בהתקרב חודש כסלו תקפ"ח החלו החסידים להיערך לחגיגת חג הגאולה י' בכסלו – יום שחרורו של רבי דובער מליובאוויטש, המכונה 'אדמו"ר האמצעי'.
בשנה הקודמת, בי' בכסלו, שוחרר הרבי ממאסרו. הוא נאסר בעקבות הלשנה זדונית שהוגשה למושל כי הרבי אוסף כביכול הון עתק כדי למרוד במלכות, שולח כספים לשלטון הטורקי ועוד עלילות מעין אלה. הרבי נאסר, ולאחר שהעלילות נחקרו ונבדקו התברר כי אך שקר טפלו עליו והוא שוחרר.
אולם גם לאחר שהצדק יצא לאור ערערו המלשינים ותבעו לפתוח את התיק מחדש. בקיץ התעורר חשש כבד שהרבי ייעצר שוב, והפעם יילקח לחקירה בפטרבורג. הדבר הטריד את הרבי והוא יצא במסע להאדיטש, מקום מנוחת אביו, רבי שניאור-זלמן, בעל ה'תניא', להשתטח על קברו.
במהלך הנסיעה היה שרוי בחוסר מנוחה ועל פניו נראתה ארשת רצינית מאוד. הוא לא קיבל חסידים וגם לא השמיע דברי חסידות. כמה וכמה פעמים ניסה לכתוב מאמר חסידות, אך שוב ושוב נפל הקולמוס מידו. הוא ראה בכך סימן מלמעלה והִרפה.
חסידים זכרו כי הרבי התבטא בעבר שהוא חושש משנת תקפ"ח, שגזֵרות נרמזו עליה. באותה תקופה החל לרמוז על הסתלקותו הקרובה. אחת מאמירותיו: "אבי היה בן נ"ד שנים כשנלקח למאסר בפטרבורג בפעם השנייה, ונתנו לו אז ברֵרה מן השמים, לבחור בייסורים או בהסתלקות. הוא בחר בייסורים, וככל הנראה השאיר לי את הברֵרה השנייה".
בחודש תשרי תקפ"ח שוב נסע הרבי להאדיטש וביקר את ציונו של אביו כמה פעמים. באותו ביקור האיר פנים מאוד, ודרש הרבה דברי חסידות בשמחה. באותם ימים אמר כאילו בהלצה: "השגתי את אישורו של אבי לפטור אותי מן הרבנות".
חסידים ששמעו זאת חשבו כי הוא מתכוון לעלות לארץ-ישראל וטענו אליו: "רבי, על מי תעזבו אותנו כצאן בלי רועה?". הרבי השיב שהלוא נמצא איתם חתנו, רבי מנחם-מענדל, ה'צמח-צדק', והוא יוכל להיות להם רועה נאמן.
היה מי שהבחין בפתקת 'פדיון נפש' שכתב הרבי והניח אותה על ציון אביו. בין הדברים נכתב בה: "בקש נא רחמים בעד מעט קהל עדת ישראל שיפקוד א-ל אלוקי הרוחות איש אשר יצא לפניהם ואשר יביאם...".
את דרכו מהאדיטש בחזרה לביתו עשה הרבי דרך העיר נייז'ין, במחוז צ'רניגוב. שם חלה קשות ונאלץ להישאר במקום. רופאים גדולים שהובאו לנייז'ין לא הצליחו לאבחן את מחלתו. הם נתנו לו תרופות לחיזוק, ואסרו עליו להשמיע דברי חסידות בציבור. הרבי ראה בזה 'גזֵרה' ממש והתבטא: "קצתי בחיי".
מחלתו של הרבי גברה, והוא נחלש כל-כך עד שאפילו נגיעה בו הייתה עלולה לגרום להתעלפותו. בתחילת חודש כסלו באו הרופאים לבקרו והשתוממו לנוכח מצבו. גופו היה נראה חסר חיים לגמרי.
באותו מעמד עלה רעיון בדעתו של אחד הרופאים. הוא אמר לעמיתיו: "הבה ניתן לרבי אישור להשמיע דברי חסידות ונראה מה תהיה ההשפעה".
למרבה התדהמה, כאשר שמע זאת הרבי אורו עיניו ואדמומיות חזרה ללחייו. הוא התיישב על מיטתו בכוחות עצמו, ביקש את כובעו ומעילו והחל להשמיע דברי חסידות.
בימים הבאים עודד הרבי את החסידים לומר 'לחיים' ולהיות שמחים. כששאלוהו: הלוא עוד מעט יחול י' בכסלו, חג גאולתו, ואז יחגגו וישמחו, ענה: "אף-על-פי-כן, עשו כפי שאמרתי".
בליל ט' בכסלו התעלף הרבי שוב ושוב, ובפעם האחרונה לא הצליחו לעוררו. קמה זעקה גדולה, ואנשי העיר היו בטוחים שכבר אפסה תקווה. אולם בני הבית והחסידים לא הרפו, וקראו בקול באוזנו של הרבי: "מדוע הרבי מבהיל אותנו, הלוא תראו את הזעקה שקמה"... פתאום כמו התעורר הרבי וענה: "שמעתי קול קורא – מה עוד צריכה נשמה כזאת בעולם הזה".
לאחר מכן ביקש הרבי להלבישו חולצה לבנה, והוא החל להמליץ דברי זכות ולעורר רחמים על עם ישראל, שאף אם יהודים נכשלים לפעמים בשנאת חינם, הרי הם זהירים מאוד במצוות מעשיות ובמיוחד במצוות הצדקה.
אחר-כך ביקש לומר דברי חסידות. שמחה גדולה נהייתה בבית. בהתרגשות נאספו כל החסידים סביב הרבי, ופני הרבי האירו באור יקרות כמלאך ה' צבאות. שמחה וחדווה מילאו את הבית, ושוב קיוו חסידים שיחזור לאיתנו.
הרבי החל לדרוש דרושי חסידות עמוקים, בביאור רחב ומיוחד, וכמה פעמים הפסיק באמצע ושאל: "האם כבר האיר השחר?". ואמנם, כמה דקות קודם עלות השחר, באומרו את המילים: "כי עמך מקור חיים, מחיי החיים", פסק מלדבר ונשמתו עלתה השמימה. זה היה בט' בכסלו תקפ"ח, בדיוק נ"ד שנה מיום לידתו, ט' בכסלו תקל"ד.
בשל האבל לא יכלו החסידים לשמוח בשמחת חג הגאולה י' בכסלו, ואז הובן למה ביקש הרבי שיקדימו וישמחו.
אמר עליו חתנו וממלא-מקומו, ה'צמח-צדק', כי מאז פטירת רבי שמעון בר-יוחאי לא מצאנו הסתלקות נשגבה ועילאית כזאת, שכן גם על רשב"י מסופר שעלתה נשמתו באומרו את המילים "שם ציווה ה' את הברכה חיים"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
