נושאים נוספים
	התקשרות 952 - כל המדורים ברצף
	חשבון צדק מתוך רגש שמחה והתעלות
	טהרת העולם תלויה ביחיד
	ספר 'מגיד מישרים' ל'בית יוסף'
	פרשת נח
	הלכות ומנהגי חב"ד

שבת נח היא 'אבן הבוחן' לעבודת האדם בכל ימי השבוע בפועל * אות הברית והקשת מדגישים כיצד על-ידי נח נמשך שם הוי', גם בעולם שנברא משם אלוקים * החשבון נפש בשבת זו צריך להיות באופן שכולל את שתי המעלות – תשובה ותיקון בפרטי כל ענייניו במדידה והגבלה שמצד שם אלוקים, ועם זאת – על-ידי שמחה והתעלות שמצד שם הוי' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. שבת פרשת נח היא שבת כללית, להיותה השבת הראשונה שבה נשלמת העבודה בששת ימי המעשה שלאחרי שבת בראשית (סיום וחותם מועדי חודש תשרי, שלאחרי זה מתחילה עיקר העבודה בעולם, שמים וארץ וכל צבאם) – כמודגש בשם הפרשה: "נח", מלשון מנוחה, "נייחא¹ דרוחא, שהוא בחינת שביתה כאדם השובת ממלאכתו, וכמו שכתוב² וישבות ביום השביעי ותרגומו ונח ביומא שביעאה"³, היינו, שבשם הפרשה מודגש כללות עניינו של יום השבת.

וההסברה בזה:

מהטעמים לכך ש"שבת בראשית" היא שבת כללית, כפתגם רבותינו נשיאינו⁴ "ווי מ'שטעלט זיך שבת בראשית אזוי גייט א גאנץ יאר" (ההנהגה דשבת בראשית נמשכת בכל השנה) – כיוון ש"מיניה מתברכין כולהו יומין"⁵, כל ימי השבוע הראשון לעבודה בפועל בעולם, שבו כלולים גם ימי השבוע דכל השבועות שבמשך השנה⁶, שהרי בכל שבוע חוזרים ונשנים אותם שבעה ימים, מיום ראשון עד יום השבת⁷, שבעת ימי ההיקף הכוללים כל המשך הזמן.

ומזה מובן שגם "שבת נח" היא שבת כללית – להיותה השבת הראשונה שבה נשלמת עבודת ששת ימי המעשה ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"⁸) של השבוע הראשון, שכולל כל השבועות שבמשך השנה, ולכן מודגש בה כללות עניין השבת שעניינו מנוחה, "נח", "נייחא דרוחא ..שביתה כאדם השובת ממלאכתו".

ונמצא, ששבת בראשית כוללת את העבודה בכל ימי השבוע (בכל השנה) כפי שהיא "בכוח", ושבת פרשת נח (לאחרי העבודה בפועל במשך ששת ימי המעשה) כוללת ומהווה "אבן הבוחן" לעבודת כל ימי השבוע (בכל השנה) כפי שהיא "בפועל"⁹.

ב. ויש לבאר הקשר והשייכות גם לתוכנה של פרשת השבוע¹⁰:

מהעניינים המשותפים לפרשיות בראשית ונח (שבהן מודגשת ההוספה והמעלה שבפרשת נח לגבי פרשת בראשית) – בריאת וקיום העולם: בפרשת בראשית מסופר אודות בריאת העולם, "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"¹¹, "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"¹², ובפרשת נח מסופר אודות ההבטחה (והשבועה¹³) על קיום העולם, "עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבותו"¹⁴, "זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם גו' לדורות עולם את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ"¹⁵.

ומהחילוקים שביניהם¹⁶ – שבפרשת בראשית מדובר אודות שלימות העולם ("עולם על מילואו נברא"¹⁷) כפי שהוא מצד בריאתו על-ידי הקב"ה, ולכן, כשהעולם יורד ממדרגתו כפי שצריך להיות מצד רצון הקב"ה לא יכול להיות קיום העולם, כמסופר בסוף פרשת בראשית "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ גו' ויינחם ה' גו' ויאמר ה' אמחה וגו'"; ובפרשת נח מדובר אודות שלימות העולם כפי שהוא מצד עצמו, שגם במצב ירוד ניתן כוח לבירור וזיכוך העולם (על-ידי התשובה), ולכן, "בענני ענן על הארץ (כשתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם) ונראתה הקשת בענן גו' וראיתיה לזכור ברית עולם גו'"¹⁸, שהוא עניין הכריתת ברית עם נח¹⁹, שעל-ידי עבודתו בבירור וזיכוך העולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשה "נייחא דרוחא", שנשלם רצונו של הקב"ה בבריאת העולם, שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים²⁰.

ובסגנון אחר: בפרשת בראשית מודגש בעיקר מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד הכוונה העליונה ("בכוח"), ובפרשת נח מודגש בעיקר מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד עבודת האדם ("בפועל"), שגם בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו (ועד לתכלית הירידה ד"מלאה הארץ חמס"²¹), נעשה מעמד ומצב של בירור וזיכוך (ועד לטהרה²²) – "עולם חדש ראה"²³.

ג. ובעומק יותר – שעל-ידי העבודה בפועל (בפרשת נח) מיתוסף עילוי גדול יותר לגבי המעמד ומצב שמצד הבריאה (בפרשת בראשית), כמרומז בסיומה וחותמה של פרשת בראשית אודות מעלתו של נח, "ונח מצא חן בעיני הוי'":

בבריאת העולם כתיב "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ל"ב פעמים אלוקים נאמר במעשה בראשית²⁴ – כיוון שבריאת העולם היא על-ידי שם אלוקים, שפירושו "בעל היכולת ובעל הכוחות כולם"²⁵, שקאי על דרגת האלוקות השייכת לעולם, "אלקים" בגימטריא "הטבע"²⁶.

וגם מה שנאמר בהמשך הפרשה "ביום עשות הוי' אלוקים ארץ ושמים" – הרי זה באופן ששם הוי' מתלבש ומתעלם בשם אלוקים, היינו, שאף שכוח ההתהוות הוא משם הוי' (הוי' לשון מהווה²⁷), מכל-מקום, ההתהוות בפועל היא על-ידי התלבשות שם הוי' בשם אלוקים, ולכן, שם הוי' (כוח ההתהוות) אינו מתגלה בנבראים, והגילוי הוא משם אלוקים בלבד.

והחידוש שעל-ידי עבודת נח ש"מצא חן בעיני הוי'" – שעל-ידי זה מתגלה בעולם (שנברא על-ידי) ההתלבשות ב(שם אלוקים) שם הוי' שלמעלה מהעולם²⁸, היינו, שבמציאות העולם כפי שנברא על-ידי שם אלוקים מתגלה שם הוי' (כמו שכתוב²⁹ "ואמת הוי' לעולם"), ועד שניכר בגלוי ש"הוי' הוא האלוקים"³⁰, שגם הצמצום וההסתר (אלוקים) הוא לאמיתתו שם הוי', על-ידי זה שגילוי שם הוי' מתגלה וחודר במציאות העולם שנברא על-ידי שם אלוקים, ואז נמשכת ומתגלה דרגא נעלית יותר בשם הוי'³¹ (הוי' דלעילא), ומוסיף והולך בעילוי אחר עילוי, כמבואר בעניין ז' פעמים הוי' הוא האלוקים שאומרים בסיום וחותם תפלת נעילה של יום-הכיפורים³².

ד. ויש לומר, שעניין זה (שבעולם שנברא בשם אלוקים מתגלה שם הוי') מרומז בתוכנה של פרשת נח אודות קיום העולם באופן ש"לא ישבותו", וברית "את קשתי נתתי בענן":

"לא ישבותו" – כמבואר בכמה מקומות³³ שבהנהגת העולם באופן תמידי ללא שינוי והפסק, כמו השמש והירח והכוכבים וכל הגלגלים בסיבובם התמידי ("לא ישבותו"), ניכר ומתגלה כוח האין-סוף שלמעלה מהמדידה וההגבלה דהעולם (כיוון שמצד המדידה וההגבלה של העולם צריך להיות שינוי והפסק) – "אני הוי' לא שניתי"³⁴.

ו"את קשתי נתתי בענן" – שה"קשת" היא מהשתקפות קרני השמש בענן, היינו, שגם הענן העולה מן הארץ ("ואד יעלה מן הארץ"³⁵) נעשה מזוכך עד שמשתקף בו האור של "שמש הוי'"³⁶.

וב' עניינים אלו קשורים זה לזה, שקיום העולם מודגש על-ידי הקשת, כמו שכתוב "זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ" – שבזה מרומז שבמציאותו של "כל בשר אשר על הארץ" ניכר ומתגלה כוח הפועל שמחיה ומהווה אותו, שזהו עניין שם הוי', מלשון מהווה, ועד לשם הוי' שלמעלה מהעולם, היה, הווה ויהיה כאחד²⁷, שם העצם³⁷, ועד לכוח העצמות שבהתהוות מאין ליש, מ"מהותו ועצמותו של המאציל ברוך הוא שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"³⁸, שניכר ביש הגשמי שמציאותו היא היש האמיתי³⁹.

* * *

ה. על-פי האמור לעיל שבשבוע פרשת נח כלולה עבודת כל השנה כולה כפי שהיא בפועל, מובן, שיום שבת קודש פרשת נח הוא הזמן המתאים לחשבון צדק של העבודה בפועל בשנה החדשה שנמצאים כבר בתוכה⁴⁰ – לבחון כל פרטי ענייני העבודה של ששת ימי המעשה ויום השבת⁴¹ (הכוללים כל ימי השבוע של כל השנה), על מנת לתקן ולהשלים כל ענייני העבודה בפועל בתכלית השלימות.

ויש לומר, שעשיית החשבון צדק בשבת פרשת נח על השבוע הראשון של העבודה בפועל, צריך להיות באופן המתאים לתוכנה של העבודה בפועל – שעיקרה ותכליתה לגלות בעולם דרגת האלוקות שלמעלה מהעולם, "הוי' הוא האלוקים".

ולהעיר, שעניין זה מודגש גם בעבודת התשובה⁴² (לאחרי הקדמת החשבון צדק) – "שובה ישראל עד הוי' אלוקיך"⁴³, שהתשובה היא באופן שהוי' נעשה אלוקיך⁴⁴, ועד לשלימות התשובה ביום-הכיפורים שסיומו וחותמו באמירת ז' פעמים "הוי' הוא האלוקים", ובהתאם לכך, נעשה גם החשבון צדק באופן נעלה יותר, כדלקמן.

ו. ובהקדמה:

הכלל ש"כל ישראל בחזקת כשרות"⁴⁵ הוא (בעיקר) בנוגע לזולת (כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיוצא בזה), אבל בנוגע לעצמו, אין לסמוך על ה"חזקת כשרות"⁴⁶, אלא צריך לבחון (מזמן לזמן) מעמדו ומצבו על-ידי עשיית חשבון צדק בנוגע לכל פרטי ענייניו במחשבה, דיבור ומעשה, ולקבל על עצמו לתקן ולהשלים העניינים הדורשים תיקון ושלימות, ועוד והוא העיקר, לתקנם ולהשלימם במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר"⁴⁷.

והתיקון במעשה בפועל נוגע ושייך לתשובה עצמה – שאף ש"עיקר התשובה בלב"⁴⁸, וכפסק-הדין בגמרא⁴⁹ שעל-ידי הרהור תשובה נעשה צדיק (ויתירה מזה: "צדיק גמור"⁵⁰), הרי זה מפני שההרהור תשובה שבלב הוא באופן שכולל (בכוח) ההמשך שלאחרי זה עד למעשה בפועל (שהוא העיקר).

ועניין זה מודגש יותר בתשובה על עניינים שבין אדם לחברו⁵¹ (שבהם מודגשת יותר פעולת התורה בעולם) – ש"אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו"⁵², כמו שכתוב⁵³ "והשיב את הגזילה אשר גזל". ולדוגמא בגזילה בדקות, ש"נתן לו (שלום) ולא החזיר (שלום) . . גזילת העני בבתיכם"⁵⁴, גם כשהסיבה שלא החזיר לו שלום היא מפני שהיה עסוק וטרוד בעניין של מצווה⁵⁵ (וייתכן שבגלל זה לא הבחין בו), ובוודאי שלא התכוון לפגוע בו ח"ו, מכל מקום, כיוון שבפועל היתה לחבירו נפילת הרוח⁵⁶, צריך לפייסו ולרצותו.

[ולהעיר, שעניין זה יכול (וצריך) להיות גם ביום השבת, ובפרט שיום השבת הוא זמן המוכשר ומסוגל ביותר להוסיף באהבת ישראל ואחדות ישראל⁵⁷, כפי שמצינו בהלכה לעניין השתתפות בסעודה עם חבירו ביום השבת, ומודגש גם במנהג ישראל בהכנסת-אורחים ביום השבת⁵⁸].

וכיוון שהחשבון צדק הוא באופן שמפשפש בפרטי ענייניו, ומשתדל ועוסק בתיקונם במעשה בפועל – הרי הוא (בשעת מעשה) במעמד ומצב של מדידה והגבלה, לפי ערך וביחס למדידה וההגבלה של פרטי ענייניו שמונח ועוסק בתיקון שלהם, כל פרט ופרט לפי עניינו.

וישנו אופן נעלה יותר – שתמורת הפשפוש במעשיו הרי הוא מתעלה לדרגא ועולם נעלה יותר, להיות מונח לגמרי בתפילה ותורה וכו', ובדרך ממילא יידחו ויתבטלו העניינים הבלתי רצויים, כיוון שמעט אור דוחה הרבה חושך, ועל- אחת-כמה-וכמה הרבה אור; אבל לאידך, באופן זה לא מודגש התיקון ושלימות העניינים הפרטיים, כיוון שאינו מתעסק בהם.

והשלימות האמיתית היא בחיבור ב' המעלות גם יחד – שהחשבון צדק התיקון ושלימות העניינים הפרטיים על-ידי ההתעסקות בהם היא, מתוך תנועה של התעלות לדרגא נעלה יותר, להמשיכה ולגלותה במדידה וההגבלה של כל פרט ופרט לפי עניינו, שיהיה באופן המתאים לדרגא העליונה – על-דרך ובדוגמת ובהתאם להמשכה והגילוי של שם הוי' בשם אלוקים, שנעשית בעבודה בפועל⁵⁹ בפרשת נח.

ויש להוסיף, שעניין זה נוגע גם לשלילת רגש של צער ומרירות כתוצאה מהחשבון צדק (כשרואה שיש עניינים הצריכים תיקון) – כיוון שנרגש אצלו בעיקר (לא החיסרון שבעניינים הפרטיים, אלא) תנועת ההתעלות לדרגא נעלית יותר, להמשיכה ולגלותה בענייניו הפרטיים. ובעומק יותר, שנרגש אצלו שכוונת הירידה למעמד ומצב הדורש תיקון היא בשביל השלימות שנעשית על-ידי התשובה, שמתגלה בפועל⁶⁰ תוקף ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה גם בהיותו במצב ירוד, על-דרך ובדוגמת השלימות בשם הוי' כשנמשך ומתגלה בפועל גם ב(הצמצום והירידה ב)שם אלוקים, ולכן, נעשה החשבון צדק והתשובה מתוך רגש של שמחה⁶¹ ותענוג⁶².

ז. ועניין זה מודגש גם באופן העבודה ביום השבת – התוכן של (פרשת) נח, מנוחה ושביתה ביום השבת:

עניינו של יום השבת – כמו שכתוב⁶³ "ויום השביעי שבת להוי' אלוקיך", שנמשך ומתגלה שם הוי' בשם אלוקים, וכמבואר בדרושי חסידות⁶⁴ בפירוש הכתוב² "ויכל אלוקים ביום השביעי", ש"כלתה בחינת ומדרגת מדת הצמצום וההסתר דשם אלוקים ונמשך התגלות שם הוי', שבת להוי'".

ועניין זה מודגש גם בתשובה של יום השבת, "שבת אותיות תשב"⁶⁵ – שהתשובה בשבת היא תשובה עילאה⁶⁵ שהיא בשמחה רבה⁶⁶, כיוון שאינה באופן של התעסקות עם שלילת ותיקון העניינים הבלתי-רצויים (תשובה תתאה שזמנה לפני יום השבת), אלא באופן של התעלות לדרגא נעלית יותר⁶⁷, על-ידי ההתעסקות בלימוד התורה⁶⁸ (נגלה דתורה ובמיוחד פנימיות התורה⁶⁹) בתכלית השלימות, באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא"⁷⁰, ב"ייחוד נפלא שאין יחוד כמוהו"⁷¹, ויתירה מזה, שכל מציאותו בטלה ומכוסה לגמרי בתורה, על-דרך ובדוגמת המעמד ומצב לעתיד-לבוא (ששייך ליום השבת, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"⁷²), כמו שכתב הרמב"ם בסיום וחותם ספרו⁷³ ש"באותו הזמן" יהיה לימוד התורה באופן ד"כמים ("אין⁷⁴ מים אלא תורה"⁷⁵) לים מכסים".

ויש להוסיף, שבשבת פרשת נח מודגשת ביותר התשובה בשמחה⁷⁶ – כיוון שבאים זה עתה מחודש תשרי, ה"מרובה במועדות"⁷⁷, שאין אומרים תחנון (מערב יום-הכיפורים) עד סיומו של החודש⁷⁸, וכשמתחילים לומר תחנון בחודש מרחשוון (לאחרי ראש-חודש) אין רגילים עדיין באמירת תחנון (ובעומק יותר – שנמשכת עדיין השפעת המועדים⁷⁹), ולכן, מודגשת יותר השמחה שבעבודת התשובה (גם בתשובה תתאה שלפני השבת).

(קטעים מהתוועדות שבת פרשת נח, ד' במרחשוון ה'תשנ"ב, התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 216-222)

_________________________________

1)    תו"א ריש פרשתנו.

2)    בראשית ב,ב.

3)    ובפרטיות יותר: "נח נח" ב"פ, "נייחא לעליונים נייחא לתחתונים", שהם ב' בחינות בשבת, שבת תתאה (נייחא דתתאי*) ושבת עילאה (נייחא דעילאי*) - תו"א שם. [*לשון רבים, שהם כוללים ריבוי דרגות עד א"ס, אלא שבכללות נחלקים לב' מדרגות, שבת תתאה ושבת עלאה].

4)    ראה קונטרס משיחות ש"פ בראשית ה'תשנ"ב בתחלתו. וש"נ.

5)    זח"ב סג,ב. פח,א.

6)    ויש לומר, שנוגע גם לשנים שלאח"ז, כיוון ש"שנה" הוא מלשון שונה, שבה חוזרים ונשנים אותם עניינים שהיו בשנה שלפנ"ז, הכוללים כל השינויים (שנה מלשון שינוי) שבכלות הזמן.

7)    שלכן "אנו מונין היום יום ראשון בשבת, יום שני כו' עד יום השבת", אף ש"כבר עברו רבבות ימים משימ"ב עד עתה" (לקו"ת שה"ש כה,סע"א. ובכ"מ).

8)    בראשית ב,א.

9)    ע"ד ובדוגמת החילוק שבין השבת שלפני הבריאה להשבת שבסיום וגמר הבריאה (ראה גם קונטרס משיחות ש"פ נצבים, בדר"ה וש"פ וילך ס"ז. וש"נ).

10)  נוסף על האמור לעיל בנוגע לשם הפרשה - "נח".

11)  בראשית א,א.

12)  שם ב,ד.

13)  כמ"ש "לא אוסיף גו' ולא אוסיף", "כפל הדבר לשבועה" (ח,כא ובפרש"י).

14)  שם, כב.

15)  שם ט,יב-יג.

16)  בהבא לקמן - ראה גם לקו"ש חט"ו עמ' 51 ואילך.

17)  ראה ב"ר פי"ב,ו. פי"ג,ג. פי"ד,ז.

18)  ט,יד-טז ובפרש"י.

19)  להעיר מהשייכות דנח לנש"י, כמ"ש בפסוקי זכרונות דר"ה "וגם את נח באהבה זכרת" (ראה המשך תער"ב ח"א ע' תח).

20)  ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

21)  ו,יג.

22)  להעיר, שהמבול בא לטהר את העולם, ע"ד ובדוגמת הטהרה דמקווה ששיעורה ארבעים סאה, ולכן היה הגשם דהמבול במשך ארבעים יום (תו"א שם).

23)  ב"ר פרשתנו פ"ל,ח.

24)  ראה זח"ג רטז,סע"ב. זו"ח צד,ב. צו,ב. קיב,ג.

25)  שו"ע או"ח סוס"ה. וראה טור ושו"ע אדה"ז שם.

26)  פרדס שי"ב פ"ב. ר"ח שער התשובה פ"ו. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' צג הערה 67.

27)  זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. ועוד.

28)  ובפרטיות יותר - לא רק שם הוי' ששייך לעולם (הפנימיות דשם אלוקים), הוי' דלתתא, אלא גם שם הוי' שלמעלה מהעולם, הוי' דלעילא*. [*ועפ"ז יומתק מאמרז"ל שנח "עולם חדש ראה" - חידוש ממש, מצד גילוי שם הוי' שלמעלה מהעולם].

29)  תהילים קיז,ב.

30)  ואתחנן ד,לה.לט. מ"א יח,לט.

31)  ומרומז בדיוק הלשון "הוי' הוא האלוקים" (ולא "אלוקים הוא הוי'"), שלגבי דרגא נעלית יותר נחשב שם הוי' שבדרגא הקודמת כשם אלוקים. - ובלשון הקבלה: הוי' הוא ז"א ואלוקים הוא מלכות, וכשז"א (הוי') עולה בעתיק, כאלוקים יחשב (לקו"ת דרושי ש"ש סה, רע"ד - ממשנת חסידים סוף מס' יומא).

32)  ראה סה"מ מלוקט ח"א עמ' שמט. וש"נ.

33)  ראה המשך תרס"ו עמ' קנו. ועוד.

34)  מלאכי ג,ו.

35)  בראשית ב,ו.

36)  ויומתק יותר ע"פ פירוש המדרש (ב"ר פרשתנו פל"ה,ג) ש"קשתי" הוא "דבר שהוא מוקש לי", שהוא דוגמא לכבודו ית', כמ"ש (יחזקאל א,כח) "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'" (וראה ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך קשת (עמ' רעח ואילך). וש"נ).

ועפ"ז י"ל, שה"שמש הוי'" שב"קשת" כולל גם שם הוי' דלעילא, שגם הוא נמשך ומתגלה בעולם (בענן שעולה מן הארץ), ועי"ז נעשה הכריתת ברית על קיום העולם באופן ד"לא ישבותו", שבזה מתגלה התוקף ד"אני הוי' לא שניתי", שעיקרו מצד שם הוי' דלעילא, כי אמיתת עניין הא"ס ובל"ג הוא בהעצמות דווקא (ראה לקו"ש ח"ה עמ' 98).

37)  כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שי"ט. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכ"ח.

38)  תניא אגה"ק ס"כ.

39)  ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג,ג. ועוד.

40)  לאחרי סיומו של חודש תשרי, אותיות רשית (בעה"ט עקב יא,יב).

41)  ובפרט ביום השבת לאחרי חצות, זמן המנחה, קרוב לסיומו של יום השבת.

42)  להעיר מהשייכות לפרשת השבוע - ש"הטריחו בבניין זה (בניין התיבה) כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה . . אולי ישובו" (פרש"י פרשתנו ו,יד), ויתירה מזה, "כשהורידן הורידן ברחמים אם יחזרו יהיו גשמי ברכה" (שם ז,יב).

43)  הושע יד,ב.

44)  ובב' הפירושים שבזה - ששם הוי' נמשך ומתגלה בשם אלוקים, ויתירה מזה, ששם הוי' נעשה שם אלוקים, ונמשך ומתגלה שם הוי' נעלה יותר (לקו"ת שבהערה 31).

45)  רמב"ם הל' קידוה"ח פ"ב ה"ב. וראה גם הל' יסוה"ת ספ"ז.

46)  להעיר ממארז"ל "אל תאמין בעצמך כו'" (אבות פ"ב מ"ד).

47)  אבות פ"א מי"ז.

48)  תניא פכ"ט. שם אגה"ק ס"י.

49)  קידושין מט,ב.

50)  אור-זרוע סקי"ב.

51)  ולהעיר, שעיקר עונש המבול היה על עניינים שבין אדם לחבירו, כמארז"ל (פרש"י פרשתנו ו,יג) "לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".

52)  רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ט.

53)  ויקרא ה,כג.

54)  ברכות ו,סע"ב.

55)  ובפרט ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה" (סוכה כה,סע"א. וש"נ), וכידוע הטעם שמצד ההתכללות דכל המצוות, יש בכל מצווה מעין ודוגמת שאר המצוות (ראה לקו"ש חכ"ו עמ' 237 הערה 64. וש"נ).

56)  וזה שאצלו ישנה המצווה דהחזרת שלום (שלילת גזילה) מצד התכללות המצוות (כבהערה הקודמת), לא מהני לבטל נפילת הרוח דחבירו, כפשוט.

57)  ובאופן ד"ויקהל משה", "עשה לך קהילות גדולות כו' בכל שבת ושבת" (יל"ש ר"פ ויקהל).

58)  ויש לומר, שהטעם שעיקר החיוב דהכנסת-אורחים הוא ביו"ט יותר מאשר בשבת (ראה תו"א ר"פ חיי"ש. ובכ"מ), הוא, לפי שהכנסת-אורחים ביום השבת היא באופן שהאורח אינו מרגיש את עצמו כ"אורח", אלא בשווה לבעל הבית, מצד גודל האהבה והאחדות שביניהם.

59)  לאחרי וע"י הנתינת כוח (בכוח) דשבת שובה ("שובה ישראל עד הוי' אלוקיך") ודיוה"כ [*וגם בשמע"צ ושמח"ת (הקליטה דכל ענייני חג הסוכות שבו מתגלים ענייני ר"ה ויוה"כ), שלפני הקפות מכריזים הפסוק "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלוקים", וג' פעמים (כמנהג חב"ד), בכל ג' הפעמים דהקפות, בליל שמע"צ, בליל וביום שמח"ת] (שבסיומו מכריזים "הוי' הוא האלוקים" ז"פ).

60)  משא"כ בצדיק ה"ז בכוח ולא בפועל.

61)  להעיר, שחג הסוכות, "זמן שמחתנו", נקרא "ראשון לחשבון עוונות" (ויק"ר פ"ל,ז. טואו"ח סתקפ"א), דיש לומר, שבזה מרומז גם שהחשבון צ"ל מתוך שמחה (וראה הערה הבאה).

62)  ויש לומר, שעניין זה מודגש בהחשבון צדק והתשובה שבשבת פרשת נח יותר מאשר בהחשבון צדק והתשובה דאלול ותשרי.

ומהטעמים לזה - בפשטות - שהחשבון צדק דאלול ותשרי, להיותו בסיום העבודה בפועל דכל השנה, עיקרו תיקון העבר (אף שהוא גם הכנה לשנה הבאה), משא"כ החשבון צדק שבשבת פרשת נח, להיותו בסיום העבודה בפועל של השבוע הראשון שכולל (בכוח) השבועות דכל השנה, עיקרו קבלה על להבא בנוגע לעבודה בפועל שתהיה במשך השבועות הבאים.

63)  יתרו כ,י.

64)  לקו"ת בהר מב,ג. בלק עב,א. ובכ"מ.

65)  תניא אגה"ת ספ"י.

66)  שם ספי"א.

67)  ראה לקו"ת בלק שם: "בחול . . שם אלוקים . . מסתיר . . לכן צ"ל הצעקה בתפילה לצאת מן ההסתר . . אבל בשבת כתיב ויכל אלוקים . . יוצאים מבחינת ההסתר . . אין שייך צעקה, רק אדרבה, ההתענגות בה' מן הגילוי שמתגלה בשבת".

68)  "תשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו" (שם ספ"ח).

69)  להעיר מהנהגת האריז"ל ש"היה מעיין ו' דרכים בהלכה כנגד ו' ימי המעשה, וא' ע"ד הסוד כנגד יום השבת" (טעמי המצוות להרח"ו פ' ואתחנן), שמזה מובן, שבימי המעשה היה עיקר לימודו בנגלה, וביום השבת היה עיקר לימודו בנסתר. וראה אג"ק אדמו"ר מהר"ש (ע' כו): "ביום הש"ק ב' שלישים בנסתר ושליש בנגלה".

70)  שם רפ"י.

71)  תניא פ"ה.

72)  תמיד בסופה.

73)  ובהדגשה יתירה - בבואנו זה עתה מסיום מחזור שמיני (והתחלת מחזור תשיעי) דלימוד הרמב"ם ע"י רבים מישראל.

74)  ב"ק יז,א. וש"נ.

75)  להעיר משיעור היומי ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ג ה"ט) - "דברי תורה נמשלו כמים".

76)  וגם השלימות דלימוד התורה שבתשובה עילאה ("כמים לים מכסים") מודגשת בפרשת נח - כיוון שעניין המבול למעליותא (כפי שהוא בתורה) מורה על השלימות ד"כמים לים מכסים" (נתבאר בארוכה בלקו"ש ח"ל ע' 16).

77)  שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ב ס"ב.

78)  השלמה לשו"ע אדה"ז (להר"נ מדובראוונא) סקל"א ס"ח.

79)  ובפרט לפני ז' מרחשוון - ש"היה דומה להם כאילו הם עדיין בארץ-ישראל עסוקים בענייני הרגל" (ש"ך חו"מ סמ"ג סקמ"ז).