו'', ודינה שיצתה על-כן 'וירא אותה שכם'". עיין-שם. אבל על-פי פירוש רש"י פרשתנו (וישלח הנ"ל), שהעובדה שנפלה ביד שכם היה עונש ליעקב על זה שמנעה מעשו – יש לומר, שבגוף יציאתה לא היה עניין בלתי רצוי (על-דרך יציאת לאה שהיתה למעליותא בשלימות), ומה שאירע לה היה עונש ליעקב ... (אלא שב'באר מיים חיים' שם לא הביא מפירוש רש"י הנ"ל).

הצלת היחיד והיזק הרבים

בשיחתו מאחרון-של-פסח תשכ"ט בנושא "תופעת ההגירה משכונות יהודיות" (לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 350 ואילך), מציין הרבי ארבע הערות בזו אחר זו "העירני חכם א'..." (הערות 1-2 בעמ' 350; הערה 3 בעמ' 351; הע' 4 בעמ' 354). באחת מהן מציין כי אין לו את הספרים עצמם לעיין בהם:

1) העירני חכם א[חד], אשר בטור שם כתב, שלפי שיטת הגאונים "אפילו שהוא עני ואין לו מה יאכל, יתפרנס מן הצדקה ואל יגרום היזק לחבירו". כן אינו רשאי למכור את הבית לעכו"ם "אפילו אם רוצה לקבל עליו אונסא דמתייליד לשכנו" (פרישה שם). וגם לפי שיטת ה"יש מחלקים" (עיטור בשם רבינו משה בר חנוך) מותר למכרה לצורך פרנסתו דוקא אבל לא בשביל להרויח. וגם בשביל פרנסתו – דוקא באם מקבל עליו כל אונסא.

2) העירני חכם א[חד] מתשובת בעל הנטע שעשועים (המועתקת ב"כסף הקדשים" לחו"מ שם) שאסר מכירה לעכו"ם, לפי שכוונת הנכרי (בעובדא שבה דנה התשובה) היתה לגרש בעלי השטיבליך כו'. עיי"ש.

ושם בתשובה מבעל "כסף הקדשים", איך שהרבה נתחבט להתיר מכירת בית לנכרי, אפילו באופן שלא היה נמצא ישראל שיקנה בשויו וגם המוכר היה נחוץ למעות – ובכל זאת לא התיר אלא רק משום שלא היה שם לישראל שום דררא דהזיקא על-ידי מכירה זו.

3) העירני חכם א[חד] מס' שער המשפט סקל"א סק"ד. משפט שלום – מבערזשאן – סקע"ה. ואין הספר תחת ידי.

4) העירני חכם א[חד] מר"ן שבת (מב,א): "דנזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן". וב"גליוני הש"ס" – למהר"י ענגל – לשבת שם: "ואף דאיירי כאן בנזק הגוף.. מכל מקום זה ערך אחד עם ממון". עיי"ש. ועיין-שם גם-כן ש"דבר זה דממון רבים כנפשות חשוב, יש לו מקור בס[פר] החינוך מצוה רל"ו". ולפי זה יש לדון – אפילו באם ה"היזקא דרבים" (הבאה על-ידי ההעתקה) היתה רק בנוגע לממון, ואפילו כשההעתקה היא הצלה ודאית של המעתיקים – אם מותר ליחידים להציל עצמם על-ידי הגדלת היזקא דרבים. ובפרט שה"היזקא דרבים" יש בה גם משום עסקי נפשות ר"ל... והצלת המיעוט שעל-ידי-זה – מוטל בספק.

קטני קטנים במצוות הקהל

העירני ח[כם] א[חד] מתוספות יום-טוב למגילה פרק א' משנה ג: וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן.. ואם-כן אפילו הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו.

הערה זו (התוועדויות תשמ"ז כרך א' עמ' 457) באה בסיום הערה ארוכה של הרבי למכתב כללי מ"יום שלשים לחודש תשרי שהוא ראש-חודש מרחשוון ה'תשמ"ז", ובה הרבי מפלפל ודן (דיבור-המתחיל טף), מאיזה גיל צריך להביא אותם למצווה זו. בסיום דבריו מצטט את הערת ה"ח"א" הנ"ל.

יצויין כי דברים אלו צוטטו גם בהערה בשולי הגיליון, בתור "הוספה לאחר זמן" למכתב כללי מיום י"א אדר שני תשמ"א (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 489).

מקור בצמח-צדק – ותירוץ אחר

בלקוטי שיחות כרך יא (עמ' 146 שולי-הגליון להערה 45) מציין הרבי:

העיר חכם א' שמה שנתבאר כאן בשם החתם-סופר (והרב עקיבא איגר) ושעל-פי-זה מתורצת קושיית הרשב"א ב'שיטה מקובצת' – שכן כתוב בשו"ת צמח צדק חלק יורה דעה סימן רל ובחלק אבן העזר סימן קנ"ט.

ברם ממשיך הרבי:

אבל ב'פסקי דינים' אורח חיים סימן תמח תירץ לכאורה תירוץ אחר.

חיוב החזרת ריבית

בשיחת קודשו של הרבי בעניין מחילה בריבית (לקוטי שיחות כרך יב עמ' 116 ואילך) נאמר בהערה 22:

העירני ח[כם] א[חד] דבשו"ת אבני נזר (סימן קס"ח סק"א) כתב שס"ל להרמב"ם (לפי ביאור המגן אברהם שהטעם מה שלא מנה הרמב"ם מצות החזרת ריבית הוא "לפי שהיא נכללת במצות השבת הגזילה") שהוא "חיובא דממונא"..

הרבי מפלפל בדברים (בשולי הגליון שם) אבל מוכיח בהמשך ההערה – שדעת הבית-יוסף אינה כן, עיין שם.

נרות שבת

בעניין הדלקת נרות שבת, וב' הנרות הם כנגד האשה ובעלה, ציין הרבי (במכתב מכ"ח תשרי תשל"ה – אגרות-קודש כרך ל' עמ' כט):

זה עתה העירני ח[כם] א[חד] שכן הוא באלי' רבה סימן רסג ס"ק ב וב'מטה משה' חלק ד' ס"ק יד – ואין הספרים תחת ידי עתה.

ועוד באותו נושא:

והמובא מראבי"ה סקצ"ט שאין להדליק פחות משני נרות – כנראה יחידאה הוא.

שוב כותב הרבי:

העירוני במה שכתבו בזה בשבלי הלקט, כל בו, מטה משה בשם התנחומא.

תיקון נכון של המהדיר

פעם הגיה הרבי בפירוש רש"י פרשת ויקרא (לקוטי שיחות כרך ז"ך עמ' 16 הערה 3):

ולכאורה צריך להיות בפרש"י שם "שנאמר באשמת" ולא "לאשמת" (שיגרת לישניה דקרא בכהן משיח).

ובשולי-הגיליון ציטט הרבי "וכן הועתק ברבינו אליהו מזרחי כאן". אחר-כך באה הוספה:

העירני חכם א[חד] שכן תיקן גם [=המהדיר] ברלינר במהדורה תניינא שלו, ובמהדורה קמא שלו מביא גירסא כזו מכתב-יד. וכן הוא בב' כתבי-יד רש"י שתחת ידי. ובעוד ב' כתבי-יד שתחת-ידי הגירסא בפרש"י: כמו לאשמת העם שנאמר ונעלם דבר... ועשו.

איך נקרא הספר?

בשולי שיחה על רש"י (לקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 372) מציין הרבי: "וכן תירץ במיני תרגומא, ויש גורסין – תרגימא (לר' ישעיה (פיק) בערלין) קושיית הרמב"ן על רש"י".

ממש בשולי-הגיליון מציין הרבי:

והעירני חכם א[חד] אשר בהקדמת המחבר לספרו "יש סדר למשנה" (שנדפס בסוף משניות יכין ובועז) [=הגירסא] "מיני תרגימא על אונקלוס" וכן בפירושו לברכות.. מה שאין-כן בהקדמת חתן המחבר "מיני תרגומא".

גם לגבי לוחות השנים שבטור אורח-חיים לאחרי הלכות ראש-חודש, ציין הרבי לגבי טעויות שנפלו בהם (לקוטי שיחות כרך ח"י עמ' 381 בשולי הגיליון):

"לאחר זמן הראני חכם א[חד] הספר שארית יוסף (שאלוניקי. שכ"ח)... שנפלו בו טעות הסופרים והמדפיסים.

במכתב מיוחד של הרבי מחודש אייר תשמ"ג (לקוטי שיחות כרך כב עמ' 331, התוועדויות תשמ"ג כרך ג' עמ' 1444): "העירני חכם א[חד] אשר בשולחן-ערוך האריז"ל כתב-יד הנמצא בספרי[ה] [=של הרבי] מצא וזה לשונו: היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון".

איך הניח ה' להחריב המקדש?

באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך כ"ט עמ' 11) דן הרבי בשאלה: מכיוון שהשם-יתברך מקיים, כביכול, את המצוות שציווה את ישראל; כיצד אפוא אִפשר להחריב את בית-המקדש כאשר הדבר כרוך באיסורים של "בל תשחית" ו"לא תעשון וגו'"? ואם הדבר נעשה מפני שלא היו ראויים שבית-המקדש יהיה בידם, יכול היה לגונזו כשם ש"נגנז אוהל מועד כו'", וממשיך שם לדון ולתרץ בהרחבה.

לאחר הופעת השיחה בדפוס (בשנת תשד"מ) ניתוספה הערה 28* ובה נאמר:

בהבא לקמן העירני ח[כם] א[חד] מספר נפש חיים (לר' חיים פאלאגי) מע[רכת] הבי"ת אות יד. ושם-נסמן.

כיוון לפירוש המהר"ם שיק

בלקוטי שיחות כרך לח (עמ' 106) מבאר שגם לדעת הרמב"ם אפשר לומר ולפרש הא ד"שער לוי אחד", דלעתיד יטלו חלק בארץ, אבל לא בארץ כנען אלא בארץ קיני קניזי וקדמוני.

ומציין הרבי (הערה 42): "העירני ח[כם] א[חד] שכן כתב במהר"ם שי"ק (מצוה תקה לא תעשה רצט) ד"שער לוי אחד" הוא רק בקיני קניזי וקדמוני..." (הרבי משווה זאת גם לפירוש תולדות אדם לשופטים).

בהדרן על מסכת פסחים (תשל"ב) שנדפס בספר 'ההדרנים על הש"ס' (כרך א' עמ' נח-נט) ישנה הערה 31* ובה נאמר:

אח[ר] זמ[ן] – הראני חכם א[חד] ההדרנים למסכת פסחים בס[פרים]: חוט המשולש לפלגות ראובן. וכן בספר נזר הקודש (למסכת זבחים לז, א).

ה'קץ' של תשמ"ב

בלקוטי שיחות כרך כ (עמ' 234) התייחס הרבי לקיצין שנתנו גדולי-ישראל, ובהערה 50 שם ציין:

העירני חכם א[חד] שבספר 'דבר נצב' (להר"ר נ"צ בראך מקאשוי נ.י. תשל"ח) פרשת תולדות ובהר מחשב הקץ לשנת תשמ"ב.

היתה זו השנה שבה הופיעה השיחה לאור.

דברי החיד"א בספרו 'מדבר קדמות' ערך קיווי צוטטו על-ידי הרבי בהתוועדויות בשנת תשמ"ו (ראה התוועדויות תשמ"ו כרך א' עמ' 156 ואילך) ולראשונה הזכירם בשם "העירני חכם אחד".

בסיום התוועדות י"א ניסן תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ג' עמ' 1246) דיבר הרבי על חיובן של הנשים בלימוד חסידות, וציטט את דברי הרמב"ם (סוף הלכות תשובה פרק יו"ד) "עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה" (כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים), ואם-כן פסק-דין מפורש בדברי הרמב"ם שנשים חייבות בלימוד תורת החסידות; לדברים הקדים הרבי ואמר: "והעירני חכם אחד – שמפורש הדבר בהלכות תשובה להרמב"ם"...

גם בנוגע להכרזת הרמ"א במוצאי פורים שלא ישכחו להתפלל מעריב – הזכיר הרבי (בהתוועדות יו"ד שבט תשל"ז סמ"ז – שיחות קודש תשל"ז כרך א' עמ' 450) "בלשון הידוע – העירני חכם אחד"...

כמו כן בעניין חשיבות ההכרזה על ברכת המזון בל"ג בעומר תשל"ז (שיחות קודש שם עמ' 721) (ובזה הארכנו במדור זה בהזדמנות אחרת).

ארון עם או בלי כפורת

הרבי דן בשיחה (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 177) בפלוגתת רש"י ורמב"ן (כה, כא) אם שם 'ארון' כולל הכפורת והנפקא-מינה להלכה, ובהערה 29 שם מציין בין השאר:

העירני חכם א' דבתוספות הרא"ש (בני ברק – תשכ"ח) לר"ה כד, ב סד"ה מלחוץ: ויש לומר דלא מקרי שמשי אלא אם כן עשה כלי שלם כמו שולחן ומנורה וכן הארון עם הכפורת וכרובים. ובהערות המו"ל שם חוקר כנ"ל בנוגע לארון וכפורת כו', ומקשר זה במחלוקת רש"י והרמב"ן.

מקור בכתב-יד של ספר היד

לגבי ציורי המנורה שבגוף כתבי-היד של הרמב"ם ציין הרבי (לקוטי שיחות כרך כו עמ' 201 הערה 15):

והעירני חכם א[חד] שלאחרונה נתפרסם שכן-הוא גם בכתב-יד דספר היד בהלכות בית-הבחירה... אלא שנשמט על-ידי המדפיסים...

גרסת קאפח המכוונת

בדומה להנ"ל, כך לגבי גרסת הרמב"ם בהלכות ביכורים (לקוטי שיחות כרך כט עמ' 145 בשולי-הגיליון):

העירוני זה עתה אשר בפירוש המשניות הוצאת קאפח... הגירסא היא כלפנינו. וגם מפירוש המשנה שם משמע לכאורה שלא גרס תיבה זו במשנה... ואולי אפשר לומר... ויש להוסיף...

הבית-יוסף וקידוש ה'

ולגבי הבטחת המגיד להבית יוסף (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 171 הערה 35): "זה עתה העירוני אשר ב"אזהרות ותקונים לסייגים" שבתחילת הספר [=מגיד מישרים] מפורש שההבטחה לקידוש ה' באה אחרי שיגמור כל חיבוריו ואם כן נכלל בזה גם השולחן-ערוך, אלא שאין בזה סתירה"...

סיום על מסכתות קטנות

כשביקר הגאון רבי פינחס מנחם אלתר (לימים בעל 'פני מנחם') מגור אצל הרבי בשנת תשד"מ אמר הרבי ש"כמה וכמה אחרונים מקילים בנוגע לסיום, ועד אפילו – על אבות דרבי נתן, וישנם אחרונים שהגזימו ומקילים לעשות סיום אפילו על פרק אחד בלבד!

"ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות מסכת שלימה – גם מסכתות קטנות ובפרט 'אבות דרבי נתן' – מסכת שיש בה ריבוי פרקים, ואם-כן לכאורה בטח יכולים לעשות סיום על מסכת בתלמוד ירושלמי".

בגיליון רכ"ד של 'הערות וביאורים' אוהלי-תורה (שהופיע לש"פ ויקהל תשד"מ) ציין הרב אברהם-יצחק-ברוך גרליצקי לשורת אחרונים המצדדים בעריכת סיומים, כפי שאמר הרבי.

כשהגיה הרבי את השיחה עם ה'פני מנחם' (התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 1050; ומשם ל'בצל החכמה' עמ' 261) צויין שם: ראה יסודי ישורון ח"ו ע' סג ואילך. וש"נ... – ואחר-כך:

העירני חכם א[חד] משו"ת מים חיים... שו"ת בית ישראל... יביע אומר... מהרש"ם... שו"ת בית אבי... נחלה לישראל.

 ממעייני החסידות

פרשת בראשית

$$בראשית (א,א)$$

בראשית ברא: בשביל התורה שנקראת ראשית.. ובשביל ישראל שנקראו ראשית (רש"י)

יש השואלים: אם לימוד החסידות חשוב וחיוני, מדוע החסידות נתגלתה רק בדורות האחרונים?

תשובה לכך אפשר למצוא בדברי רש"י, שהעולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל. הגע עצמך – עד הולדת היהודי הראשון, אברהם אבינו, עברו כאלפיים שנה. מתן-תורה אף התרחש מאוחר יותר, אלפיים ארבע-מאות ארבעים ושמונה שנה לאחר הבריאה.

והלוא דבר הוא! העולם לא נברא אלא בשביל התורה ובשביל ישראל ואף-על-פי-כן חלף זמן רב ביותר עד לידתו של אברהם, ותקופה ארוכה עוד יותר עד מתן-תורה!

במשך כל התקופה הזו סברו הבריות שהעולם נברא בשבילן, בשביל ענייניהן הגשמיים, ואפילו לא עלה על דעתן שקיימת תכלית פנימית ונעלית יותר בבריאה.

נמצאנו למדים שאין בזמן הרב שחלף כדי ללמד על תכלית כוונת הבריאה, שהיא, כאמור, התורה וישראל. וכך גם בעניין תורת החסידות, אין זה חשוב כמה זמן חלף עד שנתגלתה, העיקר שסוף-סוף זכינו לכך.

בני-ישראל הם עטרת תפארת העולם; התורה היא עטרת תפארת בני-ישראל; ותורת החסידות היא עטרת תפארת של בני תורה.

(ספר השיחות תש"ד, עמ' 69-70)

$$בראשית ברא אלקים (א,א)$$

הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת... יש מאין (רמב"ן)

ההכרה שהעולם נברא מאין ואפס המוחלט מוליכה בהכרח למסקנה שחידוש עצום זה חל מחדש בכל רגע (כמבואר בתניא), והיינו, שהנברא כשהוא לעצמו – הרי גם עתה הוא אין ואפס, וכל קיומו הוא משום שהקב"ה מהווה אותו בתמידות. מי שמתבונן בעניין זה ומגיע לידי הכרה זו – יעשה גם את עיסוקיו הגשמיים כלים לאלוקות.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 1)

$$בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ (א,א)$$

בכל הנבראים, הן בצבא השמים והן בצבא הארץ יש כוח אלוקי המהווה, מחיה ומקיים אותם בכל רגע ורגע.

חיות אלוקית זו היא "מציאותו האמיתית של כל נברא" (כי בלעדיו היה הנברא אין ואפס). אלא שהיא בהעלם מהנברא אשר אינו חש אותה והוא מרגיש את עצמו כמציאות המתקיימת בפני עצמה.

זוהי אפוא ראשית העבודה, לפעול שתתגלה החיות האלוקית שבכל דבר ודבר.

וזהו שנאמר:

"בראשית" – התפקיד הראשון הוא,

"ברא אלוקים"לגלות את הנפש והחיות האלוקית.

"את השמים" – המצויה בצבא השמים,

"ואת הארץ" – והמצויה בכל צבא הארץ.

כשם שהכוח האלוקי שבכל דבר בעולם, מוסתר ונעלם ויש צורך לגלותו, כך (ובמידה יתירה) קיים העניין בכל יהודי ויהודי. לכל אחד מישראל יש נפש אלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". ואולם מחמת שהיא מלובשת בגוף ובנפש הבהמית, הם מסתירים ומעלימים עליה. תפקידו של היהודי אפוא הוא לבטל העלם זה ולגלות את נפשו האלוקית.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 439)

$$אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (ב,ד)$$

אל תקרי בהבראם, אלא באברהם (זח"א פו)

הרב המגיד ממזריטש מפרש:

אברהם מסמל חסד ואהבה, ככתוב "חסד לאברהם", (מיכה ז), "אברהם אוהבי" (ישעיה מא). כשם שיש אברהם התחתון, שחי בעולם הזה, כך יש אברהם העליוןמידת החסד והאהבה שלמעלה, שנקראת 'אברהם' (היינו צירוף אותיות אברהם).

זהו "בהבראםבאברהם": בריאת העולם היתה על-ידי 'אברהם' העליון, היינו מידת החסד, ככתוב (תהילים פט) "עולם חסד יבנה".

(אור תורה, פרשת חיי-שרה דף י, עמ' ב)

$$מכל עץ הגן אכל תאכל; ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (ב,טז-יז)$$

עץרומז לעצות והדרכות בעבודת ה'.

גןרומז לתורה, כמובא בתיקוני זהר שגן רומז לנ"ג פרשיות התורה.

"מכל עץ הגן אכל תאכל" – כשאתה משמיע דברי תורה ברבים, עליך לראות שבדברי תורה הללו תהא הוראה בעבודת ה'.

"ומעץ הדעת טוב ורע"אם מישהו אומר דבר-תורה שיש בו רק שכל ודעת בלי שיוצאת מהם הוראה בעבודת ה' – "לא תאכל ממנו"...

(כתר שם טוב סימן שיט, דף מב)

$$והנחש היה ערום (ג,א)$$

הנחש, המסמל את כוחות הקליפה, יכול לקבל יניקה רק מאותיות האחרונות של שם הוי', ו' ה', ולא מאותיות הראשונות, י' ה'.

וכפי שמצינו בעמלק, שהוא "משורש נחש" (זוהר ח"ג קכד), שנאמר (פירוש רש"י בסוף פרשת בשלח) "אין השם שלם עד שיימחה שמו של עמלק", היינו שחיסר ופגם באותיות ו' ה'.

וזהו "והנחש"ו' ה' נחש.

(ליקוטי לוי-יצחק, מסכת פסחים, עמ' קלט)

$$ויתפרו עלה תאנה (ג,ז)$$

אילן שאכל אדם הראשון ממנו... רבי נחמיה אומר תאנה היה, שבדבר שקלקלו, בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה (ברכות מ)

ידוע שמהמצוות נעשות 'לבושים' לנפש.

אדם הראשון, בשעה שעשה תשובה על חטא עץ הדעת, הפך את חושך החטא לאור, ואת הרע לטוב, כי כוח התשובה גדול כל-כך עד שהזדונות נעשות לו כזכיות, ולכן נעשה לו לבוש מהחטא עצמו.

זהו "בדבר שקלקלו, בו נתקנו": הקלקול עצמו נתקן ונהפך לטוב, עד שנעשה להם 'לבוש' ממנו.

(דרך אמונה, עמ' ס"ז)

$$הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (ג,כב)$$

הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרעה, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע (רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"א)

אדמו"ר הזקן מבאר את דברי הרמב"ם (לקוטי תורה אמור לח,ב) ואומר, שבחירה חופשית מושרשת ב"בחינה גבוה מאוד", שכמו שהקב"ה אין מעכב על-ידו, כך גם לאדם יש בחירה חופשית ואין מעכב על-ידו. מאחר שהנפש האלוקית היא חלק אלוקה ממעל ממש, לכן היהודי הוא "כאחד ממנו"הוא דומה כביכול להקב"ה, וכשם שהקב"ה אין מעכב על-ידו כך גם האדם.

ועיקר גילוי כוח הבחירה הוא בעבודת התשובה, שכן כאשר האדם רחוק מהקב"ה, עד שהפריד את עצמו מכל ענייני קדושה, אין לו לכאורה אפשרות (על-פי טבע) לחזור ולהתקרב אל השם יתברך, אך היות שיש לו בחירה חופשית ואין מי שמעכב על-ידו, ביכולתו להתגבר על מצבו ולהתקרב לה' (היפך מצבו הקודם, שפרק מעליו עול מלכות שמים).

(לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 203)

$$גדול עוני מנשוא (ד,יג)$$

בשעה שאדם חוטא ואחר-כך שב ומתחרט על החטא, הרי הוא מברר את החיות שהכניס למעשה העבירה ("כוח המתאווה"), ומעלהו לשורשו העליון.

זהו שטען קין: "גדול עוני מנשוא"אין ביכולתי לשאת ולהעלות את החטא...

(צוואת הריב"ש סימן קמ"א, עמ' 54)

$$ויתהלך חנוך את האלקים (ה,כד)$$

צדיק היה, וקל בדעתו להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו (רש"י)

יש להבין, כיצד ייתכן לומר על אותו אדם שהוא גם צדיק וגם קל בדעתו להרשיע?

יש לומר, שחנוך היה צדיק בעיקר משום שהאיר אצלו אור מלמעלה, ולא מצד כוחותיו. לכן אם היה נשאר באותו דור מושחת, והיה יורד למצב שבו האור אינו מאירלא היה יכול להישאר בצדקתו בכוח עצמו.

(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 86)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שישי
כ"ו בתשרי

שניים מקרא ואחד תרגום: נשיאי חב"ד נהגו לקרוא פרשה אחת או שתיים ('ראשון', 'שני') ביום חמישי בלילה אור ליום שישי. ביום שישי אחר חצות1 היו מתחילים שוב מההתחלה, ו'מעבירים' את כל הסדרה עם ההפטרה. בשבת בבוקר לפני התפילה, היו 'מעבירים' שוב מ'שביעי'. נזהרים (על כל פנים לכתחילה) שלא להפסיק באמצע קריאת שמו"ת2.

שבת-קודש פרשת בראשית
כ"ז בתשרי, מברכים-החודש מרחשוון

* ידוע פתגם רבותינו נשיאינו3: "אַזוי ווי מען שטעלט זיך שבת בראשית, אַזוי גייט אַ גאַנץ יאָר" [=כפי שמתייצבים בשבת בראשית, כך נמשכת השנה כולה].

קידוש: למנהגנו, נזהרים גם בארצנו הקדושה שלא לקדש בליל שבת ב"שעה השביעית"4.

השכם בבוקר5 יתקבצו אנ"ש לבית-הכנסת לאמירת כל התהילים בציבור6. אחרי אמירת כל התהילים יאמר מי שאין לו הורים קדיש יתום. ואם יש חיוב – יארצייט או אבל – יאמרו קדיש אחר כל ספר, ויאמרו תחילה (לפחות – יאמרנו האומר קדיש7) את ה'יהי רצון' שאחרי ספר זה. אחרי-כן ילמדו כשעה8 מאמר של חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה9.

"דבר אמירת תהילים האמור, אינו שייך לאיזה נוסח... ומצד אהבת-ישראל... עלינו להשתדל בכל מיני השתדלות10, אשר יוקבע בכל הבתי-כנסיות באיזה נוסח שיהיה"11.

קריאת התורה: לכאורה יש לקרוא כרגיל כפי טעמי המקרא, גם בתיבת 'שאת' (ד,ז)12.

ההפסקות בין העולים: הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, קרא כנדפס בחומש 'תורה תמימה' - החמישי מסיים: "ואחות תובל-קין נעמה" (ד,כב); והשישי: "לקח אותו אלוקים" (ה,כד).

הפטרה: "כה אמר... יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב,ה-כא)13.

נכון לדעת זמן המולד לפני ברכת החודש14. המולד: ביום שני אחר-הצהריים בשעה 2:41 ו-9 חלקים.

מברכים החודש מרחשוון15: ביום השלישי וביום הרביעי.

אין אומרים "אב הרחמים"16.

שבת מברכים היא יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת17. זמנה – בהתאם לתנאי המקום10. בדרך כלל, יש לסדרה באופן שיוכלו להמשיכה בביתם עם בני-הבית. הנשים והבנות יסדרו התוועדות לעצמן בשבת, או במוצאי שבת18.

בשבת בראשית היו החסידים נוהגים להתוועד 'בחילא יתיר'19.

בהתוועדות שבת בראשית תשי"ז ציווה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לגבאי בית-הכנסת, למכור, כבכל שנה, את ה'עליות' של כל השנה, הגבהה וגלילה. בשנים מאוחרות יותר נהגו למכור מצוות נוספות, עד שבשנים האחרונות נמכרו, בין השאר: הוצאת הספר-תורה והכנסתו; עליות 'חזק'; 'נר למאור'; 'יין לקידוש' (=הוצאות ההתוועדויות של הרבי)20.

בתפילת מנחה אין אומרים "צדקתך".

במוצאי שבת בראשית מכריזים שוב21: "ויעקב הלך לדרכו"22.

יום שני
כ"ט בתשרי, ערב ראש-חודש

היום יש להוסיף בנתינת צדקה, יותר מהרגיל23.

יום שלישי
ל' בתשרי, א' דראש-חודש מרחשוון

בכל יום שיש בו מוסף, אין האבל יורד לפני התיבה, גם לא בתפילות ערבית ומנחה24.

אומרים בתפילת ערבית "יעלה ויבוא" גם אם מתפללים ערבית מבעוד יום25.

בליל ראש-חודש אין מפסיקין להכריז "יעלה ויבוא" לפני שמונה-עשרה26 בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת27.

שכח לומר "יעלה ויבוא" בתפילת ערבית, אינו חוזר. בשחרית ובמנחה – אם נזכר (או הסתפק) לאחר אמירת "ה'" של "המחזיר שכינתו לציון", יסיים את הברכה, יאמר "יעלה ויבוא" וימשיך בברכת 'מודים'. אם כבר התחיל "מודים" ועד סיום יהיו לרצון השני, חוזר ל"רצה" (ורק אם נזכר לאחר שאמר שם ה' של סיום ברכת 'מודים' או 'שים שלום', יאמר "למדני חוקיך", ויחזור ל'רצה')28. אם נזכר לאחר סיום יהיו לרצון השני – חוזר לראש התפילה ואינו אומר "אדנ-י שפתי תפתח"29. ורשאי לרדת לפני התיבה לחזרת הש"ץ במקום זה. אבל אם נזכר אחרי תפילת מוסף, אינו חוזר30. בברכת המזון, אם נזכר לפני ברכת "הטוב והמטיב", אפילו בלילה, יאמר כנוסח שבסידור, ואם נזכר אחר-כך – אינו חוזר31.

נוהגים אשר היחיד מברך בהלל תחילה וסוף גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל32.

את כל התפילין מניחים קודם מוסף, אבל את השיעורים לומדים אחר סיום כל התפילה23.

הש"ץ מסיים ובא לציון לעצמו, ולא בקול רם33. מכיוון שיש הפסק גדול בין הכנסת ספר-התורה לבין הקדיש, ומניחים בינתיים תפילין דרבנו-תם וקוראים קריאת-שמע, על-כן צריך לומר [ולפחות לסיים בקול34] איזה מזמור לפני אמירת הקדיש שלפני מוסף35.

מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י, ואפשר להוסיף עם עוד פירושים, מפרק התהילים המתאים למספר שנות חייו (לדוגמה, אם הוא בן י"ג אומר פרק י"ד), ואם הפרק מכיל פחות מי"ב פסוקים, וכן בשנת העיבור, חוזרים ללמוד את הפרק שוב עד שיעלה כמספר חודשי השנה; ואם הפרק מרובה בפסוקים, לומדים שניים או יותר פסוקים בכל ראש-חודש23.

[מנהגים נוספים של ער"ח וראש-חודש נדפסו לאחרונה בגיליונות: תתקל"ד, תתקמ"ג ועוד].

יום רביעי
א' במרחשוון, ב' דראש-חודש

מי ששכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש – לאחר 'שמונה עשרה' של ערבית יאמר איזה מזמור, ואחר-כך יתפלל שוב 'שמונה עשרה' לתשלומי מנחה, וזאת בתורת נדבה דווקא (ואין צריך לחדש בה דבר, כיוון שמתפלל אותה מפני ספק)36.

יום שישי,
ג' במרחשוון

בערב-שבת-קודש נותנים לצדקה 'משנה' – סכום כפול, גם בשביל יום השבת37.

_______________________

1)    ובאג"ק סוף כרך ח"י הביא הרבי שזו ההכרעה "בנוגע לפועל" בין הדעות השונות אודות הזמן המועדף לקריאת שמו"ת שהובאו בשו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו (אחר חצות או אחרי תפילת שחרית), עיי"ש.

2)    שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו. 'התקשרות' גיליון תסז עמ' 20.

3)    לקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 556, וש"נ. וב'אוצר מנהגי חב"ד' ר"ע ת' מוכיח מלקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 190, שגם מוצאי-שבת בכלל זה. (עוד בקשר לשבת בראשית: סה"ש תש"ד עמ' 44. 'התוועדויות' תשנ"ב ח"א עמ' 188).

4)    דהיינו בת"א מהשעה 17:41 עד השעה 18:41 (בשעון החורף). ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רעא ס"ג. 'קיצור הלכות' שם ס"ז ובהערות. שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קמא. 'התקשרות' גיליון שעט עמ' 16.

5)    אמירת תהילים אינה דוחה תפילה בציבור (קובץ רז"ש עמ' 30), והמאחר – ישלימנה בהקדם.

כשהציע כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מנהג זה לאדמו"ר מקופישניץ (אג"ק ח"ג עמ' תקע"ח), כתב: "וזה כשנה אשר הצעתי כי בכל שבת מברכים ינהיגו בהבתי כנסיות לאמר כל התהלים... לפי הזמן המתאים להם, אם בש"ק בהשכמה קודם התפילה, או בין מנחה למעריב". ולפי זה, אפשר שמי שלא הספיק לומר (או לסיים) את התהילים לפני התפילה, יש עדיפות להשלמה בין מנחה למעריב (מאשר אחרי מוסף או לפני מנחה).

ואכן, בספר 'היכל מנחם' (ח"ג עמ' רסו) נעתקה רשימת הרב לוי שי' גולדשטיין: "סיפר לי הרב י. שי' ק. שלפני הרבה שנים היה ב'יחידות' אצל הרבי, ושאל מה לעשות בנוגע לסיום ספר התהילים בש"ק מברכים החודש, כשאין גומרים אותו קודם תפילת שחרית, וע"ז ענה הרבי: "יכולים לגמרו אחר תפילת מנחה, ואם עדיין לא גמרו (ובלילה – אין אומרים תהילים מצד תורה-שבכתב וכו'), אינני רואה למה תמתין אחרי חצות לילה, לכן יכולים לגומרו ביום ראשון", ע"כ. משמע שיש עדיפות להשלמה אחרי תפילת מנחה דווקא. ואע"פ שבמענה שנדפס בלוח השבוע לש"פ עקב אשתקד (גיליון תתקמ"ב הערה 1) נזכרה האפשרות להשלים זאת "בין השיחות דההתוועדויות" – אולי שם משום-מה לא מצא זמן להשלים אחרי מנחה.

6)    "כך היתה התקנה, ולא כ'שפיץ חב"ד' שחושבים שמכיוון שהם עוסקים בחסידות – אינם צריכים לבוא לאמירת תהילים, כי בזמן שהוא עוסק בלימוד החסידות או שהוא "מייחד ייחודים" או שהוא בעצמו אינו יודע מה הוא עושה, ממילא אומר הוא תהילים בפני-עצמו "מורם מעם"; לא כך היתה התקנה, אלא צריך לומר תהילים בציבור דווקא, יחד עם כל ישראל. שבהמשך לזה היא גם התקנה השנייה – התוועדות שלאחר התפילה, שעניין ההתוועדות הרי הוא מיוסד על אהבת ישראל... שבזמן ההתוועדות אומרים 'לחיים' ומברכים איש את רעהו..." (משיחת שבת בראשית, התוועדות א, תשכ"א). נדפס גם בס' "דעם רבי'נס קינדער" (עמ' תלב).

7)    הרבי לא נהג לומר 'יהי רצון' אחר אמירת כל ספר שבתהילים (י"א שאמרו פ"א בסוף כל התהילים. ואז צריך לומר זאת כמובן בלשון רבים, כי כולל כל הספרים), וגם כאן הציע אמירתו רק כדי ליישב יותר אמירת קדיש על כל ספר, ומשמע שללא זאת אינו נאמר.

את אמירת הפסוקים הנדפסים בספר התהילים לאומרם לפני ואחרי אמירת תהילים לא גרס הרבי כלל (ראה צילום כי"ק בשבועון 'כפר חב"ד' גיליון 789 עמ' 11, ומשם ל'התקשרות' גיליונות תמה, תפד ולשערי הל' ומנהג ח"ה סי' יג).

8)    "בכנופיא בבית-הכנסת דווקא" (בכל שבת) – אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' רפא.

9)    כל הענין – ספר המנהגים עמ' 30.

10)  באסיפת צא"ח שהתקיימה כנראה בראשית חודש כסלו תשי"ח העלו סברא לנהל תעמולה מורחבת אודות אמירת תהלים כפי שנחלק לימי החודש, אך הרבי העלה חשש שעיסוק גדול בזה באותה שעה יפריע לפעילות הקבועה והעיקרית, ולכן ענה: "לעת-עתה לא לחשוב על-דבר פעולות חדשות בממדים רחבים". אבל יחד עם זה הורה: "מובן ופשוט שכל הנ"ל הוא בהנוגע לעבודה מיוחדה בהחדרת תקנה זו, אבל פשיטא שבכל הזדמנות יש להזכיר ולעורר על-דבר תקנה זו וכן אודות השיעור דחומש ותניא" (ההדגשה שלי - אג"ק כרך טז עמ' קכט). כן עורר הרבי בהזדמנות אחרת באמצעות המזכירות את יו"ר צא"ח בשעתו הרה"ח ר' ישראל לייבוב ע"ה "לעורר על כך [שתקנת אמירת תהילים בכל יום שייכת לכל יהודי], ולהשתדל שבבתי-כנסת רבים ככל האפשר תונהג תקנה זו" (ספר 'צעירי-אגודת-חב"ד' עמ' 193).

עוד בעניין שיעור התהילים: בגיליון תתקל"ג עמ' 15 הובא בשם הרב דוד ראסקין ע"ה שסיפר לתלמידי ה'קבוצה' מאה"ק דשנת תשכ"ה, כי הרבי אמר לו פעם, אודות דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (קובץ מכתבים שבסו"ס התהלים 'אוהל יוסף יצחק' עמ' 211) ש"התהלים שאומרים לפני התפילה, שייכים לתיקון חצות", ואין יוצאים בהם י"ח שיעור התהילים היומי – ושאחרי אמירת הקטורת כבר אפשר לומר את שיעור התהילים היומי, ע"כ.

למען הדיוק, הננו להודיע כי בירור שעשינו אצל רבים מהקבוצה דשנת תשכ"ה העלה שאף אחד מהם איננו זוכר זאת. ואפשר שברבות השנים חלה טעות במסירת הדברים. ויש לזכור שהמדובר במנהג תדיר שלא לומר השיעור לפני התפילה, שהוא כ"מעשים בכל יום" שאינם צריכים לראיה כלל (סוכה מד,א, ובמעדני יו"ט על הרא"ש פ"י דברכות סי' לה אות ע וש"נ).

11)  כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - אג"ק ח"ב עמ' תקכד. קובץ מכתבים שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק עמ' 192. וכן באג"ק של הרבי כרך ה עמ' לג. ובשיחת ש"פ פקודי תשכ"ז (הובא גם בס' 'דעם רבינ'ס קינדער' שם, תרגום מאידיש): "כשיבוא משיח, לא יידע שום 'קונצים' אלא ידרוש "אלה פקודי המשכן"... - כתוב (וא"ו בחולם) בפתק: על כמה יהודים פעלת שיגיעו לומר את כל התהילים בשבת מברכים?".

12)  שהיא אחד מה"מקראות שאין להן הכרע", הן למנהג ישראל הרווח, והן לדברי הרבי במכתבו הדן בנושא - ראה 'התקשרות' גיליונות: תמ"ו עמ' 18 ות"נ עמ' 17. ראה גם: שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קיז סוף אות א. הנסמן באנציקלופדיה התלמודית ערך 'טעמי המקרא' ס"ב (כרך כ עמ' תקצ"ח).

13)  ספר-המנהגים עמ' 32.

14)  סידור אדמוה"ז. ולכן נהגו להכריז זאת באותה שעה ברבים, ראה ליקוטי מהרי"ח (בראש ח"ג, בהשמטות לח"ב פח,ב), ושערי-רחמים על השערי-אפרים שער י ס"ק מז.

הש"ץ עומד, זכר לקידוש החודש, שבו ראש בי"ד עומד ואומר 'מקודש' וכל העם עונין אחריו (מג"א סי' תיז ס"ק א), והציבור עומדים אגב חביבותא (שערי-רחמים שם ס"ק מג, אבל לא מן הדין, אף שהמנהג [כמ"ש בקצות השלחן סי' פג בבדה"ש ס"ק י, משערי אפרים שם סל"ו] שהש"ץ אוחז אז ס"ת בידו, ראה משנה-ברורה סי' קמו בשער-הציון ס"ק יח).

15)  כן הוא האיות - "מרחשון" תיבה אחת, כנפסק בשו"ע אה"ע סי' קכו ס"ז בהג"ה ונו"כ (וכן הוא ברוב מכתבי רבותינו נשיאינו מחודש זה, ולא כמופיע בלוח כולל-חב"ד "מר-חשון". ו'חשון' המופיע בסידורי תורה-אור ותהלת ה' בברכת החודש, ובלוח היום יום וכדומה במשך החודש - אינו אלא קיצור). הוא"ו הנוספת כאן בפנים – היא כמובן רק מפני הכתיב המלא, להקלה על הקורא ותו לא.

16)  סידור אדמוה"ז.

17)  היום-יום, ל' בניסן.

18)  לקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 523.

19)  ספר-השיחות תש"ה, עמ' 64.

20)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שצו. (אף שנפסק בשו"ע אדמוה"ז סי' שו סט"ז רק ש"אפשר ליישב המנהג בדוחק" לעשות 'מכירה פומבית' בשבת, עיי"ש. וראה המובא בכף החיים שם ס"ק מב). ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 83 נתבארה שייכות העניין לשבת בראשית דווקא.

21)  לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 269.

22)  לעניין המראה במטוסי אל-על מכל מקום, או בכל מטוס משדה תעופה בארה"ק, במוצאי ש"ק – ראה 'כפר חב"ד' גיליון 398 עמ' 31, ושם באריכות לפני ג' תמוז ה'תשס"ו, שהרבי עורר את הרה"ח ר' אברהם שי' סלמון מראשון-לציון שיש 'שאלה' בזה, ומתברר שלמרות שהרבי דיבר, כדרכו, על 'שאלה' ולא על איסור ממש, הרי בפועל הסביר זאת לעיתונאי מר יצחק שי' הילדסהיימר באריכות עד שעיכבו והפסיד את הטיסה במוצש"ק, בשעתו. ואם בניו-יורק כך, בארה"ק על אחת כמה וכמה. ומתברר שבפועל מכינים פעמים רבות את המטוסים בש"ק כשיש להם צורך בכך. הכנה רגילה של מטוס נמשכת כשלוש שעות, וניתן היה לחשוב שלא לאסור ביהודי יותר מאשר בגוי "בכדי שיעשו" (ראה קצות השלחן סי' קכד בבדי-השלחן ס"ק ה בשם שו"ת כתב סופר או"ח סי' נ, ובפסקי תשובות סי' שיח אותיות ב-ג), אבל הרבי דיבר גם על טיסות שהיו בשעות מאוחרות יותר, וכנראה יש לאסור כל הלילה, אולי מפני שבפועל מחללים שבת בשבילנו ויש למנוע זאת, גם אם אין בטיסה זו איסור מצידנו משורת הדין. ועצ"ע.

23)  משום ש"בערב-ראש-חודש מוסיפים בנתינת צדקה" (התוועדויות תשמ"ו ח"ג ס"ע 593). מספרים שהרבי היה נותן מדי ער"ח ע"י הרב גרונר שי' שטרות-כסף (כנראה: 100$ בכל פעם) לצדקה, לגבאי ביהכ"נ (הרב פינסון ז"ל). אגב, בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' ס"ע עז, הביא מהאחרונים מנהג ישראל להרבות בנתינת צדקה בראש-חודש עצמו, אך לע"ע לא מצאתי מנהג זה מובא בשיחות וכתבי הרבי, גם לא ב'שערי צדקה'.

24)  ספר-המנהגים עמ' 36.

25)  שו"ע אדמוה"ז סי' קח סי"ג. וראה בארוכה 'דיני ומנהגי ראש חודש-חב"ד' פ"ז הערה 2, וש"נ.

26)  סידור אדמוה"ז.

27)  'דיני ומנהגי ר"ח – חב"ד' פ"ז הערה 4, שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המתין לזה כדי לפסוע לאחוריו לפני תפילת שמונה-עשרה.

בליל ב' לא טפחו על השולחן, והרבי לא המתין לזה (עד שנת תשכ"ה עכ"פ - 'התקשרות' גיליון קיח עמ' 20, עיי"ש שבשנים האחרונות בבית חיינו היו טופחים בקביעות גם בליל ב', אבל לא ידוע אם הרבי המתין לזה). ועכ"פ מפני ירידת הדורות והתגברות השכחה, לכאורה יש מקום לטפוח גם ביום השני, ואף בשחרית ובמנחה רצוי שיאמר אחד הגבאים וכדומה את התיבות 'יעלה ויבוא' בקול רם, וכולי האי ואולי. וראה הגהות מהרש"ל לטור סי' רלז ומטה משה סי' תקיט שאצלם לא נהגו להכריז יעו"י, אלא הש"ץ או השמש היה מתחיל להתפלל בלחש מוקדם לפני הציבור, וכשהיה מגיע ליעו"י היה אומר זאת בקול רם. וראה מנהגי מהרי"ל הל' ר"ח (עמ' ה), שבליל שני דר"ח היו מכריזים "ראש חודש". ומציינים למנהגים דק"ק וורמיישא לר' יוזפא שמש סי' סב, ולספר 'דברי קהלת' עמ' 63, 78.

28)  ע"פ קצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק ז. וראה באריכות ב'התקשרות' גיליון ת"ת.

29)  שערי-תשובה וכו' שם בשם הריטב"א. (וע"ע קצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס עח).

30)  שו"ע אדמוה"ז סי' קכו ס"ג.

31)  שו"ע אדמוה"ז סי' קפח ס"י.

32)  ספר-המנהגים שם, וראה אג"ק חלק טז עמ' פד. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לברך בעצמו על הלל דר"ח גם כשהתפלל בציבור. ואמנם הוא ציין זאת כמנהג בית הרב בלבד, וציווה שלא לספר עד"ז – 'רשימות' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, חוברת ח, ס"ע 20; 'רשימות היומן' עמ'  רי, וש"נ. אך בהתוועדות שבת מברכים החודש מנ"א תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה), סיפר זאת הרבי ברבים, כ'מנהג חסידים' - 'אריינכאפן' ולומר את הברכה בעצמו בחשאי (והרי גילוי המנהגים לרבים ע"י הרבי כמוהו כהוראה לרבים בזה, כמ"ש בשיחה הנדפסת בראש ס' המנהגים).

לעניין הפסקה לעניית אמן בהלל בר"ח וחוהמ"פ, ראה המסקנא ב'התקשרות' גיליון תמא ובס' הפסק בתפילה ספ"ד ובמילואים שם, שלפי אדמוה"ז כנראה אין לענות יותר מאשר בברכות ק"ש (דלא כמ"ש כמה מלקטים ובגיליון שלח), וש"נ.

33)  כי אז יצטרך לומר מייד את הקדיש, ולא כנהוג להסמיכו (גם) לתפילת מוסף (וכפי שהורה פעם הרבי, וראה נימוקי או"ח סי' נה).

34)  ע"פ ספר-המנהגים עמ' 6, ד"ה כ"ק אדמו"ר.

35)  כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, 'ספר המאמרים - ליקוט' ח"ב עמ' שטז. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אג"ק ח"כ עמ' רפג.

36)  לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' קט סעיף יז, ועיי"ש בסעיף ה.

37)  ראה הנלקט ב'שערי צדקה' סי' סא.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)