"אתה תקוותי האחרונה!", קרא השיח' בהתרגשות אל רבי שמואל הלר. "הרופאים נואשו מחייה של בתי ואין בידם לעשות דבר".
רבי שמואל, הנודע גם בספרו 'שם משמואל', שימש רבה הרשמי של הקהילה האשכנזית בצפת, לפני יותר ממאה וחמישים שנה. למעשה, בזכות מנהיגותו ואישיותו הרוחנית הכבירה שימש בפועל רב ומנהיג לכל יהודי צפת.
איש אשכולות היה, ונוסף על ידיעתו המקיפה בתורה, עד שגדולי ישראל בחו"ל נועצו בו ונסמכו עליו, עסק גם במקצוע הרפואה וידע את סודותיהם של צמחי המרפא המגוּונים.
כאשר חלתה בתו היחידה של שיח' נכבד בכפר תרשיחא, והרופאים שטיפלו בה נואשו מלרפאה, פנה השיח' אל רבי שמואל, וזה נענה מיד ובא אל ביתו. לאחר בדיקה מעמיקה הגיע רבי שמואל למסקנה שכדי לרפא את הבת ייאלץ לשהות לצידה ולטפל בה במשך כמה שבועות.
הדבר לא היה פשוט. כדי לבצע זאת ייאלץ לעזוב את העיר למשך אותם שבועות ולהתגורר בכפר. הוא גם יזדקק למניין יהודים ולספר-תורה. עם זה ידע כי בהצליחו לרפא את הבת יוכל לגייס את השפעתו הגדולה של השיח' לטובת בני-עמו.
כשהודיע על הסכמתו לשיח' התרגש האיש מאוד, והבטיח לעשות הכול לנוחותו של רבי שמואל. שליח מהיר יצא לעבר צפת, נושא עמו מכתב מרבי שמואל אל בני ביתו, שבו הוא מסביר את סיבת הישארותו בכפר. במכתבו ביקש לשלוח אליו מניין יהודים, ביניהם שוחט, וכמו-כן ספר-תורה. הוא גם ביקש לשלוח לו כלי בישול ואכילה. השיח' פינה לכבודם אגף גדול בביתו, ובו התארחו הרב וכל מלוויו בנוחות רבה.
טיפולו המסור של הרב בנערה הניב תוצאות, ומצבה הוטב והלך. בינתיים שוחחו הרב והשיח' רבות, וידידות נקשרה ביניהם. כאשר קמה הנערה על רגליה והבריאה לא היה מאושר מאביה, וברצותו להודות לרבי שמואל העניק לו קערה מלאה מטבעות זהב.
לפליאת השיח' דחה הרב את מתנתו ואמר כי הוא מרפא לטובת האנושות ולא לשם שכר. עם זה ביקש דבר אחד – שהשיח' ינצל את השפעתו על ערביי הסביבה לבל יפגעו ביהודים. בהתרגשות הבטיח השיח' לבוא להגנת היהודים בכל עת שיידרש. הוא ליווה את הרב ומלוויו בכבוד גדול כברת דרך.
עברו שנים. זמן קצר אחרי ייסוד המושבה החדשה ראש-פינה התקיימה בה חתונת זוג צעיר, מעולי רומניה. כל בני המושבה, וכמו-כן שכנים ערבים מהכפר ג'עוני ושיח' הכפר בראשם, וגם פועלים ערבים מצפת שעבדו במושבה, התכנסו לחגוג את השמחה.
בהמולת השמחה ירו החוגגים יריות באוויר, כדי להרבות שמחה. פתאום אירע דבר נורא: צעיר יהודי, מעולי רוסיה, פגע שלא במתכוון בצעיר ערבי, בנאי בן עשרים מצפת, ממשפחה מיוחסת ובן יחיד להוריו, והרגו.
מהומה קמה. היה ברור כי משפחת הנרצח תדרוש נקמת דם. שיח' הכפר ג'עוני יצא בדהרה על סוסתו לדווח לשלטונות על האירוע ולבקש כוחות שימנעו מלחמת דמים. פלוגת שוטרים באה מיד ומיהרה להבריח את הצעיר היורה מפני זעמם של הערבים, הציבה כוח שחסם את הדרכים למושבה, והתושבים נצטוו להסתגר בבתיהם.
הסכנה הייתה גדולה. בני משפחת ההרוג וידידיהם צרו על המושבה, חמושים בכל הבא ליד. יללות הנשים וזעקות הקרב של הגברים נשמעו היטב באוזני בני המושבה המסוגרים בבתיהם.
מובן שהחתונה כבר לא התקיימה באותו יום. משפחת ההרוג תבעה את דמו של הצעיר היהודי, שנכלא בינתיים בבית הכלא בצפת. הערבים דרשו להעלותו לגרדום, ויצרו לחץ ציבורי שהמשטרה התקשתה לעמוד בו.
רבי שמואל כבר היה זקן ושכב במיטת חוליו. הוא פנה אל ידידו השיח' מתרשיחא וביקש ממנו לבוא לצפת ולהרגיע את הסערה. השיח' נענה מיד ויצא לצפת, כאילו בא לביקור תמים.
שמו של השיח' היה נערץ מאוד בעיני כל ערביי האזור, וכשנודע כי בא לביקור ערכו לכבודו קבלת פנים מכובדת. ישב השיח' עם נכבדי הערבים, והללו העלו לפניו את פרשת הריגתו של הערבי ואת רצונם לדרוש את דמו ויהי מה.
למשמע הסיפור פתח השיח' זוג עיניים נדהמות, כאילו שמע את הדבר בפעם הראשונה. הוא השיב כי בעניין חשוב כל-כך הוא צריך להתעמק וביקש יום למחשבה. למחרת אמר להם השיח': "לאחר עיון מעמיק בספרי הדת באתי למסקנה כי לא יהיה זה נכון לגזור מוות על מעשה שנעשה שלא במתכוון, אולם ראוי שהיורה ישלם כופר כפי אשר יושת עליו, לכפר על עוונו".
תשובת השיח' התקבלה, ונציגי הערבים הסכימו לוותר על הריגת הצעיר. בתמורה לזה דרשו כופר בסך שבע-מאות לירות זהב, הון עתק בימים ההם.
חייו של הצעיר ניצלו, אך צריך היה להשיג את הכסף. העניין עורר חיכוכים בין עולי רוסיה לעולי רומניה, שטענו כי הצעיר ההורג הוא מרוסיה. עם זה היה ברור כי עולי רוסיה לא יוכלו להשיג סכום גדול כל-כך בלי עזרת אחיהם.
גם כאן התגלה רבי שמואל כמושיע. הוא הפציר בעסקני העיר צפת לעשות כל מאמץ להשיג את הכסף. ואמנם, הכסף הושג ושולם למשפחת הנרצח, והאסיר שהיה כלוא כשמונה חודשים בתנאים קשים שוחרר. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
